א וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אֹ֜רֶךְ וְחָמֵ֧שׁ אַמּ֣וֹת רֹ֗חַב רָב֤וּעַ יִהְיֶה֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ ב וְעָשִׂ֣יתָ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ תִּהְיֶ֣יןָ קַרְנֹתָ֑יו וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ ג וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ וְיָעָיו֙ וּמִזְרְקֹתָ֔יו וּמִזְלְגֹתָ֖יו וּמַחְתֹּתָ֑יו לְכָל־כֵּלָ֖יו תַּעֲשֶׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ ד וְעָשִׂ֤יתָ לּוֹ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת וְעָשִׂ֣יתָ עַל־הָרֶ֗שֶׁת אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת נְחֹ֔שֶׁת עַ֖ל אַרְבַּ֥ע קְצוֹתָֽיו׃ ה וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ תַּ֛חַת כַּרְכֹּ֥ב הַמִּזְבֵּ֖חַ מִלְּמָ֑טָּה וְהָיְתָ֣ה הָרֶ֔שֶׁת עַ֖ד חֲצִ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ו וְעָשִׂ֤יתָ בַדִּים֙ לַמִּזְבֵּ֔חַ בַּדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ ז וְהוּבָ֥א אֶת־בַּדָּ֖יו בַּטַּבָּעֹ֑ת וְהָי֣וּ הַבַּדִּ֗ים עַל־שְׁתֵּ֛י צַלְעֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בִּשְׂאֵ֥ת אֹתֽוֹ׃ ח נְב֥וּב לֻחֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֑וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֥ה אֹתְךָ֛ בָּהָ֖ר כֵּ֥ן יַעֲשֽׂוּ׃ ט וְעָשִׂ֕יתָ אֵ֖ת חֲצַ֣ר הַמִּשְׁכָּ֑ן לִפְאַ֣ת נֶֽגֶב־תֵּ֠ימָנָה קְלָעִ֨ים לֶחָצֵ֜ר שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר מֵאָ֤ה בָֽאַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ לַפֵּאָ֖ה הָאֶחָֽת׃ י וְעַמֻּדָ֣יו עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יא וְכֵ֨ן לִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ בָּאֹ֔רֶךְ קְלָעִ֖ים מֵ֣אָה אֹ֑רֶךְ ועמדו (וְעַמּוּדָ֣יו) עֶשְׂרִ֗ים וְאַדְנֵיהֶ֤ם עֶשְׂרִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יב וְרֹ֤חַב הֶֽחָצֵר֙ לִפְאַת־יָ֔ם קְלָעִ֖ים חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ יג וְרֹ֣חַב הֶֽחָצֵ֗ר לִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ יד וַחֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֛ה קְלָעִ֖ים לַכָּתֵ֑ף עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טו וְלַכָּתֵף֙ הַשֵּׁנִ֔ית חְמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה קְלָעִ֑ים עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טז וּלְשַׁ֨עַר הֶֽחָצֵ֜ר מָסָ֣ךְ ׀ עֶשְׂרִ֣ים אַמָּ֗ה תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם עַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם אַרְבָּעָֽה׃ יז כָּל־עַמּוּדֵ֨י הֶֽחָצֵ֤ר סָבִיב֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף וָוֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ יח אֹ֣רֶךְ הֶֽחָצֵר֩ מֵאָ֨ה בָֽאַמָּ֜ה וְרֹ֣חַב ׀ חֲמִשִּׁ֣ים בַּחֲמִשִּׁ֗ים וְקֹמָ֛ה חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ יט לְכֹל֙ כְּלֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן בְּכֹ֖ל עֲבֹדָת֑וֹ וְכָל־יְתֵדֹתָ֛יו וְכָל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר נְחֹֽשֶׁת׃ כ וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה ׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃ כא בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל־הָעֵדֻ֗ת יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
ושלש אמות קומתו, לר' יוסי דהלכתא כוותיה היה גבהו עשר אמות ומ"ש שלש אמות קומתו, היינו משפת סובב ולמעלה, כמ"ש בברייתא דמלה"מ ובזבחים (דף נט ע"ב), ואם נאמר שגם במזבח של משה היה סובב, כר' יוסי כר' יהודה (שם דף סב) דכרכב זה הסובב, פי' שמה שצריך שיהיה חמש אמות רחבו היינו בשלש אמות קומתו, כי למטה מג' אמות נתארך אמה מכל צד שהיה שם הסובב כמו במזבח של מקדש, ולרבי שם שכרכב זה הכיור ר"ל ששלש אמות מעכב ולא יותר, כמש"ש דמדת רחבו וארכו וקומתו אין מעכב ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה, וזה נכון למה שנראה מפירש"י שם שמ"ש רב יוסף אמה ופי' אביי מקום מערכה קאמר היינו שיהא אמה דבין הקרנות ומקום הילוך ממעטים בו אמתים לכל צד פש ליה אמה על אמה, א"כ מעכב תמיד שיהא חמש אמות ארכו ורחבו וג' אמות קומתו, אבל למ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' בהב"ח הי"ז) והוא שלא יפחות אמה על אמה ברום ג' אמות כשעור מקום המערכה של מזבח מדבר, א"כ גם מדת ארכו ורחבו די באמה על אמה רק שבאמת אאל"פ דברי הרמב"ם כפשוטו שא"כ היכן יעמיד הקרנות שהם מעכבים, וע"כ צריך לדחוק בלשונו שיהא אמה על אמה חוץ משתי אמות סביב מקום הקרנות והלוך רגלי הכהנים כפירש"י:
פסוק א:
רמזי חצר המשכן והמזבח
פסוק א:
החכמה שאלהית בחרה בצווי מעשה המשכן, לחבר צווי מעשה הדביר וההיכל וכליהם באופן שיהיו תואמים יחדו, שסדר תחלה את הכלים המקודשים שנמצא בשני הבתים, שהם הארון והשלחן והמנורה, ואח"כ סדר את המשכן שכולל ההיכל וקדש הקדשים ג"כ ביחד. ואח"ז צוה על עשית המחיצות שיבדילו בין כל אחד לאשר חוצה לו, שהוא הפרוכת המבדלת בין שקדש ובין קדש הקדשים, ומסך פתח המשכן שמבדיל בין הקדש ובין החצר שבפניו, בזה יורנו דעת כי שני בתום אלה מתאחדים במה שהם מיוחדים לקדושה עליונה מיוחדת. כי גם אל שהיכל שיה אסור ליכנס אם לא לעבודה ולהשתחויה כמ"ש הרמב"ם (בפ"ג מה' ביאת שמקדש), וכן העולמות שהם מודים עליהם בעולם והגדול שהם עולם הכסא ועולם החיות, שם עולמות רוחניים מופלאים קדושים וטהורים ונצחיים, ולעומת זה גם החלוקות שיתיחסו אליהם בעולם הקטן שהוא האדם, שהם המוח והלב, בעלים ג"כ שעוד נמצא בם רושמי האלהות והרוחניות אשר בה יצר את האדם בצלמו, כי פעולת ההשכלה שיפעל ע"י המוח הוא קרובה יותר אל האלהית כי בו צופה כרגע מסוף העולם ועד סופו ומשכיל בעלוונים ובתחתונים ומשיג השגות מופשטות מחומר וכ"ש למ"ש שמרמז על השגת הנבואה ורוה"ק שמצד זה הוא קדש קדשים, וגם הפעולות הצומחות מן הלב אשר ממנו תוצאות חיים יושקף בו ענין אלהי במה שבו פועל בבחירה ורצון חפשי מתעוררת אל הטוב ואל הרע, ובידה פלס ומאזני משפע להטות כף המאזנים לרצונו החפשי, וכ"ש למה שכתבתי שמשם שורש התבונה האנושית שעליו רמז בשבעת קני המנורה שגם זה ענין אלהי מלאכיי, ולכן צוה עליהם בצווי מיוחד כבית אחד וכליון לא כן המחיצה השלישית שידבר עליה עתה שהוא חצר המשכן, שנגדו עולה האופנים והגלגלים בעולם הגדול, וכלי הנפש המבעית בעולם הקטן, שהם הכבד והאצטומכא ובני מעים, העושים במלאכה ליזון ולהצמיח גוף האדם בכח הנפש הצומחת, הנה מוגבלים כפי חוקי הטבע שלא תוכל לעשות דבר בבחירה וברצון רק כעץ השדה שנפשו הצומחת היא כח מבעי לבד ולא ניכר בה כח רוחני כלל רק הטבע תעשה את מלאכתה בהכרח וכפי חוקי הטבע לבד, וכן הכוכבים והגלגלים בעולם הגדול ילכו וינועו כפי המערכת והטבע אשר נטע בהם יוצרם מבראשית חק נתן ולא יעבור, ע"כ יחד לחצר המשכן והמזבח הנמצא בו, שהוא מגביל נגד האצטומכא וכלי העיכול המיוחדים לנפש הצומחת, סדר מיוחד, כי שם מתחיל עולם ההויה וההפסד שמעכל ושורף ומכלה את כל, פושט צורה ולובש צורה, שכן תראה שבשתי מחיצות הראשונות לא בא בהם נחושת רק כסף וזהב [רק ביריעות עזים שהיו בם קרסי נחשת כי הם מצד משכא דחייא וספרא דנחש כמ"ש למעלה], ולא בא נחשת רק בעמודים שבמחיצה המבדלת בין ההיכל והחצר שהיו העמודים מצופים זהב ואדניהם נחשת, כי באשר שם הרקיע המבדיל ביניהם, ע"כ בצד אחד שייך לפנים ויש בו זהב, ובצד האחר שייך לחוץ ורגליו ואדניו שם יש אחיזה לנחשת, כמו שאמר בחיות שרגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחשת קלל, שברגליהם פונים ומניעים את האופנים ששם הוא הנחש כמו שכתבתי בפי' המרכבה. והנה גם פה צוה תחלה על הכלים ואח"כ על החצר, כמו שנהג במשכן כלים ואח"כ משכן, ולא זכר בין כלי החצר את הכיור ולא בין כלי ההיכל את מזבח הזהב מטעם שיתבאר אח"ז, ולא נשאר לדבר בחצר רק מן המזבח, ואתר שמחיצה זאת שהוא החצר בא נגד החלוקה שיש באדם מן טרפש הכבד ולמטה ששם כלי הנפש הצומחת כנ"ל, בהכרח היה המזבח נגד האצטומכא וכלים העוזרים לה במלאכת העיכול, שהם יתירו ויעכלו את הבא בתוכם וישיבוהו לאפר ע"י החום והאש הצפון באצטומכא שהוא אש מן השמים הנמצא שם לשרוף ולהתיך את כל ולהשיב כל חלקיו אל יסודם ושרשם, ודוגמת זה היה שם אש מן השמים במזבח לעכל את כל הנקרב עליו מבע"ח, וכן מצומח במנחות ונסכים, ומדומם במלח, ולעשותו דשן ואפר, והיה מזבח נחשת מצופה על עץ נבוב לוחות וממולא עפר, העץ של לוחות מורה על כח הצומח שהוא מיוחד לנפש הזנה, והנחשת מורה על חלק הנחש אשר עפר לחמו אשר הושת איבה בינו ובין האשה שהוא הגוף והחומר והוא ישופנו עקב כי ממיר ומתיך לחותיו ומחריבו עד ישוב לעפר, והיו בו ארבע קרנות לרמז על ארבעה כתות הראשיות העושים במלאכה שהוא המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, והיה חמש אמות ארכו שהם חמשה כלים האומנים במלאכה שהם המסס ובית הכוסות, והקיבה, והמעים שהם מחולקים לשני חלוקות כנודע, וחמש אמות רחבו, כי אחר שנעשה בישול הראשון בהקיבה ושולח המיץ הנברר ממנו אל חמש תעלות. א] שע"י כח הדוחה ישלחהו אל מעי הראשון [הנקרא דודאנוס], ב] ששם מתערב עם עוד מיץ אחר שמעורב בו גם ליחות המרה ועם מיץ [כילוס] ונסנן במסננת דרך עור המעי ויתקבץ לתוך כלי חלב [הנקרא וואשא לאקאשע], ג] משם ושולח אל חדר מיוחד שהוא בגב ואחור הגוף [הנקרא בשם צישטענוס], ד] משם ושולח אל תוך גיד [הנקרא ווינא שויבקלוויס שהוא תחת הצואר], ה] שם יתערב עם הדם ויורד עם הדם דרך גיד אחד אל חלל הלב. ושלש אמות קומתו כי הדם הצלול יסונן בהכבד והוא מזון לנפש הצומתת, והצלול שבו ועלה אל הלב ויסונן שנות והיא מזון לנפש החיונית, והזך והרוחני שבו יעלה אל המות והוא מזון לנפש המשכלת, וצוה לעשות סירותיו לדשנו ויעיו ומחתותיו שהם נגד חלקי המעים הנקרא קילון והכרכשתא העשוים להוציא האפר לחוץ והטחול והכליות העשוים לנקות פסולת הדם והמים הרעים אשר בדם, ומזרקותיו הם הכבד שבו מתקבץ הדם והוא מלא דם כמזרקים לפני המזבח. וסך הגידים והעורקים שבכבד מספרם שבעים, ועז"א מזרק אחד כסף שבעים שקל, ובתקוני זהר (תיקון כ"א) שהם לקבל שבעים ממונים, והכבד זורק הדם אל ביד א' [הנקרא ווינא קאבא] וזה הגיד מתחלק לשני חלקים אחד עולה למעלה לזון אברים העליונים וא' יורד למטה לזון האברים התחתונים, וכן היה במזבח דמים הנתנים למעלה ודמים הנתנים למטה, וצוה לעשות בו מכבר מעשה רשת שכן הבני מעים מחוברים אל עור אחד אשר בו שומן רב הנקרא כנתא כמעשה רשת והוא ג"כ עוזר למלאכת הסינון וההפרדה, וצוה לדבק בו ארבע טבעות נחשת שהם הארבע מרות שבאים מד' יסודות שנשואים על שני בדים כי כל אחד יש בו שתי איכיות כנודע:
פסוק א:
ואחר שהתבאר ענין מזבח הנחשת ושלו בטן העושה במלאכה, נבאר ענין החצר שהוא כדמיון הגוף המקיף וסוכך על אבריו הפנימים, וכבר הודעתיך מקצת אברי הגוף המתיחסים אל המשכן ואבריו, ונוכל להשלים על ידם גם ענין החצר, אבל מבלי יארך הענין ראיתי כי נוכל לצייר כלל המשכן והחצר שיגביל אל כלל גוף האדם ורמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בדרך קצרה. הנה כבר בארתי בספר שירי הנפש [בפסוק הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה] שגוף האדם שהוא מטת שלמה יש ששים גבורים שהם מסבבים את הנפש ושומרים אותה להסגר בתוכו, שהם רמ"ח אברים שנחלקים לששים ששים סביב, כי שני פעמים ששים הם אברים חיצונים לגמרי כמו שחושב במשנה ט' פ"א דאהלות שלשים בפסח הרגל מכאן ומכאן ושלשים בפסח היד מכאן ומכאן, וששים אברים הם פנימים יותר ובכל זה הם חיצונים בערך שאחריהם והם עשרה בקורסל שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך שלשה בקטלית שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע ארבע בכתף ס"ה שלשים מכאן וכן בצד השני ס"ה ששים, וששים ושמונה אברים הם עקר בנין הגוף והם כ"ב צלעות (משני הצדדים) י"ח חוליות השדרה תשע בראש שמונה בצואר ששה במפתח הלב וה' בנקביו, ומסתברא שאברי המשכן וחלקיו ירמזו על ששים ושמונה העקרים, וחלקי החצר ואבריו שהם אחריו במדרגה ירמזו אל האברים שאינם עקרים כ"כ, נגד ששים ושמונה אברים העקרים הוו במשכן מ"ח קרשים, ושני קרשי מקצוע דרומית מערבית צפונית מערבית שכ"א נחשב לשתים כי שייך לצד מערב ולצד שאצלו (כנ"ל למעלה) הם נ' קרשים, ותשעה עמודים (ארבעה שתחת הפרוכת וחמשה שתחת המסך), ותשעה בריחים שכל צד מוברח מקצה לקצה משלשה בריחים, הם ששים ושמונה אברים העקרים, ובחצר היו ששים עמודים סביב נגד ששים האברים הבלתי עקרים כ"כ, ונגד ששים פרקי הידים וששים שרקו הרגלים שהם אברים קטנים ובלתי עקרים היו חמשים קרסי זהב ביריעות התחתונות, וששים ותשעה ווי העמודים שהיו ג"כ מזהב שנמצאו בעמודי החצר והמשכן, וה' אחד משלים האחד החסר הרי יש רמ"ח אברים, [וקרסי נחשת לא בא בחשבון כי הם מצד הנחש כנ"ל], ונגד השס"ה גידים שנמצאו ביניהם גידים קשים וגדולים וגידים קטנים, היו במשכן ובחצר קס"ד אדנים, ושני פעמים מאה לולאות בשני מיני היריעות, הרי שס"ד, וה' אחד משלים החשבון של אחד החסר לרמ"ח וא' החסר לשס"ה, והקלעים הסובבים את החצר היו פ"ר אמה שעם האחד הכולל אותם בגי' אפר להורות כי האדם עפר ואפר, ובעולם הגדול שולט סנדלפון על עולם העשיה, שמספרו פ"ר נגד פ"ר דינים של אותיות מנצפ"ך השולטים בו, ונקרא היער [כמ"ש האר"י ז"ל על או ירננו כל עצי יער] כי עולם זה הוא נגד נפש הצומתת ועצי יער, ובעולם היצירה שולט מט"ט שמספרו רי"ו כמנין אריה שלכן נחקק על קיר ההיכל אריות סביב בבנין יחזקאל, וזה נרמז בקרשי המשכן, שהיה לכל קרש ארבע טבעות, שעולה למ"ח קרשים קצ"ב וכל שני קרשים היו משולבות אשה אל אחותה הרי כ"ד חבורים ס"ה רי"ו, ועז"א במד' שהוקם עם המשכן משכן של מט"ט וכנגדו בעולם הכסא שהוא נגד קה"ק שם ע"ב שעולה ג"כ עם ג' אותיות של כל שם למספר רי"ו, וכשהיו ישראל זכאים היה האש של מעלה רובץ כארי. ור"ל שבא מעולם היצירה מט"ט, וכשלא היו זכאים היה רובץ ככלב, ר"ל שבא מלמטה מעולם העשיה ששם שולט שם ב"ן גי' כלב שהוא כלב דקדושה, והכלבים אומרים בשירתם בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושו כי הם מעולם העשיה, ובזה העולם שולט החיים והמות, החיים בא מאליהו בגי' ב"ן שנמצא בעולם העשיה ונכרת עמו ברוח החיים והשלום, וכשאליהו בא לעיר כלבים שוחקים, והמות בא מצד הרע שגובר בזה העולם, שאז תסתלק הקדושה וכלבים בוכים, כי אז שולטים כלבים רעים עזי נפש לא ידעו שבעה מצד הסטרא אתרא, ומה שלא הזכיר בין כלי המשכן את מזבח הקטרת, ובין כלי החצר את הכיור וכתבם לבסוף אחר צווי החינוך בסוף פ' תצוה ובראש פ' תשא. כי כלים האלה לא היה כלי כנגדה באדם ובעולם, כי בחלק החזה לא נמצא רק הלב והרואה שנגדם היה השלחן והמנורה, ובחלק הבטן לא נמצאו רק כלי העיכול שנרמזו כולם במזבח העולה לא כלי הטהרה והרחיצה שנרמז בכיור, ושני כלים האלה באו לציין הענין שנעשה ע"י קדושת ישראל ועבודתם שמעלים ריח ניחוח וקטורת סמים לעולמות העליונים, ומורידים משם השפע והברכה והקדושה ממקור מים חיים לעולמות התחתונים כמו שיתבאר שם במקומו לכן אין להם ענין פה, רק אחר שגמר כל הענינים וצוה על דבר החינוך והתחלת העבודה שאז יוכנו כלים האלה, אשר מלאכי אלהים הקדושה והברכה עולים ויורדים בם, ואי"ה במקומם יתבאר זה בפרטות:
פסוק ד:
ועשית לו מכבר, פי' מכבר נחשת מעשה רשת, מלשון כברה, כמו (עמוס ט) כאשר ינוע בכברה, כמין לבוש עשוי למזבח מעשה רשת, לפי הסדר היה ראוי שיכתב זה קודם, שזה שייך לגוף המזבח וראוי שיקדים עשיתו ואח"כ יאמר ועשית סירותיו כמו בשלחן שאמר ועשית קערותיו וכפותיו לבסוף וכן במנורה, מזה מבואר שהמכבר לא היה מגוף המזבח, רק עשוי בפ"ע והלביש בי את המזבח, שכן דייק רש"י לבוש עשוי למזבח, וע"כ לא עשו כן במזבח בית עולמים רק היה שם חוט של הקרא באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים, והטעם נ"ל שהיה כדי שיושמו בו הטבעות, שאחר שהיה הצווי שיהיה רבוע ושיהיה סביב, לא היה אפשר לקבוע בו טבעות וכמו שאמר בזבחים (דף ס"ב ע"ב) שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש שבהן פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלא נימא משום שנאמר סביב ור' אבהו אמר רבוע עיין רש"י שם, וע"כ צוה שהטבעות יהיו קבועים ברשת שהלביש את המזבח, וכיון שהרשת היה כלי בפ"ע הגם שהלביש את המזבח בצמצום עד שנשא ע"ג ולא נפל מתחתיו בכ"ז קורא אני במזבח רבוע וסביב, אחר שהרשת לא היה מחובר בו. [וי"ל דלזה היה תחת כרכוב המזבח שהכרכוב היה בולט בציצים ופרחים ובליטה זו נסמך על הרשת שתחתיו ולא נפל המזבח בשעת מסע מן הרשת שלא היה מחובר בו], וי"ל שמטעם זה היה צ"ל ככברה נקובה שלא יהיה נראה שהוא מגוף המזבח, כי המזבח נראה מתחת נקבי הכברה, וכ"ז היה צריך במדבר שהיו בו טבעות לשאת אותו ולא בבית עולמים, ובת"י פי' שהמכבר הזה היה יוצא ובולט מן המזבח שאם יפול מעל המזבח גחלת וכדומה נפל על המכבר והחזירו אל המזבח, ולפ"ז י"ל דבבית עולמים לא היה צריך לזה כי היה שם הסובב שהיה רחב מן ראש המזבח אמה סביב וכל הנופל מן המזבח נפל על הסובב, וזה לרבי שס"ל כרכב זה הכיור ולא היה סובב במזבח שבמשכן [עיין לקמן פסוק ה"], ובמזבח שנזכר ביחזקאל [סי' מג] אמר וגבולה אל שפתה זרת האחד שלפי פירושי שם היה זה במקום המכבר באמצע המזבח והיה רחב זרת שהוא חצי אמה, הגם ששם חשיב סובב עיי"ש:
פסוק ה:
ונתתה אותה תחת כרכב המזבח, פירשתי כל דבר המקיף בעיגול קרוי כרכב כמו ששנינו כל שעתיד לשוף לכרכב היינו שעושים חריצין עגולים בקרשי דפני התיבות, אף במזבח עושה חריץ סביבו והיה רחב אמה בדפנו לנוי והוא בסוף שש אמות של גבהו [וסובב להילוך הכהנים לא היה למזבח הנחושת] ומתחתיו הלבישו המכבר והגיע רחבו עד חצי המזבח נמצא שהמכבר רחב אמה וכו', ובזבחים שם איזה כרכב, רבי אומר זה כיור, ר' יוסי בר"י אומר זה הסובב, ומבואר שרש"י תפס כרבי [כמו שפי' שם כיור היינו ציורים של פרחים וציצים וקלעיס], שמ"ש עושה חריץ היינו ציורים, והטעם כי רנב"י שאמר שם תרי הוו חד לנוי וחד לכהנים סבר כרבי שהכרכב היה לנוי, ואני תמה על הרמב"ם שכתב ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבוע מעכבין, דמשמע ותו לא, והלא לרבי כיור מעכב ולריב"י סובב מעכב כמ"ש בגמרא, וכן יקשה לרבי שכיור מעכב שלא מצאנו בבית עולמים שהיו שם ציורים דוגמת הכרכב, ואיתא בברייתא דמדות, המזבח ה' על ה' וכבש כולו כנגדו בדרום ומשוך כלמ"ד אמות, ולמ"ד ג' אמות קומתו עשר אמות היה הכבש שלו, מ"ש כשלשים אמות הוא כדי שיהיה המזבח לא רחוק מן הפתח, כי ר' יוסי דאמר עשר אמות קומתו לשטתו דס"ל זבחים (דף נ"ח) דכוליה מזבח בצפון קאי, אמנם אם היה הכבש ל"ב אמות כמו במקדש היה המזבח רחוק מן הפתח וזה לא יתכן כמ"ש התוס' בזבחים (דף ס"ג) לכך אמר שהיה רק כשלשים אמה, ועיי"ש עוד בתוד"ה חוץ, ור' יהודה דס"ל דחציו בצפון וחציו בדרום לשטתו שהיה רק ג' אמות וכ"ש שצ"ל כן לראב"י שס"ל בספרא (פ"ז מ"א) (וביומא ל"ז ובזבחים נ"ט) דכוליה מזבח בדרום קאי, ומזה ק"ל עמ"ש הכ"מ [פ"ג מה' עבודת יוה"כ] שדעת הרמב"ם כראב"י דכוליה מזבח בדרום קאי, דהא מדבריו (פ"ב מה' בהב"ח הי"ז) מבואר שס"ל שמזבח של משה היה רק חמש בארכו ורחבו וא"כ היה לו עשר בגבהו שזה תלוי בזה כמבואר בגמ', וא"כ איך עמד מזבח של משה עם הכבש בחצר המשכן:
פסוק ח:
נבוב לוחות, עמ"ש בפרשת יתרו בפסוק מזבח אדמה תעשה לי:
פסוק ט:
קלעים לחצר, פירש"י שהיו נקובים, ולהרד"ק [שורש קלע] נקראו כן מפני שנעשו מעשה פתוח כמו מקלעת פקעים:
פסוק י:
ועמודיו עשרים, בברייתא דמ"ה [פ"ה] הקלע יוצא מן העמוד שתי אמות ומחצה מצד זה ושתי אמות ומחצה מצד זה וכן לעמוד השני, הא למדת שבין עמוד לעמוד חמש אמות, ונתקשו המפ' כולם הא בין עשרים עמודי הארך לא יש רק י"ט חללים וחסר חמש אמות, ויותר יקשה זה בעמודי הרוחב, ונדחקו בזה מאד, ויאמרו מקצת מבארים שבקרני הזויות לא היו שם עמודים כלל כי אם משני מקצועי דרומית מזרחית היה האחד משוך אל הדרום שתי אמות ומחצה מזה ושתי אמות ומחצה מזה, וזה דבר רחוק שהאהל יהיה פתוח בזויותיו בלא עמודים ועל מה יסמכו הקלעים שלא יפרדו זה מזה בזויות החצר, ועקר העמודים צריך בהזויות כנודע, וע"כ העקר כמ"ש מהרי"א דחשבון חמש אמות הוא חוץ מן העמוד, והגם שמ"ש שהיו עמודים דקים אינו נראה י"ל דאף שהיו העמודים אמה על אמה לא היו מרובעים לגמרי ולא עגולים רק היו בעלי ששה עשר צלעות בקירוב, שצלע הבולט לחוץ אל היריעה מחזיק טפח ומחצה, ועשרים פעמים טפח ומחצה של העמודים משלים החמש אמות, ומ"ש שהיה חמש אמות מכל צד לא אמרו רק במסך שבאורך שהוא הרוב, אבל במסך שבצד מערב היה בו פחות מחמש אמות בין עמוד לעמוד בענין שכשיתחלק לי"א חללים עם הבולט מן העמודים יהיה חמשים אמה, שעקר היה שיהיה רוחב המסך חמשים בין עמודי הרוחב, וכן בעמודי המזרח שהיה שלשה מכל צד היה כ"א חמש אמות עם עובי העמודים כמו שפירש"י, ודברי הברייתא לא נאמרו רק על עמודי הארך והמסך שביניהם, ווי העמודים, הם האונקלאות שעשויים כעין וא"ו זקוף למעלה שתולים בהם הקלעים ע"י שכורכם במיתרים אל קונדסים שארכן וא"ו טפחים ורחבן שלשה וטבעת נחשת קבועה בו באמצעו שתולה אותו על האונקלין שבעמוד, כ"ה בברייתא דמלאכת המשכן הביאו רש"י, והווין היו מכסף והעמודים היו ראשיהם מצופים בכסף וגם מחושקים כסף, והיינו שהיו מוקפים בחוטי כסף סביב ובצווי לא נזכר רק שעמודי החצר מחושקים כסף, אבל במעשה אמר [לקמן ל"ח י"ז] ווי העמודים וחשוקיהם כסף וצפוי ראשיהם כסף והם מחושקים כסף כל עמודי החצר, לבד אתפלא שגבי מסך פתח האהל אמר בצווי (כ"ו ל"ז) וצפית אותם זהב וויהם זהב, ובמעשה (לקמן ל"ו ל"ח) אמר ואת עמודיו חמשה ואת וויהם וצפה ראשיהם וחשוקיהם זהב משמע שלא צפה רק ראשיהם, ובזהר פקודי ואת האלף וכו' עשה ווין כמין וי"ו הוי ורישיהון חפא בדהבא, אינון דכסף ורישיהון חפא בדהבא, וכ"ז צריך ישוב:
פסוק יד:
וחמש עשרה אמה, שלשה העמודים התחילו רחוק ה' אמות מעמוד שבמקצוע, והיה ביניהם שלשה חללים כ"א ה' אמה עם העמוד, וכמו שפרשני וכנ"ל (פסוק י'):
פסוק טז:
ולשער החצר מסך, בברייתא דמ"ה אבל אין אתה יודע כמה מן הקלעים לפתחו של חצר וכשהוא אומר את קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מה בין משכן למזבח י' אמות כך מן הקלעים לפתחו של חצר י' אמות, ר"ל שמסך החצר וארבעה עמודיו עמדו רחוק מן החצר י' אמות [והיה זה שיכנסו להחצר באותן עשר אמות כי טורח להגביה המסך בכל פעם שיכנס איש לשם ושיהיה נגלל בתמידות א"א שא"כ יראו בחוץ כהן ועבודה בידו] ולמד זה ממ"ש אשר על המשכן שהם דברים מיותרים, ומפרש קלעי החצר אשר על המשכן ואת ממך שער החצר אשר על המזבח, שהקלעים היו רחוקים חמשים אמה מן המשכן, והמסך היה רחוק חמשים אמה מן המזבח שעמד רחוק מן המשכן עשר אמות, ואתיא ברייתא זו כר' יהודה שהקלעים ומסך הפתח לא היו גבוהים רק חמש אמות, אבל לר' יוסי שהוא ס"ל שגובה המזבח י' אמות וגובה הקלעים חמש עשרה אמה ושל משך הפתח עשרים אמה כמו שנבאר [בפסוק יא] לדידיה פי' בזבחים (דף נ"ט) אשר על המשכן ועל המזבח מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות, הוא מפרש שהמסך ועמודי הפתח עמדו בשוה עם קלעי המזבח, וממ"ש אשר על המשכן ועל המזבח שפי' שהקלעים היו גבוהים ט"ו אמה לכסות את המשכן, שמ"ש [בפסוק י"ח] וקומה חמש אמות היינו אחר י' אמה שהיה גבהן כמדת המשכן והמזבח שהיה גבהן עשר היו הקלעים למעלה מהן חמש אמות שעז"א על ועל, ומזה מוכח שגם המזבח י' אמות, שאל"כ למה אמר על המזבח, הלא אם עלו למעלה מן המשכן כ"ש מן המזבח שהיה רק שלש אמות, ולר' יוסי לשטתו שהיה המזבח י' אמות היה המסך בשוה עם הקלעים, כי הוגלל תמיד ד' אמות למעלה שיהא מוכן לכניסה ויציאה ואין חשש שההולך מרחוק יראה כהן ועבודה בידו [כמו שהשיב לו ר' יהודה שס] כי הכהן עמד בגובה י' אמות, אבל לר' יהודה שהכהן עמד בגובה ג' אמות לא היה אפשר לגלול את המסך שאז יראו כהן ועבודה בידו, לכן לדידיה היה המסך רחוק מצד המזרח והעם נכנסו מן הצד:
פסוק יח:
ורחב חמשים בחמשים, פי' בעירובין (דף כ"ג ע"ב) העמד משכן על שפת חמשים כדי שיהא נ' אמה לפניו וכ' אמה לכל רוח, וראב"ע שאל ע"ז שאם פי' שלפני המשכן היה חמשים על חמשים, היל"ל ורוחב חמשים על חמשים, ואינה שאלה כי פירושו שבחמשים אמה הראשונים יהיה רוחב החצר חמשים, כי אחר חמשים הראשונים יתחיל המשכן וימעט את רוחב החצר עשר אמה ולא יהיה לו עוד רוחב חמשים, ומזה ידענו שהמשכן התחיל בקצה החמשים השניים, ועיין ברש"י שאח"כ יצא החצר סביב והמשכן עשרים אמה בצד צפון ודרום ומערב, ופי' מן חלל המשכן, כי עובי הקרשים נחשבו אל עשרים אמה של חצר, וכן פירש רש"י בעירובין שם שעובי הקרשים מיעט אמה מכל צד, וכן מבואר בברייתא דמדות ודמ"ה, ולשון רש"י פה שכתב בין הקלעים ליריעות אינו מדוקדק. וקומה חמש אמות גובה מחיצות החצר והוא רוחב הקלעים [רש"י] והוא לר' יהודה, ולר' יוסי פי' קומתם מעל גובה המשכן והמזבח, והיה גובה הקלעים ט"ו אמה, ובפרשת ויקהל אמר ומסך שער החצר וכו' וקומה ברוחב חמש אמות לעומת קלעי החצר, ושם מדבר מן מסך השער ומודיע לר' יוסי שמסך השער היה גבהו עשרים אמה, ופי' שקומה של המסך היה חמש אמות גבוה יותר מן קלעי החצר שהיה גבהן ט"ו אמה, ופי' לעומת שאם נעריכהו לעומת קלעי החצר שבצדו היה קומתו יותר מהם חמש אמה ולר' יהודה פירושו כפשוטו שגם קומת מסך שער החצר היה רק חמש אמות כמדת יתר קלעי החצר. ועיין עירובין (דף ב' ע"ב) וזבחים (דף ס'):
פסוק כ:
ואתה תצוה. פ' זאת הוכפלה בפרשת אמור (סי' כ"ד) ויש בין הפרשיות כמה שנוים, וחז"ל בספרא למדו שפה מדבר על כלל נרות המנורה ושם מדבר מן נר מערבי, ושם פרשנו בדברים בפרטות קחהו משם ותמצא מרגוע, ולא נשאר לנו רק לדעת למה הפסיק בצווי זה בין מעשה המשכן וכליו ובין מעשה בגדי כהונה, כאלו הוא הקדמה למלאכת הבגדים וקודמות אליהם, וכן הוא האמת, שלפי מה שנבאר שעקר צווי לבישת הבגדים המקודשים ירמוז אל טהרת המדות והדעות שהם בגדי הנפש, צריך לצרף אליה את השמן הקדוש, כמ"ש (קהלת ט' ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, שר"ל שבגדי הנפש שהם מדותיה ותכונותיה יהיו לבנים מכל חלאה ושמצה, ושמן אל יחסר מעל ראשו, וזה כמ"ש המליץ הבדרשי (פרק ט"ו) התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ, התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים, והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו, גוו פתילה נפתלת, נשמתו שמן זית זך, בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו'. ואמנם לא כל אדם זוכה להשמן הזך המוכן להדליק בו אור האלהי להאיר אור במקדשו, כי בהיות השמן עכור ומלא שמרים, ר"ל שנשמתו לא הוטהרה ולא הוכנה אל אור התורה וזיו השכינה, או בהיות הפתילה מן הפתילות שאין מדליקין בהם, ר"ל שגופו אינו מוכן אל הטהרה וקבלת האורה, אז ידעך נרו באישון חשך, לבד הנפש המוכנת לקבל התורה והחכמה היא המביאה אל מקדשה שמן זית זך, כי ה' יאיר נרו על ראשה כמ"ש כי אתה תאיר נרי וכמש"פ שם, ובאשר ציור המקדש היה כאלו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד כמ"ש ברמזי המשכן, וכל עניני המקדש ועבודתו היה להשכין שם אור ה' ושכינת זהרו, צוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתה וקדושתה שיהיה מוכן למאור, ואז באמצעות משה שהוא הוריד את התורה ואור אלהים לארץ יעלה את המנורה שהיא כלל נשמת ישראל להעלות נר תמיד, ומפרש שאור הזה בא מן התורה הנתונה בארוך הברית שמשם יערוך את הנרות לפני ה' תמיד, ונר מערבי המיוחס להשכינה אשר במערב ממנה היה מתחיל ומסיים כ"ז שהכ"ג שהוא היה לזה שליח כלל האומה היה צדיק והיו בגדיו לבנים ושמן על ראשו לא חסר, וע"כ הקדים את השמן אל הבגדים: