פסוק ב:ראה קראתי בשם בצלאל וגו'. כדי לפייס למשה, לפי שאמר לו ואת המשכן תעשה, וכשנעשה העגל ראה הקב"ה שאם יעשה ע"י משה יהיה לו קיום והעמדה, כי מש"ה הם אותיות הש"ם, לזה הודיעו למשה שא"א שיעשה על ידו שעתיד להיות בו בית עולמים ועתידים לחטוא ועתיד לשפוך חמתו על העצים ועל האבנים שנאמר כלה ה' חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואם יהיה לו העמדה ישפוך חמתו ואפו על ישראל וח"ו לא לא ישאר מהם שריד ופליט, לזה א"ל ראה קראתי בשם בצלאל, כלומר שעתיד לעבור כצל עובר, ולזה אמר לו ראה, שיראה בנבואתו למרחוק:
פסוק ב:עוד אמר ראה. כדאיתא בברכות אמר רבי יצחק אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכין בו בצבור שנאמר ראה קראתי וגו', א"ל הקב"ה למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לפניו רבש"ע אם לפניך הגון לפני לכ"ש אמר לו אעפ"כ לך אמור לישראל. הלך ואמר לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפניך ולפני הקב"ה הגון לפנינו לכ"ש ע"כ. ויש לשאול מה צורך לומר למשה ולשאול אם הוא הגון, וגם כן לשאול לישראל אם הוא הגון אם לאו הלא הכל גלוי לפניו, ואם הוא כמו שאמר רבי יצחק אין מעמידים פרנס על הצבור עד שנמלכין בהם תחלה, הרי כשנתמנה אהרן לכהונה לא נמלכו בצבור, והרי ביהושע ג"כ לא נמלך בצבור אלא אמר לו קח לך את יהושע. אלא הקב"ה חשש לכבודו של משה שלא תחלש דעתו, לפי שצווי המשכן והכלים היה למשה, שכן בפרשה תרומה אמר ועשית מנורת ועשית שלחן, ואת המשכן תעשה, ועשית קרשים, ועשית פרוכת, ועשית מזבח, ועשית את חצר המשכן, לכך א"ל ראה אם הגון בצלאל, וכן פירש"י ז"ל ראה משמע שים לבך תן עיניך בדבר וגו', א"ל אע"פ כן לך ואמור לישראל שלא יספקו בך שום דופי, וכן בפרשת ויקהל אמר ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו'. עוד נמלך בהם בישראל לפי שהיה בצלאל בן י"ב שנה ואין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן נתמלא זקנו, לזה אמר למשה שיאמר לישראל הגון עליכם בצלאל, תאמר להם שיבינו בשמו לא בשנותיו, בצל אל, ויש בו מדעת קונו, כאמרם ז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, ולא נברא אלא לזה, הוא יושב בצלי ואני אשב בצלו בצל שדי יתלונן. והבינם נוטריקון שמו בצלא"ל בי"ת צד"י למ"ד אל"ף למ"ד גימ' בשם ט"ו (אותיות) עשה המשכן, א"כ שמא גרים כי לזה נברא, ועוד חו"ר בגימ' יר"ד שהורידו הקב"ה לעשות משכן וגו', ופייס למשה שהוא יקים המשכן שנאמר בחדש הראשון תקים את המשכן. ועוד יתבאר פ' ויקהל בעזה"י:
פסוק ג:מצאתי כתוב. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה, השלימו הקב"ה בארבעה יסודותיו. חכמה נגד יסוד הרוח, וכנגדו אמר לחשוב מחשבות, בתבונה נגד יסוד האש, וכנגדו אמר לעשות בזהב ובכסף, שאינם נעשים אלא על ידי האש, ובדעת נגד יסוד המים, וכנגדו אמר ובחרושת אבן, שרוב אבנים טובות נמצאים במים כמו בדולח שהוא גדל בים אוקינוס, ובכל מלאכה נגד יסוד העפר, שא"א לעשות מלאכה ואין שום דבר שיש בו ממשות אם אין בו יסוד העפר לקבל בו עשיית מלאכה:
פסוק ו:ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך ובלב כל חכם לב וגו' ועשו, בצלאל במחשבה וכה"א ואמלא אותו רוח אלהים וגו' לחשוב מחשבות, ולפי שמלאכת המשכן היתה צריכה מחשבה ומעשה, לזה בצלאל נאמר בו לחשוב ובאהליאב וחכמי לב נאמר ועשו, וכה"א מעשה חושב, וכן רמוז בכל אחד, בצלאל שהוא כצל שאינו נתפס, וכן המחשבה אינה נתפסת, אהליאב רמוז בו אהל שהוא המעשה שהאהל אינו נעשה אלא ע"י מעשה, אהליאב אהל אבי, והכל היה מששת ימי בראשית, ולזה אמר ואני הנה נתתי כבר:
פסוק ו:ובמדרש ראה קראתי. הראה הקב"ה למשה ספרו של אדם הראשון, ואמר לו כל אחד ואחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתיו שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגו', ע"כ:
פסוק יג:ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו. אמר ואתה לפי שצפה הקב"ה שעתידין לחלל את השבת כמו שהיה בימי ירמיהו, לזה אמר הקב"ה למשה אתה תזהירם על השבת שאם אני אזהירם לא יהיה להם תקומה, לפי שהממרה דבורו של מלך ששמע מפי המלך עצמו ולא על ידי שליח חייב מיתה, אבל כששמע מפי שליח אע"פ שהוא שלוחו של מלך יש לספק ולומר אולי אמרם השליח מדעתו או אולי הוסיף דברים, לזה אתה תזהירם שאם יחללו השבת לא יהיה עונשם מרובה וישאר מהם שארית, ויהיה הכעס בעצים ובאבנים, וכן אז"ל לא חרבה ירושלים עד שחללו את השבת, שנאמר ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם, וכן ירמיהו התנבא על אנשי דורו שאם אינם משמרים את השבת שתחרב ירושלים שנאמר ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים וגו':
פסוק יג:אך את שבתותי תשמורו. אמר אך כמו שאמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים, לזה אמר אך כאדם שהוא נוהם וגונח ואומר, אך לו היית עושה דבר פלוני, לזה אמר שבתותי כמו שאמרו ז"ל שתי שבתות, ולזה נאמרו דברות שניות ע"י משה וכן קללות שבמשנה תורה, ואמר שבתותי נגד זכור ושמור שבדברות ראשונות נאמר זכור לזה אמר למשה ואתה דבר אל בני ישראל שמור כי לך נאה לומר שמור, זהו אומרו את שבתותי תשמרו, ואמר לאמר לשאר נביאים שיזהירו לישראל על השבת, וכן ישעיהו מזהירם שאמר אם תשיב משבת רגליך, שומר שבת מחללו וגו', וכן ירמיהו הזהירם על השבת:
פסוק יד:ושמרתם את השבת. אמר שבתותי תשמורו ובזכות זה ושמרתם את השבת הוא עולם שכולו שבת, ולזה אמר השבת בה' הידיעה משומר הוא לכם כי קדש הוא לכם מקודש ומעותד לכם, כאמרם ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, לזה מחלליה מות יומת, למה כי כל העשה כתיב לומר כשעשה מלאכה עשה בה פגם, לזה עשה בה כתיב, ולזה ונכרת, לפי ששם אין מלאכה אלא צדיקים יושבים, כלומר הם בישוב ובנחת ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, וכשעושה מלאכה נראה שאינו רוצה ליהנות מזיו השכינה אלא ממעשה של חול, ולזה יכרת מהקודש וימסר לחול דהיינו קליפות, זהו מקרב עמיה לקליפות שאינם עמיה:
פסוק טו:ששת ימים תעשה מלאכה. בא להודיעך מעלת השבת שאע"פ שאני מצוה אתכם על מלאכת שמים שהיא מלאכת המשכן ואע"פ שהיא נעשית מאליה, לזה אמר יעשה ולא תעשה, ויום השביעי שבת שבתון קודש לה' כביכול שגם השי"ת הוא שובת, ולזה לא היתה המלאכה נעשית מאליה:
פסוק טז:ושמרו בני ישראל את השבת. לעיל אמר ושמרתם את השבת לנוכח ועתה אמר ושמרו שלא לנוכח, אלא בא לומר כשהם בהסתרת פנים שהם בגלות אם ישמרו את השבת מיד נגאלים, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי, זהו לדרתם קרי ביה לדירתם שיהיה להם חלק ותהיה דירתם תמה, זהו דר תם, רוצה לומר שיזכו לעולם שכולו שבת, זהו ביני ובין בני ישראל, שכולם יאבדו ולא ישאר בעולם שום עובד גלולים. ואמר לעשות את השבת, לומר שכל המקיים שבת כהלכתו כאילו עשאו. וכן אמר במדרש א"ר נתן כל המשמר את השבת מעלה עליו כאילו עשאו שנאמר לעשות, אמר רבי אלעזר כל המשמר שבת כתקנו כאלו שמר כל השבתות מיום שבראן הקב"ה עד יום תחית המתים שנאמר לדורותם, ע"כ:
פסוק טז:מדרש רות. בשבת כתיב לדורותם. מ"ט כיון שקדש היום דירתם של ישראל צריך להיות בנר דולק ושלחן ערוך ודירה מתוקנת כדירת חתן לקבל בה הכלה, ומאי ניהו שבת, כלה לעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקנת לפי כבודו וכפי הראוי לה, ועל דא כתיב לעשות את השבת, ולמה לדרתם להכניס בה כלה קדושה, לדירתם להיות בתוכם בשעה שקדש היום, ואם כלה זו באה ואינה מוצאה דירה מתוקנת ושולחן ערוך ונר דולק, כלה זו אומרת אין דירה זו מישראל, אין דירתו לקדושה, ועל דא כתיב לדרת"ם ד"ר ת"ם שהיא דרה באתרא דתמן קדושה, א"כ תכלית הכל הוא לזכות לעולם הבא שהוא השבת, זהו כי ששת ימים עשה ה', לומר שמיום הבריאה לזה היתה הכוונה שהרכיבה על ששת ימים שהם שתא אלפי שנין הוי עלמא ויום השביעי שבת וינפש, שעשאו לשבות בו הנפשות, זהו כי ששת ימים שהוא נתינת טעם:
פסוק יח:ויתן אל משה ככלתו, ולא פירש מי הוא הנותן, אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה ונדבת המשכן נאמרה אחר עשיית העגל, ויתן חוזר לסוף פרשת משפטים שאמר שם ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן, ויעל משה אל ההר ויהי משה בהר מ' יום ומ' לילה, לזה הוא סמך ויתן אל משה ככלתו, ואמר ככלותו לומר שאע"פ שהן עושין העגל לא נמנע מכלות ליתן למשה, לומר מאחר שהם עסוקים בעשיית העגל תורה למה להם, אלא כלה הדבר ונתן למשה בעין יפה, כי כל הנותן בעין יפה נותן. וכן אמר במדרש תנחומא ז"ל רבי לוי אמר ישראל יושבים למטה וחורטין את העגל, שנאמר ויקח מידם ויצר אותו בחרט, והקב"ה למעלה חוקק לוחות ליתן להם לישראל שנאמר ויתן אל משה ככלתו כמו שמוסר הכלה לשלוחי הבעל. לדבר אתו, בא לומר שלא די שנתנה לו אלא שהחזירה עמו מרוב אהבתו בנתינתה לא עכב שום דבר, כמו שאמרו במדרש ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו ארשב"ל תלמיד שלמדו רבו תורה עד שלא למדו היה הרב לומד והתלמיד עונה אחריו, משלמדו א"ל הרב בוא ונאמר אני ואתה שנאמר ככלותו לדבר אתו, שני לוחות לחת כתיב שעדיין לא נתקשו, רוצה לומר שלא נתגשמו, לפי שלא ירדו לאויר עולם הגשמי, ואחר שהורידם משה נאמר לוחות אבן שנתקשו, ואמר אבן ולא אבנים לומר שאע"פ שהם שנים הם אבן אחת, לומר שהן תורה אחת לגוי אחד מאל אחד, וכן ארז"ל לוחות אבן, הלוחות רחבן ששה וארכן ששה ועביין ג' וכשתשים אחת על אחת יהיה העובי כמו הרוחב והאורך, אבל אחר שבטלו האחדות ועשו העגל נאמר פסל לך שני לוחות אבנים לא אבן. ובמדרש א"ר אלעזר מאי דכתיב לוחות אבן אם משים אדם לחיו כמו אבן זו שאינה נמחית למודו מתקיים בידו ואם לאו אין למודו מתקיים בידו ופירוש משים לחיו כאבן שאינה נמחית מרוב החזרה שחוזר על למודו עד שיבשו לחיו, או מחמת רעבון כאמרם ז"ל פת במלח תאכל, או שלא יחוש אפילו הכוהו על לחיו, ועיין בפרשת בא אל פרעה פסוק וגם ערב רב עלה אתם, שם הארכתי, למה העלם משה ולמה נקראו ערב רב: