תנ"ך על הפרק - שמות לב - צרור המור

תנ"ך על הפרק

שמות לב

82 / 929
היום

הפרק

חטא העגל, תפילות משה, התאספות בני לוי

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהוָ֖ה מָחָֽר׃וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃וַיִּנָּ֖חֶם יְהוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶה׃וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְמידומִיָּדָיו֙אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב וגו'. יש לתמוה איך אהרן הסכים מיד לדבריהם. ולא חרד חרדה גדולה בקול מר. שיזכרו את ה' המעלה אותם ממצרים ושהוריד להם המן ונתן להם התורה ומן השמים דבר עמהם. ועוד אני שואל. אחר שהש"י ראה שאמרו קום עשה לנו אלהים ופרקו נזמי הזהב ונתנוהו לאהרן וישליכהו באש ויצא העגל ויבן מזבח ויאמר חג לה' מחר. למה לא אמר הדבר מיד למשה. ואולי משה ברדתו מן ההר יעכב עליהם. והשם לא עשה כן אלא המתין עד שהשכימו בבקר ויזבחו לו. ואז אמר למשה לך רד כי שחת עמך. וזאת השאלה אינה צריכה תירוץ. כי הש"י גזר לתת הבחירה לאדם שילך בדרך זו יבחר. וכמו שאמרו מן התורה מן הנביאים מן הכתובים. באדם בדרך שרוצה לילך בה מוליכין אותו. ולכן אחר שהם רצו לילך בדרך רע. לא היה ראוי לשם למחות בידם. אבל עכ"ז נ"ל כי בזאת השאלה מתורצת הראשונה. כי הש"י אע"פ שראה שאמרו קום עשה לנו אלהים. וכן שנתנו הזהב ונעשה העגל. לא חרה לו ולא דבר מאומה לפי שאולי כוונתם לא היתה רעה. אבל שאלתם היתה טובה לשאול להם מנהיג שינהגם במקום משה. וזהו אשר ילכו לפנינו. כמו מנהיג ושר. אחר שמשה שהיה מנהיגנו לא ידענו מה היה לו. ואע"פ שעשו העגל בפועל. לא היה רע בזה. כי ה' היה בראשם. באומרו חג לה' מחר. ולכן הש"י בכל זה לא דיבר למשה כלל. אבל כשראה הש"י שהשכימו לעבירה. והעלו עולות ושלמים ויזבחו לשם ע"ז. אז אמר למשה קום רד כי שחת עמך. עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו. כי עכשיו נראה שכוונתם היתה רעה משעת העשיה. אבל הש"י לא דן אותם עד שהשתחוו. ולזה הטעם בעצמו נראה שאהרן לא דבר להם דבר כשאמרו לו קום עשה לנו אלהים. לפי שחשב שכוונתם היתה לשמים. ולא היו מבקשים אלא מנהיג שילך לפניהם. כי העם בלא מנהיג אין לו קיום כלל. אבל לא חשדם שהיו מבקשים אלוהות. וישכחו אלהים מעוזם אשר עשה אתם את הגדולות ואת הנוראות האלה. ועדיין היו בחורב במקום שקבלו בו התורה והמן היורד להם. ולכן אמר להם פרקו נזמי הזהב לדחותם עד למחר. לפי שראה שהיו באים בהקהל ובתלונה. ומי יוכל לעמוד על הטפלה אחר שאין מבקשין אלא עלילה. ואם אני דוחה אותם בדברים. אולי יעשו רע אחר גדול מזה. ולכן אהרן בחכמתו שתק וקבל דבריהם כמי שלא הבין הענין. ואמר פרקו נזמי הזהב כדי לדחותם. וכשראה שהצליחו מעשה שטן אמר חג לה' מחר. לפי שהיה יודע כי למחר יבא משה. ולכן אמר ויצר אותו בחרט. כי אע"פ שלא היה צורף ולא צייר. כי לא נמנה במלאכת המשכן. עשה עצמו צורף וצייר אותו בחרט אנוש לעכב הדבר. וכן מה שאמר ויקח מידם אחר שאמר ויביאו אל אהרן. לרמוז שאחר שהביאוהו אליו. אמר להם שיתנו לו כל אחד כספו וזהבו שהביא. כי כן צריך לצאת הדבר לפועל. וזהו ויקח מידם לעכב הדבר. והשליכו באש לתכלית שהאש ישרפהו ולא יוציא כלי למעשהו. והצליחו מעשה שטן ויצא כתבנית שור אוכל עשב בכח כישוף ערב רב. ויאמרו לישראל אלה אלהיך אשר העלוך. כי מכחות העליונים נשפע זה הדבר וכיוצא בזה היה כל מה שעשה משה. וירא אהרן את הדבר הרע הזה שיצאו מכח ערב רב. ולא ידע מה לעשות כי ראה שכוונתם היתה רעה. ומיד היו רוצים להשתחוות ולזבוח. ולכן ויבן מזבח. כי אמר שלא היה ראוי שיעשו עבודה בלי מזבח. באופן שיעבור היום. ויאמר חג לה' מחר. כי אין ראוי לעשות דבר זה בלילה שנראה שדבר גנוב באישון לילה ואפלה. וכל זה לדחותם עד למחר. באופן שאהרן לא חטא בזה אחר שלא נענש על הדבר בפירוש. לפי שכל כוונתו היתה לשמים. ולולי שהשכימו בבקר לעשות זביחה והשתחאוה לא היו ראוים לעונש על העבר. וישב העם לאכול ושתה ביין ותירוש יקח לב. ואז ויקומו לצחק עם נשי רעיהם. ואולי היו משחקים ולועגים מהמנהיג שהיה אוכל עשב. אבל תלו הדבר בכחות עליונות שמצדם נשפע. וכשראה הש"י שחטאו בזביחה. אמר למשה קום רד קודם שיתפשט הדבר יותר. כי שחת עמך אשר העלית. כי כן אמרו הם כי זה משה האיש אשר העלנו. סרו מהר קודם זמן כי לא נתאחרה רגע מהזמן והם מהרו. סרו מן הדרך אשר צויתים. וכפרו בכל התורה במה שעשו עגל מסכה וג"כ כפרו בך. כי מיד אמרו אשר העלנו. ואחר כך אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. ובכל אלו הדברים שתק משה ולא ענה דבר. לפי שרפו ידיו ונתבייש מהגדולים רעים. שגדול כאב צדיק המוליד רשע. וכשראה השי"ת שלא ענה דבר ושתק ונתבייש. חזר באמירה שנית ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף. התחיל לנחמו כלומר אע"פ שאני אומר שהם עמך ואתה הגורם. יש לך לידע כי ראיתי את העם הזה זה ימים רבים. והנה עם קשה עורף הוא מצד עצמם: ועתה הניחה לי אחר שהוציאו לפועל קושי עורפם בזה העת. להשתחוות ולזבוח לעגל. הניחם לי. וכי תופס היה בו שאמר הניחה לי. אבל הענין הזה היה כן כי ראה הש"י ענותנותו של משה שלא דבר אליו דבר. אלא עמד יושב ודומם נעצב על בניו כביכול. כי בזה קשרו משה להשי"ת ואחזו בעבותות אהבה. כאלו היה נאחז בסבך בקרני הודו וענותנותו. באופן שלא היה יכול לעשות דבר שלא ברשותו. וזהו ועתה הניחה לי ויחר אפי בם ואכלם כפי חטאתם. ולך איפה אעשה לגוי גדול בעבור אהבתך. והעם שיצאו ממך בהכרח הוא שיהיו טובים. וכשראה משה שהדבר תלוי בו. התחיל לחלות את פני השם אלהיו. ולא אלהיהם. אחר שאמרו אלה אלהיך ישראל. ויאמר למה השם יחרה אפך בעמך. כלומר איני תינוק שאתה מצחק בי ומפתה אותי בחלקלקות ובגדים נאים. באומרך ואעשה אותך לגוי גדול. ועוד שאמרת לי כי שחת עמך. וזהו למה ה' תדבר כדברים האלה. ועוד כי הם עמך ונחלתך ואינן עמי. ועוד אני סבור כי ויחל משה הוא כמו יחילו דרכיו בכל עת. ותתחלחל המלכה מאד. והטעם בזה לפי שהשי"ת אמר ויחר אפי בהם ואכלם. וכשראה משה שמדת הדין של חרון אף ופנים של זעם היתה מתוחה כנגד ישראל. סידר תפלתו בכח הרחמים הפשוטים לשבר מדת הדין. בענין שלא תתפשט על ישראל. וזהו רמוז באומרו ואל זועם בכל יום. שכתב הקדוש ואל נזעם לא כתיב אלא ואל זועם לאחר. למדת הדין. וגוער בו בכח הרחמים של אל. וזהו ויחל משה את פני ה'. לא אמר ויחל משה את ה'. אלא את פני ה'. הם פנים של זעם. כאומרו פני ה' חלקם. וזהו ויחל משה. שהכאיב משה את פני הזעם של ה' ושיברם. בענין שלא תחול על ישראל. ואחר שהכאיב פנים של זעם ושברם. התחיל בכח גדול ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך. והתחיל לסדר תפלתו ואמר שלשה דברים. כנגד שלשה דברים שאמר לו הש"י. הא' ויחר אפי בהם. והב' ואכלם. והג' ואעשך אותך לגוי גדול. והתחיל להתוכח עמו כמי שמתוכח עם אחר ותופשו בכל דבריו. וכנגד מה שאמר הניחה לי ויחר אפי בהם. אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. ולא היה בהם מום נסתר. כי במומם הוצאת אותם. ואין זה מקח טעות. וזה רמוז במה שאמר ראיתי את העם הזה. מימים רבים. וכנגד מה שאמר ואכלם. אמר למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם. ויאמרו כי שלא כדין מכלה אותם. אחר שהוציאם באותו מום ולא היה מום נסתר בהם. כי בגלוי היה רשעתם. כאומרו או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. כי שניהם מינים. ואם היו אלה עובדי עבודה זרה. אלו עובדי עבודה זרה ג"כ. לכן שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. שנמצאת בהם. אחר שברעה הוצאתם. וכנגד השלשה שאמר ואעשה אותך לגוי גדול. זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך להרבות זרעם. ואתה עובר השבועה שנשבעת להם בך. ואתה רוצה לכלותם. והיאך תשלים לי המאמר בלא שבועה שאתה אומר ואעשה אותך לגוי גדול. וכשראה השי"ת דברים הטובים והחזקים נגדו להציל צאנו. נחם על רעתו שדיבר לעשות לעמו ולא עשה. ואולי היה וינחם השם לשון נחמה. כי כשראה השי"ת הדברים שדיבר משה כנגדו. ואיך מסר עצמו עליהם. ואיך משכו בחבלי אדם בעבותות אהבה. לקח נחמה במה שדיבר לעשות לעמו לכלותם. אע"פ שהיה ראוי להתעצב אל לבו על בניו. אחר שהכיר גבורתו של משה וענותנותו. כאלו אמר לא גזרתי כליה על ישראל אלא בשביל לשמוע דברי משה די. ואם כן ראוי לכפר עונם: ובמדרש אמרו על זכור לאברהם שכשמשה התפלל על ישראל. אמר שזה ראוי לכפר עונם בעבור הצדיקים שהיו בהם שלא חטאו. ואמר לו הקב"ה כמו שאמר לאברהם אם אמצא בהם שמונים צדיקים אני אכפר עונם. והתחיל משה למנותם ע' זקנים ומשה ואהרן וחור ונדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר הרי ע"ז. חסרו ג' צדיקים והיה מחזר אחריהם ולא היה משה מוצא צדיקים אחרים. עד שתלה עיניו למרום ונזכר מאברהם יצחק יעקב. ואז השלים המנין בהם ואמר זכור אל תשכח אברהם יצחק ויעקב. כמו שאני הייתי שוכח אותם. ועל זה אמר שלמה בחכמתו ושבח אני את המתים שכבר מתו. והשלימו במקום חיים. מן החיים אשר הם חיים עדנה. אחר שהחיים שהיו בישראל קרוב לשש מאות אלף רגלי. לא השלימו למנין שמונים: ויפן וירד משה מן ההר. אמר ויפן להורות על ענותנותו שנתבייש ממעשיהם של ישראל. עד כשירד הוצרך לכבוש פניו בקרקע כמי שאינו רואה. עד שהוצרך להביט ולפנות היאך ירד מן ההר. ואולי יאמר וירד משה מן ההר. כי משה חשב כי אחר שישראל חללו התורה לא היו ראוים לה. שהש"י לא יניחנו להוריד הלוחות שהיו עדות בינו ובין ישראל. וישאר העדות והשטר חוב ביד הש"י ליפרע מהם. לזה אמר שפנה וירד במהרה ושני הלוחות בידו לשברם בענין שלא ישארו ביד הש"י. כי אחר שהשטר קרוע במה יתבעם. ואולי רמז ושני הלוחות בידו. למה שארז"ל שהיו רוצים אף וחמה לבלעו וכו'. ולזה אמר ויפן וירד ושני הלוחות בידו. שאלו לא היה בידו כמו מגן וצנה. לא היה יכול לירד. ואמר לוחות כתובים משני עבריהם. להורות שכל מעשה הלוחות היו מעשה נסים לוחות כתובים משני עבריהם. וזהו נס גדול כאומרם מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדות. וכן המכתב היה מכתב אלהים חרות על הלוחות. להורות על קדושתם ועל שלימותם להשלים לישראל. וזהו לתת עגמת נפש לרואים ולשומעים. איך בחטאם אבדו מרגלית טובה שהיתה משלמת אותם בשלימות הגוף והנפש. וזהו אומרם ז"ל חירות מן הגליות. ואחרים אומרים חירות מן המות. ורבנן אמרי חירות מן היסורין. כי העוסק בתורה הוא אהובו של הקב"ה וקרוב אליו. ואינו תחת ממשלת הכוכבים והמזלות כדכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. שזה רמז על ישראל שנתנם על השמים. ובסבת התורה הם בן חורין. וכן יצר הרע נקרא שטן גם מלאך המות. והדבק בתורה אינו ירא מן הדברים הבאים מצד החומר. והעוסק בתורה ניצל מן הייסורין ומן החלאים הגופניים והנפשיים: וישמע יהושע את קול העם ברעה. שהיה ממתין לרבו במקום שהניחו שם. וכששמע הקול חשב שהיו מריבין אלו עם אלו. ואמר קול מלחמה במחנה. והנה יהושע אינו ניצל מטעות. כי היה לו לידע כי משה היה לו אזנים כמוהו וישמע קול העם. וכל שכן כי היה לו לחשוב כי משה היה יורד מן ההר ואין דבר נעלם מן המלך. ולזה כוונו רבותינו ז"ל באומרם שני דברים אמר יהושע לפני משה ושניהם לא יישרו בעיניו. זה הראשון. והאחר אדוני משה כלאם. ולכן השיב לו בכאן אין קול ענות גבורה. כלומר איש כמוך בקי בקולי המלחמות שנלחמת עם עמלק ואתה עתיד ללחום עם מלכי כנען. ואינך יודע שקולות המלחמות הם שנים. או קול מנוצחים או קול נוצחים. ואלו הב' קולות יש להם סימנים ידועים ואפילו לבלתי יודעים. או קול יללה או קול שמחה. ובכאן אין קול ענות גבורה ונצחון. ואין קול ענות חלושה למנוצחים. קול ענות אנכי שומע. מן מחלת לענות. והוא הנבחת הקול בשיר שהיו משוררים במחולות לפני העגל. או יאמר אין קול ענות גבורה. לפי שבמ"ת היו קולות וקולי קולות. דכתיב וקול שופר חזק מאד. וכתיב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. כי זה הקול היה מתחיל חלוש וקטן. והקול הראשון היה קול שוכר חזק בגבורה גדולה. ולזה אמר אין קול ענות גבורה מאותו קול שהיה חזק מאד. ואין קול מאותו קול שהיה נמוך וחלש ואח"כ מתחלק. אבל הקול הוא הפכי מאלו הב' קולות. כי אלו הקולות באו לחזק התורה ומצותיה. וזה הקול הוא לענות ולשבר התורה שמתחלת אנכי ה' אלהיך. וזהו קול ענות אנכי שומע: ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תתת ההר. הנה יש כאן מקושר ספק. מה עלה בדעת משה לשבר הלוחות. הלא טוב לו להניחם בהר ומה לו להורידם בעת רעה. ועוד שלא היה דבר חדש לו. כי כבר הודיעו הש"י עשיית העגל. ואם נאמר שהש"י צוה לשברם. אם כן לאיזה תכלית נבראו מע"ש והיו כתובים באצבע אלהים. ואם משה שברם בחרון אף ולא ע"פ ה'. כאומרו ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות. זו קשה מן הראשונה. וחז"ל אמרו כי בבא משה אל גבול טומאת העגל. שפרחה הכתיבה מהם ונשארו אבנים. וי"א רושם הראות בלב גדול מהשמיעה. וזהו אמרו וירא את העגל ומחולות ומגודל צערו וכאב לבו. לא יכול לסבלם וישבר אותם תחת ההר. על שלא נשאר לו כח לסבלם. וי"א כי מדעת שברם. כדי להכאיב לב ישראל שיראו שהיה יורד להם תורה מן השמי' להשלימה בלוחות סנפרינון כתובים באצבע אלהים. בענין כי מרגלית טובה היתה בידם. ובעונם אבדו אותה ושברוה. באופן שיהיו נשברים בקרבם. ורז"ל אמרו משה שיבר את הלוחות מדעתו והודו לו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת. במקום שיש חלול השם למה זה תורה מן השמים. והנראה לי בזה כי משה שברם מדעתו. ולזה הביאם והורידם מן ההר כדי לשבר אותם. וכל זה בשביל תועלת ישראל וטובתם. לפי שראה שישראל עשו חטאה גדולה וכפרו בשם ובתורתו ובטובתו. ושכל עצמו לא ירד מן השמים אלא לומר להם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. ולבסוף ארבעים יום יעשו העגל. אחר שנתחייבו לשמור התורה והמצוה ואמרו נעשה ונשמע. ונתחייבו בשטר ועדים. והם לוחות העדות. שהיו עדות בין ישראל לאביהם שבשמים. וכבר רמזתי למעלה. ולכן אמר וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו. כי לכן הורידם בידו לפי שהיה שטר חוב כתוב וחתום מעדים. שהשם יתברך הוציאם ממצרים ונתן להם עשרת הדברות. ועל כל דבור ודבור היו משיבין הן או לא. וכשראה העגל ומחולות אמר חייבים מיתה הם. והרי השטר בידי כתוב וחתום. מה עשה נטל את הלוחות ושברם תחת ההר כמי שקורע את השטר. בענין שלא יהיה פתחון פה להקב"ה כנגדם. וכשיבא להפרע מהם באיזה שטר יתבעם. כי שטר הכתיבה והעדים שהם לוחות העדות כבר הוא קרוע קריעת ב"ד. ולזה הטעם וישבר אותם תחת ההר: ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש. כדי לבער הרע מקרבם. וישרוף באש. לפי שהעגל הוא דוגמת יצר הרע והוא מעול וחומץ. כחומץ לשינים וכשאור שמעפש העיסה. ודין חמץ בפסח לדעת רבי יהודה הוא בשריפה. ולכן אמר בכאן וישרוף באש. ולפי שלדעת רבנן מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. אמר בכאן ויטחון עד אשר דק ויזר על פני המים. כי זהו מפרר וזורח לרוח או מטיל על פני המים. ואמר וישק את בני ישראל. להודיעם איך האלהים אשר בחרו הבל הוא מעשה תעתועים. והוא דבר ניגר ונפסד כמו מאכל ומשתה שנעשה ממנו מי רגלים. והוא כעין צא תאמר לו. וכן נתכוון לבודקן כסוטות. ולכן וישק את בני ישראל. בענין שרבים מתו בהדרוקן: ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה. כי אולי העם הגידו לו ונתנו התנצלות בעד חטאתם. שאהרן עשה הרעה הגדולה הזאת. ולכן א"ל מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה בלי סבה. ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא. הנה משה לא דבר בחרון אף. ולמה אמר אל יחר אפך. אבל מכאן נראה שדבר אליו קשות. ולפי שמשה א"ל שהביא עליהם חטאה גדולה. רצה לומר לו ברמז. איך הוא סבב זה העון בסבת ערב רב שקיבל כי הם עשו את העגל ולא ישראל. ולכן א"ל אל יחר אף אדני בדברי אליך מה שלא היה ראוי לדבר. כי אתה ידעת את העם אשר העלית ממצרים כי ברע הוא. כי הם רעים וחטאים לה' מאד כמצריים. וטבעם נותנת להם לחזור לסורם הרע. שהיו עובדים במצרים צורת טלה. וכאן רצו צורת עגל. ואני לא עשיתי דבר. כי אתה הגורם. והם חזרו לסורם הרע ואמרו לי קום עשה לנו אלהים. ר"ל מנהיג ושופט במקום משה. ואני לא ידעתי מחשבתם הרעה כמו שידעת אתה. ואומר להם למי זהב במחשבה טובה לדחותם מעלי. כי אולי יחוסו על ממונם. והם לא נתעצלו ויביאוהו מיד. ואשליכהו באש כדי לשורפו ולהתיכו כמים. ויצא העגל הזה מעצמו בסבת כישופם. ואם כן מה פשעי ומה חטאתי. כי עליך העון. אחר שאתה ידעת את העם שהם ערב רב. כי ברע הוא וקבלת אותם. ויפה אמר מי שאמר. כי ברע בהפוך אותיות הוא ערב. רמז על ערב רב. והאמת כן הוא כי הם מעורבים בשכלם ובדעותם בגלולי מצרים וכן הם מעורבים זרע אדם וזרע בהמה אשר בשר חמורים בשרם. והם תבל וטומאה ועירוב. והם חשוכים ואפלים כנשף וערב יום. ומטמינים מחשבתם הרעה ומראים עצמם כשרים. כי כן היה נראה בשאלתם שלא שאלו אלא מנהיג ושופט שילך לפניהם. והם הלכו חשכים ואין נוגה להם. כי לא היתה כוונתם זאת אלא לעשות אלילי כסף ואלילי זהב להשתחוות. ואחר שלכן נקראו ערב רב ואתה ידעת אותם כי ברע הוא. אין לך להאשימני. ולכן אמר וירא משה את העם. ר"ל טענות אהרן ראה שהיו צודקות ואמתיות. וראה והסתכל בעם שהיה ברע. והיה עם שאחור נזורו. וטבעם היה לחזור לאחור ולא לפנים. ולא היו שומעים לעצה ויפרעו עצת השם יתברך. ואהרן הוליכם על פי דרכם ואמר להם למי זהב להחזירם אחור. בענין שבזה יהיה לשמצה בקמיהם. כלומר שיהיו לחרפה ולגידופים ולחרם. אחר שהם העושים והגורמים ולא ישראל. ובכל יום ויום יהיו סבה להחטיא את ישראל ולפתותם אחריהם. ובזה הפועל יהיו לשמצה בקמיהם ויקומו ישראל כנגדם ויהרגום ולא יאמינום. אחר שהם בטבעם רעים ומבקשים עלילות לחזור לאחור. וזהו כי פרוע הוא. ולכן קצתם מתו בכאן. וקצתם בתבערה שהם האספסוף. וכולם ספו תמו בדבר זמרי בן סלוא. ומיד נתיחסו בני ישראל היוצאים ממצרים בפרשת פנחס ולא ערב רב. וכן רמז כי פרוע הוא שהיו מגולים ערוה ונואפים ורשעים. כאומרו וחשופי שת ערות מצרים. כי פרעה אהרן. שרצה לגלות המטמונים שהיו בלבם מטבעם הרע ולכאורה היו מכוסים כמו שפי'. וכל זה כדי שיהיו לשמצה בקמיהם ויהיו נשמרים מהם ולא ילכו אחר עצתם. וכמו שלשון ברע גלה לנו הדבר. כן לשון כי פרוע הוא כי פרעה אהרן גילה לנו. שהיו ממשפחת העבדים בעלי ערוה טמאים בטומאת פרעה והכתוב יפרש וירמוז: ויעמוד משה בשער המחנה. הוא שער המשפט. ויאמר מי לה' אלי. שיהיה חזק באמונתו ויהיה לו לב לנקום נקמת ה' בחרב נוקמת נקם ברית. ויאספו אליו כל בני לוי. לפי שהיו גבורים כארי לנקום נקמת ה'. כי לא עלה על הדעת שלא היו בכל ישראל אלא שבט לוי חזקים באמונתם. אבל הרצון בזה מה שכתבתי. ולפי שראה גבורתם אמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל. ולא כמו שהיו אומרים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. שימו איש חרבו לנקום נקמת ברית. והרגו איש את אחיו או קרובו שחטא בעגל. ויעשו בני לוי כדבר משה. כי לא היה בכל ישראל מי שיהרוג בנו או קרובו שחטא בעגל. זולת הם שהיה להם לב חזק. ויאמר משה מלאו ידכם היום לה'. בזה הפועל כאלו הקרבתם עולה וזבח. או מלאו ידיכם והקריבו קרבנות. אחר שהרגתם איש בנו ואחיו. ובזה יתן השם עליכם היום ברכה. שאתם תהיו מברכים את העם בברכת כהנים ובהקרבת הקרבנות להביא ברכה לעם. וזה יורה על תשובת ישראל ועל חרטתם. אחרי שהיו שש מאות אלף רגלי. ולא הרים איש את ידו ואת רגלו כנגד בני לוי המועטים. ועוד רצה להכינם בדבריו ואמר להם אתם חטאתם חטאה גדולה. וכן אתם צריכין תשובה וחרטה גדולה ולכן הכינו עצמיכם. ועתה בעת החרטה והתשובה אעלה אל ה' שהוא רחום וחנון. אולי אכפרה בתשובה ובתפלה בעד חטאתכם: וישב משה אל ה'. כלומר ששב לדבריו הראשונים שאמר למה ה' יחרה אפך. או ששב מדבריו הראשונים. כי בראשונה היה מתחנן בתחנה ובתפלה לפי שהיה העון קיים. אבל עכשיו ששרף העגל ודן החוטאים והרג מהם. והנשארים נתחרטו והכינם בתשובה. שב בדברים קשים ואמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה שאין בכל התורה כמוהו. ויעשו להם אלהי זהב. ועתה לו הונח שיהיה כן אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. כל שכן שאינו כן כי אע"פ שאני אומר חטאה גדולה אינו כן כי הוא חטא קטן על דרך סגיא נהור. והעד ויעשו להם אלהי זהב ומה כח יש בהם פה להם ולא ידברו. ואני לקחתי אותו ושרפתיו וטחנתיו. ויפה אמרו ז"ל על מה אתה מקנא והלא אין מתקנאין אלא גבור בגבור. וממה אתה מתירא כי הוא יעזרך. אתה תהיה משיב הרוח והוא מוריד הגשם. למלך שקינא לאשתו עם סריס אחד ולא היה למלך בן. ובא אהובו וא"ל שתוק כי אולי תתעבר המלכה ויהיה לך בן יורש המלכות. א"ל לא כי סריס הוא. ואז א"ל א"כ ממה אתה מתירא או ממה אתה מקנא. כן אמר משה לפני הקב"ה ממה אתה מקנא. או מה חטאו ישראל שחטאו חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. ואין להם כח כי עינים להם ולא יראו אם כן במי אתה מתקנא: ועתה אם תשא חטאתם הרי טוב. ואם לאו מחני נא מספרך כי למה לי חיים. או שרמז מספרך ממה שכתבת בספרך ואעשה אותך לגוי גדול. כי אין לי חפץ במתנותיך. ואז השיבו השם יתברך מי אומר דבר כזה אשר חטא לי אמחני מספרי. כלומר כשאני מבטיח לאדם לעשות לו טובה ואחר כך חטא. לא אקיים דברי ואמחנו מספרי. כאומרו רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו'. אבל מי שלא חטא יש לי להשלים דברי וא"כ אחר שאתה לא חטאת יש לי להשלים דברי. וכמו שאמר ובני רחביה רבו למעלה למעלה מששים רבוא. או יאמר אם תשא חטאתם בעבורי הנה מה טוב. ואם אין מחני נא מספרך שהוא ספר התורה אשר כתבת להורותם. כי איני רוצה שיזכר שמי בו לומר ויאמר ה' אל משה ויקרא אל משה. כי יהיה לי גנות גדולה שהייתי פרנסם ומנהיגם וקרוב אליך. ויאמר כל העולם שלא היה לי כח להצילם בתפלתי. או שיאמרו שפיתתני במתנות באומרך אעשה אותך לגוי גדול ושתקתי. ואז השיב לו הש"י מי אשר חטא לי אמחנו מספר. החוטא ועומד תמיד בחטאו אמחנו מספרי. אבל החוטאים ומתחרטים ושבים אלי לא אמחם. ולכן לך נחה את העם בדרך ישרה ובדרך תשובה. כי אשר דברתי לך אעשה. כמו שאמר למעלה וינחם ה' הנה מלאכי ילך לפניך. הוא מלאך המיוחד לי של רחמים. ואני רוצה לעבור עתה על חטאתם. אבל ביום פקדי מעט מעט אפקוד חטאתם. ולפי שנשארו עדיין בישראל מעובדי העגל או שעטרוהו בנזמים. ויגוף אותם על אשר עשו ותקנו העגל בתכשיטים ונזמים. וזהו אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. מצד שאלתם לשמצה בקמיהם. וחז"ל אמרו שהעונשים הם כפי הפעולות. יש מהם ששמחו בלבם כי כל לבבות דורש ה'. ויש מהם שנשקו. ומהם שזבחו וקטרו לפניו. והרי אמרו זבח וקטר בסייף. גפף ונשק בנגיפה במיתה. שמח בלבו בהדרוקן:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך