א וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אֹ֜רֶךְ וְחָמֵ֧שׁ אַמּ֣וֹת רֹ֗חַב רָב֤וּעַ יִהְיֶה֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ ב וְעָשִׂ֣יתָ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ תִּהְיֶ֣יןָ קַרְנֹתָ֑יו וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ ג וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ וְיָעָיו֙ וּמִזְרְקֹתָ֔יו וּמִזְלְגֹתָ֖יו וּמַחְתֹּתָ֑יו לְכָל־כֵּלָ֖יו תַּעֲשֶׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ ד וְעָשִׂ֤יתָ לּוֹ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת וְעָשִׂ֣יתָ עַל־הָרֶ֗שֶׁת אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת נְחֹ֔שֶׁת עַ֖ל אַרְבַּ֥ע קְצוֹתָֽיו׃ ה וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ תַּ֛חַת כַּרְכֹּ֥ב הַמִּזְבֵּ֖חַ מִלְּמָ֑טָּה וְהָיְתָ֣ה הָרֶ֔שֶׁת עַ֖ד חֲצִ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ו וְעָשִׂ֤יתָ בַדִּים֙ לַמִּזְבֵּ֔חַ בַּדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ ז וְהוּבָ֥א אֶת־בַּדָּ֖יו בַּטַּבָּעֹ֑ת וְהָי֣וּ הַבַּדִּ֗ים עַל־שְׁתֵּ֛י צַלְעֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בִּשְׂאֵ֥ת אֹתֽוֹ׃ ח נְב֥וּב לֻחֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֑וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֥ה אֹתְךָ֛ בָּהָ֖ר כֵּ֥ן יַעֲשֽׂוּ׃ ט וְעָשִׂ֕יתָ אֵ֖ת חֲצַ֣ר הַמִּשְׁכָּ֑ן לִפְאַ֣ת נֶֽגֶב־תֵּ֠ימָנָה קְלָעִ֨ים לֶחָצֵ֜ר שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר מֵאָ֤ה בָֽאַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ לַפֵּאָ֖ה הָאֶחָֽת׃ י וְעַמֻּדָ֣יו עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יא וְכֵ֨ן לִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ בָּאֹ֔רֶךְ קְלָעִ֖ים מֵ֣אָה אֹ֑רֶךְ ועמדו (וְעַמּוּדָ֣יו) עֶשְׂרִ֗ים וְאַדְנֵיהֶ֤ם עֶשְׂרִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יב וְרֹ֤חַב הֶֽחָצֵר֙ לִפְאַת־יָ֔ם קְלָעִ֖ים חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ יג וְרֹ֣חַב הֶֽחָצֵ֗ר לִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ יד וַחֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֛ה קְלָעִ֖ים לַכָּתֵ֑ף עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טו וְלַכָּתֵף֙ הַשֵּׁנִ֔ית חְמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה קְלָעִ֑ים עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טז וּלְשַׁ֨עַר הֶֽחָצֵ֜ר מָסָ֣ךְ ׀ עֶשְׂרִ֣ים אַמָּ֗ה תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם עַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם אַרְבָּעָֽה׃ יז כָּל־עַמּוּדֵ֨י הֶֽחָצֵ֤ר סָבִיב֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף וָוֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ יח אֹ֣רֶךְ הֶֽחָצֵר֩ מֵאָ֨ה בָֽאַמָּ֜ה וְרֹ֣חַב ׀ חֲמִשִּׁ֣ים בַּחֲמִשִּׁ֗ים וְקֹמָ֛ה חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ יט לְכֹל֙ כְּלֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן בְּכֹ֖ל עֲבֹדָת֑וֹ וְכָל־יְתֵדֹתָ֛יו וְכָל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר נְחֹֽשֶׁת׃ כ וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה ׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃ כא בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל־הָעֵדֻ֗ת יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ועשית את המזבח. הוא מזבח העולה שהוא בחוץ לזה היה צפוי נחושת, ויש לשאול מאחר שאמר הכלים של פנים שהם הארון והכפורת וכרובים, ואח"כ אמר הכלים שהם חוץ לפרוכת שהם המנורה והשלחן, יאמר ג"כ מזבח הזהב שהיה ג"כ בפנים בין המנורה והשלחן, וזה המזבח נזכר בפרשת תצוה אחר המשכן וכל כליו ואחר בגדי כהונה ואחר הקרבנות, שאחר שאמר וזה אשר תעשה על המזבח אמר ועשית מזבח מקטר קטורת, והיה ראוי להקדימו בצווי, כי כן בעבודה מערכה שנייה של קטורת קודמת לסדור שני גזרי עצים והקטורת קודמת לאיברים, ובפרשת ויקהל בעשייה הקדים מזבח הקטורת למזבח העולה. אלא מה שהקדים מזבח העולה הוא לפי שע"י הקרבנות הם מתקרבים המדות ועל ידיהם מתקרבים ישראל לאביהם שבשמים ומתכפרים ומתלבנים מטומאתם, ולזה היתה כוונת עשיית המשכן והמקדש, א"כ ראוי היה להקדימו קודם כל הכלים, אלא לפי שאינו מכפר אם לא יהיה בית או משכן, ולפי שבקטורת היו מתחילין ובה היו משלימין, שנאמר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, שהוא מקטיר פרס שחרית ופרס ערבית, ולפי שהיא חביבה יותר מכל הקרבנות שנאמר שמן וקטורת ישמח לב, כי הקרבנות מרצים ואינם משמחים, אבל הקטורת היא משמחת, לזה אחרה לומר שהיא שקולה כנגד הכל ואחרון אחרון חביב:
פסוק א:
והרמב"ן ז"ל כתב מזבח מקטר קטורת הוא מן הכלים הפנימיים וראוי להזכירו עם השלחן והמנורה, כאשר הזכיר בסדר ויקהל, ומה שהזכירו כאן אחר המשכן וכליו והקרבנות, לפי שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל, אמר כי יתחייב עוד להם לעשות מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד ה' וזהו שנמסר למשה שהקטורת עוצרת המגפה, כי הקטורת זו מה"מ שנאמר ישימו קטורה באפך, מן וחרה אפי, והוא מה שאמר בקטורת זרה ועל פני כל העם אכבד, שידעו בכבודי כי לא ישא לפשעיהם ויזהרו בכבודי, ע"כ:
פסוק א:
במזבח העולה אז"ל במדרש, מזב"ח מחילה זכות ברכה חיים, ובמזבח הקטרת אז"ל מזב"ח מכפר מזיח מברך מחבב, מכפר עונות, מזיח גזרות. הרי במזבח הקטורת אמר מחבב שהטיל חבה בין ישראל לאביהם שבשמים, ודע שהג' כלים שהם ארון שלחן מנורה, ר"ת אש"ם, שהיה העולם באשם מחטא אדם, והם אותיות אמ"ש שאמר בספר יצירה שהם ג' אמות וז' כפולות וי"ב פשוטות אויר מים אש, אל"ף מ"ם שי"ן גימ' תקן א', פירוש אדם תקן, נתק העון שהיה ע"י אדם ונתקן ע"י אדם, מזבח במספר אחוריי גימ' בי חן ר"ל שע"י הקרבנות שמקריבים על המזבח מוצאים חן בעיני ה', מזבח גימ' ז"ן, שבזכות הקרבנות היו ישראל נזונים, ועתה שאין לנו קרבנות תקנו חז"ל ג תפלות י"ט ברכות בכל תפלה הרי ז"ן:
פסוק א:
ובמדרש לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, א"ר יהושע בן לוי ולמה נברא בשביל כבוד המשכן ובשביל כבוד המקדש, שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב, כד"א ההר הטוב הזה והלבנון, שבעה זהבים היו בבית המקדש, זהב טוב זהב טהור זהב שחוט זהב סגור זהב מזוקק זהב פרווים זהב מופז. זהב טוב כמשמעו, זהב טהור היו מכניסיך אותו לכור ואינו חסר כלום, זהב שחוט שהיה נמשך כחוט והיו סכין בו כשעוה שהיא נתונה על גבי פנקס, זהב סגור שהיה סוגר כל זהבים שהיו בעולם, זהב מזוקק שהיו טחין בו את הכותלים. והכוונה היא לומר כי היו צריכין זהבים משונים, כי הזהב של הכפורת ושל הכרובים ושל הטבעות היה צריך שיהיה קשה שלא יתעקם ויהיה מקשה, וכן מנורה שנאמר בה מקשה, פירוש מקשה קשה כמו חמץ ונקשה שפירושו קשה, ואם היה זהב הטבעות רך כשהיו מכניסים הבדים היו מתעקמים, וכן קערותיו וקשותיו ומנקיותיו שהיו סובלין הלחם שהיה עליהם היו צריכין קשוי שלא יתעקמו מכובד הלחם, והיה טהור שכן נאמר בכפורת ובמנורה ג"כ זהב טהור, וכן במזבח הקטורת. אמנם זהב הצפוי של הארון והבדים והקרשים והבריחים היה צריך שיהיה רך כדי שימתח ויחפה, זה היה זהב, מזוקק. והזהב של היריעות ושל החושן ושל בגדי כהונה, שנאמר בהם וירקעו את פחי הזהב היה צריך יותר רכוך שהיה נטוה עם ו' חוטים, זה זהב שחוט. וזהב סגור זה זהב המסגרת וזהב הזרים, כי המסגרת היתה סביב השלחן, וכן זרים של ארון ושל שלחן ושל מזבח היו צריכין שיהיה זהבם מזוקק מוזהב בזהר מראה, ויהיה להם יתרון על זהב השלחן ועל זהב המזבח, שהם רמז לכתר. זהב פרווים וזהב מופז היה לשלמה שעשה בו ציורים, שנאמר ויצף שלמה את הבית זהב סגור ויעבר ברתוקות זהב, ולזה שבעה פעמים זהב טהור:
פסוק ו:
ועצי שטים. למה עצי שטים, כי שבע מיני ארזים הם שנאמר אתן במדבר ארז שטה והדם ועץ שמן ברוש תדהר ותאשור, ולמה שטים אלא אלו שטים היו גדלים בנחל השטים והמים של זה הנחל היו מולידים זנות והוא היה משקה לסדום לזה היו שטופים בזמה שאמר איה האנשים הוציאם אלינו ונדעה אותם, ועתיד הב"ה לייבשו שנאמר ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים, כן פי' בתנחומא. ויעקב אבינו מרוב חבתו צפה שעתיד הב"ה לצוות לבניו לעשות משכן ועקרן מנחל השטים ונטען במצרים וצוה לבניו כשיצאו שיוליכום, כי רצה שיהיה המשכן מאלו ולא מארזים אחרים כדי להתיש כחו של זה הנחל כשיעברו בניו שלא יכשלו בו, כי אותם שנכשלו היו מערב רב שנאמר וישב ישראל בשטים, ישראל היה להם ישוב משבת שם לפי שהותש כחו על ידם בעצי שטים שהביאו, אבל ערב רב שלא הביאו כי הנדבה לא היתה אלא מישראל שכן כתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי, בני ישראל יקחו ולא ערב רב, וכן עשה משה שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ולא ערב רב, ויאמר אליהם אלה הדברים קחו מאתכם אבל ערב רב שלא הביאו עמד כנגדם, לזה אמר ויחל העם שהם ערב רב ולא ישראל, כי ישראל היה להם ישוב באותו מקום שאם לא כן לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, לפי שהב"ה שונא זמה, הלא תראה שהחוטאים היו ערב רב ולפי שלא מיחו בהם ישראל רצה לכלות ישראל, אילולא פינחס שהשיב חמתו מהשחית, אם היו החוטאים מישראל ודאי שהיו כלים, אם על ערב רב אמר ולא כליתי את בני ישראל, בני ישראל עאכ"ו. לזה היה הארון והשולחן והקרשים למשכן ומזבח העולה ומזבח הקטורת והבריחים הכל היו עצי שטים. ואמר שטים ויאמר שטה כמו שאמר ארז שטה, אלא שטים ששטו ים ועברו מאליהן, כי לא היה אפשר לנשאם כי קורה היוצא ממנה קרש ארכו עשר אמות ורחבו אמה וחצי ועביו אמה ודאי שהיא קורה עבה וכבדה והיו מ"ח קרשים וד' עמודים שהיתה תלויה בהם הפרוכת וט"ו בריחים והבדים מי נשאם אלא בנחל עברו ושטים, ואפשר גם כן שאחר שעברו ים שעברו גם כן שאר המסעות עד שעשו המשכן ונשאו אותם בעגלות, ובעמודים של חצר המשכן לא נזכר בהם עצי שטים, אפשר לפי שהיה גובהן ה' אמות וזה האורך ימצא מכל עץ. עוד אפשר לומר לפי דרכנו לפי שהחצר נגלה והכוונה היא לחפותם ולהתיש כחם כח השטים כמ"ש לזה לא נזכר אע"פ שהיו מצופין צפויין היה נחושת לא ימצא מין את מינו, לזה לא אמר שהם מעצי שטים. וד' היו מעצי שטים חוץ מהמשכן, ארון ושולחן ומזבח העולה ומזבח הקטורת, לזה רמז בפרוכת ואמר ונתת אותה על ארבעה עמודי שטים לא אמר עצי שטים לומר שאלו הד' שהם ארון ושולחן ומזבח העולה ומזבח הקטורת הם מעמודי השטים שלא יקטרג על ישראל זהו ד' עמודי שטים, וכן במסך האוהל אמר ועשית למסך ה' עמודי שטים, אבל במסך של, שער החצר לא אמר אלא עמודיהם ד' ולא אמר שטים. וכן מצאתי בילקוט א"ר שמואל בר נחמני כ"ד מיני ארזים הם שנאמר אתן במדבר ארז וגו' ומכלם לא נבחר אלא שטה בלבד, ולמה הכי קורין אותם שטים כדי לסתום מה שעשו ישראל בשטים, חטאו בשטים שנאמר וישב ישראל בשטים, ולקו בשטים שנאמר קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. ומתרפאים בשטים שנאמר והיה ביום ההוא מעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. עוד טעם אחר למה יעקב הביאם למצרים, לפי שהם שטופי זמה וכדי להתיש יצר הזנות נטעם במצרים, ולזה לא נמצא בהם פסול כמו שאז"ל אחת היתה ופרסמה הכתוב וכו':
פסוק ט:
ועשית את חצר המשכן וגו' מאה באמה. אורך החצר היה מאה אמה ורוחב חמשים מכל צד מג' צדדים שהם נגב תימנה כ' אמה ומצד צפון עשרים אמה ומצד מערב כ' אמה, ומצד מזרח ששם הפתח היה חמשים על חמשים, לפי שהמשכן היה עשר רוחב ועשרים אורך והחצר היה חמשים רוחב ומאה אורך א"כ היתה מכל צד עשרים אמה חוץ מצד מזרח, הכוונה לומר נקבה תסובב גבר, ועשרים גימ' כתר לומר שהיא מכתירתו ומעטרתו ומקיפתו, כמו כתרו את בנימין, ולזה נקראת כת"ר מלכות, ולזה היו העמודים ששים עשרים מהדרום כ' מהצפון ועשרה ממערב ושלשה שלשה לכל כתף, וד' עמודים למסך הפתח, הרי ס' כמו הסמ"ך שהיא עגולה והיא סביב, והיה בין עמוד לעמוד ה' אמות וגובה העמוד ה' אמות הכל ברמז לה' הידועה, וכן תמצא בעמודים של תימנה, אמר ווי העמודים וחשוקיהם כסף, וכן לפאת צפון ווי העמודים וחשוקיהם כסף, ולפאת ים לא אמר ווי העמודים ולא וחשוקיהם, כי ידוע הוא שהחשק והחבוק הוא בזרועות, ושם הוא הכסוף והחשיקה, וכסף במלואו כ"ף סמ"ך פ"א גימ' א"ש, לומר שאפילו צד דרום שהוא חסד והוא מים יש בו חמימות הכסוף והחשק, וזהו הרו מים וילדו אש שאמר בספר יצירה, וזה נראה לעין כשתשים זכוכית מלאה מים בתקופת תמוז לעין השמש ותשים נעורת של צמר גפן בצדה תדלק, זהו שאמר אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים, כי הוא מיותר כי ידוע הוא וכבר אמר ועשית קלעים וגו' מאה אורך ורוחב החצר לפאת ים קלעים חמשים אמה, אבל חזר ואמר אורך החצר מאה, לומר החבור, כי מאה הוא ק' וקו"ף גי' מקום, לומר שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וחמשים בחמשים הוא נ' ונו"ן במלואה הם ק"ו ב' נוני"ן וו' באמצע לרמוז על חבורה בוא"ו, ולזה וחשקיהם כתיב וקרי וחשוקיהם הם חשקם בה והיא חשקה בהם:
פסוק ט:
גימטריאות
ישראל ויקחו לי ר"ת לוי וס"ת לוי. לרמוז שאף הלוים יתנו תרומה, ובא הרמז גם בר"ת לומר שהם יקחו התרומה למען יחזקו בתורת ה', שהם מורי התורה שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ולזה סמך וזאת התרומה, ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה:
פסוק ט:
ד' טבעות כנגד ד' מדות בתלמידים היושבים לפני החכמים:
פסוק ט:
העדת. ע' ד"ת שנתנה בע' לשון:
פסוק ט:
תיעשה. מלא רמז אל עשר מנורות שעתיד לעשות שלמה:
פסוק ט:
תיעשה. גימ' שלמה ת"י, רמז על בית המקדש שבנה שלמה שעמד ת"י שנה, וששה גימ' תורה, וששה נגד ששה סדרי משנה, קנים הם ד' סדרים שיש עליהם תלמוד, וסי' קדשים נשים ישועות מועד, ר"ת קני"ם:
פסוק ט:
שלשה קני מנורה מצדה האחד, הם אברהם יצחק ויעקב, וג' מצדה השני, הם קהת עמרם משה. כפתוריהם וקנת"ם, גימ' ירושלים, שהיא עתידה להיות מאירה לכל העולם שנאמר והלכו גוים לאורך:
פסוק ט:
נרותיה ז', כנגד ז' כתות צדיקים שהם מאירות. נרותיה, נרות יה:
פסוק ט:
אשר אתה מראה. גבריאל הראה לו דמות מנורה, מראה גימ' גבריאל:
פסוק ט:
עשר יריעות. נגד עשר דברות:
פסוק ט:
וחברת את חמש היריעות לבד, עשר דברות ה' בלוח אחד וה' בלוח א':
פסוק ט:
חובר"ת אשה אל אחותה, גי' התור"ה:
פסוק ט:
חמשים לולאות. נגד חמשים יום מיציאת מצרים עד נתינת התורה, נ' קרסים נגד נ' שערי בינה, לולאות לו לאות ולסימן שחביבין ישראל לפני הקב"ה:
פסוק ט:
מקבילות. שהתורה קבלה משה ויהושע ממשה והזקנים מיהושע, הכל בקבלה איש מפי איש:
פסוק ט:
עשתי עשרה. חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה משולבות, משלבת כתיב משל בת, כמ"ש המדרש משל למלך שהיתה לו בת קטנה כשהגדילה בת המלך אמר המלך אין כבודי שאדבר עמה בפרהסיא, מה עשה בנה לה פלטרין וכשהיה רוצה לדבר עמה נכנס לפלטרין והיה מדבר עמה, הה"ד ונועדתי לך שם:
פסוק ט:
עשרים קרש. נגד עשר דברות ב"פ:
פסוק ט:
וארבעים אדנים וארבעים אדנים, ב"פ כנגד מ' יום ומ' לילה שעמד משה בהר:
פסוק ט:
למקצעת. לעת קצם, לעת קצם של ישראל עד שיצאו מהגלות מירכתי ארץ זהו בירכתים:
פסוק ט:
ויהיו תאמים. תאמם כתיב, גימ' חתן וכלה:
פסוק ט:
ועשית לו מכבר מעשה, ס"ת תורה שיהיה הכהן המקריב על המזבח בעל תורה:
פסוק ט:
מעשה רשת. שאם אינו בעל תורה נתפס כרשת, וכן זה הקרב על המזבח להקריב:
פסוק ט:
המזבח בדי עצי שטים, ס"ת חיי"ם שמביא חיים וכפרה לעולם:
פסוק ט:
יתדות החצר נחושת. ר"ת בגימ' ה"ס:
פסוק ט:
נחש"ת, ח"ן ש"ת שמצא העולם חן בעיני הקב"ה, ונ"ח יתדות שנח ונעשה כמו יתד תקועה במקום נאמן שהיה ירא פן יחזור לתהו, אחר שקבלו ישראל התורה ונעשה המשכן על פי שנים עדים אז נח ש"ת, ר"ל היסודות:
פסוק כ:
ואתה תצוה את בני ישראל. מה שלא התחילה כשאר פרשיות וידבר ה' אל משה, אמר בזוהר לפי שאמר ואם אין מחני נא לזה לא נזכר שמו בפרשה זו, כי קללת חכם אפילו על תנאי, אפילו על עצמו, היא באה, לזה אמר ואתה תצוה תצוה ותזהירם שלא יקללו עצמן. ובזוהר פרשת פנחס ז"ל, תלת אינון דגרמין ביש לגרמיהו ואילין אינון מאן דלייט גרמיה כו' ההוא ממונא ושבעים אחרנין די ממנן תחותיה נטלין האי מילא ואמרי אמן וסלקין לה לעילא ודיינין לה ואיהו רדיף אבתריה עד דעבד ואשלים ההיא מילא. לית לן רב ממשה דאמר ואם אין מחני נא מספרך, ואמר לצורך ישראל, ואע"ג דקב"ה עביד רעותיה עם כל דא לא אשתזיב מעונשא, והא אתמר דלא אדכר בפ' משכן ואתמחי מתמן, מנא לן מדוד דאמר אשמרה דרבי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, ההוא ממנא דאתפקד. על דא דנטיל לההיא מילא לאבאשא ליה לבר נש. ובפ' פקודי כתיב בהיכלא ד' אקרי חובא מהכא נפקא חד רוחא מסאבא דאקרי ארירה, וכמה אלף ורברבן עמיה וכלהו אקרון אוררי יום, כד"א באיוב יקבוהו אוררי יום, והאי רוחא וכל אינון דעמיה כלהו קיימי לנטלא ההיא מילא דלייט בר נש גרמיה ברוגזיה ואילין מתערי להאי חויא דאקרי לויתן נחש עקלתון בגין לאייתאה ולאתערא לווטין על עלמא, הה"ד יקבוהו אוררי יום, ואילין אוררי יום דשלטי על רגעי ושעתי דיומא ונטלין אילין מילין דלייט בר נש גרמיה בין ברוגזא בין באומאה, ובההיא מילא מתערי להאי נחש עקלתון דאקרי לויתן לחבלא עלמא, ועל דא לייט איוב יומיה בצעריה ולא גופיה דכתיב ויקלל את יומו בתחלה ולבתר יקבוהו אוררי יום רחמנא לישזבן מכל מילא בישא ע"כ. וא"ת למה העלים שמו בזאת הפרשה יש לומר לפי שבזאת הפרשה אמר ואתה הקרב אליך את אהרן, וצווי הבגדים והם לכבודו של אהרן שנאמר לכבוד ולתפארת, ובהם נכנס אהרן לכהונה גדולה שנאמר לכהנו לי, ומשם היה ראוי להיותו כהן אלא לפי שהפציר בשליחותו של מקום, ארמ לו הלא אהרן אחיך הלוי היה ראוי הוא להיות לוי ואתה כהן וכו', ומלתא אגב אורחיה כדי שלא יתבייש לא נזכר שמו וכדי לנחמו א"ל ויקחו אליך. בפ' תרומה אמר ויקחו לי וכאן אמר ויקחו אליך, אתה הוא עיקר כולם, וא"ל ואתה הקרב אליך שהכל בא מכחך, וכן אמר לו וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן, א"ל ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן ואת בניו תקריב, כל זה לנחמו על הכהונה שהוסרה ממנו, וכן כהונה גדולה ראשונה שנעשה במשכן היתה על ידו בז' ימי המלואים. עוד אמר לו עתידין ערב רב לעשות להם עגל שילך לפניהם דבר אל בני ישראל שיקחו לך, שאתה תלך לפניהם שכללם ונשמתם אדוקה בך:
פסוק כ:
עוד למה לא נזכר שמו, לפי שבכל דור ודור הולך עמהם, כמו שתמצא ברעיא מהימנא והוא ביניהם בנעלם ורועה אותם לכך נעלם שמו. עוד ויקחו אליך לפי שלמדת עליהם זכות והתפללת עליהם יקחו אליך, לא יקחו לי כביכול כי אני אמרתי הניחה לי ואכלם והתפללת עליהם ולא כלו אם כן יקחו אליך. שמן זית זך, ר"ת גי' שדי רמז למטטרו"ן ששמו כשם רבו ומשה רמוז בו, מטטרון שר הפנים ר"ת משה א"כ יקחו אליך להיות שר עליהם, ועל זה רמז לו פ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך שהוא שר הפנים ולא התפללת עליו, אבל כשאמר בפרשה תשא ושלחתי לפניך מלאך אמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. עוד אמר יקחו אליך, לקיחת השמן היא לישראל שמהנסים שהיו במקדש הוא כשהיו מדליקין המנורה כל חצר שבירושלים היתה משתמשת לאורה, אם כן ההדלקה אליך, לישראל שהיו בירושלים, כן אמר במדרש תנחומא:
פסוק כ:
עוד ואתה תצוה. לפי שאמר פ' ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו חלשה דעתו של משה שהיה חושב מה יביא, אמר לו הקב"ה, ואתה תצוה אין אתה צריך להביא הם יביאו לך לזככם לפי שעתידין להתנדב לעגל, אבל אתה שמן זית זך כתית למאור להעלות נר כבר נשלם גלגולך ונתעלית, לזה ואתה מוטעם לומר שאינו סמוך. עוד ואתה תצוה למה חזר ושנאה פרשת אמור, ועוד כאן אמר ואתה תצוה ושם אמר צו את בני ישראל, ועוד כאן אמר באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות ושם אמר מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד, ועוד כאן אמר יערוך אותו אהרן ובניו, ושם אמר יערוך אותו אהרן ולא אמר ובניו, ועוד כאן אמר לדורותם ושם אמר לדורותיכם, ועוד כאן אמר מאת בני ישראל ושם לא אמר, ועוד אחר שאמר תצוה את בני ישראל מה צורך לומר מאת בני ישראל, ועוד שם אמר על המנורה הטהורה בה' הידיעה וכאן לא הזכיר מנורה אלא להעלות נר תמיד. אלא נאמרה פרשה זו ב"פ אחת על מנורת בית ראשון ואחת על בית שני, ואותה פרשה של אמור עיקר שנאמרה על מנורת בית ראשון, ולכך אמר על המנורה הטהורה שהיא של בית ראשון שהיתה מזהב טהור, ועוד שעשה שלמה עשר מנורות ולא היה מדליקם עד שהיה מדליק של משה, זהו על המנורה אחר שהדליק המנורה, ופירוש על, אחר, יערוך את הנרות, אבל כאן להעלות נר כולם חשובים נר אחד, לפי שלא היתה מנורה של משה, אבל כאן לא הזכיר מנורה אלא נר לפי שכשעלו מן הגולה היו עניים ועשאוה, מחרס, ואח"כ עשאוה בעץ, ולכך אמר תצוה סופך לצוות, ולכך אמר שם וידבר ה' אל משה וכאן לא נזכר שמו לפי שאין כאן שלימות, ולכך אמר כאן אשר על העדות, שהוא כמו של העדות שאינה עדות ממש, אבל שם אמר לפרוכת העדות. ואמר שם מחוץ לפרוכת באהל מועד, אמר מחוץ קודם, לפי שבית ראשון היה כותל בנין מפסיק בין. קודש הקדשים ובין ההיכל והיה נראה כאילו הוא בית אחר, לזה הקדים מחוץ, אבל בבית שני לא היה שם כי אם פרוכת, ולכך אמר באוהל מועד קודם, שהוא נראה כאהל אחד, ושם אמר יערוך אותו אהרן ולא אמר ובניו, לפי שבבית ראשון לא שמשו רק י"ח כהנים, אבל בבית שני ששמשו יותר מש' כהנים אמר ובניו, ולזה לדורותם לנסתר שלא לנוכח, ושם אמר לדורותיכם לנוכח, ואמר חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל, כלומר דור אחר דור, למדתי זה מדברי הרמב"ן ז"ל. ומה שהזכיר מנורת בית שני קודם אין מוקדם ומאוחר בתורה, או תורה על דרך תשר"ק נתנה, וכן רמז כתי"ת מנין בית שני שעמד ת"ך קודם מנין בית ראשון שעמד ת"י. שמן זית זך, למה זית ולא דבר אחר לפי שהזית הביא מארה לעולם, כן אמרו במדרש עוד ויקחו אליך שאמר הקב"ה למשה, אתה רואה שכבוד ה' היה על הר סיני כאש אוכלת לעיני כל בית ישראל, ואמרו בפסיקתא ז' מחיצות של אש היו נוססות זו בזו והיו ישראל רואין ולא היו מתיראין ולא מפחדים, וכיון שחטאו אפילו פני הסרסור אינם יכולין לראות, שנתירא אהרן וכל בני ישראל כי קרן וגו' ויראו מגשת, בוא וראה כמה גדול כחה של עבירה, ר' פנחס בשם ר' חנינא אומר אף הסרסור נרגש מן העבירה דכתיב מלכי צבאות ידודון מלאכי צבאות אין כתיב כאן אלא מלכי צבאות מלכיהון דמלכיא, פירוש מיכאל וגבריאל לא היו יכולים להסתכל בפניו, וכיון שחטאו ישראל אפילו פני הגליורין (פירוש הקסטינר) שהם פחותים מן הכל לא היה משה יכול להסתכל בפניהם, שנאמר כי יגורתי מפני האף והחמה, א"כ זהו שאמר הקב"ה ראית כל הכבוד שהם רואים הלואי יקחו אליך ויוכלו להביט בך, אלא סוף שאפילו בך אינם יכולין לראות, ואתה ג"כ נרגש מחמתם, זהו זית זך כתית, הלואי ישאר לך הזכות, אלא שסוף אפילו פני הגליורין אינך יכול לראות, שנאמר כי יגורתי, זהו כתית, ונחמו הקב"ה שלא יגיע לו חסרון, כי החסרון הוא מחמתם של ישראל, אבל מחמתו להעלות נר תמיד, שלא יגע לו שום חסרון אלא להראות להם לישראל כמה עבירה עשה, ולזה נעלם שמו לפי שסופו להיות נרגש מפניהם. עוד ויקחו אליך שמן זית, א"ל הקב"ה אני רוצה לצוות את ישראל שידליקו לפני מנורה, לא יעלה בדעתם שאני צריך להם, יקחו אליך וישאלוך שאתה ראית ב"ה של מעלה והראיתיך הכל, שנאמר ככל אשר אני מראה אותך, ואיני מצוה להם אלא כדי לזכותם, ולזה ו' של ויקחו שהיל"ל שיקחו:
פסוק כ:
ובמדרש ויקחו אליך. לא שאני צריך לזה שתאירו לי כמו שהארתי לכם, אלא כדי להעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים ישראל מאירים למי שמאיר לכל, משל לפקח וסומא שהיו מהלכין בדרך, אמר הפקח לסומא בא ואני סומכך, וכיון שנכנסו לבית אמר הפקח לסומא אמור להדליק לי את הנר והאיר לי שלא תהא מחזיק לי טובה שלויתיך, לכך אמרתי לך שתאיר לי. הפקח זה הקב"ה שנאמר אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, והיה מאיר להם בכל הדרך שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, כיון שבאו לעשות משכן אמר למשה ויקחו אליך שמן זית זך ע"כ. יש לדקדק בזה המאמר שאמר כדי לעלות אתכם בפני האומות, כי המנורה היתה במשכן באהל מועד, ובמקדש היתה בהיכל ואפילו ישראל אינם נכנסים שם כ"ש האומות, ועוד שאין המשל דומה לנמשל, שהמשל הוא כדי שלא יחזיקו לו טובה והנמשל הוא כדי להעלותם. ועוד מה היא הכוונה שאמר שלא תהא מחזיק לי טובה, וכי אנו כפויי טובה בטובתו של הקב"ה. אלא הקב"ה מרוב רחמיו על ישראל כאב רחמן, כשעושה עמהם שום טובה אינו רוצה לנכות מזכיותם אלא רוצה שאותם הזכיות ושכר המצות שעושים יהיה עומד להם לעולם, שנאמר נוצר חסד אלפים, שמור להם ולבניהם ולבני בניהם לעולם כדי שיעמוד להם זכותם, שאם יעשו איזה עון גדול שיתחייבו בו ח"ו כליה, אז ינכה מפרי פירות והקרן קיימת להם, כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא, כמ"ש בפסוק כי יען אשר עשית את, הדבר הזה כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך, אינו בעבור העשיה כי העשיה אין קץ לשכרה, אלא עקב אשר שמעת בקולי, על השמיעה ועל שדשת בעקבך, שנאמר וישכם אברהם וילך וגו', לזה אמר לאלפים, וכשעושה הקב"ה שום חסד מרוב אהבתו צוה להם לעשות כנגדו שלא להחזיק לו טובה כביכו"ל, ולזה אמר בעל המאמר לא שאני צריך לזה אלא שתאירו לי כמו שהארתי לכם, וא"ת שרגא בטיהרא מאי מהניא, הוא אור לאין קץ ותכלית ונהורא עמיה שרי מה תועלת בנר שלנו, ולזה הביא משל הפקח שאמר כיון שנכנסו לבית, לא אמר כיון שבא הלילה אלא כיון שבאו לבית שעדיין הוא יום והוא רואה א"ל להדליק לו נר ולמה כדי שלא להחזיק לו טובה. ועל מה ששאלנו איך ידעו האומות, כי המנורה לא היתה בחצר, על זה אמר להעלות בעת עשיית השמן שיש בו יותר פרסום כשיהיו רואים כ"כ טורח שהיו טורחים בו לגרגרו בראש הזית ולוקחים ממנו טיפה ראשונה וחוזרים אותו לריחים וטוחנים, אז ישאלו למה ומשיבים להם להדליק ולהאיר למי שמאיר לכל, לזה אמר להעלות שפירושו להעלות את ישראל בפני האומות, בעת עשיית השמן שיש בו יותר פרסום ולא אמר בעשיית המנורה:
פסוק כ:
עוד רמז כתית. לומר שהתורה אינה נקנית אלא בדוחק ובצער ובעיון רב, ואז הוא מוצא בה אור גדול, וזהו למאור להעלות, שעולה ומבין דבר מתוך דבר, אבל בלא עיון וטורח לא, כמו שאמרו ז"ל לא יגעת ומצאת אל תאמין, כי זה שמצאת ובא לך בלא טורח כשתעיין בו תמצא שאין בו טעם, אבל יגעת ומצאת תאמין, וכן אמר שלמה אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין, אבל בלא טורח לא יבין. או על דרך מליצה רבים אומרים מי יראנו טוב שהיא התורה שנאמר טוב לי תורת פיך, ומתאוין לה אבל בלא טורח, זהו נסה עלינו אור פניך שיהיה על דרך נס, זהו נסה, לזה אמר זית, כמו הזית שאחר שכותשין אותו מוציאין ממנו דבר המאיר לעולם כן ת"ח צריך לכתת את עצמו, זהו כתית למאור באור החיים לעלות ולראות באור העליון:
פסוק כ:
ובמדרש אמר הקב"ה נרי בידך ונרך בידי. שנאמר נר ה' נשמת אדם ואיזו נרו של הקב"ה זו תורה, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, מהו כי נר מצוה, אלא כל מי שעושה מצוה כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה את נפשו שנקראה נר, ומהו ותורה אור, הרבה פעמים שאדם מחשב בלבו לעשות מצוה ויצה"ר שבו א"ל מפני מה אתה מחסר נכסיך עד שאתה נותן לאחרים תן לבניך, ויצה"ט אומר לו תן למצוה ראה מה כתיב כי נר מצוה מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפי אלפים דולקים ממנו אינו חסר, כן המצוה שנותנה אינו חסר מנכסיו, לכך נאמר ותורה אור. יש לדקדק בזה המאמר, שאחר שאמר נרי בידך שהיא התורה כמ"ש, ומהו נרו של הקב"ה זו תורה ונרך בידי זו הנשמה, שנאמר נר ה' נשמת אדם, מהו שואל מהו כי נר מצוה, מה הוקשה לו, ועוד אומר כל מי שעושה מצוה אחת כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה את את נפשו, חיות הנפש היכן נזכר בפסוק. עוד אומר ומהו ותורה אור, דמשמע שאחר שהודיעו פירוש כי נר מצוה יצאה לו שאלת ומהו ותורה אור, ועוד מה שואל, דבר ידוע הוא שהתורה נמשלה לאור, ועוד אומר בסוף לכך נאמר כי נר מצוה ותורה אור, מה נתחדש לו שאמר לכך. אלא בעל המאמר הוקשה לו שאמר נר ה' נשמת אדם, ומה שהוא נר ה' בערכנו צריך שיהיה אור גדול, והמצוה להעושה נמשלה לנר, לזה שאל מהו כי נר מצוה, אם הוא על נרו של הקב"ה הוא אור גדול אם כן אל איזה נר נמשלה, ועוד הוא מדמה המצוה לנר אם כן היל"ל כי מצוה נר, המצוה דומה לנר, יקדים המדומה שהיא המצוה לדומה שהוא הנר, ולוה אמר תדע למה הקדים הנר, כי הנר הוא מצוי שהוא הכלי שמשימין בו הפתילה, והשמן הוא הנשמה אבל צריך הדלקה, ומה היא הדלקתה עשיית המצוה, ולזה אמר כל העושה מצוה כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה את נפשו שנקראת נר. ושאל ומהו ותורה אור, למה הקדים התורה יאמר ואור תורה, כמ"ש בנר שהקדים הנר כך יאמר ואור תורה, לזה אמר הרבה פעמים וגו', ויצה"ט אומר לו תן למצוה, מה כתיב כי נר מצוה מה הנר וגו', א"כ פירוש ותורה אור כלומר אם יצה"ר אומר מפני מה אתה מחסר נכסיך אתה תשיב לו שלא יש חסרון ותביא לו ראיה מאורו של נר שמדליקין ממנו כמה נרות ואינו חסר, אם כן ותורה פירוש תורהו מאורו של נר, לזה אמר לכך נאמר כי נר מצוה ותורה אור, כלומר עתה הבינהו למה הקדים הנר למצוה, לומר שהנר הוא מצוי וצריך הדלקה, והתורה לאור כי מלבד שהתורה נמשלת לאור הקדימה ואמר ותורה אור, לומר שאם היצר יסיתך ויאמר לך למה אתה מחסר ממונך תורהו אור הנר. ובזה הרווחנו שיאמרו זה עם זה, כי מה שייכות יש לנר עם האור רחוקים הם זה מזה למה נאמר בפסוק אחד יעשה כל אחד פסוק בפני עצמו, כי המצוה היא אחת והתורה יש בה תרי"ג מצות עוד למדנו מאומרו בפסוק אחד מה שאמר בר"מ, שכל העושה מצוה אחת כהוגן כתקנה כאילו עשה כל המצות כי כל המצור אדוקות זו בזו, ולכן תקנו ז"ל בברכת המצות לומר אשר קדשנו במצותיו שהוא על המצות כולם וצונו במצות פלונית, לומר שבמצוה פלונית הם נכללים כל המצות כי הרבה מצות יש בזמן הזה שאינם נוהגים ואנו מצווים לשמרם, שנאמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וגו' והפלא ה' וגו' והאדם אינו שלם עד שיקיים רמ"ח מצות עשה שהם כנגד רמ"ח איבריו של אדם, ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידים ויובן עם מה שאמר בר"מ שהעושה מצוה אחת כאילו קיים כל המצות, ובלבד שיעשה אותה כתקנה, ולזה אמר המצות עם התורה בפסוק אחד, כי התורה היא המצות, ומצוה אחת בה כלולים כל שאר המצות, אם כן לזה אמר להעלות נר כאילו הדליק נר למעלה, זה להעלות כמו שאמר בעל המאמר כאילו הדליק נר לפני הקב"ה תמיד, כמו הנר שמדליקין ממנו כמה נרות ואינו מחסר כלום זהו תמיד:
פסוק כ:
עוד טעם אחר למה לא התחילה פרשה זו לומר וידבר ה' אל משה כמו שאר פרשיות הוא כמו שאמרו ז"ל ואתה תצוה הדא הוא דכתיב למעשה ידיך תכסוף, ארבעה דברים נתאוה הקב"ה במעשה ידיו, ואין תכסוף אלא תאוה שנאמר כי נכסוף נכספת לבית אביך, ואומר נכספה וגם כלתה נפשי, ואלו הן. הקב"ה סובל את עולמו שנאמר אני עשיתי אני אשא ואני אסבול, ואמר לבני קהת שיסבלוהו. הקב"ה משמר עולמו שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואמר לישראל שישמרוהו שנאמר והחונים וגו' קדמה וגו' משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש. הקב"ה מאיר לעולם שנאמר והארץ האירה מכבודו, ואמר לישראל ויקחו אליך, הוי למעשה ידיך תכסוף. בא המדרש הזה לומר שלזה לא התחילה פרשה זו כשאר פרשיות, הוא שלמעשה ידיו יכסוף, על דרך מה שאז"ל על פסוק ברוך שם כבוד וכו', משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר גנאי לה וכו', כן כאן יאמר כביכו"ל גנאי שיכסוף למעשה ידיו, לזה אמר ואתה תצוה, ואמר עוד יקחו אליך לא אמר ויקחו לי, והבן:
פסוק כ:
עוד יש לדקדק בפ' זו שאמר ואתה תצוה את בני ישראל לבני מבעי ליה, ויקחו אליך שיקחו אליך מבעי ליה, כי זהו הצווי שיקחו שמן זית א"כ לא יאמר בוא"ו ויקחו שנראה שאינו דבוק עם אתה תצוה אלא הוא ענין אחר, לזה בא המדרש ואמר שמה שאמר ואתה תצוה אינו דבק עם ויקחו אליך אלא הוא ענין בפני עצמו שמצוה את בני ישראל. ר' יודן בשם ר' שמואל בר נחמני למלך שהיה לו אפיקרסין, (פירוש אזור) והיה מצוה את עבדו עליו וא"ל נערו קפלו תן דעתך עליו, א"ל עבדו אדוני המלך מכל אפיקרסין שיש לך לך אי אתה מצוני אלא על זה א"ל מפני שדבוקה בבשרי, כך אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מע' אומות שיש לך אי אתה מצוני אלא על ישראל בלבד, ואל בני ישראל תדבר, ואל בני ישראל תאמר, אמור לבני ישראל, דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל, ואתה תצוה את בני ישראל, כי תשא את ראש בני ישראל. ומשה ודאי ידע מה שנאמר לו במצרים והוצאתי את עמי בני ישראל, והוצאתי אותם ולקחתי אותם לי לעם ולא עם אחר, אלא כוונת המאמר למשה לחבבן לפני הקב"ה, לזה אמר לו מכל אומות שיש לך אי אתה קורא אותם בשמם אלא ישראל קורא אותם בשם היחס והשררה והמעלה, א"ל מפני שהן דבקים בי שנאמר כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את בני ישראל, אמר לו ר' אבין למלך שהיה לו פורפורין (פירוש מלבוש עליון), והיה מצוה את עבדו עליו ואומר לו נערו קפלו ותן דעתך עליו, אמר לו אדוני המלך מכל מלבושין שיש לך אי אתה מצוני אלא על זה, א"ל מפני שלבשתי אותה בשעה שמלכתי תחילה, כך אמר משה מע' אומות שיש לך אי אתה מצוני אלא על ישראל, אמר לו מפני שהמליכוני עליהם בים ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד, א"ר לזקן שיש לו מעפורת (פי' סודר שמשימים הזקנים בצואריהם כמו שנוהגים במצרים עוד היום), והיה מצוה לתלמידו עליו וגו', א"ל מפני שנתעטפתי בה בשעה שנמניתי זקן כך אמר משה וגו', אמר לו מפני שקבלו עליהם עול מלכותי בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. הנה שהבין המדרש הזה שואתה תצוה אינו משוך לויקחו אליך אלא הוא דבר בפני עצמו והוא צווי על ישראל, ולמה שלשה משלים אזור מלבוש וסודר, אלא תחלה שהוציאם ממצרים ולקחם לו לעם נמשלו לאזור שמדביקו האדם בבשרו ואין מתהדר בו כי אין בו הדור כמו המלבוש, כן קרב ישראל והדבקים אליו אע"פ שאין בהם הדור שלא קבלו עדיין התורה, ואח"כ באו על הים והמליכוהו להקב"ה כשעשאוהו מלך הן נחשבים עבדים המשרתים אותו, רמה אותם למלבוש העליון שמתהדר בו, וכה"א ישראל אשר בך אתפאר. וכשקבלו התורה דמה אותם לסודר שמונח בצוארו והוא יושב ומלמדם, כשעשאוהו מלך הה נחשבים עבדים עכשיו שקבלו התורה נחשבים כתלמידים והתלמידים קרויים בנים, שנאמר ושננתם לבניך ואז"ל אלו הן התלמידים שקרוים בנים וכה"א בנים אתם לה' אלהיכם:
פסוק כ:
עוד ויקחו אליך. ולא הזכיר שמו של משה לומר שאת כל אחד ואחד מישראל הוא מצוה שיצוו זה את זה שכולם ערבים זה את זה, ומהו הצווי שיקחו משל מהזית שכותשין אותו וטוחנים אותו לטובתו להוציא מרירותו ולהוציא ממנו אור לעולם, כן אתה בן אדם אם ראית יסורין באין עליך אינו אלא לטובתך, זהו כתית למאור להעלות, להעלותו: