תנ"ך על הפרק
שמות לא
81
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
מינוי בצלאל ואהליאב, ציווי על השבת, קבלת הלֻחֹת
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(ברכות נ"ה א') בצלאל. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל לעשות משכן ארון וכלים בשכן מבואר בפרשה זו בפסוק ז' את אהל מועד ואת הארון ואת כל כלי האהל. הלך משה ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן גכמו שסדורים בפ' תרומה, ועיין בסמוך. , אמר לו, משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקב"ה משכן ארון וכלים, אמר לו שמא בצל אל היית וידעת דלא נתבאר בכלל למה שינה כאן משה מסדור זה שצוהו ה' כאן. ויתכן דכיון שפעם אחת צוה ה' אותו על הארון מקודם ואח"כ כלים ומשכן, ופעם סידר משכן קודם, לא הוי ידע משה להכריע איזה סדר קדים, והיה דן ע"פ הסברא דכיון דעיקר תכלית המשכן היתה להשראת השכינה ועיקר מקום השראת השכינה היתה על הארון כדכתיב ונועדתי לך שם וכו', וא"כ סבר שהעיקר הוא הקדמת הארון וכמו שמסודר בפ' תרומה, ובצלאל חשב שעיקר כסדר שבפרשה זו משכן ארון וכלים, וכדמפרש כלים שאני עושה להיכן אכניסם והודה לו משה על זה, משום דבאמת אין מן הכבוד שיבנו ארון ויעמוד בחוץ, כמבואר. .
(שם שם) בצלאל בן אורי. תניא, דורות הראשונים לבר תמניא אולידו, מנלן, דכתיב בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וכתיב (ד"ה א׳ א') ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי בר תליסר דכתיב (פ׳ ויקהל) איש איש ממלאכתו הנראה דר"ל לא פחות מי"ג שנים, משום דבפחות מזה אינו נקרא איש [עיין נזיר כ"ט ב' ולפנינו בפ' וישלח בפסוק ויקחו איש חרבו]. , ותניא, שנה ראשונה עשה משכן, שניה הקימו ושלח מרגלים, וכתיב (יהושע י"ד) ויאמר כלב בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה׳ אותי, דל ארביסר דהוי בצלאל, פשי להו עשרים ושית, דל תרתי שני דתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד ור"ל אף אם הולידו לשבע חדשים אי אפשר בפחות משמונה חדשים, ז' להריון וחודש לימי נדה וטהרה, והרי שתי שנים לתולדת בצלאל שהוא דור שלישי, והרי מבואר שהולידו לשמונה שנים. ונ"מ בזה לענין הנבעלת לקטן בן שמונה שנים בזנות נפסלת לכהונה משום זונה, וכן נ"מ לענין יבם בן שמונה שנים שבא על יבמתו קנאה וצריכה ממנו גט, ועוד איזה נ"מ, אך לא קיי"ל כן, אלא דלא ילפינן מדורות הראשונים לענין זה, ופחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה, וע' באהע"ז סי' ו' וסי' קס"ז. .
(סנהדרין ס"ט ב׳) בחכמה ובתבונה ובדעת. אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם (משלי ג׳) ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב (שם) בדעתו תהומות נבקעו זנראה באור אגדה זו ע"ד הפשט ע"פ מש"כ במשלי (כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו, הרי מבואר דלבנין בית נכון צריך ג' מעלות, חכמה בינה ודעת, וזהו הבאור כאן שנחה על בצלאל רוח ה', רוח חכמה בינה ודעת, הדרושים לבנין בית נהדר, וזהו גם הכונה שגם בנין העולם ובריאת שמים וארץ נבראו ע"י הקב"ה ג"כ כביכול במדות אלה, וכמו שמביא מפסוקים שונים. –
והנה משמע מכאן דרק בג' מדות אלה נבראו שמים וארץ, וכ"מ במדרש שוח"ט סי' נ', ולכאורה צ"ע מחגיגה י"ב א' בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת בכח בגערה בגבורה בצדק ומשפט בחסד וברחמים. אבל יתבאר הענין ע"פ מ"ש בזוהר שמות י"ד ב' וז"ל, בעשרה מאמרות נברא העולם וכד תסתכל בהון תלת אינון ובהון אברי עלמא, חכמה בינה ודעת, ע"כ, [ונראה דמפרש בעשרה מאמרות – בעשרה מדות], ומתבאר מזה דהג' מדות, חכמה בינה ודעת הן העקריות והיסודיות, ומהן מסתעפות כולן, וחשיב כאן ובמדרש שוח"ט היסודיות ובגמרא דחגיגה חשבון בפרטיות עד לאחת. .
(ברכות נ"ה א׳) למטה דן. א"ר יוחנן, מניין שלא ישנה אדם מאומנת אבותיו, שנאמר (מ"א ז') וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור בן אשה אלמנה, הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחושת, ואמר מר, אמיה מדן ואביו בנפתלי וכתיב ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חבאור הענין, כי בר"פ פקודי כתיב באהליאב שעיקר מלאכתו היתה מלאכת חרש וחושב, ולפי המבואר כאן היה ממטה דן, ובמלכים כתיב שלקח המלך שלמה למלאכת חרש איש משבט דן, שאמו היתה משבט דן, ומזה ראיה שלא ישנה אדם מאומנות אבותיו, שהרי כאן מבואר דמשבט דן היה בעל מלאכת חרש, ותפס באומנות אבותיה של אמו.
וע' בסוף קדושין פ"ב ב', תניא, רבי אומר, אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה ואוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה, אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו למי שאומנותו בורסקי, וכתב מהרש"א וז"ל, לכאורה לא הו"ל לומר אלא הך בתרייתא, אשרי מי שאומנתו בסם וכו', ומאי איכפת ליה באומנות אבותיו, ויעו"ש מש"כ בזה, אבל האמת הוא שכוון למאמר שלפנינו שלא ישנה אדם מאומנות אבותיו, וא"כ כשאבותיו אוחזין באומנות יפה יאחז גם הוא בה, וכן כשאוחזין באומנות פגומה יאחז גם הוא בה, וא"כ אשרי מי שראה את הוריו באומנות מעולה, כי ממילא יאחז גם הוא בכזו. .
(ערכין ט"ז ב׳) ובלב כל חכם לב. מכאן שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה טצ"ע איך נתן בו החכמה הראשונה, ונראה הכונה למי שיש בו חכמה למי שיש בו הכשרונות המסוגלות לקנין החכמה. ובזה ניחא בברכות מ' א' מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק, אבל מדת הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר אם שמע תשמע, יעו"ש. ואם נפרש מאמר זה כפשוטו קשה למה אינו מביא מכאן, משא"כ לפי פורושנו אין ענין מאמר זה להאגדה בברכות. .
(ברכות נ"ה א׳) המנרה הטהרה. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב המנורה הטהורה – שירדו מעשיה ממקום טהרה ירומז למ"ש בגמרא כאן שמעשה המנורה היה קשה למשה מפני רבוי פרטיה בכפתורים וקנים ופרחים, והוריד לו הקב"ה מנורה של אש מן השמים וראה דמותה וצביונה ועשה כתכונתה, עיי"ש דיליף זה מקרא [ע"ל בפ' תרומה כ"ה מ'], וזהו שאמר שירדו מעשיה ממקום טהרה כלומר מן השמים. וטעם הדיוק מלשון המנורה הטהורה הוא מפני שלא מצינו התואר טהור בשאר כלים רק במנורה [זולת בשולחן כתיב כזה בס"פ אמור ויש שם דרשה ע"ז]. .
(מנחות כ"ט א׳) ככל אשר צויתך יעשו. אין לך אלא מה שאמור בענין [מכאן שאין מביאין קטורת נדבה ואפילו על מזבח החצון] יאעיין משכ"ל בפ' תצוה (ל' ט') בפסוק לא תעלו עליו קטורת זרה, נתבארה דרשה זו. .
(מנחות נ׳ ב׳) ואתה דבר. ואתה דבר – לא ע"י שליח ולא ע"י מתורגמן יביתכן בטעם הדרשה ע"פ מש"כ רש"י בפסוק זה ואתה דבר אע"פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה, עכ"ל. ומענין זה הוי כונת הדרשה שלפנינו שלא יאמר משה הואיל והוא טרוד במצות מלאכת המשכן ימסור הצואה בדבר שמירת השבת לאחר, על זה אמר הקב"ה ואתה דבר לא ע"י מתורגמן ולא ע"י שליח. .
(מכילתא) אך את שבתתי. תניא, ר' יוסי ב"ר יהודה אומר, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, ת"ל אך את שבתתי תשמרו, יכול לכל, ת"ל אך – חלק יגטעם הדרשה והלמוד, דמפרש דרק מפני מלאכת המשכן אין שבת נדחית, אבל נדחית היא מפני פקוח נפש, וזו היא כונת רש"י בפ' זו שכתב דאך בא למעט שלא יעשו מלאכת המשכן בשבת, ור"ל רק מלאכת המשכן לא יעשו אבל מלאכת פקוח נפש יעשו, אבל אין לפרש דכונת רש"י ללמוד מפסוק זה עיקר הדין דלא יעשו מלאכת המשכן בשבת, יען דכפי המבואר ביבמות ו' א' דענין זה ילפינן מפ' דקדושים את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, ומבואר שם דאי אפשר ללמוד זה מפסוק אחר, יעוי"ש ודו"ק. .
(יומא פ"ה ב׳) אך את שבתתי. תניא, ר׳ אבהו בשם ר' יוחנן אומר, מניין לספק פקוח נפש שדוחה את השבת, ת"ל אך את שבתתי תשמרו, אך – מעוט ידובבבלי יומא פ"ה ב' אמרו דמפסוק זה אפשר ללמוד רק על ודאי פקו"נ ולא על ספק, וצ"ע שלא העירו שבירושלמי ילפינן מפורש על ספק ואולי משמעות דורשין איכא בינייהו. .
(ירושלמי יומא פ"ח ה"ה) את שבתתי תשמרו. וכתיב (פ׳ ט"ז) ושמרו בני ישראל את השבת, הא כיצד, ושמרו את השבת – שמירה אחת לכל שבת ושבת, את שבתתי תשמרו – שמירה אחת לשבתות הרבה, מכאן אמרו, השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת טור"ל אם שכח שהיום שבת חייב חטאת על כל שבת ושבת, ואע"פ שלא נודע לו בנתיים והו"ל הכל בהעלם אחד, אפ"ה אמרינן דימים שבנתיים הוויין ידיעה לחלק, משום דא"א שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה, אלא דלא רמי אנפשיה למדכר, ולכן כל שבת ושבת הו"ל כשגגה בפני עצמו, ומסמיך ענין זה על לשונות הפסוקים שמביא בזה, ודריש את שבתתי תשמרו שמירה אחת לשבתות הרבה, ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כהאי גונא כתיב דכולא חדא שגגה היא, ויש בגמרא עוד אוקימתא בלשונות הכתובים האלה, והעתקנו את זו מפני שהיא פשוטה ביותר. .
(שבת ס"ט ב') תשמרו. לרבות דברים שהן משום שבות טזהשבות נקרא דבר כזה שאינו אסור מצד עצמו רק מחמת שענינו דומה למלאכה גמורה וחיישינן שע"י מלאכה זו המותרת יתרגל לעשות מלאכה גמורה הדומה לה בענינה, וזה מרומז בלשון תשמרו, שענין השמירה מורה על גדר וסייג כמ"ש ביבמות כ"א ב' על הפסוק ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, וכבר נתבאר מענין איסור השבותים בשבת לפנינו לעיל בפ' משפעים בפסוק אשר אמרתי אלכם תשמרו (כ"ג י"ג) עיי"ש וצרף לכאן. .
(מכילתא) כי אות היא. מלמד ששבת נקרא אות יזנ"מ בזה לענין פטור תפילין בשבת דכתיב בתפילין והיה לך לאות על ידך ודרשינן ימים שצריכין אות, יצאה שבת שהיא עצמה אות, וכן יו"ט נקרא אות, משום דגם יו"ט נקרא שבת וכדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והיינו ממחרת יו"ט כמבואר במנחות ס"ה ב', וכמ"ש בשבועות ט"ו ב' שאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט מדכתיב את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו, וכן דרשו במכילתא פ' בשלח ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, אין לי אלא שבת יו"ט מניין ת"ל שבת, דכולל גם יו"ט. וטעם הדבר פשוט משום דכיון דשם שבת מציין יום השביתה וההפסק מעבודה ממילא גם יו"ט בכלל, והנה בכלל ענין פטור תפילין בשבת ויו"ט, וכן בחוה"מ בארנו במקומו בפ' בא בפסוק והיה לך לאות על ידך, יעו"ש. .
(מנחות ל"ו ב׳ ברש"י) לדעת. לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת, לאפוקי חרש שוטה וקטן יחר"ל שאין הפקחים והגדולים חייבים על מלאכת אלו בשבת, ואמנם זה הוא רק אם אין עושין המלאכה על דעת הגדולים וכמש"כ בפ' יתרו יעו"ש. .
(מכילתא) לדעת כי אני ה׳. תניא, לדעת כי אני ה׳ מקדשכם, אמר הקב"ה למשה, מתנה טיבה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל לך והודיעם, מכאן אמרו הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, והני מילי במילתא דלא עבידא לאגלויי יטמדייק יתור הלשון לדעת, ופשוט דדוקא במתנה שנותן לו באהבה, אבל בנותן צדקה שהמקבל מתבייש מצוה ליתן בהסתר פנים. ובטעם הידיעה פירש"י דהוא דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה וגם מתוך כך יהא אוהבו, ולכן במילתא דעבידא לאגלויי א"צ להודיעו, וע"ע לקמן בס"פ זו בפסוק ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. ובגמרא כאן מסיים עוד בזה מכאן א"ר שמעון בן גמליאל הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, וכ"ה בביצה ט"ז א', וצ"ע כי במ"ר ס"פ חקת איתא מאמר זה בשם משל הדיוט, והמפרשים לא העירו בשנוי לשונות אלו והוא נוגע לדינא כי אם משל הדיוט הוא בודאי אין אנו נזקקין לנהוג כן, משא"כ אם הוא מאמר חז"ל, וצ"ע. .
(שבת י׳ ב') מקדשכם. מהו מקדשכם – לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה כרומז למ"ש באגדות דלעתיד לבא יהיה יום שכולו שבת, ועל זה אמר כי כשישמרו ישראל את השבת בעוה"ז יכינו עצמם להתקדש בקדושת היום שכולו שבת. .
(מכילתא) כי קדש הוא. תניא, העושה מעשה בשבת – המעשה מותרת, מאי טעמא, דכתיב כי קודש היא, היא קודש ואין מעשיה קודש כאוניחא בזה מה שקשה לכאורה בסוגיא דריש תמורה דפריך הגמרא על רבא שם דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ופריך מכמה וכמה מקומות בגמרא שמצינו ההפך, ולמה לא פריך ממשנה דחולין י"ד א' השוחט בשבת וביוהכ"פ שחיטתו כשרה וכן מהמעשר בשבת וכדומה מעניני שבת. אך לפי הדרשה שבכאן דבשבת מיעטה התורה בפירוש היא קודש ואין מעשיה קודש, א"כ בפירוש התירה התורה מה שנעשה בשבת באיסור, וא"כ אין זה בכלל אי עביד לא מהני. .
(כתובות ל"ד א׳) כי קדש הוא לכם. תניא, ר׳ יונתן בן יוסף אומר, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, שנאמר כי קודש היא לכם, היא מסורה בידכם ואין אתם מסורין בידה כבר"ל ואין חייכם מסורין לה. ויתכן דמדייק ודריש הלשון לכם, דבעלמא מצינו שקדושת שבת מתיחסת לה' כמו שבת לה', וכן את שבתתי תשמרו. .
(יומא פ"ה ב׳) כי קדש הוא לכם. מגיד שהשבת מוסיפה קדושה על ישראל כגגם בכאן כנראה דריש הלשון לכם כמש"כ בדרשה הקודמת דבעלמא מתיחסת קדושת שבת לה', ודריש שעם שביתת השבת ניכרת היהדות, שבזה נראה הבדלם משאר האומות. ועיין מש"כ בסמוך בפסוק (ט"ז) לעשות את השבת, ויהיה לפי"ז באור הלשון כי קודש היא מלשון פרישה והבדלה וכמו אשר קדשנו במצותיו שענינו שהפרישנו והבדילנו במצות משאר העמים. .
(מכילתא) מחלליה. תניא. בעון חלול שבת היה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממים שנאמר (פ׳ בחקותי) ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרא באלה אלא באָלָה כדמענין שבועה מלשון אז תנקה מאלתי. וטעם הקריאה הזאת י"ל משום דמשונה לשון זה משאר לשונות המורים לכונה זו באותה פרשה, דבכולהו כתיבי ואם עד אלה וכאן כתיב ואם באלה, יעו"ש. , וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם וכתיב בשבועת שקר (פ׳ קדושים) וחללת את שם אלהיך, ובשבת כתיב מחלליה ויליף חלול חלול משבועת שקר כהעיין באבות פ"ה מ"ה דחשיב כל הדברים שבגללם באה חיה רעה ולא נקט חלול שבת, וצ"ע שנשמט ע"פ האגדה שלפנינו. ואולי י"ל משום דכנגד אגדה זו מצינו באגדה אחרת (שבת קי"ח ב') במקום שחלול שבת מצויה שם הדליקה מצויה, משמע דרק עונש זה ולא זולתו, ולכן לא פסיקא לה להמשנה ענין האגדה שלפנינו, וצ"ע. וע"ע מש"כ בענין אגדה זו בפ' בחקתי. .
(שבת ל"ג א׳) מחלליה מות יומת, תניא, מניין לחילוק מלאכות בשבת כושאם עשה בשוגג הרבה מלאכות בשבת חייב חטאת מיוחד על כל מלאכה ומלאכה ולא אמרינן שחייב רק אחת על חיוב שבת בכלל. , אמר שמואל, אמר קרא מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חלול אחד, ואע"פ דהאי במזיד כתיב, אם אינו ענין למזיד דכתיב (ר"פ ויקהל) כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג, ומאי מות יומת – בממון כזר"ל לאפושי קרבנות דהיינו הוצאה בממון, והתוס' הקשו ל"ל לומר אם אינו ענין למזיד וכו', תיפק ליה דכיון דמרבינן מלשון מות יומת מיתות הרבה, א"כ על כרחיך א"א לומר דקאי על מזיד, דאטו בתרי קטלי קטלית ליה, ותרצו דהו"א דברה תורה כלשון בני אדם, עכ"ל. והנה אתיין במחלוקת אם דברה תורה כלשון בנ"א או לא, אבל לדעתי אפשר לומר ע"פ מ"ד בסנהדרין מ"ה ב' ובכ"מ דמלשון מות יומת מרבינן אם אי אתה יכול להמיתו במיתה שחייב בה צריך להמיתו בכל מיתה שימות בה, וא"כ גם הכא הו"א דבא רבוי זה לכונה זו, ודו"ק. .
(שם ע׳ א׳) מחלליה מות יומת. וכתיב (פ׳ פינחס) וביום השבת שני כבשים, הא כיצד, אלא מלמד ששניהם בדבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע כחכונת הקושיא, דשני הפסוקים האלה סותרים זה את זה, דכיון דאסור לחלל שבת א"כ איך מותר להקריב קרבנות בשבת, ומפרש דבשעה שאמר הקב"ה מחלליה מות יומת הוציא מן הכלל ענין קרבנות, והיינו שבדבור אחד נאמרו. וכהאי גונא חשיב בירושלמי הרבה ענינים כמו אלה, כמו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים עם גדילים תעשה לך, ערות אשת אחיך לא תגלה עם יבמה יבא עליה, דלפי הפשט סותרין זה את זה, ולכן נאמרו בדבור אחד, וע"ע מש"כ בר"פ ויקהל מענין זה. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב) מחלליה מות יומת. מה ת"ל והא כבר נאמר (פ׳ ט"ו) כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת, אלא שיכול אין לי אלא עונש על מלאכת היום, ומניין עונש על מלאכת הלילה ת"ל מחלליה מות יומת כטלא נתבאר טעם הרבוי ללילה מלשון מחלליה, ובס' העמק שאלה על השאלתות למרן דודי הנצי"ב ז"ל פ' יתרו שאילתא נ"ד אות א' ביאר דרשה זו משום דלילה הוי לשון נקבה ולכן מדכתיב מחלליה קאי על הלילה, וסמך חילו על הכתוב בבאור הגר"א להגדה ש"פ דלילה הוי לשון נקבה משום דברבים נקראים לילות סימן החתימה לשמות נקבה, דשמות זכרים נחתמים ביו"ד מ"ם, ולכן כתיב מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
ולי קשה להאמין כי יצא דבר זה מפי הגר"א, יען כי במקומות רבים בתנ"ך בא השם לילה בלשון זכר, כמו (פ' מקץ) ונחלמה חלום בלילה אחד, ובאיוב (ה') הלילה אמר, בלילה ההוא, ועוד הרבה, ואין אף מקום אחד בכל התנ"ך שיבא השם לילה בלשון נקבה, וגם ממקום שהובאה הראיה שם ראיה לסתור, שהרי כתיב מה נשתנה הלילה הזה. והראיה מהשם לילות שבא ברבים בסימן החתימה לשמות נקבה אין ראיה כלל, דמצינו כמה יוצאים מכלל זה, שכן מצינו הרבה שמות הזכרים שנחתמים ברבים בו' תי"ו, כמו אבות, בכורות, מטות, ארי-אריות, לב-לבבות, שם-שמות, מקום- מקומות והרבה כהנה. וכנגד זה מצינו הנשים נחתמים ברבות בסימן החתימה של זכרים ביו"ד מ"ם, כמו נשים, פלגשים, שנה-שנים, דבורה דבורים, נמלה-נמלים, תאנה-תאנים, ועוד הרבה, וא"כ אין כל ראיה מהחתימה. שוב ראיתי כי גם השל"ה כתב (פסחים, מצה שמורה ד"ה מעשה בר"א) כי לילה לשון נקבה היא, יעוי"ש, והוא פלא.
ובנוגע לבאור הדרשה שלפנינו נראה פשוט הבאור משום דכיון דהלשון מחלליה מוסב על שבת, והשבת כולל מעל"ע שלם, לילה ויום, ממילא נכלל בזה גם הלילה, כיון דגם הוא בכלל שם שבת, ודו"ק.
והנה מרן דודי הגאון הנזכר הוסיף ע"פ באורו הנ"ל דמכאן יצא המנהג להפריש בלשון התפלה בלילה וינוחו בה וביום וינוחו בו [הוא המנהג שהביא המג"א בסי' רס"ח ס"ק ג' בלא טעם], והנה גם לפי פירושנו אנו בהמכילתא אפשר להסמיך מנהג זה ע"פ דרשה זו, כיון דעכ"פ ילפינן לילה מלשון מחלליה דכתיב בלשון נקבה, אע"פ דקאי על השבת הכללי מכל המעל"ע, כמש"כ. אמנם עם כ"ז לא נתבאר מה שאומרים במנחה בשבת וינוחו בם.
והאמת הברורה בזה, כי עיקר הנוסחא בתפלת המנחה והנחילנו ה' אלהינו שבתות קדשך, בלשון רבים, וכן נוסח ספרד, וכן מצאתי בסדור מארצות תימן, והיא נוסחא גם מסתברת, יען כי לעת תפלת המנחה כבר פנה יום שבת זה, ולא שייך להתפלל על המנוחה בו ומתפללים על השבתות הרבות הבאות, ולכן מדוייק הלשון וינוחו בם, ודו"ק. .
(מכילתא) העשה בה מלאכה. עד שיעשה מלאכה גמורה ללאפוקי אם ארג חוט אחת שחרית וחוט אחת ערבית והיתה ידיעה בינתיים אינו חייב סקילה, דפחות משני חוטין כאחד אינה אריגה ואינה נקראת מלאכה. .
(שם) ונכרתה. מה ת"ל, והא כבר נאמר מחלליה מות יומת, אלא לרבות המזיד בינו לבין עצמו לאר"ל אפילו שלא בעדים ושלא בהתראה. ונראה הסברא בזה, דצריך להשמיענו זה, משום דהו"א דכיון דכתיב בשבת לשון חלול וסתם חלול הוי בפרהסיא, כמו דקידוש הוי בפרהסיא כדדרשינן בפ' אמור ונקדשתי בתוך בני ישראל אין קידוש בפחות מעשרה, קמ"ל, אלא דבזה חלוק המחלל בפרהסיא ממחלל בצנעא, שהמחלל בפרהסיא בעדים והתראה חייב סקילה בב"ד, והמחלל בצנעא בינו לבין עצמו חייב כרת לשמים, וע"ע בסמוך אות ל"ג. .
(שם) ונכרתה הנפש ההוא. אין הכרתה אלא הפסקה, הנפש ההיא – מזידה לבדמשמעות נפש שעושה ברצון רוחני ופנימי, והיינו במזיד. .
(שם) מקרב עמה. מקרב עמה – ועמה בשלום לגקאי על הדרשה דלעיל דחיוב מיתה בב"ד בא על המחלל שבת בפרהסיא, בעדים ובהתראה, וחיוב כרת בא על המחלל בצנעא בלא עדים והתראה בינו לבין עצמו [ע"ל אות ל"א], ועל זה אומר כאן דאע"פ שהמחלל בפרהסיא מחויבים הב"ד לענשו ואם לאו הם עצמם בעונש, אבל היכי שהחיוב הוא כרת שהוא אם בצנעא, אין ב"ד וכל ישראל נענשים על העדר עונשו. ואע"פ דמשנה שאינה צריכה היא, דמהיכי תיתא שיענשו, כיון דהחלול היה בצנעא ולא נודע להם הדבר כלל, י"ל דאיירי שבאמת הב"ד יודעים מזה, רק שהידיעה אינה ע"פ חקי התורה, כגון שיודעים ע"פ עד אחד או ע"פ נשים וקטנים ופסולי עדות או שלא בהתראה אין עליהם החיוב לעונשו, וכמ"ש בסנהדרין ל"ז ב' שאמר שמעון בן שטח לאחד שראהו הורג את הנפש, רשע מי הרגו לזה וכו', אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים יומת המת, היודע מחשבות הוא יפרע וכו'. .
(שם) יעשה מלאכה. וכתוב אחד אומר (פ׳ יתרו) ששת ימים תעבוד, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצינו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י עצמן לדכונת הקושיא מסתירת הלשונות כי הלשון יֵעָשֶׂה מלאכה משמע שׁתַּעָשה (בנפעל) ע"י אחרים, ולשון תעבוד משמע שבעצמך תעבוד, ומשני דכשעושין רצונו של מקום באמת מלאכתם נעשית ע"י אחרים, וכמש"כ בגאולה העתידה ב"ב (ישעיה ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם. –
ודע דע"פ מדרש אגדה זו שלפנינו יש ליישב ולפרש שנויי הלשונות בענין זה בתורה כמה פעמים, כי בפ' יתרו כתיב ששת ימים תעבוד ועשית, ומסיים וביום השביעי שבת, וכן בפ' משפטים כתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכאן לפנינו כתיב ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון, ונרגש בכל אלו הלשונות דקדוק נפלא, כי בכ"מ דכתיב תעבוד או תעשה בנוכח סיים גביה וביום השביעי שבת ולא שבת שבתון ובכ"מ דכתיב תֵעָשׂה או יֵעָשׂה סיים גביה שיום השביעי שבת שבתון, וזה פלא.
אבל לפי מדרש אגדה שלפנינו יתבארו השנויים האלה בטוב טעם, כי כשהמלאכה בששת ימי המעשה נעשית ע"י אחרים הוו אצלו ימי החול ג"כ שביתה, כי הלא הוא בעצמו אינו עושה בם מלאכה, וא"כ הוי אצלו יום השבת לשבת שבתון, והיינו שביתה מדוייקה ויתירה על שביתת ימי החול, משא"כ אם עושה מלאכתו בעצמו הוו ליה ימי החול לימי עבודה ויום השבת רק שבת לבד, כלומר שביתה מעבודה ותו לא, ולכן היכי דכתיב תַעָשׂה או יֵעָשׂה [ע"י אחרים] סיים גביה במעלת יום השביעי שהוא שבת שבתון, משא"כ היכי דכתיב בנוכח תעשה, תעבוד, סיים גביה במעלת יום השביעי – רק שהוא שבת, ודו"ק.
וע"ד הפשט י"ל בענין שנויי הלשונות שהערנו, דהכונה דאחרי דיעשה מלאכה מיירי גם ע"י אחרים (כהוראת היחס הפעול נפעל), לכן מרבה בשבת שבתון לא הוא ולא ע"י אחרים. .
(מכילתא) קדש לה'. מהו קודש לה', שיכול כשם שקדושת מועדות מסורה לבית דין כך קדושת שבת מסורה לב"ד, ת"ל קודש לה', לה' שבת מסורה ולא לב"ד מסורה להקדושת המועדים תלויה בעבור השנה ע"י ב"ד כדכתיב בפ' אמור אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קודש. ודרשינן אשר תקראו אַתם, בנכח לב"ד, וקמ"ל דשבת לעולם קיימת, כלומר קביעותה לעולם ע"פ חשבון אחד, יום השביעי בשבוע, כפי שקבע הקב"ה בתחלת בריאתה, ואינה מסירה לב"ד להקדימה ולהאחירה. וע' מש"כ הנוגע לדרשה זו בפ' אמור ס"פ מועדים (כ"ג מ"ד). .
(שם) ושמרו. תניא, ר' שמעון בן מנסיא אומר, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, ת"ל ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה לולכאורה משמע מדרשה זו דדוקא היכי שע"י חלול שבת זו יוכל לשמור שבתות הרבה, והיינו אם ברור הדבר שע"י חלול זה יקום מחליו, אבל באמת לא קיי"ל כן, אלא אפילו לחיי שעה מחללינן, וצ"ע. וראיתי בשם המאירי טעם הדבר שמחללין שבת בשביל חיי שעה, שמא יהרהר בתשובה באותה שעה ויתקן כל מה שחטא בחייו, עכ"ל, ואפשר לומר דבא להסביר בזה כדי שיתקיים הדין מחלול שבת בשביל חיי שעה אפילו לדרשת ר' שמעון בן ענסיא שלפנינו, שלא יקשה האיך מחללין שבת בשביל חיי שעה אחרי דלא שייך בו הסברא כדי שישמור שבתות הרבה, ולזה מפרש שמא יהרהר בתשובה, וע"י תשובה זו יתקן הרבה שבתות שחלל אותם, והוי זה מעין שמירת שבתות, כי מה לי תקון השבתות הבאות או החולפות, אחרי כי עכ"פ מתקן הוא, ודו"ק. .
(יומא פ"ה ב׳) לעשות את השבת. תניא, ר׳ אלעזר בן פרטא אומר, ושברו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, מלמד שכל המשמר את השבת כאלו עשאה לזטעם הדרשה נראה פשוט דמדייק לעשות את השבת, מה עשיה שייך בזה, ולפי פשוטו הו"ל לומר ושמרו בני ישראל את השבת לדרתם, ותו לא, ועל יסוד שנוי זה דריש כל המשמר את השבת כאלו עשאה. וכהאי גונא תתבאר הדרשה בסוכה כ"ז ב', עושין סוכה בחולו של מועד דכתיב חג הסכות תעשה לך, הכי קאמר רחמנא, עשה סוכה בחג, והבאור הוא דמדייק הלשון תעשה לך דאינו מכוון כל כך ללשון חג הסכות ויותר היה נכון לכתוב יהיה לך.
ובאור הדרשה בכלל כל המשמר את השבת כאלו עשאה נראה להסביר משום דמשונה מצות שבת משאר המצות, שכל המצות הן עצמן נראות שהן ענינים מיוחדים למצות, כמו ציצית ותפילין שופר וסוכה ולולב, ואפילו בשעה שאין מקיימין אותן ג"כ ניכרין מה הן, שאין כמוהם לשאר העמים, משא"כ מצות שבת, לולא קיומה בפועל אין שום היכר בהיום שהוא שבת, כי הלא תכונת היום אינו משונה מתכונת שאר הימים, ולכן אין ניכר הווייתה רק בעשותה וקיומה, ולכן כל המשמר את השבת הוי כאלו עשאה, יען שבעשיתו מכיר ומציין אותה, ודו"ק. .
(מכילתא) ברית עולם. ר' אליעזר אומר, לעשות את השבת וגו' ברית עולם, דבר שהברית כרותה לו, ואיזו זו מילה לחאף הוא מדייק כמו הדורש הקודם את הלשון לעשות את השבת דהול"ל ושמרו בנ"י את השבת, ועם זה י"ל דמדייק שהלשון ברית עולם היה צריך להיות מוסב על הפ' שאחריו ביני ובין בנ"י, ולכן דריש דמרמז כאן שאע"פ שצוה כאן על חלול שבת בכ"ז יוצא מן הכלל מצות מילה שעליה מותר וגם מצוה לחלל שבת [וכמו שדרש לעיל רמז כאן לדחות שבת בפקו"נ], ודריש לעשות בו ברית עולם שהוא המילה, שנקראת ברית עולם, כנודע בפ' לך. .
(שם) ביני ובין בני ישראל. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל מצוה שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ מן השבת שנתן להם בצנעא, שנאמר ביני ובין בני ישראל לטי"ל דסמך אסיפא דקרא אות היא לעולם וכתיב לעלם חסר, ובקדושין ע"א א' דרשו כה"ג על הפסוק דפ' שמות זה שמי לעלם, ודרשו שם לעלם כתיב. ובגמרא מסיק דלאו מצות שבת גופה העלים הקב"ה מן האומות, אלא מתן שכרה של שבת, וי"ל בטעם הדבר כדי שלא יתקנאו בישראל לשמור גם הם את השבת, וע' בדרשה הבאה. .
(ביצה ט"ז א') ביני ובין בני ישראל. ביני ובין בני ישראל – ולא ביני ובין עובדי כוכבים מדעובד כוכבים אינו מצווה על שבת, ואדרבה, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, כמבואר בסנהדרין נ"ח ב' ולפנינו בפ' נח בפסוק ויום ולילה לא ישבותו. .
(מכילתא) אות היא לעלם. מגיד שאין שבת בטלה מישראל מאהענין מבואר במכילתא ע"פ המאמר כל מצוה שנתנו ישראל נפשם עליה כגון שבת מילה וטבילה ותלמוד תורה נתקיימו בידם, וכל מצוה שלא נתנו נפשם עליה כגון בית המקדש ושמיטין לא נתקיימו, ובגמרא שבת ק"ל א' בא מאמר זה בחיסור לשון, ומיבמות ו' ב' אמרו מה שמירה האמורה בשבת לעולם, וי"ל דסמכו על דרשה זו, וע"ל בפ' קדושים בפסוק את שבתתי תשמרו. .
(שם) שבת וינפש. אמר ר' שמעון בן לקיש, נשמה יתרה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת – וי אבדה נפש מבדריש מכפל לשון שבת וינפש, דהיינו שבת היינו וינפש, ואסמכתא בעלמא הוא, ופשטות הענין קאי על שביתת הקב"ה, וענין הנשמה יתירה הוא רוחב לב ונפש למנוחה ורצון, ועי' רש"י שם. .
(ביצה ט"ז א׳) ויתן אל משה. א"ר יוחנן, בתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה מגהנה אין ספק כי לא מכח השכחה הטבעית שכח משה תלמודו, שהרי כידוע היה בעל כשרונות נעלים ומצויינים, וא"כ צ"ל כי במכוון מאת הקב"ה היתה הדבר שישכח מה שלומד, ואינו מבואר תכלית כונה זו, ומהרש"א נדחק בזה. אבל מצאתי באור הענין בירושלמי הוריות פ"ג ה"ח שבא שם מאמר זה ג"כ בשם ר' יוחנן בזה"ל, כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה, וכל כך למה כדי להחזיר את הטיפשים, ע"כ. ובאור הדברים שלא יאמר זה שלומד ושוכח מחמת חלישת זכרונו מה לי ליגע בחנם אחרי ששוכח אני מה שאני לומד, כי התשובה על זה, שהרי גם משה שכח ובכ"ז למד ולמד עד שנתנה לו במתנה, וא"כ גם כל לומד ילמוד כל כך עד שיותן לו במתנה ושוב לא ישכח, וברור הדבר שבגמרא שלפנינו באו הדברים חסרים, וע' בע"ז י"ט א' לעולם ילמוד אדם אף על פי שמשכח, וברור שסמך על דרשת הירושלמי שהבאנו. .
(נדרים ל"ח א׳) לחת אבן. א"ר אלעזר, מאי דכתיב לחות אבן, אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אינו מתקיים בידו מדדייק מיתור לשון אבן, שהרי אין נ"מ בזה, ודריש ע"ד אסמכתא בגודל מעלת חזרת הלמוד ע"ד המליצה שאין לחייו נלאות ועיפות לחזור. והוא מענין דרשה הקודמת, כמש"כ שם. .
(עירובין נ"ד א׳)