פסוק ב:וצפית אותו נחשת לכפר וכו׳ דאל״כ ליעבדו מכסף ומזהב דהא אין עניות במקום עשירות ולכך הוצרך רש״י בכאן לאהדורי אטעמא טפי מכל הצפויים:
פסוק ג:ומחתותיו וכו׳ לשאתם על מזבח הפנימי וכו׳ משמע מזה דר״ל דבאלו המחתות דמיירי בהו קרא שהיו של נחש׳ כדמסיים קרא לכל כליו וכו׳ נושאים הגחלים על מזבח הפנימי לקטורת וק׳ דמשנה ערוכה ביומא בכל יום חותה בשל כסף ומערה בשל זהב והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס הרי דלעולם המחתה שמכניס של זהב היתה ומנ״ל לחלק בין משכן לבית עולמים. ושמא מדלא אשכחן בכל מלאכת המשכן שנזכרו מחתות אחרות רק בהך קרא מזה הוכרח רש״י לפר׳ כן וצ״ל שבזה היה שינוי בין משכן למקדש מיהו הא ליכא למימר דהתם במתני׳ לאו דינא תנן אלא מנהגא דהכי הוו עבדי ואולם מן התורה אה״נ דלא איכפת לן שתהא של זהב אלא בנחשת נמי דאם איתא דלא גמירי הכי הלכתא לא הוו עבדי לה של זהב מדעתם דאין קטיגור נעשה סניגור דהלא בר״ה גבי שופר של פרה פריך הש״ס כי קאמר הא דאין קטיגור וכו׳ והא איכא כף ומחתה והוצרך לשנויי עיין שם ש״מ דהכי הוו גמירי לה דבעיא זהב ומש״ה אצט׳ לשנויי ואי לאו דהוו גמירי לה אין ספק דלא הוו סמכו אנפשייהו לעשות מעשה אף על גב דאיכא קצת טעמא כדאמרי׳ בעלמא אטו לפי שאנו מדמין נעשה מעשה אלא צריך לומר כדאמרן א״צ לשאתם דכתב רש״י לאו כלומר דוקא אלא לחתות בהם ולעולם היה מערה א״כ בשל זהב אף במשכן. ואף על גב דהתם תנן חותה בשל כסף לאו דוקא אלא לאפוקי של זהב שהרי אין הטעם אלא לפי שהתורה חסה על ממונן של ישראל כדאיתא התם בש״ס וכסף לא כתיב בקרא ד״הה בנחשת סגי. וי״ל דבמשכן שגם המזבח היה של נחשת היו גם המחתות לחתות דנחשת ובבית עולמים שלא היה עוד מזבח הנחשת שינו גם המחתות ועבדי להו דכסף:
פסוק ז:בטבעות וכו׳ שנעשו למכבר. הטעם שהיו במכבד למדנו מההיא סוגיא דשבת דכתיבנא לעיל דגמירי דכל טונא דמידלי על כתפיה תלתא מלעיל ותרי תלתי מלתחת וא״כ ה״נ המוטות היו נתונות אחר ג׳ אמות ושליש דהיינו דשליש קמא של המכבר שהיה תחת כרכובו דהיינו בג׳ אמות:
פסוק כ:תצוה פירש״י ז״ל זך בלי שמרים וכו׳ מגרגרו וכו׳ פי׳ ואיך יעשו כדי שלא יהיו בו שמרים כמו ששנינו וכו׳ שנוטל הגרגרים שהן בראש האילן שהחמה זורחת עליהן ונתבשלו ושמנן זך בלי שמרים וזה שנקט רש״י הוא הראשון שבראשון שאין למעלה הימנו ושנינו עוד שם ב׳ מינין שמן אחרים שכשרים למנורה עיין שם. והרא״ם ז״ל הקשה דאמאי נקט רש״י מגרגרו דהא התם בגמ׳ איבעייא להו מגרגרו תנן או מגלגלו תנן ופשיט מברייתא דמגלגלו תנן. ובחבורי שושנים לדוד כבר עמדתי על זה והקשיתי כן על הרמ״בם והר״ב דאינון נמי נקטי כל׳ רש״י והעליתי דה״פ דש״ס מגרגרו דוקא תנן שזה לשון ברור דר״ל נוטל הגרגרים. או דילמא מצי׳ למיתני נמי מגלגלו. ופשוט דמצינן למיתני מגלגלו דהכי אי׳ בברייתא ומיהו כ״ש דמצי׳ למיתני מגרגרו והמפרשים מתני בל׳ הברור והוכחתי הדבר ע״ע:
פסוק כ:כתית הזתים וכו׳ שנאמר כתית וכו׳ דאי לאו דאתא קרא ה״א דמנחות ג״כ טעונות זך כתית מכח ק״ו כדתנן התם במנחות פ״ח שהיה בדין ומה מנורה שאינה לאכילה טעונה וכו׳ מנחות לא כ״ש תלמוד לומר למאור ולא למנחות דמלת למאור יתרא הוא דהא כתיב בתריה להעלות וכולי א״ו למעט מנחות הוא דאתיא. וליכא למימר דק״ו פריכא הוא דמה למנורה שכן צורך גבוה דמנחות נמי צורך גבוה דקומץ סליק לגבוה וכהנים כי קא זכו מתכא דרחמנא זכו וליכא למפרך נמי מה למנורה שכן בפנים דהא מנחות נמי נאכלים בפנים כגון אם הקיפו גוים העזרה כדאי׳ התם כאשר ביארתי כל זה בספרי הנז׳. והא דכתיב בסוף פרשה זאת במנחת תמיד בשמן כתית כבר ביארו רש״י שם דאצטריך להכשיר שמן ראשון למנחות והכי אי׳ בברייתא התם בגמרא דסד״א הואיל וכתיב מיעוטא למאור ולא למנחות יכול יהא פסול למנחות ת״ל כתית. ואם תאמר ובאיזו סברא היינו יכולים לפסול הראשון למנחות י״ל דהוה אמינא דגזרת הכתוב שיהיה שמן שבמנורה משונה למעליותא ואם נותנים הראשון במנחות תו ליכא מעליות׳ במנורה קמ״ל דלא אלא מפני החסרון הוא שלא הצריכה תורה זך במנחות כדאית׳ התם דחסה תורה על ממונם של ישראל דמנחות רבים הם. אך ק׳ דבפרשת פנחס הדר וכתב קרא בלול בשמן כתית ואי להכשיר תרי זימני להכשיר ל״ל א״כ אדרבא נימא שנה הכתוב לעכב דהכי אמרי׳ בכלהו קדשים וניחא לי עם מה שמצאתי בספרי דדריש התם כתית להוציא את השלוק:
פסוק כ:תמיד כל לילה וכו׳ פי׳ דק״ל דהכא משמע שהמנורה צריך שתהא דולקת תמיד כל היום וכל הלילה והא ליתא דבתר הכי כתיב בהדיא מערב עד בקר ולכך פי׳ דהך תמיד על ההעלאה קאי באופן דליכא למימר תמיד בלי הפסק רגע כמשמעו אלא צריך לפ׳ שידליקנה תמיד כלומר בכל לילה בלי הפסק לילה א׳ והביא הרב ראיה על זה דה״נ בעולת הבקר כתיב תמיד ועל כרחין א״א לפרש שהעולה נמצאת תמיד דהא בבקר לבד פעם אחת הוא דעבדי לה ונאכלת במזבח ושל בין הערבים קרבן אחר הוא ואינו מאותו של בקר ובהכרח לפרש דעל עשייתה קאי שתהיה עשייתה בכל יום בלי הפסק יום. וה״נ במנחת חביתין אף על גב דהתם טפי מפעם ביום הוא ומ״מ א״א לפ׳ תמיד ממש שהרי אינה אלא מחציתה בבקר ומחצית׳ בערב א״כ התם נמי בהכרח לפ׳ שתהא הבאתה בכל יום בלי הפסק יום כדהכא ומסיים אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת היה עריכתו א״כ א״א לפ׳ בו כמו בכל הנך דאעריכה קאי שתהא בכל יום דהא בין עריכה לעריכה איכא הפסק ששת ימים אם כן התם בהכרח לפ׳ דאישיבה על השלחן קאי ותמיד כפשוטו בלי הפסק רגע וכדתנן במנחות הללו מניחין וכו׳ וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר תמיד ואף על גב דקרא כתיב יערכנו לפני ה׳ תמיד דמשמע דתמיד אעריכה קאי ולא על העמיד׳ על השלחן. מ״מ מאחר דא״א לפרשו על העריכה שהרי יש בה הפסק כמה ימים כדאמרן ע״כ צ״ל דה״ק שתהיה העריכה בענין שלא יבוטל התמיד דעמידתו דהיינו טפחו של זה כנגד טפחו של זה כדאמרן ודו״ק דנל״עד שבזה יתורצו דקדוקי הרא״ם זכרונו לברכה וא״צ לכל מה שהאריך בזה הרב ע״ע:
פסוק כא:מערב וכו׳ ואם יותר וכו׳ לא ניחא ליה לרבינו באידך פי׳ דכתבו התוס׳ שבלילות הקצרים היו עושין פתילות גסות כדי שיכלה כל השמן בלילה שהרי נתבאר בפ׳ במה מדליקין וכ״פ הרמב״ם דמבלאי כתנות כהנים היו מפקיעין ועושים פתילות וא״כ היו לעולם שוין דכל הכתנות שוין היו חוטין כפול ששה:
