תנ"ך על הפרק - שמות לב - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות לב

82 / 929
היום

הפרק

חטא העגל, תפילות משה, התאספות בני לוי

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶה׃וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְמידומִיָּדָיו֙אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

כי בשש משה. אל תקרא בשש אלא באו שש אר"ל עברו שש שעות היום ועוד לא בא, כפי שיתבאר בסמוך ושהבטיח להם לבא בתחלת שש שעות והם טעו בדבריו כמו שנבאר. ויתכן דלכן הוציא המלה בשש מפשטה, דהכונה נתאחר, משום דלפי חקי הלשון היה צ"ל כי בוש בשי"ן אחד, כמו ויחלו עד בוש (שופטים ג') ויפצרו עד בוש (מ"ב ב'), ובכפילות השיני"ן נמצא רק כאן ובשופטים ה' בסיסרא, מדוע בושש רכבו לבא, וגם שם דרשו כמו כאן מדוע בא שש ולא בא כמבואר במ"ר בראשית ס"פ י"ח. , בשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא בר"ל בתחלת שש שעות אני בא. ומה שקבע זמן ירידתו בו' שעות י"ל ע"פ המבואר בשבת פ"ו ב' על הפסוק (ישעיה מ"א) לא מראש בסתר דברתי דקאי על נתינת התורה שהיתה בפרסום, וזמן היותר מסוגל לפרסום הוא בשש שעות היום שאז כל בני האדם נעורים כמבואר בפ' לך בעצם היום נמול אברהם, ודרשו במ"ר בעצם היום – בו' שעות, כדי לפרסם דבר המילה. , לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם, אמר להם, היכן משה, אמרו לו עלה למרום, אמר להר באו שש ולא בא גסיבת הדבר שלא בא לאותה שעה הוא משום דטעו ישראל בדבריו, שהם סברו שיום שעלה הוא ממנין ארבעים יום, ובאמת כונתו היתה על מ' יום שלמים שכל יום יהיה יום ולילה וכדכתיב שהיה במרום ארבעים יום וארבעים לילה ויום שעלה לא היה לילו עמו, ועיין בפירש"י בפסוק זה ובדרשה הבאה. .
(שבת פ"ט א׳)
כי זה משה האיש. לסוף ארבעים יום כשלא בא משה אמר להם השטן לישראל משה מת, ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מטתו, והיינו דקאמרי כי זה משה האיש דכלומר הראה להם בדמיון וברעיון דמות מטתו עם גופו כדי לאמת דבריו שאמר שמת. ונראה דלמדו כן מלשון כי זה משה, וכתבנו בחבורנו כ"פ כי לשון "זה" מורה בכ"מ על ההוראה באצבע [ע"ל בס"פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה'], וא"כ כשאמרו כאן כי זה משה האיש, הרי הראו באצבע עליו, ובאמת הרי לא היה אז לפניהם, לכן דרשו שהראה להם השטן דמות מטתו עם גופו והראו על גופו ואמרו כי זה משה האיש. .
(שם שם)
ויתפרקו כל העם. א"ר יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת המלשון בעתה ופחד, ור"ל האיך נקרא ולא תאחזנו פחד, כדמפרש. ויש גורסין ולא נבהת בה"א, והוא מלשון בזיון וחרפה, כתרגום והחזיקה במבושיו (ס"פ תצא) בבית בהתתיה, ור"ל האיך נקרא ולא נבוש, וכדמפרש. , לטובה כתיב (פ' ויקהל) כל נדיב לב, ולרעה כתיב ויתפרקו כל העם ור"ל כי כשהיו צריכין לנדב למשכן לא נתנו כל העם רק נדיבי הלב, וכשהיו צריכין זהב לעגל ויתפרקו כל העם. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"א)
אלה אלהיך וגו׳. תניא, ר׳ שמעון בן יוחאי אומר, י"ג עגלים עשו ישראל ואחד דמוסיא לכולן זכלומר י"ב עגלים עגל לכל שבט ושבט ואחד היה משותף לכל השבטים ביחד, ודמוסיא הוא הנהגה כללית בלשון רומי. דכתיב אלה אלהיך ישראל אשר העלוך הרי י"ב שבטים, וכתיב (נחמיה ט׳) זה אלהיך אשר העלך, הרי דמוסיא אחד לכולן חכונת הדרשה ליישב סתירת הלשונות דכאן כתיב אלה אלהיך אשר העלוך, בלשון רבים, ובנחמיה כתיב זה אלהיך אשר העלך בלשון יחיד, ודרשו שזה שנאמר בלשון רבים מוסב על מאמר כל שבט לעגל שלו, ומה שנאמר בלשון יחיד מוסב על מאמר כל העם להעגל המשותף, ועיין בויק"ר פ' ה' ובדרשה הבאה. .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב)
אשר העלוך. תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, מה ת"ל אשר העלוך – מלמד שאיוו לאלהות הרבה טפירש"י שאיוו אף לאלהות אחרים וקבלו עליהם, עכ"ל. ולא נתבארה כונתו, אך כפי המתבאר מסוגיא דע"ז נ"ג ב' הכונה שאיוו לאלהות הרבה הם העבודה זרה של האשרות דפריך שם על הא דכתיב ואשיריהם תשרפון מכדי ירושה היא א"י לישראל ואיך העובדי כוכבים אוסרין דבר שאינו שלהם ומשני מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו וכי אתו עובדי כוכבים ועבדו שליחותייהו קא עבדי, ופריך ודילמא בעגל ניחא להו במידי אחרינא לא ומשני אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה, ע"כ, ור"ל אפילו לעבודה זרה דאשרות. .
(סנהדרין ס"ג א׳)
וירא אהרן. מה ראה, א"ר בנימין בר יפת, ראה חור שזבוח לפניו ישהרגוהו על שסירב עצמו לעשות העגל. ועיין בסמוך. , אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדי לחור ומתקיים (איכה ב') אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא ולא הוי להו תקנתא לעולם, מוטב דלעבדו לעגל אפשר הוי להו תקנתא בתשובה יאומקור הדבר שהרגו את חור מבואר בתנחומא פ' תצוה, תדע לך שהרגו את חור, שהרי קודם שעלה משה להר אמר להם לישראל הנה אהרן וחור עמכם (ס"פ משפטים) וכשירד מן ההר אי אתה מוצא שהזכיר את חור, ע"כ. ועוד מבואר שם ובמ"ר פ' בהעלותך פ' ט"ו שהרגו גם השבעים זקנים, וילפו מדכתיב (ירמיה ב') גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, מאי על כל אלה בשביל אלה אלהיך, והיינו ג"כ מפני שלא שמעו להם לעשות העגל, אבל לא נתבאר איפה מרומז בפסוק גם בכנפיך הריגת הזקנים, והמפרשים לא בארו מאומה.
ונראה ברור דמכוין למ"ש במ"ר פ' שמות פ' ה' למה נמשלו ישראל לעוף מה עוף אינו פורח אלא בכנפים אף ישראל אינם יכולים לעמוד אלא בזקנים, הרי דנמשלו זקנים לכנפים, ולפי"ז מבואר הרמז לזקנים בלשון כנפיך, ודו"ק.
.
(סנהדרין ז׳ א׳)
לך רד. מאי לך רד, א"ר אלעזר, אמר הקב"ה למשה, לך רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו – אתה למה לי יבומסיים בגמרא מיד תשש כחו של משה ולא היה בו כח לדבר, וכיון שאמר הקב"ה הרף ממני ואשמידם, אמר משה, דבר זה תלוי בי מיד עמד ונתחזק בתפלה וביקש רחמים, ופירש"י הראהו שיש כח בידו למחול ע"י תפלה, עכ"ל, והלשון למחול אינו מדוקדק כל כך, דהא המחילה היא מצד הקב"ה, ומצד משה הוי רק הסבוב והגרס לזה, ואולי צ"ל שיש כח בידו למחות, ע"ד ותגזור אומר ויקם לך, שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, וכ"ה ברש"י בע"י. –
והנה הפסוק הרף ממני הוא בפ' עקב, וצ"ע שלא הביא הפסוק שבכאן ועתה הניחה לי (פ' הבא), ובחא"ג נדחק בזה, ועוד קשה טובא עיקר הדיוק מאי לך רד, דלכאורה נראה דמדייק הלשון רד, שהוא לשון ירידה, אבל הן כלשון זה מצינו בכ"מ בתורה, כמו בפ' יתרו לך רד ועלית ואמרת, ועוד שם רד העד בעם, ויותר מזה שבהקב"ה מצינו לשון זה, וירד ה' על הר סיני, ועיין אדר"ן פ"א עשר ירידות ירדה שכינה על הארץ ובאור לשון זה פשוט, משום דההליכה משמים לארץ הוא בגדר ירידה, וא"כ מאי קשה ליה לשון זה כאן, גם אינו מבואר איפה מרומז בלשון זה עיקר הדרשה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל.
ולכן נראה דבאמת עיקר סמך דרשת הגמרא אינו על פסוק שלפנינו אלא אפסוק דפ' עקב, דכתיב שם בעת שסיפר משה לישראל ממה שנתוכח עם הקב"ה בעת מעשה העגל סיפר להם שהגיד לו הקב"ה רד מהר מזה כי שחת עמך, ומדצוהו לירד מהר משמע שלא ניחא ליה היותו בשם, ודרש עוד ע"ד אסמכתא שהורידו מגדולתו שבאה לו בשביל ישראל, וסמך זה על הלשון "מזה", שכן מצינו שרגילין חז"ל לדרוש המלה זה נוטריקון על ישראל כמו בירושלמי שקלים פ"א ה"ג דרשו זה יתנו [בשקלים] י"ב שבטים יתנו, דזה בגמטריא י"ב, וע' בבבלי מנחות פ"ט א' שמן משחת קודש יהיה זה, זה בגמטריא י"ב, יעו"ש. ולפי"ז ניחא מה שהערנו למה מביא כאן הגמרא פסוק דפ' עקב ולא הפסוק שלפנינו הניחה לי, דמדאתחיל בפ' דפ' עקב בפסוק לך רד מהר מזה מביא גם הפסוק השני מאותה הפרשה. ואמנם לפי"ז יהיה לשון הגמרא כאן צריך תקון קצת, ובמקום מאי לך רד צ"ל מאי לך רד מהר מזה, או דסמכה הגמרא כלל דרשה זו על פסוק זה המוקדם בתורה בסמיכות על לשון הפסוק דפ' עקב שהוא רק חזרת ובאור לשון פסוק זה, ודו"ק.
.
(ברכות ל"ב א׳)
ועתה הניחה לי. א"ר אבהו, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שתופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו, רבש"ע, איני מניחך עד שתמחול להם יגי"ל בטעם הדרשה, דמפרש הניחה לי, כמו הניחו ויקלל (ש"ב ט"ז), אל תנח ידך, והכונה אל תעצור אותי, ומפרש ציור הענין איך עצרו משה, שתפסו כאדם שתופס את חבירו בבגדו. .
(ברכות ל"ב א׳)
ואעשה אותך לגוי גדול. א"ר אלעזר, בשעה שאמר הקב"ה למשה ועתה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול, אמר לפניו, רבש"ע, ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך, כסא של רגל אחת על אחת כמה וכמה ידשלש רגלים הן רמז לאברהם יצחק ויעקב שהם יסוד האומה, ור"ל אם זכות כולם לא עמדה לפניך להגן איך תגן זכותי אני לבדי לכשתכעוס עלי אחר שתשימני לגוי גדול. , ולא עוד אלא שיש לי בושת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם ביקש גדולה לעצמו ולא ביקש עליהם רחמים טוואע"פ שהוא לא ביקש הגדולה רק הקב"ה עוררו לזה, אך הכונה כיון שהסכים לזה ולא ביקש רחמים הוי כאלו ביקש מעצמו. .
(ברכות ל"ב א׳)
ויחל משה. תניא, כמה ישהה בין תפלה לתפלה טזכשמתפלל ב' תפלות, כגון בין שחרית למוסף או היכי ששכח ולא התפלל שצריך להשלימה כשמתפלל תפלה שלאחריה ומתפלל שתים, ועיין בסמוך אות י"ח. וטעם השהוי נראה משום דאין עושין מצות חבילות חבילות, כמ"ש בסוטה ח' א'. , רב הונא ורב חסדא, חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו, דכתיב (ר"פ ואתחנן) ואתחנן אל ה' יזר"ל עד כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחנה. , וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו, דכתיב ויחל משה יחגם זה כעין פירוש שתתחונן, ובלישנא בעלמא פליגי. ובירושלמי כאן איתא דהוא כדי שיעור הילוך ד' אמות, וע' באו"ח סי' ק"ה. והנה לפי מה דקיי"ל באו"ח סי' ק"ח דצריך לומר אשרי בין תפלה לתפלה לא יצוייר דין זה כי אם בשעה ולא התפלל מנחה דמתפלל ערבית שתים דאז א"צ לומר אשרי, דזולת מקרה זו הלא אמירת אשרי מפסקת, ודין זה דשהוי איירי רק בתפלת י"ח כמבואר בשו"ע שם.
וע' בשו"ת הרשב"א סי' תל"ו דהש"ץ אחר תפלה בלחש יעמוד כדי הילוך ד' אמות קודם שיחזור למקומו, להתפלל לפני הצבור, וזה נסמך ג"כ על דרשות שלפנינו. ובב"י או"ח סי' קכ"נ כתב דיחיד לאחר שמתפלל י"ח יחזור למקומו אחר שיעור הלוך ד' אמות, והב"ח כתב אחר שיתחיל הש"ץ, ומכאן משמע כהב"י, שהרי מבואר כאן דשעור שהיה הוא כדי שתתחונן או כדי שתתחולל דעתו עליו ומבואר בירושלמי דשיעור זה הוא כדי הילוך ד' אמות.
.
(שם ל׳ ב׳)
ויחל משה. תניא, ר' אליעזר הגדול אומר, מלמד שעמד משה בתפלה עד שאחזתו אחילו, מאי אחילו, א"ר אלעזר – אש של עצמות יטר"ל דבר בחומו עד שאחזתו חום אש בעצמיו, ומדייק זה מלשון ויחל מדלא כתיב ויתפלל, דבקשה רגילית מתוארת בלשון תפלה, וזולת לשון זה כל הלשונות מורות יותר על הרגיל, ולכן דרשינן ביבמות ס"ד א' הלשון ויעתר יצחק מדלא כתיב ויתפלל, וכן דרשו בחולין צ"א ב' ויפגע במקום שהוא לשון תפלה, וכן דרשו באגדות הלשון ואתחנן אין חנון אלא מתנת חנם, וזה ג"כ מדלא כתיב ואתפלל, וזה טעם כל הדרשות הבאות שדרשו הלשון ויחל. .
(שם ל"ב א׳)
ויחל משה. א"ר אלעזר, מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהחלהו כפירש"י עד שהפציר בו, ור"ל עד שפעל אצלו למחול להם, ודרש הלשון ויחל כמש"כ באות הקודם. , ורבא אמר עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא ויחל וכתיב התם (פ׳ מטות) לא יחל דברו, ואמר מר, הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו כאפירש"י נדרו – דבורו שאמר ואכלם, עכ"ל, אבל במ"ר מבואר שאמר כבר נשבעתי זובח לאלהים יחרם והם עשו את העגל, ולפי"ז מדוייק הלשון נדרו דהיינו שבועה שענין אחד להם, והגרי"ב בגה"ש הגיה עד שהתיר לו נדרו, וכונתו משום דלשון הפרה שייך בבעל והתרה בחכם כמבואר במס' נדרים. אמנם יש לקיים [ע"ד דרש אגדיי] הגירסא עד שהפר ע"פ מ"ד במדרש שוח"ט על הפסוק תפלה למשה איש האלהים, למה נקרא איש האלהים, מה האיש הזה אם רצה להפר נדרי אשתו מיפר ואם רצה לקיים מקיים, כך כביכול אמר משה קומה ה' שובה ה', יעו"ש, והדברים א"צ באור. ועיין בב"ב ע"ד א' בת קול יוצאת ואומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי, ופשוט י"ל דשם הפרה הוא שם כולל לכל עניני התרת נדרים, וכ"כ התוס' בבכורות ל"ו א'. .
(שם שם)
ויחל משה. אמר שמואל, מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר (פ׳ ל"ב) ואם אין מחני נא מספרך כבאף הוא מדייק לשון ויחל מדלא כתיב ויתפלל כמש"כ לעיל אות י"ט ודריש ויחל מלשון חלל שעשה עצמו חלל, ומסמיך זה גם על מ"ש מחני נא מספרך. , ר׳ יצחק אמר, מלמד שהחלה עליהם מדת הרחמים כגדריש ויחל מלשון הנחה כמו יחולו ברכות על ראשך, ור"ל שהניח על ישראל מדת הרחמים. , ורבנן אמרי, מלמד שאמר לו, רבש"ע, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה כדדריש ויחל מלשון חולין, וכהאי גונא דרשו באגדות ויחל נח עשה עצמו חולין. ויתכן דנקט לשון זה שרמז לתפלת אברהם בסדום שגם הוא אמר כלשון הזה, כמ"ש בע"ז ד' ב' [ולפנינו בפ' וירא], וכיון בזה דחלילה להמית צדיק עם רשע והיתה כונתו שאם יהיו עשרה צדיקים יגינו על כולם ואף כאן היה שבט לוי שלא נשתתפו במעשה העגל כפי שיתבאר לקמן בפ' כ"ו. .
(ברכות ל"ב א׳)
זכור לאברהם וגו'. א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא, כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, משה אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל תלו לו בזכות עצמו, שנאמר (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ כהולהיפך מי שתולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים [אם בכלל ראוי לזכות] כמו חזקיהו שאמר (מ"ב י"ט) זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים כמ"ש הקב"ה (שם) וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, ועיין בדרשה הסמוכה. .
(שם י׳ ב׳)
זכור לאברהם וגו'. תניא, כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים ולא נענה עד שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל, והיינו דקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עדנה כולכאורה דרשה זו סותרת להקודמת, דתלה לו הקב"ה למשה בזכות עצמו, אך י"ל דשתיהן מתאמתות, דבשביל הסליחה הראויה היתה לבא בשביל האבות תלו לו בזכות עצמו, אבל לולא ביקש בשביל האבות לא היתה ראויה סליחה כלל לבא. .
(שבת ל׳ א׳)
אשר נשבעת להם בך. מאי בך, א"ר אלעזר, אמר משה, רבש"ע, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה, עכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול כזרומז למ"ש ס"פ וירא בי נשבעתי כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך. מה שמך הגדול חי וקים לעולם ולעולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמים.
(ברכות ל"ב א׳)
משני עבריהם מזה ומזה. תניא, כיצד היו הלחות כתובים, ר' שמעון בן יוחאי אומר, עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב כתובים משני עבריהם, ור' סמאי אומר, ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, דכתיב מזה ומזה הם כתובים כחר"ל ארבעים דברות על לוח זה וארבעים על לוח זה. ובירושלמי מבואר עוד, דר' חנינא בן גמליאל ס"ל חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה שנאמר (פ' ואתחנן) ויכתבם על שני לחות אבנים, והלשון משמע ליה שהיו כתובים כולם על שני הלחות, ומכיון שהיו בס"ה עשרה הרי היה על כל אחד חמשה דברות, ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, דס"ל דויכתבם משמע כולם על כל לוח, יעו"ש.
ומה שנראה בזה הוא כמש"כ בס' עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו ח"ב פ"ב כי כל אחד מהתנאים מוסיף על דברי חבירו ולא פליגי, וכולהו ס"ל דרוחב מקום הדברות היה מחזיק ששה על ששה טפחים לא פחות ולא יותר, והיו נקראים בכל רוח ובכל פינה בשטח אחד, למען יקראו כל הקרב הקרב מארבע דגלים, והיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו, ולא כמעשה הדיוט, וברירא דמילתא, דמ"ד חמשה חמשה חשיב להו בזמן שעל צד ינשאו על שתי ידיו של משה והיו תואמים ומאירים אל עבר פניו, והוא צופה והוגה בהם את כל הדברות חמשה על זה וחמשה על זה, שהרי כל עובי אחד מהן שלשה טפחים, כנודע, ומ"ד עשרה על כל לוח חשיב להו בפתחו אותם לעיני כל ישראל וכדרך שמונחים בארון, כדאיתא בב"ב י"ד ב', והיו עשרים לכל חדא מינייהו בהחשב שני עבריהם [וזה דעת מ"ד עשרים לכל רוח], והאומר ארבעים על זה וארבעים על זה מוסיף צדי צדדים שהם ארבעה ללוח אחד וחמשה דברות לכל אחת מהן כמו שזכרנו.
ולפי זה צ"ל דמה שאמר כיצד היו כתובים, פירושו כיצד היו נראים כתובים, דגוף הכתיבה היה לכולם בשוה, ורק בזה פליגי איך היו נראים, וכל אחד חשיב לפי ערך מקום וזמן מיוחד, דרחב"ג חשיב להו כשהיו ביד משה נכפלים זה עם זה והיה למראה עיניו מה שכתוב בשטחי העובים לפניו חמשה על זה וחמשה על זה, ורבנן חשבי להו כשהיו מונחין ופתוחין ונראים לכל הבאים לקרות בהם במה שהוא לפניהם, ורשב"י חשיב להו בזמן שהיה משה מגביהן במה שהם פתוחין ולהראותם לכל הבאים מפה ומפה, ולא חשיב הכתוב בשטחי העובים, משום שלא היו נוחין כל כך להראות לכל ולקרות בהם כשהם נגבהים וזקופים בידי משה, ור' סמאי מוסיף גם הכתוב בשטחי העובים. וע"ע בס' מה"פ לירושלמי מש"כ בזה.
.
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א)
והלחת מעשה אלהים. מלמד שהלחות היו כתובות ומונחות מששת ימי בראשית כטנראה דנראה לו דנבראו בששת ימי בראשית משום דכתיב מעשה אלהים וכתיב ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו וא"כ גם מלאכה זו בכלל, ובפסחים נ"ד א' דריש שהתורה נבראת קודם שנברא העולם, ויליף מדכתיב ה' קנני ראשית דרכו, ולכאורה לפי דרשה שלפנינו היה יכול להביא ראיה מכאן. אך באמת הלחות והתורה שני דברים הן, התורה נבראת קודם שנברא העולם והלחות בין השמשות. .
(אדר"ן פ"ב)
חרות על הלחות. א"ר אלעזר, מאי דכתיב חרות על הלחות, אלמלא נשתברו לחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל לנראה דלכן דריש המלה חרות משום דמקודם אמר שהיו כתובים וכאן אמר חרות, דהיינו חקוק, ולכן דריש שבא לרמז שהיתה נתפסת התורה לישראל באופן שלא ישכחו לעולם, וכמו החקיקה על האבנים שאינה נמחקת, ואע"פ שכתבו התוס' בגיטין כ' סע"א דמכאן ראיה דחקיקה קרויה כתיבה, בכ"ז לא נמנע לדרוש ע"ד אסמכתא להשוות הלשונות. .
(עירובין נ"ד א')
חרות על הלחות. אמר רב אחא בר יעקב [אלמלא נשתברו לוחות הראשונות] לא היתה כל אומה ולשון שולטת בישראל, שנאמר חרות על הלחות, אל תקרא חרות אלא חירות לאגם הוא דריש המלה חרות ע"פ הדיוק שכתבנו בדרשה הקודמת, ואמנם לא נתבאר מאי שייכות שכר העדר שליטת האומות בישראל לזכות זה, וי"ל דדרשה זו דראב"י מוסבת על הדרשה הקודמת אלמלא נשתברו הלחות לא היתה נשתכחה תורה מישראל, והנה אמרו בחגיגה ה' ב' כיון שגלו ישראל ממקומן שוב אין לך בטול תורה גדול מזה, מבואר דהגלות מונע קיום התורה, וא"כ אחרי דקיום הלחות היה גורם לקיום התורה ואחרי דגלות סותר קיום התורה, א"כ ממילא היה קיום הלחות גורם גם שלא יגלו ישראל, ודו"ק. .
(שם שם)
חרות על הלחות. א"ר יהושע בן לוי, [מאי דכתיב חרות על הלחות] אל תקרא חרות אלא חירות, לפי שאין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה לבעיין מש"כ לעיל אות ל' בבאור דיוק הלשון חרות. והכונה שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה י"ל ע"פ המבואר בפ"ג דאבות מ"ה כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכיות, ובשמ"ר פ' מ"א איתא מהו חרות חירות מן המלכיות, ונראה שזו היא כונת המ"ר, ובזה אפשר לפרש מה שדימו חז"ל (מנחות צ"ט ב') את התורה לצפור דרור, מפני כי הצפור הזה כידוע אינו מקבל מרות ודרה בבית כבשדה (ע' ביצה כ"ה ב') כמו כן העוסק בתורה אין עליו מרות בו"ד והוא בן חורין.
גם יש לפרש הענין חירות מן המלכיות ע"פ מה דקיי"ל ת"ח שתורתו אומנתו פטור ממסים וארנונית המלך ובני העיר חייבין ליתן חלקו כמבואר ביו"ד סי' רמ"ו.
[אבות פ"ו מ"ב].
ויאמר אין קול וגו׳. אמר לו משה ליהושע, אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ששים רבוא – ואינו יודע להבחין בין קול לקול לגיתכן דדריש כן מאריכות הענין שאמר משה אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, דלכאורה כל זה מיותר, והול"ל בקצור קול ענות אנכי שומע, ולמה חשיב כרוכלא תכונת הקולות, ודריש שבא בזה להוכיח את יהושע שאמר קול מלחמה במחנה שומע, כי מהראוי היה לו להשים לב להבין בין קול לקול מפני עתידת גדולת שררתו, שלאדם בעל שררה וגדולה כזו ראוי שיהיה לו גם כשרון בחינת הקולות. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ה)
קול ענות. מהו קול ענות – קול קילוס עבודת כוכבים לדנראה דדריש קול ענות, כמו על מחלת לענות (תהלים פ"ח) שענינו הרמת קול בשיר ורננה, יעו"ש, והכא שמע קול שיר ומזמור לעגל, ורש"י פירש קול ענות קול חירופין וגדופין, ויתכן דכיון לדרשה זו דירושלמי. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ה)
ויהי כאשר קרב. [אבל מקודם לא שבר], אמר ר' חלקיה בשם ר' אחא, מלמד שלא יהא אדם דן באומדנא להר"ל אע"ג דמקודם שיער שהקול הוא קול שמקלסין לעבודת כוכבים כמבואר בדרשה דלעיל, בכ"ז לא שיבר את הלחות עד שקרב אל המחנה וראה בעיניו את העגל והמחולות, כדכתיב ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא וישבר, כך פירשו המפרשים. אבל אין צורך לזה, די"ל בפשיטות כי הקב"ה אמר לו כי שחת עמך ובכ"ז לא עשה מעשה עד אשר קרב וראה. .
(שם שם)
וישבר. תניא, משה שבר את הלחות מדעתו, מאי דרש, אמר, ומה פסח שהיא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה לועיין בתוס' כתבו אין זה ק"ו גמור, דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה עכ"ל, והנה באדר"ן פ"ב איתא שאמר משה האיך אני נותן להם את הלחות שהם מחייבים אותם מיתה דכתיב בהם זובח לאלהים יחרם [ואע"פ דעל הלחות היו כתובים רק עשרת הדברות, אך תמצית כל התורה היתה כלולה בהם כמש"כ רש"י ס"פ משפטים], אלא אשברם ואחזירם למוטב ואח"כ אתן להם לוחות אחרים, ע"כ, ולפי"ז ממילא מיושב הערת התוס', שהרי לא היה יכול ליתן להם אותם הלוחות, כמבואר. .
(שבת פ"ז א')
וישם את בני ישראל. [ולמה כן, תני] נתכוין היה לבודקן כסוטות לזעל אלה שלא היו עדים והתראה על עבודתם את העגל שתו מן המים וצבו בטניהם ומתו. .
(ע"ז מ"ד א׳)
ויצא העגל. תניא, ר׳ שמעון בן אלעזר אמר, לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים, שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה לחפירש"י העיזו פניהם לומר יש ממש בע"ז, עכ"ל, ונראה הכונה שלשון ויצא משמעו שהודה שהיה בו רוח חיים, שיצא מעצמו. .
(מגילה כ"ה ב׳)
כל בני לוי. אמר רב יהודה, שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים, שנאמר ויאמר משה מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי לטוהקשו בגמרא מהא דכתיב בפ' ברכה וללוי אמר וגו' האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע ודרשינן דקאי על זמן העגל שנעשו אכזרים על אבותיהם ואמותיהם ואחיהם ובניהם לנקום נקמת ה', אלמא אביו ואמו ואחיו ובניו עבדו ע"ז [וצ"ע שלא הקשו מפ' שלפנינו שאמר להם משה איש בבנו ובאחיו, וע' בחא"ג וי"ל], ומשני אביו – אבי אמו מישראל, אחיו – אחיו מאמו מישראל, ובניו – בני בתו מישראל. וכתבו בתוס' ישנים דלא בעי למימר אמו מישראל, דלא מסתבר ליה שעבדו נשי הלוים ע"ז, עכ"ל, וכנראה היתה לפניהם הגירסא אמו – אם אמו מישראל, וכן היה הנוסחא לפני הת"י וכ"מ בילקוט, וגירסא זו נכונה יותר, דלפי גירסתינו קשה דמקשה גם מאמו ולא תירץ כלום, אך צריך להגיה בדבור המתחיל של התוס' אבי אמו – וצ"ל אם אמו. ומש"כ דלא מסתבר ליה שעבדו נשי הלוים ע"ז – כנראה סמך על המבואר במדרשים דנשי דור המדבר צדקניות היו שלא השתתפו בעגל.
ומ"ש בגמרא כאן בניו בני בתו מישראל משמע דגם בני הבת נקראים בנים סתם, וכן משמע ממה שאמר לבן ליעקב הבנים בני דקאי על בני רחל ולאה, וצ"ע ביבמות ס"ב ב' שחקרו בגמרא מנה"מ דבני בנים הרי הם כבנים, ופירש"י בני בנים פשיטא ליה ומבעי על בני בנות, ולמה לא סמכו מכאן שקראה התורה לבני בנות בנים סתם, וע"ע מש"כ בארוכה מזה בפ' ויגש בפסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק.
.
(יומא ס"ו ב׳)
חטאה גדולה. בעבודת כוכבים כתיב חטאה גדולה ובלשון הרע כתיב (תהלים י"ב) לשון מדברת גדולות, ללמדך שכל המספר לשון הרע מגדיל עונו כנגד עון עבודת כוכבים מומפרש עוד דכן מגדיל עונו נגד שפ"ד דכתיב (בפ' בראשית) גדול עוני מנשוא, וכנגד גלע"ר דכתיב (פ' וישב) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, ונראה כלל הבאור, דע"י לשה"ר אפשר לבא לכל אלה החטאים ולכן דנו את המספר לה"ר כגורם לעבירות אלו .
(ערכין ט"ו ב׳)
ויעשו להם וגו׳. תניא, ר׳ עקיבא אומר, לא שצריך אדם לפרט את החטא, שהרי הכתוב אומר (תהלים ל"ב) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שיאמרו די גרם להם שעשו אלהי זהב מאוהוא למוד זכות על ישראל, יען כי כן הוא מטבע האדם לבעט מרוב טובה כמש"כ ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים (פ' וילך) וכדומה פסוקים שונים, ועיין מש"כ בזה בר"פ דברים.
ודעת ר' יהודה בן בתירא דצריך לפרט את החטא, וקיי"ל כר"ע, ובכלל קשה לדעת ריב"ב מאי ראיה מכאן לדעלמא שהרי מבואר בסוטה ל"ב ב' לענין אם צריך אדם לפרסם חטאו ומסיק דכל החטאים אין צריך לפרסם וחטא ע"ז צריך לפרסם כדי שיכסוף ויתכפר בזה, והסברא נותנת דכיון דמצוה לפרסם מצוה גם לפרט, שהוא מענין פרסום וא"כ אחרי דכאן היה חטא ע"ז לכן היה צריך לפרט, אבל בשאר חטאים באמת אין צריך, וצ"ע.
וע' ברמ"א לאו"ח סי' תר"ז דמה שנהגו אצלנו ביוה"כ לומר נוסח על חטא בפרטיות אע"פ דקיי"ל כר"ע דא"צ לפרט, אך מכיון שכולם אומרים זה הוי זה כנוסח התפלה, יעו"ש, ולי דבר זה צ"ע מסוגיא דסוטה שהבאנו (ל"ב ב') דמביא שם ראיה שאומר אדם גנותו בקול רם מהא דפ' בכורים ארמי אובד אבי דכתיב שם וענית ואמרת, וכל עניה היא בקול רם, יעו"ש, ולדברי הרמ"א קשה מאי ראיה מפ' בכורים שהיא תפלה הקבועה לרבים, וצ"ע.
אבל באמת נ"ל סברא אחרת בטעם הדבר שאנו אומרים נוסח ע"ח ביוהכ"פ, יען דהלשון שאומר ר"ע אינו צריך לפרט החטא מורה מפורש שרק אין חיוב בזה אבל בודאי רשאי לומר, ולכן אחרי דלר"ע רשות ולריב"ב חובה לכן אנו נוהגין לומר כזה ביוהכ"פ כמו שאנו נוהגין לומר כמה פיוטים וסליחות ביוהכ"פ אע"פ שאינם מעיקר הדין והחיוב.
.
(יומא פ"ו ב׳)
אלהי זהב. תניא, ר׳ לוי אומר, מפני מה אין כהן גדול משמש ביוהכ"פ בבגדי זהב, מפני שאין קטיגור נעשה סניגור, אתמול ויעשו להם אלהי זהב ועכשיו הוא עומד ומשמש בבגדי זהב מבענין זה בא גם בבבלי ר"ה כ"ו א'. ואע"פ דגם בכל ימות השנה משמש בבגדי זהב, אך שאני יוהכ"פ דמשמש בפנים ומבקש לכפר על עמו ישראל. .
(ירושלמי יומא פ"ז ה"ג)
ואם אין מחני נא. אמר שמואל, מלמד שמסר נפשו עליהם מגנראה דמפרש מחני מספרך היינו מספר החיים, דסתם מחיקה מספר הוא מספר החיים וכמש"כ בתהלים (מ"ט) ימחו מספר חיים, ועיין בדרשה הסמוכה. והמשך דרשה זו באה לפנינו לעיל בפסוק ויחל משה (י"א). .
(ברכות ל"ב א׳)
מחני נא וגו׳. א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בר"ה, אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים, א"ר נחמן בר יצחק, מאי קרא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, מחני נא – זה ספרן של רשעים, מספרך – זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת – זה ספרן של בינונים מדלא נתבאר יפה משמעות דבר זה מלשונות אלו, ובגמרא מפרש של רשעים נדונין למיתה מיד ושל צדיקים לאלתר לחיים, ובינונים תלוים ועומדים עד יוהכ"פ ולפי"ז לשון מחיקה שייך בספרן של רשעים כיון דנדונין למיתה מיד הוי שמם כנמחק, ושל צדיקים שייך שהם קבועים בספר לעולם בלא שנוי ושל בינונים שייך כתיבת הזכיות או החובות שבין אלו הימים שתלוים ועומדום, וכיון שמשה זכר שלשה שמות אלו דרשו שרמז לשלשת ספרים אלו. .
(ר"ה ט"ז ב׳)
וביום פקדי ופקדתי. תני משום ר׳ יוסי, עת היא מזומנת לפורעניות מהעיין בתענית כ"ו א' חמשה דבריס אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז, בו נשתברו הלוחות, בו בטל התמיד, בו הובקעה העיר, בו שרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל, ועל ברייתא זו סמך ר' יוסי בדרשתו זו. .
(סנהדרין ק"ב א׳)
וביום פקדי ופקדתי. א"ר יצחק, אין לך כל פורעניות שבאה לעולם שאין בה אהד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם מונראה דלאו דוקא אחד מכ"ד אלא ר"ל דבר מועט, וכמו דאיתא הלשון בענין קרוב לזה בירושלמי תענית פ"ד ה"ה אין לך כל דור ודור שאין בו אונקי [אונצי], משקל קטן, מדור העגל, וכונת הדרשה כזו שלפנינו. .
(שם שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך