פסוק ב:ויקחו לי פירש״י ז״ל לי לשמי. לכאורה משמע דכוונת הרב לשלול דלא נפרש בסתם לי דהא לא שייך ח״ו שאינו צריך לבריות אלא רוצה לומר לשמי. וכך פי׳ הר״אם אבל אינו נלע״ד שהרי מצינו בכמה מקראות הדומין לזה דלא פירש״י בהו ולא מידי כגון עשר אעשרנו לך קדש לי כל בכור כל פטר רחם לי אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ וכן רבים אלא נר׳ דכאן מרגיש רש״י ל׳ ויקחו דהול״ל ויתנו ורמז בתירוצו מ״ש במדרש וכי מי שנ׳ לה׳ הארץ ומלואה וכו׳ הוא צריך לב״ו אלא שחומד לישראל להשרות שכינתו בהם ע״כ ולכך כתיב ויקחו שישראל יקחו להקדוש ברוך הוא ע״י תרומה זו וכי היכי דלא תיקשי לפי המד׳ דא״כ הול״ל ויקחו אותי. ולכך מתרץ דאדרבא לא שייך מלת אותי ממש כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ית״ש רק הוא ע״ד ושמו את שמי על בני ישראל דהיינו שיחול שמו ית׳ עליהם והיינו דקאמר לי לשמי:
פסוק ב:תרומה הפרשה יפרישו מממונם וכו׳ הוצרך להוסיף דברים אלו על הכתוב לפי שכבר פי׳ דויקחו לי לא קאי אתרומה נמצא שאין כאן אלא מלת תרומה לבד ולכך הוצרך לפ׳ דמלת תרומה סגי דהיינו הפרשה ור״ל שיפרישו וכו׳ וכבר הוסיף הכתוב לבאר מאת כל איש וכו׳:
פסוק ב:תקחו וכו׳ ג׳ תרומות אמורות וכו׳ משמע ודאי דרש״י קחשיב להו כסדרן שהם כתובים בתורה. וטעמו דהאמצעית דכתיב ביה תרומתי משמעו על הקרבנות דהיינו המיוחדת לי כדכתיב את קרבני לחמי וכו׳ והשלישית דכתיב וזאת התרומה זהב וכו׳ פשיטא דקאי על תרומת המשכן. א״כ ממילא הראשונה מיירי בתרומת האדנים וכך מפורש בהדיא בירוש׳ דשקלים פ״ק. אך ק׳ דכיון שהראשונה מיירי בשל אדנים והוא בקע לגלגולת כמ״ש רש״י א״כ אמאי כתיב בה מאת כל איש אשר ידבנו לבו דלא שייך לשון נדבה כיון שיד כלם שוה בה ונראה דר״שי גופיה כיון לתרץ זה בדיבור דלעיל שכתב ידבנו לשון נדבה והוא ל׳ רצון טוב. ולכאורה ק׳ והלא כל הכתובים מלאים מלשון נדבה והוא דבר ברור שלא היה צריך ר״שי לטרוח עצמו ללמדנו מהו לשון נדבה אלא כוונתו דהכא אי אפשר לפ׳ ל׳ נדבה ממש כמו שאר מקומות. דהא הך תרומה מיירי באדנים כדלקמיה שיד כולם שוה ולא שייך א״כ לכתוב בה שיתן כל איש כפי אשר ידבנו לבו אלא ל׳ נדבה הכא הוא ע״ד ההשאלה והוא לשון רצון טוב כלו׳ שיתנו מה שעליהם ליתן דהיינו בקע לגלגולת ברצון טוב. ומ״ש רש״י י״ג דברים וכו׳ כבר צווחו בה קמאי דקמאי דהא חזיא דטפי נינהו. איברא דרש״י מסיים בה כשתדקדק בהם אבל צריך לידע ולהבין מהו זה הדקדוק. וראיתי בש״ח שתי׳ בשם נח״י דאבני שהם ואבני מלואים הנשיאים הביאו. ורש״י לא חשיב אלא מה שהצבור נדבו ע״כ וק״ט דא״כ מה״ט לית לן למחשב נמי שמן למאור והבשמים דהנהו נמי נשיאים הביאום כדכתיב בהדיא והנשיאים הביאו את אבני השהם וכו׳ ואת הבשם ואת השמן. ואין לנו לומר אלא מ״ש הרא״ם דתכלת וארגמן ותולעת שני קמ״ל רש״י דנחשבים לא׳ ששלשתם צמר אלא שחלוקים בגוון. ברם לפי׳ הרב נמי ק׳ אמאי מייתי רש״י זה כאן דנר׳ דעדיין אינו מקומו דבתחלה הו״ל לפ׳ זהב וכו׳ ותכלת צמר וכו׳ וארגמן צמר צבוע וכו׳ ואחרי ככלות הכל לימא י״ג דברים הללו וכו׳ דהשתא איזה קשר יש לדברים הללו עם מ״ש לעיל שלש תרומות וכו׳. ועוד יש להבין מאי דוחקיה להכניסנו בדקדוק זה כדי שיצא לנו מנין י״ג ומאי נ״מ אם הם י״ג או פחות או יותר הול״ל כל הדברים האמורים כלן הוצרכו למלאכת המשכן ונראה יהיו כמה שיהיו. ונר׳ לע״ד דכוונת רש״י ז״ל לתרץ הרגש א׳ בפסוק עצום מאד מ״ש דכשמונה הדברים האמורים הולך ומונה בוי״ו המוסיף על ענין ראשון זהב וכסף וכו׳ וגם בתחלת הפסוקים ותכלת וארגמן וכו׳ וערת אילים וכו׳ עד ועצי שטים. ואחר כך מתחיל הפ׳ בלא וי״ו שמן למאור וה״נ בקרא דבתריה אבני שהם וכו׳ ומה נשתנו אלו מאלו. לכך צריך לפרש דלא נצטוו הצבור להביא רק זהב וכסף וכו׳ עד ועצי שטים דעד כאן יהיו כלם רשאים ושוים להביא הקטני׳ עם הגדולים יחד עשיר ואביון ראשיהם זקניהם וכו׳ כל איש ישראל. ולכך כלם כתובים יחד בהרדפ׳ הוי״ו. ומשם ואילך הוא ציווי אחר פרטי ולא קאי הציווי לצבור רק לנשיאים בפרטות ולכך הפרידו הכתוב מהנהו דלעיל. ועפ״י דרכנו יובן ממילא מאי דמייתי רש״י בפרשת ויקהל על פ׳ והנשיאים הביאו מה ראו נשיאים וכו׳ אלא כך אמרו יתנדבו צבור תחלה ומה שיחסר אנו משלימים כיון שהתנדבו הכל אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו אבני השהם וכו׳. וק׳ דכיון דנראה שהצבור התנדבו בלב שלם וברוח נדיבה עד שהביאו כל הצורך והותר למה לא הביאו ג״כ אבני השהם וכו׳ אין לומר שלא היו להם אבנים טובות שהרי עם המן היו יורדים להם. ותו דהתינח אבנים טובות שמן ובשמים מאי איכא למימר. א״ו שלא הביאום לפי שכך היתה גזרת הכתוב שאותם הדברים יביאו הנשיאים נוסף על נדבותם עם הצבור ביתר הדברים באופן שהציבור הביאו כל מה שהיה מוטל עליהם. וכל זה לא הוצרך רש״י לכתבו כאן בפירוש שסמך על מ״ש בפרשת ויקהל והנשיאים הביאו את אבני וכו׳ דמפשטיה דקרא מוכח הכי שאותם הדברים הוטלו עליהם להביא וממילא תוכל לפרש ולהבין הטעם שהופרדו אלו מאלו. ורמזו כאן בלבד באמרו כשתדקדק בהם שהרי אם באת לחשוב גם השמן והבשמים ואבני שהם וכו׳ תמצא יותר על י״ג שהרי הם ט״ו ובמדרש מונה י״ג דברים דהרי איתא במ׳ תנחומא אמר רבי יוסי בר סימון לא תהיו סבורין שאתם גומלים עלי י״ג דברים כנגד י״ג דברים שהפרשתי לכם במצרים ואלו הן ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואכסך בשש ואחבשך משי ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך ואתן נזם על אפך ועגילים על אזנך ועטרת תפארת בראשך ולחמי וכו׳ סולת ושמן ודבש האכלתיך. הרי י״ג דברים שהפרשתם לי כנגד י״ג דברים שהפרשתי לכם במצרים ע״כ. באופן דבהכרח לחשוב בכאן י״ג דברים דוקא כנגד י״ג דברים דהתם שנאמרו וכו׳ ולפי מ״ש רש״י לעיל בסמוך ג׳ תרומות אמורות וכו׳ ניחא הכל שהרי הם י״א דברים מזהב עד עצי שטים שהן הן הדברים שהיו נדבת צבור וכשתמנה כסף לג׳ שהרי היו ג׳ מיני כסף א׳ בקע לגלגולת לאדנים וא׳ בקע לגלגולת לקרבנות ועוד כסף הבא בנדבה שעשאוה לכלי שרת וגם הם בכלל מלאכת המשכן דכליו נמי מיניה נינהו הרי הם י״ג והן הן כנגד הי״ג דברים שהפריש הקדוש ברוך הוא לישראל וכנגדם נצטוו להפריש כלם י״ג דברים הללו והיינו דקפיד רש״י למצוא כאן הי״ג דברים והיינו דקאמר לכשתדקדק בהן שאז תבין שהן דוקא י״ג לא פחות ולא יותר שהרי אין לך למנות רק עד עצי שטים ויש לך למנות הכסף לשלשה כדאמרן והבן כי הוא בעיני כפתור ופרח:
פסוק ג:זהב וכו׳ כלם באו וכו׳ ק״ל לרש״י דכיון דהכא מיירי בתרומת נדבת המשכן כדלעיל הרי לא מצינו במשכן שום דבר מכסף רק האדנים שהם לא שייכי להך תרומה וא״כ מה עשו מכסף זה ולכך מתרץ דלעולם בכסף זה כלל גם כן הכתוב הכספים דלעיל דבקע לגלגולת. אלא מיהא מאחר שעירבו הכתוב עם האחרים שבאו בנדבה ש״מ דקמ״ל שהיה ג״כ כסף שבא שם בנדבה אף על פי שלא הוצרך לעיקר המשכן גופיה ואמנם עשאוהו לכלי שרת:
פסוק ד:ותכלת וכו׳ וצבעו ירוק לאו דוקא דהא תכלת דומה לרקיע אלא נוטה לגוון הירוק קאמר:
פסוק ד:ושש הוא פשתן אין כוונת רבינו לפ׳ דשש הוא פשתן שזה דבר ידוע ותדע דהא בפ׳ מקץ על פ׳ וילבש אותו בגדי שש לא פי׳ שם הוא פשתן. והראיה על זה שאין זו כוונתו דא״כ הול״ל שש פשתן ומאי היא דקאמר מר. אלא כוונתו להכריח בזה פירושו דלעיל דתכלת וארגמן ותולעת שני שלשתן צמר אלא שחלוקים בגוון דהא שש הוא פשתן ומדשש כיתנא ע״כ תכלת וארגמן ותולעת שני עמרא ודיוק כזה איתא בגמרא דיבמות:
פסוק ד:ועזים נוצה וכו׳ והא דכתיב עזים סתם אפשר שהוא ללמד שיהיו טוים מע״ג העזים עצמן כדאשכחן דעבוד:
פסוק ה:תחשים מין חיה לאו דוקא דהא בגמ׳ דשבת אמרי׳ דלא הכריעו בה חכמים אי מין בהמה היה. או מין חיה. אלא כלומר מין בעל חי ואפי׳ היא מין בהמה יש לקרותה חיה דבהמה בכלל חיה ולאפוקי מבעל דבק טוב דכתב שרש״י פי׳ מין חיה ולא מין בהמה דאזלי׳ בתר רובא ובהמות טהורות אינם רק ג׳ וחיות הן ז׳ ע״כ וליתא דבריה בפ״ע הויא כדאי׳ בגמ׳ ולא ממין ג׳ ולא שבע:
פסוק ה:ועצי שטים ומאין וכו׳ ההרגש שמבחוץ דבשלמא בכלהו שייך לומר אשר נמצא אתו שהרי כלם בכלל נכסים אבל עצים בעלמא לאיזה תכלית היו אותם האנשים מצניעין עצים. באופן שנמצאו בידם להביאם בנדבה. ומשני שיעקב וכו׳ ואדרבא בזה נודע מי מהם היו חכמים דהיינו אותם שנמצאו בידם עצי שטים שהוציאו ממצרים שהיה להם המסורת שעתידים לבנות המשכן:
פסוק ו:שמן למאור וכו׳ תרתי קשיא ליה בקרא חדא מאי רבותא איכא בשמן שהיה צריך להביאו בנדבה ומשני שמן זית זך שהיה צריך חכמי לב בעשייתו. ותו קשיא ליה מאי למאור בל״מד הידיעה דמשמע המאור הידוע. ומשני להעלות נר תמיד שהוא המאור הידוע במשכן. ואי הוה כתיב שמן למאור בשבא לא הוה ידעינן מידי על איזה מאור מדבר והוה קשיא נמי מה חכמה בשמן כדעיל אבל ממאי דכתב בל״מד פת״ח שהוא המאור הידוע דמנורה ממילא ידעי׳ שהוא שמן משונה כמפורש בואתה תצוה:
פסוק ח:ועשו וכו׳ לשמי וכו׳ היינו כעין מ״ש בתחלת הפ׳ דלא שייך לומר שהבית לו ממש כי הנה השמים וכו׳ ולכך צריך לפ׳ לשמי והיינו כדאיתא במד׳ שזה א׳ מהדברים שכששמע משה מפי הגבורה נרתע לאחוריו. אמר לפניו רב״שע הנה השמים וכו׳ א״ל משה לא כשם שאתה סבור וכו׳ ואף על גב דלפי הפשט א״צ לפרש מידי דמ״הט לא פיר״שי מידי גבי קדש לי כל בכור וכו׳ וכדכתיב׳ לעיל שאני הכא דמיותר הוא והוה סגי לומר ועשו מקדש דהא כבר מסיים ושכנתי בתוכם א״כ ממילא ש״מ שלו הוא. אלא מוכרח שהכוונה לשמו דבעי׳ עשייה לשמה:
פסוק יא:מבית וכו׳ ג׳ ארונות וכו׳ דיוקו מדהדר וכתב תצפנו יתירא א״ו ה״ק מבית ומחוץ שהם ג׳ ארונות וכו׳ ונמצא שהוא מצופה מבית ומחוץ אבל עדיין חסר שפתו העליונה שאינו מצופה והוצרך לחפות שפתו וכו׳ והכי אי׳ בילקוט ומה ת״ל תצפנו מלמד וכו׳ וטעם אלו הג׳ ארונות כבר הביא הרא״ם בשם המד׳ דארון עץ הוא הת״ח שאף על פי שהוא עני צריך לנהוג בו כבוד בשביל תורתו ע״ש. ותו איתא ביומ׳ אמר רבא כל ת״ח שאין תוכו כברו אינו ת״ח שנא׳ מבית ומחוץ תצפנו. ועוד אפשר לי לומר שרומז ב׳ דברים שהם צריכים לת״ח תורה ומעשים טובים. וכנגד התורה הוא הציפוי שמבחוץ כדכתיב בחוץ תרונה. וציפוי הפנימי כנגד המ״עט דכתיב בהו והצנע לכת וכמ״ש ז״ל. וע״פי דרכנו למדנו תירוץ לקי׳ אחת שראיתי בש״ח דאמאי שינה רש״י סדר הפ׳ דכתיב מבית ברישא והדר מחוץ. ורש״י נקט נתן של עץ לתוך של זהב וכו׳ שנמצא מצפה מחוץ תחלה. וע״פי האמור שהצפוי רמז לב׳ דברים תורה ומע״ט ניחא דבפ״ג דאבות איתא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ופי׳ הר״ב שם דר״ל שמקדים במחשבתו יראת חטאו וכו׳ והוא ע״ד שאמרו תחלת המחשבה סוף המעשה. והוכרח לפ׳ כן כמ״ש התיו״ט שם שהרי אדרבא שנינו אין בור ירא חטא וכו׳ אלא דהתם בפועל והכא במחשבה ובזה ניחא שהפ׳ הקדים מבית וכדקתני נמי התם כל שיראת חטאו קודמת ומיהו רש״י כיון להודיענו שאין זה אלא בבחינת המחשבה דוקא אבל בפועל א״א אלא צריך לתת של עץ לתוך של זהב דהיינו הציפוי החיצון תחלה שהיא התורה שממנה ילמד מה שעליו לעשות ורש״י ביאר כוונת הכתוב כאן כמו שביאר הר״ב שם כוונת המשנה ואפשר שכאן הפ׳ עצמו רמזו במאי דהדר וכתב תצפנו אחר כך:
פסוק יא:זר וכו׳ הארון החיצון גבוה וכו׳ ק׳ מנ״ל הא דילמא יעשה זר בפ״ע ויחברנו סביב הארון דהכא לא כתיב מקשה ולא כתיב מן הארון דליהוי משמע מן הארון גופיה כדכתיב גבי כרובים מן הכפורת תעשו וכו׳ ואפשר שדיוקו מדכתיב ועשית עליו זר וכו׳ דמשמע דבשעת עשייה כבר הוא עליו דאם לא כן הכי הול״ל ועשית זר זהב ונתת אותו עליו סביב:
פסוק יב:פעמותיו וכו׳ ובזויות העליונות וכו׳ הכי מסתברא דאל״כ אלא שהם למטה הרי מכריע כובד המשא ונהפך ונופל ואע״פי שהארון נושא את נושאיו מ״מ לא סמכינן אניסא. ומל׳ רש״י ז״ל משמע דלמעלה סמוך לכפורת ממש היו הטבעות. אבל בש״ס דשבת פ׳ המצניע דצ״ב מבואר דלאו הכי הוה דאי׳ התם המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת. ואיתא התם בלישנא בתרא דגבהן של לוים כאדם בנוני ג׳ אמות דגמיר לה מארון דאמר מר ארון ט׳ וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע אשתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי דארון אינו תלוי למטה מכתפותיהן אלא ו׳ טפחים וב׳ שלישי טפח ע״כ. הרי בהדיא דהטבעות שבם נתונות הבדים היו תחת שליש העליון של הארון. ואפ׳ דמש״ה לא נקט רש״י אצל הכפורת אלא סמוך לכפורת ולעולם לאו אצלו ממש אלא סמוך לו קצת שהיו בשליש העליון. אך אעיקרא דמלתא דסוגיין דשבת קשיא לי טובא דהיכי בעי למימר שהבדים היו אחר שליש העליון כדי שיהיה תלתא דטונא מלעיל וב׳ תלתי מלרע והלא ע״ג הכפורת היו הכרובים שגובהן י׳ והם מקשה דלפי הנראה כובדן גדול מאוד ואפשר דאפי׳ טפי מארון גופיה הוו והיכי קאמר דהואי תלתא דטונא מלעיל וצ״ע:
פסוק טז:העדות התורה וכו׳ אין כוונת הרב על הס״ת דהא אפילו למ״ד שגם הוא היה בארון מ״מ לא נכתב עד סוף המ׳ שנה. אלא ללוחות קרי להו תורה וכדכתב רש״י גופיה בפ׳ פקודי על פ׳ ויתן את העדות הלוחות ותדע דהכא נמי מסיים בה שהוא לעדות שצויתי אתכם מצות הכתובות בה ואי קאי על כל מצותיה של תורה הרי באותו זמן עדיין רובן לא נצטוו והול״ל שאצוה ולא שצויתי א״ו אעשרת דברות קאי שהם לעדות על כל התורה שהרי שמעום בסיני מפי הגבורה ממש:
פסוק יז:אמתים וכו׳ עביה טפח. מסקי׳ בפ״ק דסוכה דף ה׳ דגמרי׳ פני פני לג״ש כתיב הכא פני הכפרת וכתיב פני הכרובים וגמירי דאין פני כרוב פחותים מטפח ודלא כמ״ש הרא״ם ז״ל דגמר מעל פני יצחק דאין פנים פחותים מטפח ע״ש בגמ׳:
פסוק יט:ועשה וכו׳ שלא תאמר וכו׳. ובפ׳ זה לחוד לא סגי אלא צריך גם קרא דלעיל ועשית שנים כרובים ללמד דבעי׳ שיהיו שניהם שוין:
פסוק יט:מן הכפורת וכו׳ זהו פירושו וכו׳ דממקשה לחוד לא הוה ידעי׳ מהו ההקשה הזאת ואי מן הכפורת לחוד ה״א מאי מן הכפורת מקצת הכפורת לאפוקי שלא יהיו בכל שטח הכפורת לכך צריכי תרווייהו:
פסוק כא:ואל הארון וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דהול״ל ונתת אל הארון את העדות ולכך מתרץ דה״ק ואל הארון לחודיה קודם נתינת הכפורת תתן את העדות:
פסוק כב:ודברתי וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דהול״ל על הכפורת מאי מעל אלא ה״ק מעל הכפורת תצא הקול עד המקום אשר אתה עומד עליו באהל מועד חוץ לפרכת:
פסוק כט:וקשותיו וכו׳ אבל ל׳ מנקיות וכו׳ היה אפ׳ לומר דאדרבא מקו׳ יש בראש לחזק סברא זו דאילו לדברי האומר קשותיו אלו סניפין שמקשין אותו ומנקיותיו הן הקנים שמנקין אותו קצת קשה דאמאי מנקיותיו כתיב במ״ם ולא כן בקשותיו והו״מ למכתב נמי מְקַשׁוֹתָיו וא״נ לכתוב תרווייהו בלא מ״מ ולכתוב ונקותיו אלא מזה משמע לאלומי פירוש קמא דקשותיו הוא שם דבר מל׳ קסוא. ומנקיותיו אלו סניפין ונקראין כן ע״ש המפעל שהם סובלין הנקיות ולכך כתיב במ״ם שהוא מבנין מפעיל זה היה נראה לפי דברי הרב אבל כבר הקשו עליו התוס׳ בפ׳ ב׳ הלחם שלא מצינו בזה שום מחלוקת ושגם דברי אנקלוס יש ליישב על הקנים. ולענין דיוקנו יש ליישב דבקנים לא שייך לקרותן נקיות שהרי אין בעצמן שום נקיות אלא שבגללן נשאר הלחם נקי ולכך כתיב מנקיות שהוא פועל יוצא ללחם ובסניפין הוא להיפך דלא שייך לקרותן מְקַשׁוֹת שהרי אינם מקשין את הלחם בפועל אלא ר״ל שהם קשין וסובלין כובד הלחם:
פסוק לד:משוקדים וכו׳ זה אחד וכו׳ כלהו איתנהו ביומא פ׳ הוציאו לו ומ״מ רבינו לא כתבו בשום חד מנייהו אלא כאן לפי שנראה לו דהכא מוכרח ע״פ הפשט ג״כ לומר שאין לו הכרע שהרי יש לו טעם מפסיק במלת גביעים דמשמע דלא קאי משוקדים אדלעיל וגם במלת משוקדים יש ג״כ טעם מפסיק שנראה דלא קאי אלמטה וע״כ אחד מנייהו קאי והילכך אין לו הכרע וליכא למימר צא ולמד מן הקנים דבהם לא כתיב משוקדים אלא בגביעים וה״נ נימא הכי דאיכא למימר אדרבא אי בגביעים קאמר לא הוה צריך למכתביה דנילף גביעים דהכא מגביעים דהתם דהנך נמי צריכי משוקדים וא״כ כי כתיב הכא ללמד על הכפתורים הוא דכתיב ושוב נוכל להפוך הסברא אי על הכפתורים ופרחים בא ללמד הול״ל כפתוריה ופרחיה משוקדים ומדהקדים משוקדים סמוך לגביעים איכא למשמע דאגביעים קאי ולכך בודאי אין לו הכרע:
פסוק לז:והאיר וכו׳ כלפי האמצעי וכו׳ איכא למידק אמאי לא סיים רש״י כמו שסיים בפ׳ בהעלותך ולמה כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך. ונרא׳ דהכא ליכא שום הכרח לפרש כן דדילמא גזרת הכתוב כך הוא שיעשה הנרות מוסבות כלפי האמצעי ולעולם דאין הטעם משום שלא יאמרו וכו׳ אבל בפ׳ בהעלותך דהתם עיקר המקרא מיותר וע״כ לדרשה אתא שהרי מאחר שכבר כתב כאן ובפ׳ ויקהל שעשו הנרות מוסבות אם כן מלתא דפשיטא דממילא כשידליקם יסובו אורן אל מול אמצעי ואמאי הוצרך לכתוב עוד אל מול פני המנורה אלא ודאי למדרש דאיכא טעמא ומסברא אמרי׳ כדי שלא יאמרו וכו׳:
