א וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אֹ֜רֶךְ וְחָמֵ֧שׁ אַמּ֣וֹת רֹ֗חַב רָב֤וּעַ יִהְיֶה֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ ב וְעָשִׂ֣יתָ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ תִּהְיֶ֣יןָ קַרְנֹתָ֑יו וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ ג וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ וְיָעָיו֙ וּמִזְרְקֹתָ֔יו וּמִזְלְגֹתָ֖יו וּמַחְתֹּתָ֑יו לְכָל־כֵּלָ֖יו תַּעֲשֶׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ ד וְעָשִׂ֤יתָ לּוֹ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת וְעָשִׂ֣יתָ עַל־הָרֶ֗שֶׁת אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת נְחֹ֔שֶׁת עַ֖ל אַרְבַּ֥ע קְצוֹתָֽיו׃ ה וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ תַּ֛חַת כַּרְכֹּ֥ב הַמִּזְבֵּ֖חַ מִלְּמָ֑טָּה וְהָיְתָ֣ה הָרֶ֔שֶׁת עַ֖ד חֲצִ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ו וְעָשִׂ֤יתָ בַדִּים֙ לַמִּזְבֵּ֔חַ בַּדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ ז וְהוּבָ֥א אֶת־בַּדָּ֖יו בַּטַּבָּעֹ֑ת וְהָי֣וּ הַבַּדִּ֗ים עַל־שְׁתֵּ֛י צַלְעֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בִּשְׂאֵ֥ת אֹתֽוֹ׃ ח נְב֥וּב לֻחֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֑וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֥ה אֹתְךָ֛ בָּהָ֖ר כֵּ֥ן יַעֲשֽׂוּ׃ ט וְעָשִׂ֕יתָ אֵ֖ת חֲצַ֣ר הַמִּשְׁכָּ֑ן לִפְאַ֣ת נֶֽגֶב־תֵּ֠ימָנָה קְלָעִ֨ים לֶחָצֵ֜ר שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר מֵאָ֤ה בָֽאַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ לַפֵּאָ֖ה הָאֶחָֽת׃ י וְעַמֻּדָ֣יו עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יא וְכֵ֨ן לִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ בָּאֹ֔רֶךְ קְלָעִ֖ים מֵ֣אָה אֹ֑רֶךְ ועמדו (וְעַמּוּדָ֣יו) עֶשְׂרִ֗ים וְאַדְנֵיהֶ֤ם עֶשְׂרִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יב וְרֹ֤חַב הֶֽחָצֵר֙ לִפְאַת־יָ֔ם קְלָעִ֖ים חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ יג וְרֹ֣חַב הֶֽחָצֵ֗ר לִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ יד וַחֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֛ה קְלָעִ֖ים לַכָּתֵ֑ף עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טו וְלַכָּתֵף֙ הַשֵּׁנִ֔ית חְמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה קְלָעִ֑ים עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טז וּלְשַׁ֨עַר הֶֽחָצֵ֜ר מָסָ֣ךְ ׀ עֶשְׂרִ֣ים אַמָּ֗ה תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם עַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם אַרְבָּעָֽה׃ יז כָּל־עַמּוּדֵ֨י הֶֽחָצֵ֤ר סָבִיב֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף וָוֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ יח אֹ֣רֶךְ הֶֽחָצֵר֩ מֵאָ֨ה בָֽאַמָּ֜ה וְרֹ֣חַב ׀ חֲמִשִּׁ֣ים בַּחֲמִשִּׁ֗ים וְקֹמָ֛ה חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ יט לְכֹל֙ כְּלֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן בְּכֹ֖ל עֲבֹדָת֑וֹ וְכָל־יְתֵדֹתָ֛יו וְכָל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר נְחֹֽשֶׁת׃ כ וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה ׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃ כא בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל־הָעֵדֻ֗ת יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"ועשית את המזבח" וגו'. (א) קשה לי למה אינו מזכיר כאן את הכבש, כמתבקש מן האמור למעלה (כ, כג) "ולא תעלה במעלת על מזבחי". (ב) כיצד זה שלכאורה פטור גם המזבח וגם הכבש מדין מעקה, ולפחות מלא תעשה "לא תשים דמים", והרי קשה להגביל "לביתך" דווקא! שאלה (ב) שאלתי בבית הכנסת, ורק ר' חיים שטיינר שי' ענה מיניה וביה על־פי רמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש (יא, ב) שכתב: ...למה נאמר "גגך" - למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאינן עשויים לדירה, אך עדיין הדברים אינם מסתדרים לי וצ"ע רב. (פ' תצוה תשנ"ג) לשאלה (ב) נדרש הרב אברהם זאב רוזנר בספרו "ועשית מעקה" (פרק ג, אות ג), וכך כתב: כבש המזבח פטור מן המעקה. ושם בהערה ח הביא כמקור את דברי הספרי (פ' כי תצא): גג למעט כבש. וראה "בית הלל" על הספרי שביאר: כבש של מזבח. והטעם: דאין להוסיף על בנין בית המקדש שלא מן הכתב, דכתיב: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דברי הימים א' כח, יט), או משום שהיה רחב ט"ז אמות, דאין חשש נפילה. וראה "תורה תמימה" לספר דברים (כב, ח אותיות עז-עח).
פסוק א:
ובאשר לכבש (שאלה א), ראה דברי רש"י לפסוק ה ד"ה כרכב המזבח. (פ' תרומה תשנ"ד) וראה "קרן אורה" למסכת זבחים (סג ע"א על תוספות ד"ה כל כבשי) שכתב: ובאמת יפלא כי לא מצינו בתורה דבר מענין הכבש, וכל כלי המזבח נאמרו ומיטלטלין היו והכל היה מנחושת, וכבש לא קאמר, ואטו בכל עת חנייתן עשו כבש מחדש?! וגם ממה עשו, כי מאבנים לא נמצא רמז בכל כלי המשכן, ובתורה נאמרה מצוות הכבש אחר מצוות מזבח אבנים, כמו שאמר: "ואם מזבח אבנים... ולא תעלה במעלת על מזבחי", והדבר נפלא עד יגלו כלי המשכן.
פסוק ב:
רש"י ד"ה ממנו תהיין קרנתיו, שלא יעשם לבדם ויחברם בו. ע"כ. כלומר שני קירותיה החיצוניים של כל קרן יהיו חתיכה אחת עם קירות המזבח. (פ' תרומה תשמ"ח)
פסוק ג:
רש"י ד"ה לדשנו. הקושי הוא שבכל הדוגמאות שרש"י מביא, שני הניגודים בבניינים שונים, ואילו בפסוקנו הרי הם שווים ממש, ואף־על־פי־כן יש לדַשֵן כחיוב ושלילה. (פ' תרומה תשנ"ט, בית־אל, בר מצוה של נחמיה יהודה שי')
פסוק ג:
רש"י ד"ה לכל כליו, כמו כל כליו. ע"כ. ומוסיף "שפתי חכמים" (אות ק): "...ולמ"ד יתירה היא לתיקון הלשון". וכן אצל ראב"ע (על אתר) "נוסף, כמו למן היום וכו'". וקשה לי, אם כן הדבר, מדוע מתרגם אונקלוס "לכל מנוהי תעביד נחשא", והרי אינו בא לתקן את הלשון הארמית. ואכן בתרגום יונתן בן עוזיאל אין הלמ"ד. (פ' תרומה תשמ"ט)
פסוק ה:
רש"י ד"ה כרכב המזבח, ...אבל סובב להלוך הכהנים לא היה למזבח הנחשת אלא על ראשו, לפנים מקרנותיו... והיה רוחב אמה וכו'. ושוב קשה לי, למה אין מעקה מסביב למזבח למעלה להגן על הכהנים, והמזבח גבוה ה' או אפילו י' אמות, כמבואר בדברי רש"י כאן (על־פי זבחים נט ע"ב). והוא הדין באשר לכבש, שצריך היה להיות לו מעקה. והראיה שדחפו הכהנים זה את זה ונפלו (יומא פ"ב מ"ב). (פ' תרומה תשמ"ז)
פסוק ה:
ובדברי רש"י לא הבינותי, בריש דבריו: כל דבר המקיף סביב בעגול קרוי... . איזה עגול יש כאן? (פ' תרומה תשנ"ד) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: הכוונה סביב סביב.
פסוק ח:
"כאשר הראה אֹתך בהר כן יעשו". כל הציווים שבפרשה חוזרים אל ראשיתה (כה, ט) - "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". והשווה גם (כט, מ; כו, ל). (פ' תרומה תש"ן)
פסוק כ:
בהערה זו פתחתי את דברי כשהתבקשתי לדבר בשבת שבע ברכות של אריאל משה וחגית שי': בפרשת תצוה אין לכאורה כל רמז לעסקי חתן וכלה ואף כי בהפטרה מופיע שמו של החתן - אריאל (יחזקאל מג, טו), הרי זה רק כשם המזבח (על שם אש של מעלה שהיתה "רובצת כארי" על גבי המזבח - יומא כא ע"ב), ושמו השני - משה - דווקא בפרשה זו אינו מופיע, אף־על־פי שיום הזכרון שלו, ז' באדר, חל בדרך כלל בשבוע תצוה. כך העיר הגר"א, והשיב: השם יתברך ויתעלה שמו, הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, ידע מראש כי בז' באדר יסתלק משה רבנו ע"ה, לזאת לא זכר שמו בפרשה הזאת, כדי לרמז על זה ("קהלת יצחק" על התורה לר' יצחק רייטבארד, וילנא תר"ס. מובא בפנינים משולחן הגר"א עמ' קכט ובחומש הגר"א על אתר. וראה דברי "בעל הטורים" על אתר).
פסוק כ:
ומאחר ולא מצאתי בפרשה כל רמז לעסקי חתן וכלה או שמותיהם, באין ברירה חשבתי לחפש מאמרי חז"ל על נישואין. התגלגלתי לשיר השירים רבה (ד, יא) ושם מצאתי: "רבי אליעזר אומר, כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים ואינן עריבין לשומעיהן כסולת זו הצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן. רבי יוסי - כדבש זה שהוא מצוץ... רבנן - כדבש וחלב המעורבין זה בזה... רבי יוחנן - ככלה זו שעריבה על בני אדם בחופתה... ריש לקיש - ככלה זו שעריבה על בעלה בשעת חופתה...". והרי זה בדיוק המאמר המשחרר אותי מלומר דברים, שכן איני מתיימר להגיע למדרגה זו, שיהיו דברי ערבים עד כדי כך. ורק מכיון שהבטחתי, אוסיף כמה מילים באשר לסדר האמרות הללו. כשלעצמי חשבתי, שיש כאן עליה הדרגתית במידת העריבות של דבר התורה. אחר כך מצאתי בפירושו של ר' שמואל יפה אשכנזי מקונטנדינה ("יפה תואר") דברים שחבל למנוע מכם, ואביאם בלשוננו, ובקיצור: חמש האמרות חוזרות לפסוק "נפת תטפנה שפתותיך כלה" שבשיר השירים (ד, יא), כל אחד כדרכו. אך למה דרשו בדרכים שונות כל כך?
פסוק כ:
ישנן ארבע סיבות המעוררות תלמיד חכם לומר דברי תורה ברבים, ואין אפוא כאן כל מחלוקת, אלא כל אחד בחר באחת מן ארבע הסיבות הללו.
פסוק כ:
הסיבה הראשונה: להראות חכמתו ושכלו בעם, וזה מותר, כמו שאמרו (נדרים סב ע"א): שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה. על כן הוא ממשיל דבריו לסולת נקיה, כלומר דברים ברורים שאין לחלוק עליהם.
פסוק כ:
הסיבה השניה: ללמד את העם דעת ולהורותם דרכי ה', ועל־כן ממשילם לדבש כי הם נעימים לחך ועריבים לאוזן השומעים, כל דבר בעתו, "אבל לא ידבר בעניינים עמוקים אשר השומעים לא יבינום או בנגעים ואהלות אשר לא ימתק להם לשמוע".
פסוק כ:
הסיבה השלישית: "אם מסתפק באיזה דבר ואינו יודע פתרונו, או אם לא יבטח בלבבו כי כדעתו כן הוא, לכן יגיד דבריו ברבים כדי שיתבררו לו הדברים, וכמאמר החכם - לעולם הוי שקוד לדבר לפני גדולים, שאם תשכיל - ישבחוך, ואם לא תשכיל - ילמדוך". ולכן ממשיל דבריו לדבש וחלב... שני הצדדים, כדי שיתבררו הדברים.
פסוק כ:
הסיבה הרביעית: להוכיח את העם ולהשיבם מדרכם התועה, וכאן חולקים רבי יוחנן וריש לקיש, כי הבא להוכיח את העם צריך להיות בעצמו נקי וטהור בעיני ה' והעם כדי שלא יאמרו לו: טול קורה מבין עיניך, כלומר ככלה זו שעריבה בעיני כל, כך רבי יוחנן. ואילו ריש לקיש סובר שאין אדם שלא יימצא מי שידבר עליו רעות, ועל כן הוא מסתפק בעריבה בעיני בעלה, כלומר בעיני ה'. (פ' תצוה תשס"ג)
פסוק כ:
"...ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". לא ראיתי מי שישאל, לשם מה חזרה זו על הבקשה לתרום שמן למאור שבריש פרשת תרומה. ואם בגלל הפרטים האמורים כאן - "זך כתית" באה החזרה, אדרבה, תהא זו סיבה נוספת שלא להביאה שם. (פ' תצוה תשנ"א) וראה מש"כ שם (כה, ו). וראה "תוספות השלם" שכתב: למעלה הוא אומר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", לפי שעה לצורך המשכן, אבל כאן שציווי זה לכל הדורות - לתת שמן למאור לכל שנה ושנה, לכך הוא אומר "ואתה תצוה", שינה הלשון, לפי שכל לשון צוואה לדורות היא.
פסוק כ:
ושמא הקושי שבהשגת שמן שכזה במדבר הוא שהצריך בקשה נוספת לתרומתו. כי אמנם יש מקום לשאול, מנין יהיה להם שמן העונה על כל הדרישות הללו בתוככי המדבר, והרי אין זה שמן מאכל רגיל, וכפי שהמדרש שואל על עצי השטים, ראה רש"י למעלה (כה, כ) ועוד. ואם מצאו שמן כזה בפגישה עם גויים בנאות־מדבר, מן הסתם לא היה זה שמן למאור כשר למהדרין. (פ' תצוה תשנ"ג)
פסוק כ:
ואמר לי שלום שי' בפשטות, כי מן הסתם קנו אצל הגויים זיתים, ומהם הכינו שמן על־פי הפרטים הנדרשים. (פ' תצוה תשנ"ה)
פסוק כ:
ואם קנו אצל הגויים, למה אין אומרים כך גם לגבי עצי השטים, במקום האמור בתנחומא (תרומה ט)? וכך צריך לומר גם לגבי מיני הבשמים לקטורת. (פ' תרומה תשס"ה)
פסוק כ:
והנה מצאתי ברמב"ן על אתר שכתב: ...כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר, רק אם היה אצלם משמרת, והנשיאים הביאוהו. ע"כ. ותמיהני על שאינו נדרש לשאלה זו כבר בריש פרשת תרומה. (פ' תצוה תש"ס) וראה תרגום יונתן בן עוזיאל (להלן לה, כז-כח) שכתב: וַעֲנַנֵי שְׁמַיָא אָזְלִין לְפִישׁוֹן וְדַלְיַין מִתַּמָּן יַת אַבְנֵי בּוּרְלְוַת חֵילָא וְיַת אַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקְעָא בְּאֵיפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא וּמַחְתַן יַתְהוֹן בְּאַנְפֵּי מַדְבְּרָא אָזְלִין רַבְרְבָנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַיְיתַן יַתְהוֹן לִצְרוֹךְ עִיבִידְתָּא (וענני השמים הלכו לפישון ודלו משם את אבני בורלות חול ואת אבני המלואים להשקיע באפוד ובחשן ויורידו אותם על פני המדבר, הלכו נשיאי ישראל ויביאו אותם לצורך העבודה). וְתַיְיבִין עֲנָנֵי שְׁמַיָא וְאָזְלִין לְגַן עֵדֶן וְנַסְבִין מִתַּמָּן יַת בּוּשְׂמָא בְּחִירָא וְיַת מִשְׁחָא דְזֵיתָא לְאַנְהָרוּתָא וְיַת אַפַרְסְמָא דַכְיָא לִמְשַׁח רְבוּתָא וְלִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא (וישובו ענני השמים וילכו לגן עדן ולקחו משם את הבושם המובחר ואת שמן הזית להאיר, ואת האפרסמון הטהור לשמן המשחה ולקטורת הסמים). (הראני אביעזר ברלין שי') וראה דברי ראב"ע להלן (כט, מב). וראה מש"כ להלן (לה, כח).
פסוק כ:
ועתה קשה לי, שהנה רש"י מפרש (ד"ה כתית): ...היה כותש במכתשת... כדי שלא יהו בו שמרים וכו'. בשביל מה צריך הכתוב לומר "זך", פירוש - בלא שמרים, כדברי רש"י בד"ה הקודם, והרי איסור השמרים נאמר ב"כתית", כדבריו. או להיפך, יאמר הכתוב "זך", וממילא אדע שאין לטחון את הזיתים אלא לכתוש אותם. וראה מה שכתבתי להלן (לה, ח). (פ' תצוה תשנ"ט) וראה מחלוקת התנאים במסכת מנחות (פו ע"ב) - לפי תנא קמא יש להקפיד שהשמן יהיה זך, ולאו דווקא כתוש, ורבי יהודה סובר: "אין כתית אלא כתוש". רש"י פירש כרבי יהודה משום שמפשוטו של מקרא משמע כך.
פסוק כ:
רש"י ד"ה להעלת נר תמיד. רש"י נדרש כאן לתיבה "להעלת", ועל כן מוטב היה להשמיט מד"ה לפחות את התיבה "תמיד", אותה הוא מבאר בדיבור הבא. (פ' תצוה תשמ"ז) ואכן בדפו"ר אין גורסים מלת "תמיד" שבד"ה.
פסוק כ:
רש"י ד"ה תמיד, כל לילה ולילה קרוי תמיד וכו'. אכן זוהי הערה נחוצה. ומשום כך תמוה שלהלן (כח, כט-ל) אין רש"י מעיר כלום למלה "תמיד", ושוב מעיר לגביה שם בפסוק לה, ואינו מעיר להלן (כט, לח), אבל שוב מעיר שם בפסוק מב, וקשה לומר שבמקום זה ההערה נחוצה יותר מאשר ביתר המקומות. (פ' תצוה תשנ"ט)
פסוק כא:
רש"י ד"ה מערב עד בקר, ...ואם יִוָתֵר, אין בכך כלום. ע"כ. כלומר בלילות הקיץ הקצרים ישאר שמן. אלא שאין רש"י אומר, מה לעשות בו בשמן זה, אם להשתמש בו למחרת או לפנותו (לאן?). וצריך לעיין ברמב"ם. (פ' תצוה תשנ"ו)
פסוק כא:
ואכן, ראה הלכות תמידין ומוספין (ג, יב): "כל נר שכבה, מסיר הפתילה וכל השמן... וזה שהסיר - משליכו במקום הדשן אצל המזבח" וכו'. (פ' תצוה תשנ"ז, בשעת הלימוד עם אביתר שי')