א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ ג וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ ד לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃ ה וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה׃ ו וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ׃ ז אֵ֣ת ׀ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וְאֶת־הָֽאָרֹן֙ לָֽעֵדֻ֔ת וְאֶת־הַכַּפֹּ֖רֶת אֲשֶׁ֣ר עָלָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הָאֹֽהֶל׃ ח וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֥ה הַטְּהֹרָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃ ט וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיּ֖וֹר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃ י וְאֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַשְּׂרָ֑ד וְאֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃ יא וְאֵ֨ת שֶׁ֧מֶן הַמִּשְׁחָ֛ה וְאֶת־קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים לַקֹּ֑דֶשׁ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּיתִ֖ךָ יַעֲשֽׂוּ׃ יב וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יג וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ יד וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ׃ טו שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ יֵעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֧ת שַׁבָּת֛וֹן קֹ֖דֶשׁ לַיהוָ֑ה כָּל־הָעֹשֶׂ֧ה מְלָאכָ֛ה בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃ טז וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ יז בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃ יח וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
"ראה קראתי בשם, בצלאל בן־אורי בן־חור" וגו'. בשמות רבה (מ, א) מבואר כיצד צריך (או לא צריך) לדרוש לפני ציבור, וזו לשון המדרש: אמרו רבנן צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו בשעה שהוא מבקש לאמרם בצבור, לא יאמר: הואיל שאני יודע ביפה, כשאכנס לדרוש אני אומר. אמר רבי אחא: מן האלהים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל, אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואחר כך "ויאמר לאדם" (איוב כח, כז-כח), וכן: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", ואחר כך "לאמר" לישראל (שמות כ, א). ע"כ. (פ' כי תשא תשנ"ה) וכך כתב רמב"ם ב"אגרת השמד" (אגרות הרמב"ם עמ' קט, מהדורת הרב קאפח): ...וממה שראוי שתדעהו, שאין ראוי לאדם לדבר ולדרוש באזני העם, עד שיחזור על מה שרצונו לדבר פעם ושתים ושלוש וארבע, וישנן אותו היטב, ואחר־כך ידבר. וכן אמרו עליהם השלום, והביאו ראיה מלשון הכתוב: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ואחר כך "ויאמר לאדם". זה נאמר על מה שצריך האדם לדבר בפיו, אבל מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר - ראוי לו שיחזור עליו אלף פעמים אילו היה זה אפשר. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק ב:
רש"י ד"ה קראתי בשם, לעשות מלאכתי, את בצלאל. ע"כ. כלומר ה' לא קרא את בצלאל בשמו, רק אמר למשה: ראה כי בכל ישראל לא ראיתי לפני איש אחד להיות למלאכה זו זולת בצלאל - "באר מים חיים". (פ' כי תשא תש"ס)
פסוק ב:
"...בצלאל בן־אורי בן־חור למטה יהודה". לפי הגמרא (סנהדרין סט ע"ב) - בצלאל נינה של מרים היה, ובן שתיים עשרה היה. וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" שכתב: לכך הזכיר בבצלאל אבי אביו מה שלא הזכיר באהליאב אלא אביו, לפי שחור נהרג על מעשה העגל, והמשכן בא לכפר על מעשה העגל, לכן נזכר כאן במשכן. (פ' כי תשא תשנ"א)
פסוק ב:
והנה ה' פעמים מוזכר השם חור בספר שמות (יז, י; כד, יד; לא, ב; לה, ל; לח, כב). רש"י מציינו כבן מרים הן כשהוא מוזכר כשלעצמו (יז, י; כד, יד), הן כשמצויין כסבו של בצלאל (לה, ל). וקשה לי: (א) מדוע אין רש"י אומר גם כאן שחור בנה של מרים היה, כמו שהוא אומר לשני הפסוקים הקודמים. (ב) נראה שראב"ע על אתר יוצא כאן כנגד דברי הגמרא בסנהדרין. ראה גם דבריו למעלה (כד, יד) בפירושו הקצר, שם האריך יותר, וזו לשונו: חור - לא ידענו מי הוא. וכתוב בדברי יחיד (סוטה יא ע"ב ורש"י שם), שהוא בן כלב בן יפונה. וחור אבי אורי שהיה אבי בצלאל, ובעבור שאמר כלב "בן ארבעים שנה אנכי" (יהושע יד, ז). הנה נמצא בצלאל בעשותו המשכן בן שלש עשרה שנים, וזה רחוק מאד וכו'. ולכאורה מניעו הוא הגיל הצעיר של בצלאל, אם אכן בנה של מרים הוא. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ג) וראה שם (כד, יד בפירושו הקצר של ראב"ע) הערה 93 בחומש "תורת חיים" שראב"ע אינו חולק על העקרון המובא בחז"ל שבדורות הראשונים היו מולידים לשמונה שנים, אלא מקשה על ראייתם מפסוקנו. וראה ליקוטים שבחומש "רב פנינים" על אתר, שם כתוב: אמרו רז"ל בסנהדרין כי בשעה שציוה הקב"ה למשה שבצלאל יעשה מלאכת המשכן, היה בן י"ב שנה. והענין שלא היה אפשר בטבע שימצא בישראל שום אדם שיהיה בקי ושלם בשום אומנות בעולם, לפי שישראל היו משועבדים במצרים בעבודת פרך בחומר ולבנים ולא היה ראוי שימצא בהם שום אדם שיהיה בקי בשום מלאכה דקה כי לא ראו אותה ולא אחד בהם שאימן את ידיו בזה, וכל שכן שיהיה בקי ושלם בכל האומנויות כולם - בכסף ובזהב ובנחושת ובחרושת אבן ובחרושת עץ וחושב ורוקם ואורג. הנה זה פלא גדול ושיהיה שלם בחכמה ובתבונה ובדעת. על־כן אחרי ששמע משה מהקב"ה תבנית המשכן ותבנית כל כליו ותבנית הבגדי כהונה ושמן המשחה וקטורת הסמים, התפלא משה מי יהיה העוסק במלאכה זו - את מי יבחר ואת מי יקריב לאלו המלאכות. ופתאום אמר לו הקב"ה: ראה זה הפלא הגדול, שאני קורא הדורות מראש, ועוד מששת ימי בראשית, כאשר עלה במחשבתי שבדור זה ובשנה זו יבנה המשכן, הכנתי תכף שבדור זה יוולד האיש אשר יוכל עשוהו וקראתי שמו בצלאל. יען כי אז, בששת ימי בראשית, היתה נשמתו בצילי - בצל אל. והוכנה נשמתו בכל המעלות שיצטרך למלאכת המשכן. וכל מלאכת המשכן נחקקה מאז בנשמתו. ולזה אמרו במדרש: הראה הקב"ה למשה ספרו של אדם הראשון והיה כתוב שמה ראשי כל הדורות ומעשיהם, וגם בצלאל היה כתוב שמה - שהוא יעשה המשכן. ע"כ. וראה דברי רמב"ן על אתר.
פסוק י:
רש"י ד"ה ואת בגדי השרד, אומר אני לפי פשוטו... אלו בגדי השרד הם בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורים בפרשת מסעות (במדבר ד, ו-יג), "ונתנו עליו בגד תכלת, ונתנו עליו בגד ארגמן, ונתנו עליהם בגד תולעת שני". ונראין דברי, שנאמר (לט, א) "ומן התכלת והארגמן" וכו'. וקשה לי: (א) לא מצאתי לשון "ונתנו עליו בגד תכלת" וכו' בכל פרק ד שבבמדבר, אלא "ונתנו אל בגד תכלת... ופרשו עליו בגד ארגמן" (שם, יב-יג). (ב) למה אין רש"י מביא ראייתו מן הכתוב להלן (לה, יט), והרי שם (ד"ה בגדי השרד) כל העניין פשוט לו. וראה גם דברי רש"י להלן (לט, א) ד"ה ומן התכלת וגו'. (פ' ויקהל־פקודי תשמ"ז) ולפי נוסח דברי רש"י שבחומש "תורת חיים" אתי שפיר. (הערת ר' זאב נוימן שי')
פסוק י:
ואולם ראה דברי רבי חמא בר חנינא (יומא עב ע"א): מאי דכתיב "בגדי השרד לשרת בקדש" - אלמלא בגדי כהונה, לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. ע"כ. ברור הוא שרבי חמא בר חנינא מפרש "בגדי השרד" כבגדי כהונה, אף־על־פי שקשה להבין כן לפי פשוטו של מקרא זה. (פ' ויקהל־פקודי תשמ"ח) וראה דברי רמב"ן על אתר המקשה על דברי רש"י ומוכיח כדברי חז"ל אלו.
פסוק יב:
בין הציווי הנראה כחותם את פרשות מלאכת המשכן (לא, א-יא) לבין הסיפור על חטא העגל (לא, יח ואילך) באה מצוות השבת. חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל, ריש ויקהל) מצביעים על קשר הלכתי המחבר בין השבת לבין מלאכת הקמת המשכן: "ויקהל משה" (שמות לה, א) - למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) - שומע אני בין בחול בין בשבת... תלמוד לומר "ויקהל משה... ששת ימים תעשה מלאכה" - בחול ולא בשבת. ע"כ. מתוך עירוב הפרשיות של ציווי השבת ומלאכת הקמת המשכן, למדו חז"ל על האיסור לבנות את המשכן בשבת. יתרה מזאת - מתוך סמיכות הפרשיות למדו חז"ל מהן המלאכות האסורות בשבת, שכן ל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת, מבוססות על המלאכות הנצרכות להקמת המשכן. ועדיין יש לעמוד על סדר הפרשיות הכולל יותר (משכן־שבת־עגל־שבת־משכן), שכן לאחר פרשת מעשה העגל, שוב בא ציווי על שמירת השבת (לה, א-ג) ושוב באות פרשות העוסקות במשכן (ויקהל ופקודי).
פסוק יג:
"אך את שבתתי תשמרו, כי אות הוא". המעבר מלשון רבים ללשון יחיד - "הוא", תמוה מאוד. (פ' כי תשא תשס"ב) וראה דברי "ספר הזכרון".
פסוק יג:
רש"י ד"ה אך את שבתתי תשמרו, אף־על־פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה וכו'. אכן זריזים היו, שכן הספיקו להכין את המשכן בין י"א בתשרי לראש חודש ניסן, כלומר פחות מששה חודשים: בי"א בתשרי הקהיל משה את העם וציוום על מלאכת המשכן, על שמירת השבת ועל שאר העניינים המוזכרים להלן בפרשות ויקהל ופקודי (רש"י לה, א). בי"ב בתשרי הביאו בני ישראל את נדבות לבם לתרומת המשכן - הכל ביום אחד (רמב"ן לו, ג), וביום זה החל משה למנות את בני ישראל (רש"י ל, טז). ובא' בניסן נשלמה מלאכת המשכן (רש"י לג, יא). (פ' כי תשא תשנ"ג) וראה הערת הרב חיים דוב שעוועל על אתר שכתב: ברש"י שברמב"ן "ועשוהו באחד בניסן". וגירסה זו נכונה על־פי המדרשים (עיין במדבר רבה יג, ב) שהמשכן נגמר בכ"ה בכסלו והמתין הקב"ה לחנכו עד חודש ניסן שבו נולדו האבות. לפי זה נוסחת רש"י שברמב"ן "ועשוהו באחד בניסן" כוונתה להקמת המשכן, מה שאין כן לנוסחת רש"י שלפנינו שעשאוהו "עד" אחד בניסן, מבואר שהיו עסוקין בו כל הימים מתשרי עד אחד בניסן (יש לציין שלפי דברי חז"ל שהמשכן נגמר בכ"ה בכסלו, היו ישראל זריזים הרבה יותר, שכן סיימו את המלאכה לאחר כחודשיים וחצי בלבד). (הערת ר' גרשון באס שי')
פסוק יג:
שם. ...כל אכין ורקין מעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. ע"כ. בדרך כלל "אך ממעט" פירושו, שהמלה "אך" העומדת בראש הפסוק מצמצמת את היקף המצוה או הענין שבפסוק. לאמור - לא חל האיסור־הציווי בכל היקפו, אלא חל באופן חלקי. ולפי זה שיעור הכתוב כאן הוא: לא את כל שבתותי תשמרו, אלא יש פעמים ששבת נדחית. אם כן צריך היה לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת, אבל רש"י מלמדנו להיפך. כך שואל רמב"ן על דברי רש"י. וראה "צדה לדרך" שכתב: נראה לי שדברים הללו לא יצאו מפה קדוש רש"י, וזה מכמה טעמים... אחר זמן רב שכתבתי את זה, כתב לי הרב ר' מיכל כ"ץ מק"ק טריעסטי, איך שהוא ראה ברש"י של קלף ישן נושן, שלא היה כתוב שם כלל לשון זה ושמחתי כמוצא שלל רב, כי נחני אלהים בדרך אמת. ע"כ. (פ' כי תשא תשנ"ב)
פסוק יג:
רש"י ד"ה כי אות הוא ביני וביניכם, אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם וכו'. קצת קשה, למה אין רש"י רוצה לראות "אות" בינו ית' ובין ישראל, כשם שיש ברית בינו ית' ובין ישראל, וכאילו משתדל לנסח את הדבר כאן מעין יחס חד כיווני (אף כי המלה "בינינו" מחלישה רושם זה). (פ' כי תשא תשנ"ב)
פסוק יד:
"מחלליה מות יומת". לכאורה היה צריך לומר "יומתו" בלשון רבים. וראה שלוש תשובות ב"אור החיים" הק' על אתר. וב"דעת מקרא" ביאר: כל אחד ואחד שמחלל את קדושת השבת עונשו מיתה בידי אדם. (פ' כי תשא תשנ"ה)
פסוק יד:
אבל עדיין קשה לשון הרבים שבסיפא - "עמיה" (ולא - עמה). (פ' כי תשא תשס"ד)
פסוק יד:
רש"י ד"ה מחלליה, הנוהג בה חול בקדושתה. ע"כ. משום מה בא דיבור זה שמקומו בראש, אחרי שני ד"ה אחרים. (פ' כי תשא תשל"ז) וראה "משכיל לדוד" על אתר.
פסוק יז:
"ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם" וגו'. ראה מה שכתבתי למעלה (יג ד"ה כי אות הוא ביני וביניכם).
פסוק יח:
רש"י ד"ה ויתן אל משה וכו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה... והוקם באחד בניסן. ע"כ. כאן שבה התורה לסיפור המאורעות הקשורים בעלייתו של משה להר סיני ושהייתו שם ארבעים יום. פסוקים אלו מהווים השלמה לנאמר בסוף פרשת משפטים (כד, יב-יח). ובתווך בא הציווי הארוך על עשיית המשכן (פרשות תרומה, תצוה וריש כי תשא). וקשה לי, בתחילת הדיבור מדבר רש"י בציווי מלאכת המשכן, ואכן מועד הציווי הוא הבעיה, אבל בסופו מוסיף "והוקם באחד בניסן" - תוספת זו, מה מקומה כאן, הרי הבעיה היא במועד הציווי, כאמור, ולא במועד ההקמה? ועוד: עדיין צריך לשאול - מדוע אחרה התורה את המוקדם? (פ' כי תשא תשנ"ט) וראה "גור אריה" כאן שכתב: נראה שזוהי הראיה שהיה ציווי מלאכת המשכן אחר יום הכפורים ולא תאמר דציווי מלאכת המשכן היה קודם שנשברו הלוחות. ולכן אמר "והוקם באחד בניסן", פירוש שדווקא רצה הקב"ה להקימו באחד בניסן, כדכתיב בקרא בהדיא (להלן מ, יז), ואם־כן למה היה הקב"ה מצווה אותם על מלאכת המשכן קודם י"ז בתמוז?! ע"כ. ובאשר לאיחור המוקדם ראה דברי רבנו בחיי המובאים למעלה (כה, ב).
פסוק יח:
רש"י ד"ה ככלתו, ...תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים. ע"כ. מה עלתה לה לתביעה זו?! (פ' כי תשא תשמ"ז)
פסוק יח:
"באצבע אלהים". תרגום אונקלוס: "באצבעא דה'", ובדומה (להלן לב, טז) "עובדא דה'... כתבא דה'" - ראה רמב"ן בראשית (מו, א) שדן באריכות במנהגו של אונקלוס "להרחיק הגשמות בכל סיפור אשר בתורה". (פ' כי תשא תשנ"ג) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': כיון שישנן חריגות בסילוק ההגשמה שבתרגום אונקלוס, נתפלגו דעותיהם של המפרשים בהבנת שיטתו. והרי מספר חריגות: מדוע למשל הוצרך לתואר "שכינתא" בתרגום "היש ה' בקרבנו" (שמות יז, ז) - "האית שכינתא דה' ביננא", שאין בו הגשמה כל עיקר? מאידך, כיצד מתיישב תרגום "כתבים באצבע אלהים" (שמות לא, יח; דברים ט, י) - "כתיבין באצבעא דה'", עם סילוק אברי גוף מן הבורא? ומדוע על אף התעקיף הקבוע "אתגלי" המסלק את פועל התנועה "ירד" (כגון "וירד ה' לראת את העיר" (בראשית יא, ה) - "ואתגלי ה' על עובד קרתא"), תרגם כצורתו "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד) - "אנא איחות עמך"?
פסוק יח:
אם־כן לא בכל מקרה מסלק אונקלוס ביטויים מגשימים, היש שיטה בדבר? בין הפרשנים מוצאים אנו שלש שיטות בביאור דרכו של תרגום אונקלוס: (א) לפי רס"ג (אמונות ודעות ב, ט. עמ' ק במהדורת הרב קאפח) ורמב"ם (מורה נבוכים א, כז), רק כלל אחד הדריך את אונקלוס - הרחקת ההגשמה. את החריגות בתרגומי ההגשמה ניסו ליישב באמצעות כללים שונים, או בהצעת פתרונות מקומיים. (דומה להם רד"ק בפירושו לספר ירמיה יד, ח. וראה גם דברי ר' נתן אדלר, בעל "נתינה לגר" בהקדמתו הכוללת עמ' 11). (ב) שיטה אחרת היא שיטתו של רמב"ן (בראשית מו, ד) המרבה להקשות על אלו הראשונים (שיטה א) מן החריגים הרבים וגם מטעמים עקרוניים. בעיניו חמורה במיוחד תפיסת הרמב"ם את ה"מימרא", "יקרא" ובפרט ה"שכינתא" כיישויות נבראות ["כבוד נברא"], שאינן מבטאות את עצמות ה'. לדעת רמב"ן יש בכך סתירה למסורת חז"ל ובמיוחד לתפיסת הקבלה הרואה ב"שכינה" ביטוי זהה לעצמותו של הבורא. לפיכך החריגות שבתרגום אונקלוס מבוארות לפי רמב"ן על דרך הנסתר ("אבל הענינים האלה לאונקלוס וליונתן בן עוזיאל, דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעי חן" - רמב"ן שם). (ג) השיטה השלישית היא של רבי יצחק עראמה (בראשית שער לא). הוא מסכים לטענות רמב"ן, אך במקום לפתור את הבעיות שבתרגום אונקלוס על דרך הנסתר, הוא מצביע על עיקרון נוסף הפועל בתרגום אונקלוס - כבוד ה'. לפי הצעתו, לא ריחק אונקלוס את כל ביטויי ההגשמה, אלא התחשב גם במשמעות הביטוי המתורגם ובהקשרו בכתוב. רק בביטויים העלולים במיוחד לפגום ברוממות ה' עקף התרגום את לשון ההגשמה. הסבר זה מקובל גם על מהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק לג). (על־פי דברי ר' ר"ב פוזן בספרו "העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס" עמ' 130. עיי"ש)