אך וכו׳ כל אכין וכו׳ הרמ״בן ז״ל השיב דא״כ נדרוש המיעוט בשמירת השבת ויהיה מותר לעשות מלאכת המשכן בשבת והרא״ם ז״ל השיב בזה בארוכה ע״ע ולע״דן דהכא ע״כ צריכים לדרוש המיעוט במלאכת המשכן דלכך אהני מאי דכתיב אך את שבתותי תשמורו וכי היכי דק״ל אכין ורקין מעוטין ה״נ ק״ל אתין וגמין ריבויין וה״ק קרא אך לשון מעוט מיעוטא היא מלאכת המשכן כי הנה הכתוב הוסיף ריבוי בשמירת השבת להגדיל מעלתו ובהכרח ליתן המעוט במשכן לומר שאינו דוחה שבת:
פסוק יג:
לדעת האומות וכו׳ אע״ג דבפ״ק דשבת דרשו בה מכאן לנותן מתנה לחבירו שצריך להודיעו לא הביאו רש״י לפי שאינו קרוב לפשט דא״כ הול״ל להודיע ותו דמסיק שאין זה אלא מתן שכרה דלא עביד לגלויי ע״ש ואין זה משמעות הכתוב:
פסוק יד:
מחלליה הנוהג בה חול וכו׳ כלו׳ שעושה בו מלאכה בפרהסיא שבזה נמצא שעושהו חול בעיני האנשים שאם הוא עושה בינו לבינו הוא רשע בעונו ימות בודאי אבל אין כאן חילול לשבת ונמצא דמאחר שבהכרח לשון מחלליה לא שייך אלא בפרהסיא אם כן מסתמא הרי יש עדים והתראה וממילא צריך לפרש מות יומת בידי אדם ונמצא שזה הכרח למה שפירש״י לעיל ולכך הפך סדר הכתוב:
פסוק יח:
ויתן וכו׳ אין מוקדם וכו׳ אע״ג דלכאורה אין כאן הכרח לסרס המקראות דדילמא הכל בסדר נכון דבמ׳ יום ראשונים צוהו הקדוש ברוך הוא מלאכת המשכן וכשירד בי״ז בתמוז וראה שעשו העגל לא רצה לומר להם כלום עד אחר שנתרצה הקדוש ברוך הוא דהיינו יום הכפורים והכי איתא נמי בזהר דמה״ט בתחלה א״ל מאת כל איש וכו׳ ואפילו מערב רב ואחר מעשה העגל כתב קחו מאתכם דוקא לאפוקי ערב רב לפי שהיו גרמא בנזקין במעשה העגל מ״מ נראה דרש״י הוכרח לזה והוא ז״ל נמי מודה לדברי הזהר דבימים שישב בהר נצטוה על מלאכת המשכן ומכל מקום הא והא איתא דבהכרח צ״ל שכל פרטי הדברים הכתובים בפרשיות דלעיל לא נאמרו לו עד אחר מעשה העגל שהרי נאמרו שם ג׳ תרומות ואחד מהן בקע לגלגולת לאדנים לפי שנצטוה למנותן מפני שנכנסה בהם מגפה בשביל העגל כמ״ש רש״י בתחלת הפרשה וכן מ״ש בפ׳ דלעיל וזה הדבר אשר תעשה להם וכו׳ לקח פר אחד והוא לכפר על מעשה העגל וכמו שפיר״שי שם וכל זה לא שייך אלא לאחר מעשה העגל וא״א שנאמרו תחלה ועוד נראה כן מכמה דרשות דרז״ל דהרי אי׳ בירוש׳ תני ר״י בר חנינא ועשית כפרת זהב טהור יבא זהבו של כפרת ויכפר על מעשה העגל אלא ע״כ צ״ל דאע״ג שבמ׳ יום שעלה לקבל התורה שם נצטוה על המשכן לא נצטוה שם רק כללות הדבר והראהו לו שם בהר המשכן כלו והמנורה והכלים וכדמוכחי קראי ושוב אחר יום הכפורים חזר לצוותו בפרטות על כל דבר ודבר והוא היה הולך ומצוה לישראל והתחילו מיד להתנדב. ומ״ש כאן רבינו ז״ל שמעשה עגל קדם לצווי מלאכת המשכן רצונו לומר שקדם לפרטי צווי מלאכת המשכן. ומוכרח היא שהרי כתיב בפרשת תרומה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר ש״מ דבהר נצטוה לעשותו והראהו דוגמתו ואיך כתב רש״י לקמן בפ׳ ושב אל המחנה שלמחרת יום הכפורים התחיל לצוותו על מלאכת המשכן וא״כ לא היה בהר צווי המלאכ׳ שהרי לא מצינו שעלה בהר עוד אחר שירד ביום הכפורים אלא הדיבור היה נדבר עמו בתוך אהלו עד שהוקם המשכן ונמצא שרש״י סותר מה שכתוב בפסוק א״ו הא והא איתא דאיברא שצוהו והראהו בה בימים הראשונים מכל מקום כל פרטי הצווי הכתובים בפ׳ תרומה ופ׳ תצוה ותחלת פ׳ זו לא נצטוה אלא אחר יום הכפורים והיינו דכתיב והקמות וכו׳ אשר הראית בהר ואם איתא דההוא קרא נאמר לו בהיותו בהר לא הול״ל הראת ל׳ עבר וגם לא הו״ל בהר דהא השתא נמי בהר הוה קאי אלא מוכרח כדאמרן. ובזה לא תיקשי נמי לרש״י מדידיה לדידיה דלעיל בפ׳ מנורה פירש״י ראה כאן בהר תבנית וכו׳ והכא שהתחיל לצוותו למחרת יום הכפורים ואם כן לא הוה בהר אבל לפי האמור ניחא. וכל זה הכי מוכרח נמי מדברי הזהר גופיה וז״ל מה כתיב בקדמיתא מאת כל איש וכו׳ לאכללא ערב רב וכו׳ לבתר סטא זינא לזיניה ואתו אינון ע״ד ועבדו ית עגלא וכו׳ אמר קב״ה מכאן ולהלאה עובדא דמשמא לא יהא אלא מסטרא דישראל לחודייהו וכו׳ עכ״ל הרי בהדיא שאחר מעשה העגל גם כן חזר ונצטוה. ויש הכרח לומר כן דאל״ה לדברי הזהר ק׳ על מה סמך משה לצותם על המשכן דילמא עכשיו שחטאו לא ירצה הקב״ה עוד להשרות שכינתו ביניהם ולא הו״ל לעשות כן מדעתו א״ו חזר ונצטוה בפרטות:
פסוק יח:
ככלתו ככלתו וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפירוש קמא לא אצטריך למכתב ככלתו כלל דהוה סגי למכתב ויתן אל משה שהוא לשון מתנה ועוד דהול״ל לכלתו א״נ בכלתו ולא בכ״ף הדמיון ולפי׳ שני נמי ק׳ דמה ענין לימוד זה לכאן ועוד דהול״ל ככלה ולא ככלתו:
פסוק יח:
לחת לחת וכו׳ דריש לתיבה זו משום דיתירה היא דכתיב לחת העדות לחת אבן ובחדא מינייהו הוה סגי א״ו לדרשה: