ועשית את המזבח עצי שטים וגו' עד ועשית את חצר המשכן. אחרי שזכר הדברים האלה הנעשים מהזהב והכסף והנעשים מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר. זכר מה הוא אשר יעש' עוד מעצי השטים ונחשת בלבד מבלי זהב וכסף ולא תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר. ואמר ועשית את המזבח בה"א הידיע' לפי שכל ישראל היו מחכים שיצוה השם לבנות מזבח להקריב עליו הקרבנות כדרך כל בני אדם הקדמונים שהיו עובדים את אלהיהם בקרבן וזבח ואדם ונח ואברהם יצחק ויעקב כן עשו גם שבמעמד הר סיני אמר מזבח אדמה תעש' לי וזבחת עליו וגו' וגם משה כאשר כרת ברית התור' עם ישראל בנה מזבח תחת ההר. ומפני זה כלו אמר ועשית את המזבח כלומר ואמנם המזבח אשר יהיה ביניכם לזבוח לה' תעשה אותו בחצר המשכן לפני פתח אהל מועד. ועם היות הכיור מפסיק בין המזבח ובין המסך שלפני הפתח כדי שירחצו אהרן ובניו ידיהם ורגליהם בבואם אל אהל מועד להקטיר את הקטורת ולהעלות את הנרות או להעריך את לחם הפנים על השולחן באופן שלא יכנסו הכהנים מזוהמים מהגשת הקרבנות לשמש בשמושים היקרים ההם. הנה עם כל זה לא נזכר כאן מצות הכיור וכנו לפי שהיה רמז והערה מכוונת באותם הכלים אשר זכר כפי קדמותם ואיחורם כמו שאבאר בתשובת השאלה הט'. ואמר שיהי' המזבח עצי שטים רצה לומר שיהיו דפנות המזבח מעצי שיטים לא גגו כי ימלאוהו עפר כמו שאמר מזבח אדמ' תעשה לי וזבחת עליו וגו' ואם היה המזבח מכוס' מעצי שטים היה נשרף ונשחת המזבח כיון שאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ונקרא מזבח לפי שעליו יזבחו הב"ח וישפכו דמיהם עליו אמנם מזבח הקטרת נקרא גם כן מזבח מפני שהי' כצורת מזבח החיצון שזובחים עליו. רבוע כתבה מרובעת. והנ' היה ה' אמו' אורך וה' אמות רוחב בריבועי כדי שיוכלו לזבוח עליו פר א' וכדי שלא יהי' בו כובד גדול לענין המשא לא היה גדול יותר מזה לזבוח עליו פרים הרב' עד שמפני זה שלמה עליו השלום כשבנה הבית הוצרך לעשות מזבח יותר גדול להרבות עליו הקרבנות. והיה המזבח הזה שצותה תורה שלש אמות קומתו. כדי שיהי' קומת כל אדם שוה אליו ואין ספק שהיה לו כבש לעלות עליו לדשנו או לעבוד העבוד'. ואמר ועשית קרנותיו אל ד' פנותיו להגיד שיעשה ד' קרנות על ארבע' זויותיו ונקראו קרנות מפני שהיו בולטות לצד מעל כמו קרני'. גם היו חלולות מבפנים כדי לשפוך בהם הדם שמשם היה יורד למטה בתוך חלל הארץ אל יסוד המזבח ויורד על התהום ולא יראה לעין. ואמר ממנו תהיינה קרנותיו כלומר מן המזבח של עצי השטים יהיו הקרנות לא נמשכות לצד חוץ ולא לצד פנים רק יעמדו ביושר על פנות המזבח. ואמר וצפית אותו נחשת רוצה לומר שיצפה המזבח נחשת מבחוץ ולא כלו בשוה כי הנה מחציו ומעל' יהיה הנחשת ממעש' רשת כמו שיתבאר. ועשית סירותיו שהם כצורת הסירות לקבל בהם הדשן כאשר ירבה. ופירוש לדשנו לצורך דושנו כי אין הדשן פועל כי הוא שם האפר בהיות הדשן בסג"ול תחת הד"לת אבל כשהוא בק"מץ הוא פועל הדשן כמו ואכל ושבע ודשן תדשן ודומיהם. ויעיו הוא כמו ויעה והענין מכברות לאסוף הדשן אל מקום אחד ומזרקותיו הם לקבל בהם את הדם להזאה ולשפוך. ומזלגותיו להפך בהם אברי העולות לשרפם מהר. ומחתותיו לתקן האש ולחתות בהן יקוד. ואמר לכל כליו תעשה נחשת כאומר וכל כליו הנזכרי' והבלתי נזכרים תעשה נחשת ולא כסף ולא זהב. ואמר ועשית לו מכבר מעשה רשת ר"ל שיעשה מעשה רשת חורי חורים מנחשת מד' צדדי המזבח מחציו ומעלה עד תחת שפת המזבח הנקרא כרכוב ועל הרשת היו ד' טבעות נחשת מד' קצותיו קצות המזבח. ואמר ונתת אותה תחת כרכוב המזבח להגיד שיתן הרשת מגיע עד תחת כרכוב המזבח שהוא השפה העליונה ממנו ותגיע הרשת ההוא מצד מטה עד חצי המזבח. והיה אם כן הרשת ארכו עשרים אמה להקיף ד' צלעות המזבח ורחבו אמה וחצי כי המזבח היה שלש אמות קומתו והרשת היה עד מחציתו והמפרשים אמרו שהיה הרשת במזבח לנוי ולתפארת. ונרא' לי שהיה גם כן בו צורך והכרח לפי שאם היה הנחשת מלא ומדובק בהיותו צפוי המזבח היה כבדות המזבח מופלג מאד ומשא כבד לנושאים אותו אבל בהיותו מעשה רשת נחשת מועט יספיק אליו ויהי נקל לשאת אותו אך היה הרשת עד חצי המזבח ולא עוד לפי שהעפר שהיה המזבח מלא ממנו היה כבד מאד נוטה למטה ואם היה שם עוד רשת תכבד יותר וישבר ולא יכול ולא יסבול כובד העפר אשר בתוכו הנה מפני זה היה הרשת עד חצי המזבח ומשם ולמטה היה כלו נחשת שיוכל לסבול העפר אשר בתוכו. ואמנם הכרכב היה כדי שלא יפול מן האש למטה על דפנות המזבח מצורף לזה כלו עניני הרמזים אשר זכרתי שהיה המזבח מצופה נחשת שהוא מלשון השחתה רמז למות והפסד העוברים על כל אדם. והנה המזבח החיצון הזה אין ספק שהיה קטן בשיעורו מאד אבל היה זה כדי שיהא נח לשאת אותו על כתפות בני אדם. ומפני זה שלמה המלך עליו השלום כשבנ' בית ה' עשה מזבח העולה בענין אחר באורך וברוחב ובקומה. כי שלשים על שלשים אמות היה עשר אמות גובהו והוצרך מפני זה אל כבש לעלות אליו ויסוד כדי שיסבב הכהן וילך על קרנות המזבח לצדדיו. אמנם בכאן לא זכר הכתוב דבר מהכבש ולא מהיסוד שיעשו במזבח מפני שהיה קטן כדי שיהיה נקל לשאת אותו וגם שיערתי אני בזה טעם אחר אבארהו לך בסדר ואתה תצו' בפרשת וזה אשר תעשה על המזבח וצוה הקב"ה שיעשו הבדים לשאת את המזבח בהם שיהיו מעצי שטים ונחשת כי היה הרמז במזבח ובבדים א'. אך אמרו נבוב לחות תעשו אותו כבר פירשו המתרגם חליל לוחין רוצה לומר שיהיה המזבח חלול מבפנים ולא יהיה כלי מלא מעצי שטים. ואמר כאשר הרא' אותך בהר כן יעשו לפי שכמו שזכרתי למעלה על דרך הפשט הרא' הקב"ה למשה רבינו בהר כל עניני המשכן בצורה מוגשמות לנגד עיניו כדי שיקבל ציורם בשלמות וילמדם אל האומנים לעשות כן. ואיפשר שיכוין אל הרמז הנרמז בענינים ההם. אמנם ראוי שתתבונן שבד' פעמים באה האזהרה הזאת שיעשה כמו שהראהו בהר הא' מהם היה כולל שאחרי זכרון הדבור אמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו. והפעם הזאת היה כהוגן להיותה בתחלת הדברים. אבל אחרי כן בזכרון הכלים בקצתם אמרו ובקצתם לא אמרו. כי הנה בארון לא אמרו וגם בשלחן לא אמרו. אמנם במנורה אמרו שנאמר וראה ועשה כתבנית אשר אתה מרא' בהר. וכן בזכרון המשכן בסופו אמר גם כן והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר. אמנם בפרכת לא אמרו ולא ג"כ במסך. ואח"כ במזבח הנחשת אמר כאשר הראה אותך בהר כן יעשו ובחצר לא אמרו ובסדר ואתה תצוה לא אמרו כלל לא בבגדי הכהנים ולא באופן קדושתן וקרבנותיהם ולא במזבח הקטרת שנצטווה שם. וראוי לחקור הסבה בזה וע"ד הפשט נראה שהדברים שהיה ציורם קשה על הדמיון הוצרך לומר בהם שיזכור הצורה המוגשמת שנראה לו מהם בהר ובאותו ציור ותמונה יעשה זה ומזה היה המנורה שנתקשה משה בציורה כמו שזכרתי. וכן המשכן ביריעותיו העזים ומכסה העורות והקרשים ושאר הדברים שיצטרכו לציור ותמונה וכן המזבח החיצון מפני רשת וכרכוב ושאר הדברים שבו. הוצרך לומר בהם כן מפני קושי ציורם אך שאר הכלים שלא היה ציורם קשה לא הוצרך לומר בהם כן ונסתפק עם מה שכבר אמר בתחלת הפרשה ככל אשר אני מרא' אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו. הנה התבארו הפסוקים האלה והותר' השאלה הז': ועשית את חצר המשכן וגו' עד סוף הסדר. אחר שצוה על המזבח החיצון צוה על החצר שהיה המזבח בו והמשכן בתוכו והיו קלעיו שש משזר ר"ל פשתן לבד לא תכלת ולא ארגמן ולא תולעת שני. ונקרא חצר המשכן לפי שהחצר היה סובב המשכן כלו שיהיה בתוכו. והוא היה מקיף בו מכל צדדיו והתחיל מצד הדרום שהוא נגב תימנה לפי שהוא הימין בבית וצד הימין הוא יותר נכבד מהשמאל גם מפני המנורה שהית' לצד ההוא. וכמו שכתב הרמב"ן המזרח יקרא קדם לפי ששם הקדים זריחת השמש וכן יקרא למערב אחור ויקראו למזרח פנים כאלו האדם פונה אל השמש ונשאר מערב אחריו ונקרא מערב ים כנגד ארץ ישראל שהים הגדול לה מערבי. ונקרא הצד האחר צפון לפי שהשמש הוא צפון ומכוסה ובלתי נרא' לאותו צד. ונקרא התימן דרום והיא מלה כפול' תחסר בה רי"ש אחת להתחבר שני אותיות שהוא דר רום כי השמש ילך ברום הרוח ההוא ויקראו לדרום ימין ולצפון שמאל בכנוי האדם הפונה למזרח. ואמר הכתוב הזה שלאותה פאה דרומית יהיו קלעים לחצר ר"ל לצורך החצר שש משזר כלומר שהשתי והערב כלו יהיה פשתן ולא יהיה מרוקם כי אם לבן כלו כדמות קלע האניה. והיה זה למעוט חשיבות המקום ההוא והיה אורך הקלעים לפאת הדרומית ההיא רוצה לומר לאותו רוח מאה באמה ויהיו באותה פאה עשרים עמודי' ואין ספק שהיו מעצי שטים ואם לא נזכר בכתוב. ואדניהם שבהם יכנסו חדודי העמודים יהיו במספרם עשרים ויהיו מנחשת. ולפי זה היה בין עמוד לעמוד חמש אמות ועובי כל עמוד היה טפח ומחצה ונמצא עבים של העשרים עמודים חמש אמות. והיו תשע עשר הפרשים בין עשרים העמודים שכל הפרש היה חמש אמות. הרי מאה אמה לצד דרום וכן הוא לצד צפון. ואמנם לפאת ים שהוא מערב היו עשר' עמודים וט' הפרשי'. ויבא לכל הפרש ה' אמות ושליש ועובי העמודים שתי אמות הרי חמשים אמה ולפאת קדמה שהוא מזרח היו שתי כתפים ושער החצר באמצע ולכל כתף היו ג' עמודים וג' הפרשים וכל עמוד עם ההפרש חמש אמות הרי ט"ו אמות לכל כתף. ולשער החצר שבאמצע שתי כתפות נשארו עשרים אמה ושם היה המסך מרוקם מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר ארוך עשרים אמה והיה לד' עמודים שלש הפרשים. ויהיה כל הפרש שש אמות ושליש ועובי העמודים אמה אחת הרי עשרים אמה ואמנם ווי העמודים היו כמין רצוע' של כסף מקיף ראש העמוד ובו היה תקוע בראש. ואמנם אמרו עוד אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות פירשו במסכת ערובין אורך החצר מאה באמה שהיה החצר ממזרח למערב ק' אמה ורחבו היה חמשים בחמשים ר"ל שהחצר שבמזרח הית' מרובעת חמשים בחמשים. שהמשכן היה ארכו שלשים אמה ורוחבו עשר אמה העמיד מזרחו ופתחו בקצה חמשים החיצונים של אורך החצר נמצא כלו בחמשים הפנימיות. וכלה ארכו לסוף שלשים נמצאו עשרים אמה הוא לאחריו בין הקלעים שבמערב ליריעות של אחורי המשכן ורוחב המשכן עשר אמות באמצע רוחב החצר נמצאו לו עשרים אמה ריוח לצפון ולדרום מן קלעי החצר ליריעות המשכן וכן למערב וחמשים על חמשים חצר לפניו ועובי הכתלים אוכל אמה לכל צד והוא בכלל החמשים של כל רוח וקומה חמש אמות גובה מחיצות החצר וגבהות הקלעים היה חמש אמות ומזה יתבאר לך שאמרו אורך מאה באמה ורוחב חמשים באמה אין הכוונה שיהיו אלה שיעורי החצר אלא שיעורי הקלעים והיה אורך החצר מאה בעבור שהיו הקלעים מאה באמה. והיה רחבו של חצר חמשים בעבור שהיו הקלעים רחב' חמשים באמה. והיה קומת החצר חמש אמות בעבור שכן היו גובה הקלעים כי היו שיעורי החצר מוגבלים כפי שיעורי הקלעים הסובבים אותו. והיה לפי זה בי"ת בחמשים בי"ת הסבה כמו התשחית בחמש'. ויצא לנו מכל זה שהחצר כלו עם המשכן אשר בתוכו היה חמשת אלפים אמה ושמהם היו לצד מזרח חמשים על חמשים שהם אלפים וחמש מאות. ומשלשת הרוחות צפון ודרום ומערב היה רחב החצר עשרים אמה. והיה אם כן נתון המשכן באמצע הרוחב. וכלל ואמר בסוף הספור שהיה חצר שש משזר לא משי ולא דבר אחר. ואדניהם היו נחשת לא זהב ולא כסף וכן לכל כלי המשכן ולכל עבודתו ר"ל שאר הכלים שלא נזכרו כמקבות ודומיהם. וכן כל יתדות המשכן שהיו תקועים בארץ למתוח היריעות במיתריהם עד שיעמדו נמתחין ולא יגביהם הרוח וכן כל יתידות המשכן שהיו למתוח בה' הקלעים כדי שלא יגביהם הרוח מעל הארץ כלם היו נחשת. ואמר זה למעט המסך של שער החצר מסך פתח אהל מועד שלא היו צריכים יתדות נחשת. גם שלא היו נמתחים למטה ביתדות. אבל מגביהין אותם לצאת ולבוא תחתיהם והנה צוה ית' בחצר שיהיו חשוקיהם כסף וויהם כסף ושאר הדברים כלם נחשת. לרמוז שבעולם השפל הזה כל עניניו נחשת והשחתה והפסד אך חשוקיהם כסף כי יש באדם חשוקה וחשק לדברים הנצחיים הנפשיים ומפני זה היו חשוקיהם כסף. גם שהיו הענינים השפלים תלוי' בעליונים שהם נכבדים ונצחיים. ולרמוז לזה גם כן היו וויהם כסף כי בווים היו תלויים. הנה אם כן בבחינת עצמם היו נחשת ובבחינת סבתם היו כסף וכן תמצא שהיו קלעי החצר כלם שש משזר שהוא פשתן לבן בלבד לפי שאין שלטון ביום המות. האמנם בשער החצר היה המסך תכלת וארגמן ותולעת שני להעיר את האדם שבשער ההוא צדיקים יבאו בו ויש שם כבוד והדר אם יזכו אליו. הנה מפני כל הבחינות האלה נצטוו הדברים בזה האופן. והותר' עם זה השאלה הח': ונשאר עתה לבאר למה זה לא צוה הש"י על מעשה המשכן וכליו כפי דרך הנחתם וכפי אופן הרמז הנרמז בהם. ובאה הצואה באופן מבולבל והיא השאלה הט' אשר העירותי בפרש'. ואומר בתשובתה שהבורא ית' למד לעמו רמזים מדעיים מטבעי המציאות מורים עליהם המשכן וכליו כפי סדר הנחתם במשכנו כמו שביארתי. ומלבד זה עוד רצה לתת להם רמז אחר והוראה נכבדת כפי סדר הצוי אשר צוה עליהם בקדימה ואחור. וכדי לרמוז אל הלמוד והרמז ההוא צוה על הדברים באותו אופן שבאה המצוה עליהם וביאור זה כי אחרי שאמ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם צוה ראשונה על הארון להודיעם שזה היה תכלית הכונה בכל המלאכה רוצה לומר להמשך אחרי התורה האלהית ולהגות בה יומם ולילה ולשמור מצותי' באשר הוא סוף כל האדם והצלחתו. ולכן לא התחיל בצווי מעשה המשכן המורה על עסק בני אדם וכתותיהם כי אין זה טובם ואשרם אלא בארון והתורה אשר בו. וזכר אחריו השלחן והמנורה מבלי זכרון הפסק הפרכת להודיע שהטובות כלם אשר בעולם הזה אם הגשמיות הנרמזים בשלחן ואם הנפשיות הנרמזים במנורה ימשכו מן התורה מבלי הפסק וצוה אחר זה מיד במשכן יריעותיו ומכסהו וקרשיו להודיע שאם לא ימשך האדם אחרי התורה שרמז בארון שהיא סבה לשלחן ולמנורה אבל ימשך אחר המשכן להיותו מן השרים זהב להם או מעובדי האדמה ובעלי המלאכות או מהמתבודדים ובעלי החכמו' או מבעלי המלחמה שהם הכתות הנרמזים במשכן כמו שביארתי. הנה אז ימשך אחרי הפרכת המבדיל אותו מקדש הקדשים כי העולם הנתון בלבו יבדילהו מהתורה והמצות. ולכן נזכר הפרכת אחרי המשכן וסמוך אליו. וזכר המסך אחריו לרמוז שג"כ ימשך אליו מהיותו נמשך אחרי עניני העולם הזה שיהיה נבדל מהשלחן והמנורה כי בהיות (א"ה נל"ח. דבר הרחוק מן האנשים ע"כ) חכמה מה להם גם עושר גם כבוד יחדל מהם כי לכן היה המסך מורה על זה ההבדל. הרי שלמדנו מזה שבהיות האדם נמשך אחרי הארון והתורה שבתוכו יהיו עמו מבלי הבדל ולא מונע השלחן והמנורה. כי בהיותו נבהל להונו ורדוף אחרי עניני העולם הזה והפורק מן התורה תעבור ותובדל ממנו ברכת ה' היא תעשיר הנרמזת בשלחן והחכמה הנרמזת במנורה כי לא תתקיים החכמה עם המיות הזמן ותחבולותיו. אבל יהיה תכלית האדם אשר כזה הנמשך אחרי המשכן שיבוא למזבח העולה המורה על המות והשחתת הגוף וכחותיו שלכן היה מנחשת והיה בו מכבר מעשה רשת כמו שזכרתי ויהיה תכלית ענייו להתרחק מקדש הקדשים ומהיכל הקדש בדד ישב מחוץ למחנה קדוש בחצר שהוא היה החלק היותר שפל ונבזה מחלקי המשכן מגולה לשרב ולשמש לא שמור ומכוסה כאשר היה בהיכל הקדש. ולרמוז על גבול חייו ומספר שנותיו היה החצר מאה באמה שהוא הגבול שאיפשר שיחי' האדם ועמודיו היו עשרים לרמוז על ימי הבחרות ורוחב החצר חמשים אמה כי כן הם הימים הטובים אשר יחיה האדם עד חמשים שנה הראשונים מימיו כי משם ואילך יחסר הכח. והיו ווי העמודים וחשוקיהם כסף לרמוז אל הכוסף והתשוק' אשר לא יחדל ממנו בבחרותו ובזקנתו לאסוף הון ולהגביל תאוותיו ולפי שראוי לאדם שיפקח על זה עיניו וישלים נפשו באמונות האמיתיות בהמשך אחרי האנשים השלמים שידריכוהו להיות בתורת ה' חפצו ולא בדבר אחר. לכן צוה אחר זה ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך שיזהיר את העם בענין האמונות שלא יהיה בהם אפיקורוס או איש מספק בדבר משרשי התורה כי הוא הנרמז בשמן הטוב הזך כי הידיעות אשר כאלה באהל מועד מחוץ לפרכת יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר בתמידות לפני ה' כלומר שיהיו המלמדים דעת אנשי חיל יראי אלהים כאהרן ובניו ויהיו הדעות והאמונות מאותם שהם לפני ה' ואשר ראוי שימצאו בבני ישראל הישרים בלבותם וכמאמר המשורר (תהלים קל"ג) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו. ולפי שכלל רמז בשמן הדעות והאמונות ובאהרן ובניו המלמדים דעת ויראת ה' סמך אליו פרשת (שמות כ"ח א') ואתה הקרב אליך את אהרן וגו' וצוה על בגדי הכהנים שיהיו לכבוד ולתפאר' להיותם מורים תורת האלהים. וצוה איך יתנהגו בקדושתם כדי שיתקדשו לגבוה בפרישה וזה אשר תעשה להם לקדשם וזכר מה היתה העבודה התמידית שיעשו הכהנים על המזבח והיא עולות התמיד את הכבש אחד לערב להורות על אחדות הש"י בעולמו וישראל גוי אחד בארץ ועל כל זה אמר שם ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וקדשתי את אהל מועד רוצה לומר שבזה האופן אשר זכר בכל הצווים שקדמו יהיה ישראל מקודש וישכון כבוד ה' ביניהם והם ידעו את אלהיהם כי יתישבו באמונותיהם על ידי המלמדים אותם דרך להשארות הנפשיי הנצחיי שיגיעו אליו השלמים אחר המות והוא הנרמז במזבח הקטרת ולכן צוה עליו בסוף ואתה תצוה אחרי כל הדברים שקדמו להודיע שעל ידי השמן זית זך הרומז לאמונות האמיתיות ובאמצעות אהרן ובניו ודומיהם שישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהם יהיה להם מזבח הקטרת לא מנחש' כמזבח העולה כי אם מזהב טהור. ולכן עשה ההקטרה מצרני' להעלות הנרות להודיע שמי שילמדם החכמה והמדע ושרשי התורה הוא יביאם לחיי העולם הבא. וכדי לרמוז הרמז הנכבד הזה באו צוויי המשכן וכליו באותו אופן שנזכרו בתורה. והותרה בזה השאלה הט'. והתבונן שלהיות רמז אחד כפי כל אחד מהדרכים אשר ביארתי במעשה המשכן וכליו לכן נאמרו כל הצוויים האלה במאמר אחד בתחלת סדר תרומה ולא בא דבור אחד לא על הארון ולא על השלחן ולא על המנורה עם כל מעלת'. ולא בפר' תצוה בבגדי הכהנים ובסדר קדושתם ובמזבח הקטרת לפי שהיו כל הדברים מקושרים ומדובקים ברמז אחד הנרמז בהם כמו שביארתי. אמנם מתחלת סדר כי תשא לפי שצוה הקדוש ברוך הוא שם על הדברים הצריכים לשלמות מלאכת המשכן ולא מפא' הרמז והערה אשר קדמה ולא היו הדברים ההם דבוקים ומקושרים זה בזה לצורך הרמז. לכן בא על כל אחד מהם דבור מיוחד. וידבר ה' אל משה לאמר. כי הנה בעבור שהיו צריכים במלאכה אל כסף ובתרומה לא נתנו ממנו מה שיהיה בו די צוה יתברך כי תשא וגו' כדי שימנו ישראל ויתנו כל אחד מחצית השקל שממנו נעשו האדנים כמו שיתבאר שם בע"ה ולפי שהכהנים העומדים במזבח היה ראוי שירחצו ידיהם ורגליהם בהכנסם בהיכל בא דבור ועשית כיור נחשת וגו' כי לא היה הכיור וכנו רמז למדות המשובחו' כי הם בכלל המצות שכללה תורת האלהים. אבל היה צורכו לענין רחיצת הכהנים ממש. ולפי שלקדוש הכהנים והאהל וכליו היה צריך שמן המשחה בא דבור אחר על עשיותו וכן דבור אחר על מעשה הקטרת. ולפי שלא היו יודעים מי היה האיש הראוי לעשות מלאכת הקדש הזאת. בא דבור ראה קראתי. בשם בצלאל. ולפי שג"כ היו מספקים אם מלאכת המשכן תהיה דוחה את השבת לא בא דבור אך את שבתותי תשמורו. הנה אם כן כל הצווים שבסדר תרומה ובסד' תצוה נכללו בדבור אחד לפי שהיו מקושרים ומדובקים בטעם והרמז שעליו נצטוו. אמנם הדברים שצוה בסדר כי תשא בא על כל אחד מהם דבור אחד להיותם נפרדים בעצמם בטעמם ובלתי מקושרים ברמז שלהם ושלא באו לתכלית ההמשל והרמז כי אם לצורך המלאכה ושלמותה. והותרה עם זה השאל' הי': ולא יעלה בלבבך שהספורים האלה ממעש' המשכן וכליו וסדר הקמתו ומשאו והקרבנו' ועניני הנשיאים ובגדי הכהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם עתה שאנחנו בגלות אין לנו תועלת בידיעתם. וכן המצות התלויות בארץ או המיוסדות בטהרת הכהנים וטומאתם מה התועלת שיש לנו עתה בידיעתם. כי הנה התשובה בזה היא שכל הענינים שבאו בתורה מאי זה מין שיהיו. הנה עיקר הכוונה בהם שיהיו בספר חכמה עליונה ולימוד אלהי בה יעיינו כל בעלי דת עד שישלימו נפשותיהם בהשגות והידיעות ההמה וכמו שאמר ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון. ואחז"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו ובזאת המדרגה מהמעשה שיש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמים בשלמות. ואין להם הבדל משעת המעשה לאחר המעשה. ולכן היה מה שידענו היום בעניני המשכן וכליו עם רמזיהם מועיל לנו היום הזה כיום המעש' עצמו ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקרבנות ודיני טומאה וטהרה אף שהמעשה בפועל בהם בטל כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם בזכרונם תמיד ההכנעה לפניו יתברך. וכמ"ש זבחי אלהים רוח נשברה והוא עצמו מה שאחז"ל זאת תורת העולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת קרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב' וזה כי כמו שיועיל המעשה ההוא כשנעשה להעמיד נגד רעיוניך יראת האלהים ורוממותו ככה יכונו מחשבותיך להשכיל גדולתו וחכמתו ולהדבק בו בהשכיל הענין הנכבד אשר אליו התישרו מצותיו והמקרא והעיון ללמוד ולמעיין באמתת המצות ההן הוא יביאהו באמת אל ההצלחה האמתית וכן הוא בכל המעשים התוריי' עד שהיתה מפני זה התורה אשר בידינו כלי אומנו' להכין לפנינו את הדרך אשר נלך להיות כאלהים יודעי טוב לחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים. תם: ואתה תצוה את בני ישראל וגו' עד סוף הסדר ויש לשאול בעניניו שאלות: השאלה הא' מדוע צוה ית' כאן על עריכת הנרות שזה לא היה ראוי לצוותו כי אם אחרי עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומתם ועדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ולבניו. ואיך יצוה אותם על אופן השירות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות שהם מכלל עבודתם: השאלה הב' מה טעם אמר ואתה תצוה היה לו לומר צו את אהרן או צו את בני ישראל כמו שנאמר בפרשת אמור אל הכהנים על זאת המצוה עצמה. ומה שתקן בזה הרמב"ן שאמר ואתה תצוה להקפיד שלא יצוה אותם על ידי שליח היה לו לומר ואתה צוה כמ"ש ואתה הקרב לא ואתה תצוה: השאלה הג' שהרי פרשה זו עצמה נשנית בסדר אמור אל הכהנים בלי שום שינוי רק שכאן אמר ואת תצוה מבלי דבור ושם נאמר וידבר ה' אל משה לאמר צו אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו' ושם היה מקומו הראוי וזמנו ההגון ולמה נאמרה אם כן במקום הזה ללא צורך: השאלה הד' באמרו אחר זה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו'. כי הנה הפסוק הזה היה ראוי להיות התחלת הפרשה שיצוה ראשונה להבדיל את אהרן ואת בניו מתוך בני ישראל לכהן ואחרי היותם מיוחדים לכהונה יצוה אותם בהדלקת הנרות. ורש"י כתב ואתה הקרב אליך לאתר שתגמור מלאכת המשכן הרגיש הרב בספק הזה אבל לא נתן טעם למה נאמר הצווי הזה שלא במקומו: השאלה הה' באמרו ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגומר והם יקחו את הזהב ואת התכלת וגו' כי מה צורך היה להקדים זה לצווי בגדי הכהנים. והנה לא זכר כזה בארון ובכרובים ולא בשולחן ובמנורה וידוע שהאומנים יעשו אותם ויקחו הדברים הצריכים לעשותם. ובסדר כי תשא צוה על האומנים ומה צורך לזכרו פה: השאלה הו' למה בזכרון הבגדים אמר חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ ומצנפת ואבנט ולא זכר כאן הציץ שהיה על מצח אהרן ולא המכנסים אלא מה שמצאנו אחרי כן שאמר בבגדי בני אהרן ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה וגו' ולמה אם כן לא נזכרו כאן בצוויי הבגדים ולא נזכר המצנפת ואבנט בעשייתם: השאלה הז' באמרו ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים כי הנה מלאכת הזהב והמשבצות לא היו אורים ותומים והאבנים לא היו גם כן אורים ותומים כי כל זה היה ממלאכת האומנים. אמנם האורים והתומים לא מצאנו בהם לא צווי עשייה רוצה לומר שיאמר ועשית האורים ותומים ולא עשייה ממש שיאמר ויעשו או ויעש אורים ותומים ויחס נתינתם למשה באמרו ונתת אל החשן את האורים ואת התומים וכן במעשה ויתן אל החשן את האורים ואת התומים ומה היו אם כן ולמה נזכרו בה"א הידיעה את האורים ואת התומים והם לא נזכרו בשום מקום קודם לזה. וחכמינו ז"ל אמרו אורים שמאירים דבריהם תומים שמתמימים דבריהם אבל לא פירשו לנו מה הדבר: השאלה הח' אם היתה מדרגת האורים והתומים למטה מכל מדרגות הנבואה והיא ממדרגת רוח הקדש שנמצא בה מעלות על השגת הנבואה כי הנה יעודי הנבואה מצות הם חוזרים כפי הכנת המקבלים ויעודי האורים אינם חוזרים כמו שקבלו חכמינו זכרונם לברכה עוד שהנביא לא נבא בכל עת שירצה והכהן ישיג באורים והתומים בכל עת שירצה. ואם נאמר שהיתה השגת האורים והתומים גדולה ממדרגת הנבואה יקשה אם כן איך יזכו אליה כל הכהנים הגדולים כקטון כגדול מהם ובפירוש הפרשה בענין החשן יתבאר עוד הספק הזה: השאלה הט' מה היה הטעם בקרבנות שצוה יתברך שיעשו אהרן ובניו כל ימי המלואים פר אחד ושני אלים ולחם מצות וגו'. ולמה היה הפר עולה ונשרף מחוץ למחנה והאיל האחד היה גם כן עולה אבל נשרף כלו על גבי המזבח והאיל הב' לא היה עולה כי הוא היה איל המלואים נאכל ממנו לכהן העובד שהיה משה ולאהרן ולבניו: השאלה הי' למה שני האילים שיקריבו אהרן ובניו לא יהיו שוים בענינם כי האחד צוה שיהיה עולה כלה כליל והב' נאכל לכהנים כמו שזכרתי. הא' היה זורק מדמו על המזבח סביב. אמנם בשני צוה שיתן מן דמו על תנוך אוזן אהרן ובניו ועל בוהן ידם ועל בוהן רגלם ולא עשה כזה מדם האיל הא'. גם מדם האיל הב' ומשמן המשח' צוה שיזה על בגדי אהרן ובניו לקדשם ולא צוה כזה בראשון. האיל הב' קראם הכתוב איל המלואים ולא קרא כן האיל הא' וראוי לדעת על מה היו החלופים האלה ומה סבתם: השאלה הי"א למה נזכר בכתוב שתי פעמים המשחה באהרן כי הנה ראשונה אמר ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו. ואח"כ בזכרון קרבן האיל הב' אמר ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו וקדש וגו' הרי כאן שתי משיחות: השאלה הי"ב למה מכל הקרבנות שהיו עתידין ישראל להקריב על המזבח לא צוה יתברך במקום הזה כי אם התמידין בפרשת וזה אשר תעשה על המזבח ולא זכר שם אחד מכל שאר הקרבנות שצוה אח"כ בסדר ויקרא בצו את אהרן וגם לא קרבנות המועדים שבפרשת אמור אל הכהנים ולא המוספין שבפרשת פנחס והיו ראוי לזכור כל דבר במקומו ולא יזכור כאן מצות התמידין שנכתבם אחר כך במקומה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: ואתה תצוה את בני ישראל וגו' עד ואתה הקרב אליך. יראה מסגנון הפסוקים שלא בא הכתוב כאן לצוות על שמן המאור ולהזהיר על הדלקת הנרות במנורה. אבל היתה כונתו הראשונה לצוות על בגדי הקדש המיוחדים לכהני ה' ולכן אמר יתברך למשה ואתה תצוה רוצה לומר אתה עתיד לצוות אל בני ישראל שיקחו אליך שמן זית זך ובאוהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם כי לא יעבוד העבודה ההיא אלא כהני ה' ומפני זה צריך שתקריב אליך את אהרן אחיך ואת בניו לכהנו לי שאינו מהראוי שיבואו שמה בבגדי הדיוט לעבוד העבודה הקדושה ההיא. ומפני זה ראוי שתתעסק בעשיית הבגדים הראוים להם. הנה אם כן לא באה במקום הזה מצוות הדלקת הנרות מכוונות לעצמה אלא לספר הצורך למעשה הבגדים לאהרן ובניו יען וביען הם יכנסו ערב ובקר לפני ה' בהיכל הקדש להדליק את הנרות ולא יבוא שם ערל וטמא. ומפני זה אמר הכתוב ואתה תצוה ולא אמר צו את בני ישראל. והוזכרה כאן הדלקת הנרות. והותרו בזה שתי שאלות הא' והב'. והראב"ע כתב בקשור הפרשיות כי כאשר השלים הכתוב לספר כלי הקדש והמשכן והאהל והמסך ומזבח העולה והחצר התחיל לפרש משרתי המשכן ומה היתה עבודתם בעצמם אין זר אתם והחל שיעשו נרות במנורה ושיעלו אותם בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשרתים שיהיו ניכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. ואחר כך הזהיר שהם חייבים ללמוד סדר עבודתם שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם ואחר כך יעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב רק יקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה עד כאן. ועם כל דבריו לא יצא מהספקות אשר זכרתי ולכן מה שכתבתי הוא מתישב בפשט הפסוקים שאין ואתה תצוה כמו צו הנאמר בסדר אמור אל הכהנים כי שם באה המצוה מכוונת לעצמה ובא במקומה הראוי ולכן נאמר שם צו את בני ישראל ויקחו וגו' אבל כאן לא נאמרה אלא ע"ד הקדמת ידיעה והודעת הסבה לענין בגדי אהרן ובניו. לכן אמר ואתה תצוה כאלו אמר ובעבור שאתה תצוה בהדלקת הנרות שיעשו אהרן ובניו בהיכל ה' בכל יום לכן צריך שתיחס אותם לכהונה ותלבישם בגדי ישע והותרה בזה השאלה הג' שלא הוכפלה המצוה הזאת אלא לצורך רב. ולכך צוה מיד אחר זה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואמנם ו"יו ואתה תצוה י"מ שהיא מוסף על מה שאמר למעלה ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל ואתה כפי מה שאצוה אותך תצוה בשמי על הדלקת הנרות והיותר נכון הוא שדרך להתחיל הספורים בוי"ו ויהי בימים הרבים ההם ויהי בימי שפוט השופטים ורבים כן. ואמר ויקחו אליך שיחד הדלקת הנרות למשה להגיד כדבריהם ז"ל שהוא יתברך לא היה צריך לאורה. אבל היה צריך האור שמה מפני הנכנס בהיכל שיראה לפני מי הוא נכנס ועומד. ולפי שמשה רבינו עליו השלום היה נכנס בכל עת אל הקדש. לכן אמר ויקחו אליך רוצה לומר כי הנה זה שיהיה לתועלתך שתראה בהכנסך שמה עם היות המצוה לדורות. ואמר שמן זית להגיד שלא יתנו בנרות המנורה שמן אגוזים ולא שמן שומשין ולא שמן דגים ושאר השמנים אלא שמן זית. וגם יהיה מובחר במלאכתו שיהיה השמן זך בעצמו מבלי שמרים ויהיה כתית שיכתתו הזית במכתש והשמן היוצא ממנו הטפה הראשונה הזכה הוא הראוי למאור המנורה כי השמן הזך מאיר בשלמות וזה משמח הנפש ומפקחתה וההפך בהפך. ויהיה לפי זה מלת זך חוזר לשמן שיהיה זך ולא עכור באופן שיעלה להב הנר תמיד ולא יכבה מפני עכירות השמן. אמנם השמן מזית על ידי טחינה בדוחק הוא מעורב עם השמרים ולכן לא יוכשר למאור. אבל הוא כשר למנחות ולמשוח החלות כמו שאבאר. ולהיות השמן הזך אשר בזה היוצא כתית מהזית ולא בטעינה דבר יקר לכן לא נמצא אלא אצל הנשיאים והם התנדבו אותו. אך בזמן ישיבת ישראל בארץ היו קונים אותו מן הלשכה כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה. והראב"ע כתב שאמרו זך כתית למאור חוזר לזית לא לשמן שיהיה הזית זך לא מעופש ויהיה הזית כתית במכתשת והכל תואר לזית. ואמר להעלות נר תמיד רוצה לומר כדי שתהא השלהבת עולה יפה תמיד ולא יחסר שום ערב שלא יעלו הנרות כן פרש"י (שמות פ' כ"ז כ') שכל לילה ולילה יקרא תמיד. אבל חכמינו זכרונם לברכה פירשו להעלות נר תמיד על הנר המערבי שבקנה האמצעי מן המנורה שיהיה דולק תמיד לא תכבה וכן פירשו הרמב"ן והוא הנכון. ואמר באהל מועד מחוץ לפרכת. להגיד כי המאור יהיה אז במקום הועד לצורך משה שהיה נכנס להנבא שמה או לצורך אהרן בהכנסו להקטיר קטרת או להעלות את הנרות או לעריכת לחם הפנים או להכנס לפני לפנים ביום הכפורים אבל לא לצורך השכינה כי לכן צוה שיהיה מחוץ לפרוכת לא מבפנים. ואמר זה גם כן כדי שהכהן בבואו להדליק את הנרות לא יראה משם פני הכרובים ואמר אשר על העדות רוצה לומר הפרכת שנתן בעבור העדות שהוא הארון והכפורת ויהיה על כמו בעבור כמו על מה עשה ה' ככה על שלשה פשעי ישראל ודומיהם. ואמרו יערוך אותו אהרן וגו' ענינו שיערוך אהרן בלבו כמה שמן היה צריך מערב עד בקר לכל היותר על דרך יעריכנו הכהן. ושיערו חכמינו זכרונם לברכה שחצי לוג שמן מספיק בליל תקופת טבת בכל נר היה קרוב לשלישית ההין בכל לילה. ואפשר לפרש יערוך אותו שתהא השלהבת עולה יפה בכלן. ואמר בהדלקת אהרן להגיד שמצוה מן המובחר לכהן הגדול להדליק אחר כך בשאר הכהנים. חקת עולם בזמן שבית המקדש קיים:
