פסוק ב:ראה קראתי בשם. א"ר יוחנן, פרנס טוב מכריז עליו הקב"ה בעצמו דכתיב ראה קראתי בשם בצלאל .
(ברכות נ"ה א')
פסוק ב:בצלאל. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל לעשות משכן ארון וכלים הלך משה ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן , אמר לו, משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקב"ה משכן ארון וכלים, אמר לו שמא בצל אל היית וידעת .
(שם שם)
פסוק ב:בצלאל בן אורי. תניא, דורות הראשונים לבר תמניא אולידו, מנלן, דכתיב בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וכתיב (ד"ה א׳ א') ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי בר תליסר דכתיב (פ׳ ויקהל) איש איש ממלאכתו , ותניא, שנה ראשונה עשה משכן, שניה הקימו ושלח מרגלים, וכתיב (יהושע י״ד:ו׳-ז׳) ויאמר כלב בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה׳ אותי, דל ארביסר דהוי בצלאל, פשי להו עשרים ושית, דל תרתי שני דתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד .
(סנהדרין ס"ט ב׳)
פסוק ג:בחכמה ובתבונה ובדעת. אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב (שם) בדעתו תהומות נבקעו .
(ברכות נ"ה א׳)
פסוק ו:למטה דן. א"ר יוחנן, מניין שלא ישנה אדם מאומנת אבותיו, שנאמר (מלכים א ז׳:י״ג-י״ד) וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור בן אשה אלמנה, הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחושת, ואמר מר, אמיה מדן ואביו בנפתלי וכתיב ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן .
(ערכין ט"ז ב׳)
פסוק ו:ובלב כל חכם לב. מכאן שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה .
(ברכות נ"ה א׳)
פסוק ח:המנרה הטהרה. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב המנורה הטהורה – שירדו מעשיה ממקום טהרה .
(מנחות כ"ט א׳)
פסוק יא:ככל אשר צויתך יעשו. אין לך אלא מה שאמור בענין [מכאן שאין מביאין קטורת נדבה ואפילו על מזבח החצון] .
(מנחות נ׳ ב׳)
פסוק יג:ואתה דבר. ואתה דבר – לא ע"י שליח ולא ע"י מתורגמן .
(מכילתא)
פסוק יג:אך את שבתתי. תניא, ר' יוסי ב"ר יהודה אומר, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, ת"ל אך את שבתתי תשמרו, יכול לכל, ת"ל אך – חלק .
(יומא פ"ה ב׳)
פסוק יג:אך את שבתתי. תניא, ר׳ אבהו בשם ר' יוחנן אומר, מניין לספק פקוח נפש שדוחה את השבת, ת"ל אך את שבתתי תשמרו, אך – מעוט .
(ירושלמי יומא פ"ח ה"ה)
פסוק יג:את שבתתי תשמרו. וכתיב (פ׳ ט"ז) ושמרו בני ישראל את השבת, הא כיצד, ושמרו את השבת – שמירה אחת לכל שבת ושבת, את שבתתי תשמרו – שמירה אחת לשבתות הרבה, מכאן אמרו, השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת .
(שבת ס"ט ב')
פסוק יג:תשמרו. לרבות דברים שהן משום שבות .
(מכילתא)
פסוק יג:כי אות היא. מלמד ששבת נקרא אות .
(מנחות ל"ו ב׳ ברש"י)
פסוק יג:לדעת. לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת, לאפוקי חרש שוטה וקטן .
(מכילתא)
פסוק יג:לדעת כי אני ה׳. תניא, לדעת כי אני ה׳ מקדשכם, אמר הקב"ה למשה, מתנה טיבה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל לך והודיעם, מכאן אמרו הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, והני מילי במילתא דלא עבידא לאגלויי .
(שבת י׳ ב')
פסוק יג:מקדשכם. מהו מקדשכם – לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה .
(מכילתא)
פסוק יד:כי קדש הוא. תניא, העושה מעשה בשבת – המעשה מותרת, מאי טעמא, דכתיב כי קודש היא, היא קודש ואין מעשיה קודש .
(כתובות ל"ד א׳)
פסוק יד:כי קדש הוא לכם. תניא, ר׳ יונתן בן יוסף אומר, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, שנאמר כי קודש היא לכם, היא מסורה בידכם ואין אתם מסורין בידה .
(יומא פ"ה ב׳)
פסוק יד:כי קדש הוא לכם. מגיד שהשבת מוסיפה קדושה על ישראל .
(מכילתא)
פסוק יד:מחלליה. תניא. בעון חלול שבת היה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממים שנאמר (פ׳ בחקותי) ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרא באלה אלא באָלָה , וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם וכתיב בשבועת שקר (פ׳ קדושים) וחללת את שם אלהיך, ובשבת כתיב מחלליה ויליף חלול חלול משבועת שקר .
(שבת ל"ג א׳)
פסוק יד:מחלליה מות יומת, תניא, מניין לחילוק מלאכות בשבת , אמר שמואל, אמר קרא מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חלול אחד, ואע"פ דהאי במזיד כתיב, אם אינו ענין למזיד דכתיב (ר"פ ויקהל) כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג, ומאי מות יומת – בממון .
(שם ע׳ א׳)
פסוק יד:מחלליה מות יומת. וכתיב (פ׳ פינחס) וביום השבת שני כבשים, הא כיצד, אלא מלמד ששניהם בדבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב)
פסוק יד:מחלליה מות יומת. מה ת"ל והא כבר נאמר (פ׳ ט"ו) כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת, אלא שיכול אין לי אלא עונש על מלאכת היום, ומניין עונש על מלאכת הלילה ת"ל מחלליה מות יומת .
(מכילתא)
פסוק יד:העשה בה מלאכה. עד שיעשה מלאכה גמורה .
(שם)
פסוק יד:ונכרתה. מה ת"ל, והא כבר נאמר מחלליה מות יומת, אלא לרבות המזיד בינו לבין עצמו .
(שם)
פסוק יד:ונכרתה הנפש ההוא. אין הכרתה אלא הפסקה, הנפש ההיא – מזידה .
(שם)
פסוק יד:מקרב עמה. מקרב עמה – ועמה בשלום .
(שם)
פסוק טו:יעשה מלאכה. וכתוב אחד אומר (פ׳ יתרו) ששת ימים תעבוד, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצינו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י עצמן .
(מכילתא)
פסוק טו:קדש לה'. מהו קודש לה', שיכול כשם שקדושת מועדות מסורה לבית דין כך קדושת שבת מסורה לב"ד, ת"ל קודש לה', לה' שבת מסורה ולא לב"ד מסורה .
(שם)
פסוק טז:ושמרו. תניא, ר' שמעון בן מנסיא אומר, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, ת"ל ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה .
(יומא פ"ה ב׳)
פסוק טז:לעשות את השבת. תניא, ר׳ אלעזר בן פרטא אומר, ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, מלמד שכל המשמר את השבת כאלו עשאה .
(מכילתא)
פסוק טז:ברית עולם. ר' אליעזר אומר, לעשות את השבת וגו' ברית עולם, דבר שהברית כרותה לו, ואיזו זו מילה .
(שם)
פסוק יז:ביני ובין בני ישראל. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל מצוה שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ מן השבת שנתן להם בצנעא, שנאמר ביני ובין בני ישראל .
(ביצה ט"ז א')
פסוק יז:ביני ובין בני ישראל. ביני ובין בני ישראל – ולא ביני ובין עובדי כוכבים .
(מכילתא)
פסוק יז:אות היא לעלם. מגיד שאין שבת בטלה מישראל .
(שם)
פסוק יז:שבת וינפש. אמר ר' שמעון בן לקיש, נשמה יתרה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת – וי אבדה נפש .
(ביצה ט"ז א׳)
פסוק יח:ויתן אל משה. א"ר יוחנן, בתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה .
(נדרים ל"ח א׳)
פסוק יח:לחת אבן. א"ר אלעזר, מאי דכתיב לחות אבן, אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אינו מתקיים בידו .
(עירובין נ"ד א׳)