א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃ ג וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ ד וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ ה וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ ו שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ ז אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃ ח וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃ ט כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ׃ י וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ יא וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ יב וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית׃ יג וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃ יד וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם׃ טו בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃ טז וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ יז וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ׃ יח וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃ יט וַ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃ כ וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃ כא וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ כב וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כג וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ כד וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ כה וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב׃ כו וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו׃ כז לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּהְיֶ֖יןָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃ כח וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא־בָ֖ם אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃ כט וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ ל וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד׃ לא וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ לב וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי׃ לג שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃ לד וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁקָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ׃ לה וְכַפְתֹּ֡ר תַּחַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃ לו כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ לז וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ׃ לח וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ לט כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ מ וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק ב:
ויקחו לי תרומה התנה כמה פרטים: א) לא אמר ויתנו לי תרומה, שאז היה מ"ע וחיוב על כל אחד ליתן, וה' רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע"י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע"י הצווים לכן באר שאינו מצוה שיתנו רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה ניתן, ב) לי לשמי, שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או ע"מ לקבל פרס וכדומה רק לשם ה' בלבד, ג) שיקחו תרומה, שהנותן לא יתן כל רכושו רק תרומה לבד כמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ד) מאת כל איש שכבר בארתי בהתו"ה (צו סי' קנג) שבמקום שבא לשון לקיחה על שליקח מן הנותן ברצון דרך מתנה יש הבדל בין לשון קח ממנו ובין לשון קח מאתו, שקח מאתו מציין שנותן ברצון טוב שלא ע"י שום הכרח, ולא יבא לשון קיחה מאתו אם לוקח מן המקום או מבלתי בעל רצון, ובזה במ"ש מאת כל איש, מציין שהנותן הוא בעל רצון ובחירה ונותן בטוב לבו, לא ע"י שיכריחוהו אחרים או שיתן מפני הבושה וכדומה, ה) שלא יחשבו שלא יקחו נדבה זאת רק מן העשירים וראשי העדה, אמר מאת כל איש, ו) שלא יחשבו שאין לקבל רק נדבה גדולה ודבר חשוב, אמר אשר ידבנו לבו כל מה שיתנדב אף חוט אחד, ז) רמז מ"ש דוד הע"ה (דברי הימים א כ״ט:י״ד-ט״ו) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי כל הקנינים מתיחסים לה' ושלו הם כמ"ש (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, ואינם כל האדם, רק בעת שמתנדב לש"ש אז הוא זוכה בהם שיחשב כאלו הוא שלו ואז הוא לוקח מה' וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו לה', ועז"א ויקחו לי, שע"י שיתנדב לשם ה' הוא לוקח מה' וזוכה בו:
פסוק ג:
וזאת ח) צוה שלא יקחו רק ט"ו מינים הנחשבים שהם עצמם נעשה מהם המשכן לא שימכרו הנדבות או יחליפו ויקחו תמורתם דברים הצריכים למלאכה, ובאשר היה המשכן שקול כנגד העולם כמ"ש חז"ל שנברא ביו"ד ה"א העה"ז והעה"ב היו ט"ו מינים במספרם, ורמז במלת וזאת יחוד קוב"ה ושכינתיה, מלת זאת עם הוי"ו הנודע:
פסוק ח:
ועשו לי מקדש. כבר בארתי ברמזי המשכן שענין המשכן היה קבוצת כל נפשות ישראל לקומה שלמה מתיחסת עם האלהות שבעולם הגדול, שעולם הגדול הוא המקדש של מעלה, והראה ה' למשה את המקדש הגדול וכל צפונותיו וגנזיו ומשכיותיו שעז"א בכל ביתי נאמן הוא. כי הראה לו ביתו הגדול וסודותיו שהוא המקדש הכולל שעז"א ככל אשר אני מראה אותך, ועז"א שביום הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו. שמאז נמשך השפעת ה' בעולם הגדול לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה, וצוה וכן תעשו שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין א"ע להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו. כמ"ש ה' לדוד (שמואל ב ז׳:י״א) והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה', ר"ל שאתה בעצמך תהיה בית לה' כי דוד היה רגל רביעי שבמרכבה, ובאופן זה כן תעשו לדורות שכ"א יבנה מקדש בחדרי לבבו ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה', עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת כמ"ש אברהם ואנכי עפר אפר, שחשב א"ע שהועלה עולה לה' ואפרו צבור על מזבח הלב הנשבר והנדכה לפני קונו:
פסוק ח:
רמזי המשכן
פסוק ח:
כבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד, וכל המציאות נקרא בשם האדם הגדול, פי' שכמו שכל אברי האדם הגם שכ"א מהם הוא ממזג ותכונה מיוחדת, הם מתאחדים להיות איש אחד וכולם קשורים קצתם בקצתם וכ"א משלים את חברו, עד שאם יחסר אבר פרטי אחד או גיד אחד הוא מום וחסרון בכל הגויה, כן כל המציאות והעולמות אין מספר אשר ברא ה' הם ערוכים ומסודרים כאיש אחד וגויה כוללת וכולם קשורים זב"ז, וכל אחד הולך מהלך השלמות להשלים ולהעמיד הגויה הכללית כאשר ישלימו אברי הגוף את הגוף בכלל, וכמו שהאדם עקרו הוא הנשמה האלהית שהיא המחיה את כל הגוף והיא המשפעת בו התנועה וההשכלה, ואם תפרד מן הגויה אז כל האברים הם עצמות מתות מפוזרות, כן האלהות המתפשטת והשופעת אורה וחיותה בכל העולמות היא נפש האדם הגדול הזה, והיא המקשרת כל הגויה הכללית היינו כל העולמות הרבים מראש ועד סוף להיות קומה שלמה וגויה כללית שבה יתראה חכמתו של יוצר בראשית, שחכמתו היא עצמותו יתברך השופע בכל העולמות מזה הצד שהוא פונה (את) [אל] העולמות להניעם ולהנהיגם ולהחיותם (כי הא"ס כפי מה שהוא בעצמותו הוא נעלם בתכלית ההעלם, וכל מה שחזו בו הנביאים והשיגו ממנו החכמים, הוא רק מזה הצד שהוא נפש העולמות וחיותם ורוחם ונשמתם, שבזה ידמו אותו כנפש המתלבש תוך הגויה ומחיה כל אבריו וגידיו וקנותיו ומתראה בכל אבר כפי מה שיכיל האבר והכלי ההוא, למשל במוח מתראה כנפש המשכלת, בלב כנפש החיונית וכדומה, וכן תתפשט האלהות בעולם הגדול בכל עולם לפי מה שיכיל כלי העולם ההוא), וכמו שהנפש באדם היא עקר האדם והיא הנקראת בשם אדם באמת, והגוף הוא רק הלבוש החיצון שבו יתלבש האדם הפנימי, שהנשמה שהיא האדם האמתי תראה כחותיה ופעולותיה ע"י האברים שהיא מתלבשת בהם, כן האלהות המתלבשת באדם הגדול שהיא המציאות הכללי היא עקר האדם הכללי הזה, ונקרא בשם אדם שעז"א חז"ל (במדבר רבה פ' י"ט ובמדרש קהלת) גדול כחן של נביאים שמדמים גבורה של מעלה בצורת אדם, ובב"ר (פרשה כ"ז) שמדמים הצורה ליוצרה:
פסוק ח:
וכמו שנקרא העולם בכללו בשם אדם גדול כן נקרא האדם בשם עולם קטן, כי כל העולמות שברא ה' וכל המציאות כולו שנוסד בששת ימי המעשה ועד סוף כולם נקבצו באו ביצירת האדם והושתלו בו, כמ"ש (תהילים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו כמש"פ בפירושי שם, עד שהאדם הוא צלם כל מעשה בעולם הקטן הזה ומניעה ומחיה ומנהיגה אותו כהתפשטות האלהות בעולם הגדול, וע"ז המליצו חז"ל במדרש ב"ר (פ"ת) משל של אדה"ר עם הקב"ה כמלך ואפרכוס שושבו בקרונין, כי האדם מנהיג את מרכבתו הקטנה שהיא גויתו, כמו שינהיג המלך העליון את מרכבתו הגדולה שהוא העולם הגדול כמ"ש בפי' מעשה בראשית:
פסוק ח:
והרמב"ם בפע"ב ח"א מספר המורה כתב שהדמוי אשר דמינו העולם בכללו כאיש מבני אדם יתחלף ממנו בג' דברים, א) שהלב מכל בע"ח שי"ל לב הוא באמצעותו ובתוכו, ושאר האברים הפחותים ממנו מקיפים אותו מבחוץ ובעולם הוא בהפך שהנכבד שבו מקיף את הפחות, ב) שהאבר הראשי מכל בע"ח שיש לו לב יקבל תועלת מהאברים שתחת ידו ותשוב אליו תועלתם, ואין כן המציאות הכללי שכל מי שישפיע הנהגה או יתן כח לאשר תחתיו לא ישוב אליו תועלת כלל, וישפיע ויתן מה שיתן כנתינת המטיב החונן אשר יעשה זה לנדיבות טבעי ולמעלתם לא לתועלתם. והשלישי, כי זה הכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו, והשי"ת אינו כח בגוף העולם אלא נפרד מכל חלקי העולם, והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם חבור נעלם ממנו תכליתו וכו':
פסוק ח:
והנני אומר שדברי הרמב"ם מ"ש שבהאדם הגדול כל הנעלה מחברו מקיף את חברו זה יצדק בבחינה שהוא סובב כל עלמין, אבל בבחינה שהוא ממלא כל עלמין כל הפחות מחברו מלביש את חברו עד שאור א"ס מוקף מכולם, וכמ"ש בע"ח (שער היכולת ענף ג' וענף ד') בענין עגולים ויושר שבעגולים המעולה מחברו סובב ומקיף על חברו, והעגולים היותר גרועים מכולם הם היותר פנימים מכולם, אבל ביושר הוא בהפך, כי היותר פנימי הוא עליון ומעולה מכולם, והחיצוני שבכולם הוא היותר גרוע מכולם, ויושר זה מלביש לוה וזה לוה עד שהגרוע מכולם הוא מלבוש לכולם, וידוע שמה שציירו שכונת ה' המתפשטת בעולמות להחיותם כתפארת אדם, היא רק על בחינה זו דיושר, שעל בחינה זו אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו כמ"ש בע"ח בכ"מ, ובבחינה זו העולם הקטן והגדול דומים שהפחות מחברו מקיף את חברו, ולב העולם הגדול שהוא אור האלהי מוקף מכולם:
פסוק ח:
והנה ה' ערך את ההנהגה באופן שכל הכחות והעולמות וסדרי המרכבה וכל המעשה אשר יעשה האלהים בעולמו ערוך ונמשך לפי מעשה ב"א לטוב או לרע, וכבר המשילו זאת חקרי לב למה שהמציאו חכמי המוזיקא בשני כלי זמר אחד גדול ואחד קטן העומדים בהיכל מוכן לכך בסדר ובערך ובגבול ידוע, שאם יפרשו על פי הנבל הקטן, ותן הנבל הגדול זמירות לעומתו, וכן ערך ה' שהנבל הגדול אשר עשה שהוא העולם בכללו, יתן זמירות לנגן נגוני שמתה או עצב, טוב או רע, לפי מה שיפרש האדם על פי הנבל הקטן שהוא גופו, שאם ישמיע נגונים ושירים טובים ותשבחות כפי מצות ה' וחוקיו ומשפטיו, כן ינגן הנבל הגדול שהוא העולם שירו שמחה וחדוה שפע וברכה וכל טוב, ואם ושמוע קול קינים והגה והי בעברו מצות ה' ותורתו, כן יגדל המספד על הנבל הגדול, על החרבן וההשחתה שיהיה בכל העולמות, ובאשר המאציל חפץ תמיד להיטיב ולהשפיע אך טוב וחסד, וזה א"א מבלעדי עזר האדם שיתן לו כח ע"ז ע"י מעשיו הטובים שבם יעורר עוז וחדוה למעלה, א"כ הוא דומה גם בזה אל לב האדם לאדם שמחבל תועלת וכח מהאברים שתחת ידו שהם ישלחו אליו מרוצת הדם והחיות ויתנו לו כח להשפיע ולהריק חיות לכל הגויה, גם ההבדל השלישי שנתן שהכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו, זה יצדק על השכל הנקנה שהוא כח בגוף בלתי נפרד, לא על הנשמה האלהית שהיא חיה ורבת פעלים גם כשתפרד מן הגויה, וקשורה עם הגויה הוא רק כל ימי חיי הגויה לצורך העמדת הגוף, ודומה לזה ממש מה שהשי"ת ממלא כל עלמין שהוא רק לצורך העמדת העולמות ו?מם שהוא המחיה ומעמיד אותם כנפש את הגויה וכשיסתלק מהם אז ישובו כולם לאפס, ונשגב ה' לבדו בכחו הא"ס שאין לו שום קשר עם העולם:
פסוק ח:
ואמרו חז"ל שמיום שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים, ר"ל שהאדם יטהר ויתקדש בעולמו הקטן עד שהאלהות שבו תמשול על הגוף וכחותיו שאז הוא אלוה בתחתונים כי מושל על כחותיו בכח הבחירה והאלהות שבו, ואז תעלה ההארה ממעשיו להאיר לכל העולמות, והיה כנגן המנגן בקול נאה וקול משובח עלי הגיון בכנור התחתון וירננו כל כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים וכל כתות הטבע אשר בעולם הגדול נעים זמירות לעומתו ויזילו שפע וברכה מאת חי העולם, ובזה עקר השכינה בתחתונים כי משם תצא ההנהגה הכללית לכל העולמות, וזה היה בימי האבות שהתחילו להוריד השכינה לארץ כמ"ש חז"ל האבות הן הן המרכבה, ר"ל שבאשר הנהיגו מרכבות גופם והחיות והאופנים המנהיגים את גויתם אל אשר יהיה שמה רוח האלהות הצפונה בנפשם ללכת, וכן לפי מעשיהם והכנתם בקדש נמשכה המרכבה הגדולה שהיא המציאות בכללו אחרי האלהות ושכינתו הממלא כל המציאות, שזה נמשל בפי הצופים לרוכב בשמי שמי קדם במרכבה הגדולה שנמשך לפי מה שינהיגו המה את מרכבתם הקטנה, עד שנמשך הכל הכולל אחרו החלק, והאלהות אשר בעולם הגדול נמשך אחרי האלהות אשר בעולם הקטן, א"כ הם הוו המרכבה והם היו המקדש ואהל מועד אשר שכן ה' עליהם בקדש, והם הורידו את השכינה לארץ:
פסוק ח:
אולם באשר בני עליה המה מועטים, ויחידים קדושי עליון אשר זכו להוות מקדש לה' ומעון לכבודו הם יקרי המציאות, ונפנות כל המון בית ישראל הגם שהם מאורי אור נאצלות מזיו האלהות וחלק אלוה ממעל, בכ"ז כל נפש ונפש היא רק ניצוץ קטן מהמון הרוחניות האלהיות אשר תתיחס בכללה בפי האלהיים לקומה שלמה מתוארת בכחות נשגבים רבים אשר ימליצים ולשבר את האזן בשם אברים פרטיים על שם פעולתם המתחלפת וכחותם הכולל כל מיני קדושות, וכל נפש ונפש תתיחס בערך הקומה הנפלאה הזאת רק לערך ניצוץ פרטי שביב אשיי מתפרד מאבר פרטי מכלל הקומה הכללית, ואיך תהיה היא מרכבה לשכינת הכלל הכולל בשאינה מתיחסת רק לחלק מחלקיו, ע"פ אחז"ל שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, כי כבר שערו בחכמתם האלהית כי לא יספיקו הנפשות להיות מעון ומשכן לאור השכינה בכללה עד שיתקבל מהם כשעור הזה, כי כשיצטרפו האודות הפרטים המתלכדים בכל נפש מהנה ויאירו כאחד, כבר יתהוה מהם אור גדול מופיע בהדרו מתיחס עם אור השכינה הבאה לשכון כבוד בתוכם, כמו שבהתאחד עשר נרות יגדל אורם עשר פעמים מנר יחידי ופן יוסיף האור כל שיתרבו ויתאחדו הנרות, ופן יוסיף אור הנפשות כל עוד שיוסיפו מקהלות המתאספים במכסת נפשות, וכמ"ש (בפ"ד דברכות) בעשרה אומר נברך לאלהינו, במאה אומר אלהי ישראל וכו', ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי הצבאות יושב הכרובים, מבואר כי בהתרבות הקבוץ כן תגדל התפארת ופן תוסיף ההארה, וכ"ש כשיתאספו ויתאחדו ששים רבוא נפשות וידליקו ששים רבוא נרות ששעור הזה כולל כל האורות והזהר והרוחניות הנמצא בקומה הכוללת שאז ימשיכו את האלהית למטה בכל כבודו וזיוו ותפארתו בכל פרטיו: וזאת היתה הכונה במלאכת המשכן והמקדש אשר נבנה אח"ז בירושלים בעיר שחוברה לה יחדו שם נתאחדו כל נפשות האומה הישראלית ויעמדו כאיש אחד פרטי הכולל בנפשו כל ההארות והרוחניות הנמצא בזהר האלהי המאיר לעולם כולו בכבודו באשר אליו יפנו וינהרו מכל מקומות פזוריהם ובכל תפלותיהם ומעשיהם בקדש דרך הנה פניהם כמ"ש (פ"ד דברכות) העומד במזרח מחזיר פניו למערב וכו' נמצא כל ישראל מכוונים לבם למק"א, ונשלם בזה הקומה השלמה הנפשיית המתיחסת לקומה הרוחניית אשר משם אצילות נשמותיהם, ועז"א ועשו מקדש ושכנתי בתוכם, ר"ל בתוך נשמותיהם שהתאחדו במקדש הזה לקומה שלמה וגויה כוללת, ובאשר מרע"ה היה שקול כששים ריבוא ובנפשו היו כלולים כל האורות הנקבות בקבוץ כלל ישראל אשר התאחדו בבהמ"ק, והוא עצמו היה ג"כ מקדש כולל שבו שכן המלך הכבוד בכבודו ובאורותיו, כמ"ש במדרש שהיה משה תמה על מעשה המשכן מי יוכל לעשותו וא"ל השם אפי' אחד מכם יכול לעשותו, ר"ל שהתפלא איך ימלאו הנפשות זהר ועצמה להכיל בקרבם הקדושה הכוללת שיושיע כבוד ה' עליהם באופן זה, וא"ל השם שיצויר זה גם באיש אחד אשר יכין את לבדו ויעש לו מקדש בתוכו. כמ"ש ועשו לי מקדש (בתוכם) ושכנתי בתוכם היינו אם ותקדש בקדושה העצומה עד אשר יהיה בעצמו לגוי גדול ועצום ונפשו תלבש הדר ואלהות עד שיהיה שקול כנגד כל ישראל הכוללים בנפשותיהם כל הדר המרכבה העליונה ומתנה האלהים זה אשר במקדשי הגדול בכל העולמות, עז"א לו ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, כי במשה עצמו נמצא תבנית המשכן וכל כליו, כי המשכן שהוא הגויה הכללית האוספת בפנימותה כל הנפשות של העם כולו אשר יתאספו בתוך גויה זו כאלו הוא איש אחד שהמשכן הוא גוף האיש ונפשות כל ב"י המקובצות בו הוא רוחו ונשמתו, כמו שגוף משה התלבש בו נשמתו שהוא שקול כנגד כל נפשות ישראל המאוסף במשכן, ועז"א וכן תעשו, שכן ועשו הכלל מה שעשה משה בפרט, שהיה בקול כנגד כל ישראל:
פסוק ח:
לפ"ז בהכרח שיבואו בבהמ"ק המקבץ אותם כאיש פרטי כל הפרטים אשר יבואו באיש פרטי, שכמו שבגוף האדם אשר הוא לבוש אל כחותיו הנפשיים נמצאו בו אברים וכלום אשר בם ישתמשו הכתות הנפשיות ויוציאו פעולותיהם לחוץ, כן בהכרח שימצא בבית המקדש אשר הוא לבוש וגוף אל האיש הכללי שהוא האומה בכללה אשר ידומה עתה בצרופו בתואר צלם איש פרטי, ג"כ כל הכלים והחלוקות שימצא בגוף איש פרטי, וכן היה באמת, שבגוף אדם פרטי נמצא שלשה חלוקות, א) הראש והגלגלת שהוא מעון ומשכן לנפש המשכלת, ב) מן הצואר עד החזה שם תשכון הנפש החיונית שמשכנה בלב, ג) חלק התחתון של הגויה מן החזה ולמטה שם משכן נפש הטבעיית והצומחת אשר תעשה מלאכה ע"י הכלים שהם האצטומכא והכבד והקרבים ובית המבשלות אשר יבשלו שם המאכל ויחלקו לכל האברים מנות איש לפי אכלו ע"י הכחות הידועים שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, וכן היה בגוף הכללי שהוא המקדש כמ"ש הרמב"ם (הלכות בהב"ח) אלו דברים שהם עקר בבנין הבית עושים בו קדש וקדש הקדשים ועושים מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיה במדבר, וכשנבקר את הכלים שהיו במחיצה השלישית ראינו שדומים מכל צד לכלי הנפש הצומחת שהוא האצטומכא וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאים את האפר הנרקב לחוץ, וכן היה שם המזבח האוכלת ומעכל המזון הרוחני ולחם ה' ושם הוו סירותיו לדשנו ויעוו ומזרקותיו ומזלגותיו שיראה המעיין שדומים לכלי האצטומכא מכל צד, ובמחיצה האמצעית היה שם הלחם הפנימי והמזון הקדוש שעל הלחם יחיה האדם ודומה כהלב שממנו תוצאות חיים, ושם היה מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו ריח ניחוח והנאה רוחניית שהנשמה נהנית ממנו והוא מקביל נגד עכול השני שבלב שכולו ענין רוחני אוירי, ובמחיצה השלישית היו הארון והלוחות והס"ת שהוא דומה עם המוח ששם משכן הנפש המשכלת:
פסוק ח:
ובאשר התבאר כבר שהאדם והעולם יש להם ג"כ יחוס זל"ז עד שהאדם עולם קטן והעולם אדם גדול, הנה חכמינו הקדמונים בהשקיפם ע"ז חלקו את העולם לשלש חלוקות שהם עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכליים הנפרדים ולפ"ז עולם השפל נערך נגד הנפש הטבעיית שכל ענינה להצמיח גוף האדם וכן הארץ זרועיה תצמיח וכל רוח חיים אין בקרבה כי החיות שבעולם הזה שרשו מעולם הגלגלים ששם מקור התנועה וכולם חיים ומשם מקור התיות והתנועה וע"כ ניחס נפש החיונית לעולם הגלגלים, ואת נפש המשכלת ייחסו לעולם השכליים הנפרדים שהם ישפיעו מעינות השכל ומימי החכמה והדעת:
פסוק ח:
אמנם הבאים בסוד ה' היה להם. סדר אחר וחלקו את העולמות לארבעה, שהם, עולם האצילות והספירות, ועולם הכסא, ועולם המלאכים, ועולם העשיה, שכולל את הגלגלים והכוכבים והעולם השפל בכלל, וכן האמת, כי הקדמונים לשעתם שחשבו שהגלגלים והכוכבים אינם מד' יסודות רק מגשם חמישי, וע"כ יחסו להם החיות או גם ההשכלה, וע"כ עשאום לעולם בפ"ע, אבל נגלה לחכמי דור אחרון שהכוכבים הם מורכבים מיסודות כמו הארץ שלנו וכולם דוממים מתים, ואין הבדל בינם ובין הארץ שלנו, וכן התבאר במרכבת יחזקאל שהאופנים שהם הגלגלים אין בהם חיות בעצמם, רק מקבלים החיות והתנועה מן המלאכים המניעים אותם כמ"ש (יחזקאל א׳:כ׳) כי רוח החיה באופנים, והתבאר בפי' המרכבה שיחזקאל ראה ג' עולמות שהוא האופנים שהוא העולם העשיה ועליהם החיות שמהם יושפע שפע החיות, ועליהם עולם הכסא ששם הבינה וההשכלה. וכן בארתי בקונטרס החרש והמסגר שציור האדם הגדול ויחוסו אל האדם שהוא והעולם הקטן מתחיל מן העולמות הנפרדים שהוא מעולם הכסא ולמטה שהם יצוירו כעין גוף ולבוש אל אור הצחצחות הנעלם בתוכם ויתגלה בכל עולם כפי כלי שעולם ההוא והכנתו, ולפ"ז ביחוס חלקי האדם אל חלקי העולם יהיה המות כנגד עולם הכסא ששם שרש המחשבה והבינה ולנגדו היה בית קדש הקדשים בגוף הכללי, והלב כנגד עולם המלאכים ונגדו במשכן המחיצה האמצעית שהוא ההיכל, וחדרי בטן נגד עולם האופנים ונגדו חצר המשכן וכליו. ועפ"ז נבוא אל הבאור ברמזי חלקי המשכן, הנה החוקרים יחסו הבינה אל המוח, אולם המקובלים יחסו החכמה אל המות והבינה אל הלב, ואמר בתיקונים חכמה מוחא היא מחשבה מלגאו, בינה לבא ובה הלב מבין, שכבר התבאר אצלנו ההבדל בין חכמה ובינה, שהחכמה היא המקובלת ונופלת על דברים שיש בהם שני דרכים ואין האדם יכול לדעת מעצמו דרכי החכמה רק היא נתונה לו מה' ע"י התורה או הנבואה, ובינה הוא מה שהאדם מבין מדעתו עפ"י התבונה האנושית וכמ"ש בפי' משלי, ויחסו הבינה האנושית אל הלב כי מהלב ישולח אד דק אוירי אל המוח לטהר אותו עד שיבין מעצמו כל דבר בינה, אבל החכמה שבאה בהשפעת אלהי למעלה משכל אנושי, השפעה זו תחול על המוח וכח המחשבה והדמיוני והוא למעלה חן השכל האנושי, וע"כ אמר בילקוט (ריש משלי) היכן החכמה מצויה ר' אליעזר אומר בראש ור' יהושע אומר בלב, ודוד התחיל ספרו בא' שסבר שהחכמה בראש, ושלמה התחיל ספרו במ"ם שסבר החכמה הוא בלב עיי"ש, וכ"א מדבר בענין מיוחד, ר' אליעזר מדבר בחכמה הבאה ע"י הופעה אלהית ואין השכל אנושי יכול עליה ומזה דבר דוד בספרו שיסד ברוה"ק, ור' יהושע מדבר בבינה אנושית, וכן שלמה יסד ספרו "להבין אמרי בינה" עפ"י שכל האנושי כמש"פ שם, והארון שנתן בקה"ק היה רמז על החכמה הבאה ע"י שפע אלהית, כי בו נתנו לוחות העדות שבאו אליהם ע"י נבואה והודעה אלהית, וזה יחס בעצם אל הראש בגוף האדם הפרטי, ואל עולם הכסא באדם הגדול שהוא העולם:
פסוק ח:
והנה הארון היה במדה כדי שיונחו בו שני לוחות הברית כמו שמפ' בב"ב (דף י"ד), והיו שני לוחות כנגד המות שהוא מחולק לשני חלקים, חלק כל צד המצח הנקרא צערעברו"ש וחלק של אחורי הראש הנקרא צערעבלו"ס, ואחר שנשברו הלוחות והונחו השברים תחת השלמים הורו השבורים על מוח הארוך שתחת המוח הנ"ל שהוא מחולק ג"כ לשני חלקים, ומפורש בכתבי האר"י ז"ל שהמוחין הם ג' חב"ד והם ד' כי דעת מתפשט לחו"ג, ובתוך חלקי המוח יש ד' חללים פנוים מחלקי המוח ונקראים ד' חללים שבמוח והזהר קראם ד' רהטי מוחא, ונגדו היו בארון ד' חללים פנויים מהלוחות ברחבו כמ"ש בשבת (ד' י"ד) לר"מ צא ופרנס ארון לרחבו וכו' נשתיירו שני טפחים פנויים, ר"ל טפח מצד זה וטפח מצד זה והרי בכל צד שני חלקים חלל נגד כל לוח הם ד', ובצד ארכו היה שם חלל ב' טפחים שבם ס"ת מונח וזה נגד החלל שיש בין המוח לעצם הגלגלת חלל שיש בו מעט אויר זך הנקרא בזהר אוירא דכיא, והלוחות היו מסנפרינון, לרמז על עולם הכסא שראה אבן ספיר דמות כסא, וצוה לעשות ג' ארונות שהמוח נתון בג' אדונות שני קרומי שמוח ועצם הגלגלת, וצוה לעשות עליו זר זהב לרמז על כתר תורה שהם תר"ך אורות היוצאות מתרי"ג מצות וז' מצות חכמים, וקראו בשם זר כי כולל בתוכו גם זר השלחן והמזבח שכתר תורה כולל כולם וג"פ זר עולה כתר עם הכולל, וצוה לעשות שנו בדים לשאת את הארון, הוא עפ"י מ"ש (משלי כ') אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם, שלקבלת התורה צריך חוש הראות שיראה בעיניו ויעיין בספר התורה ושיראה מעשה ה' הגדול בעין הבחינה, ושישמע באזניו סבלת האבות ותורה שבע"פ והם הבדים הנושאים את הארון, וידוע שגידי הראות צומחים מן המות עד העין, וכן גידי השמע צומחים מן המוח עד האזן, שבהם יקבל המוחשים ויביאם אל נפש האדם פנימה, והם שני מיני בדים, ולכל בד שתי טבעות, שבהם קבועים במוח מצד זה ובעין ובאזן מצד זה, וצריך שלא יסורו משם רגע כמ"ש (דברים כ״ט:ג׳) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, (ישעיה ז) פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולמ"ש שהיו ארבע טבעות מכל צד, לרמז כפלות העינים והאזנים, שהם ארבע שהם שמונה, ואחר שתקבע הבדים בטבעות אז ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, שאז יקרא בעיניו בספר התורה שבכתב וישמע באזניו קבלת תורה שבע"פ:
פסוק ח:
עוד צוה לעשות כפורת על הארון ועליו שני הכרובים, ומבואר בזהר בכ"מ שהכרובים הם תו"מ צדק ומשפש וכמ"ש בפרדס ערך כרובים, כי שורש התורה בא מעולם האצילות, תפארת תורה שבכתב, ומלכות תורה שבע"פ, ומשם מתפשטת למשה אל עולם הכסא שנגדו קה"ק ששם היה כסא ה' ושכינתו [שאל זה רמז בארון הנתון שם כנ"ל. וכמ"ש בב"ר (פ"א) שהתורה וכסא הכבוד קדמו לעולם, וה' אמר למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר (איוב כו) מאתו פני כסא, כמ"ש בשבת (ד' פ"ז), אולם הכסא מקבל את התורה מן שני הכרובים שבעולם האצילות, שיורדים דרך המשך שבין עולם האצילות לעולם הבריאה כמ"ש בעץ החיים [שער אבי"ע] שבין עולם האצילות אל הכסא יש מסך, והמסך הזה מחבר עולם האצילות והבריאה והוא הכפורת שעל הארון ועליו שני הכרובים, ולכן צוה שיהיו הכרובים מן הכפורת כמלכות דאצילות שבה להיות עתיק דבריאה, וגג דבריאה הוא קרקע דאצילות כי רגלי בני עליה העליונה שהם זו"נ דאצילות דורכים ע"ג מסך ההוא כמ"ש בע"ח (שער אבי"ע פי"ב) והכנפים רומזים על השפע שמקבלים ממה שלמעלה מהם עת יגביהו עוף אל החכמה והבינה, וצוה שיהיו פורשי כנפים למעלה וישפיעו למטה ויסוככו על הכפורת וכן שיהיו פניהם איש אל אחיו כמ"ש במד' הנעלם (פ' אחרי מות) א"ר יצחק כל אחר דלא אשתכח דכר ונוקבא וכו' אוף הכא כרובים דכר ונוקבא וכו', ושם ופניהם איש אל אחיו משגחין אנפין באנפין וכד מהדר דכורא אפי' מנוקבא ווי לעלמא דהא צדק ומשפט מכון כסאך, ובמקדש של שלמה היו עוד כרובים שעמדו על הארץ אצל הארון והיו של עצי שטים ופניהם אל הבית שהם רמזו על הכרובים של המרכבה כמ"ש בד"ה (א' כ"ח י"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה', מבואר שכרובים שעשה שלמה הורו על הכרובים של המרכבה שהם בעולם היצירה, ובאשר במקדש שרתה השכינה בקביעות וגם הנהגת הטבע והמערכת בא מלמעלה עשה גם כרובים מכוונים נגד כרובי המרכבה שמנהיגים את האופנים שהם המערכה, וע"כ עמדו בארץ ופניהם היו אל הבית כי שם לא נמצא הזווג כמו למעלה, ולא היה מזהב טהור, והרמב"ן כתב שהם מט"ט וסנד"ל שהוא השפעת החיות אל האוכלים, ובמדבר שלא היה עדיין משכן קבוע לא היו כרובים אלה, ואם לא היו חוטאים בעגל היה תיכף המקדש הקבוע, ולכן רמז לו גם כרובי שלמה במ"ש ועשית שנים כרובים וכו' ועשה כרוב אחר מקצה מזה, ר"ל וחוץ משני כרובים שתעשה על הכפורת תעשה עוד כרוב אחד מקצה מזה ר"ל שיעמוד בצד הארון וקצהו, ועמ"ש ועשית שנים כרובים משני קצות הכפורת מפרש מן הכפורת תעשו ר"ל על הכרובים שעל הארון ובצלאל שעשה לאחר העגל שלא היה עתיד להיות משכן קבוע ולא עשה רק שני כרובים אחר במעשה כרוב אחד מקצה מזה ולא אמר ויעש כרוב אחד כמו שאמר בצווי, ואמר שנית ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות שתחלה אמר זה להורות איך ישפיעו למוד התורה ע"י המקבלים אותה שיביאו את הבדים בטבעות היינו שיראו וישמעו ויקבלו דברי ה' ויכינו א"ע אליה ועי"כ יהיו למודי ה' וה' יקבע תורתו בלבם ויתן את העדות אל הארון, ופה באר ההשפעה הבאה מלמעלה שע"י שיאירו המאורות העליונים השמש והירח ויגיהו אורם אל הכפורת יתן את העדות, ומפרש שזה יהיה ע"י שאועד לך שם ודברתי אתך וכו', והנה נפש רוח ונשמה משכנם בג' חלקי הגויה והנשמה משכנה במוח, ויש עוד שתי נפשות הנקראות בשם חיה ויחידה שהם אין להם מקום מיוחד בגוף רק חופפים עליו למעלה, אחד גבוה במעלתו מחברו ומשפיע על חברו, ואליהם רמזו שני הכרובים שהיו על הארון [שהיה נגד הנשמה שמשכנה במוח] והם פורשי כנפים למעלה כי משכנם בעולם העליון בצרור החיים ומשלחים אורם משם על הזוכים להם שאז יחזו ברוה"ק ויתנבאו ויראו מראות אלהים, וכן פניהם איש אל אחיו, ומשה זכה לנפשות אלה ועל ידם דבר עמו מעל הכפורת שעז"א ונועדתי לך שם:
פסוק ח:
גם למד דעת את העם בענין ההנהגה, כי באשר בשני הלוחות שבארון בלוח אחד היו כתובים חמש מצות שבין אדם למקום ועל לוח השני היה כתוב חמש מצות שבין אדם לחברו, והיו בישראל שני מילי מנהיגים, המלך ושריו שהיו ממונים מה' לעשות משפט ולבער כל עושי רשעה בין אדם לחברו, והכ"ג ומורי הדת היו ממונים ללמד את העם ולהשגיח על עבודת האלהים ומצות שבין אדם למקום, ונגדם עמדו שלי הכרובים אחד הסוכך בכנפיו על צד האחד של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם לחברו, והשני הסוכך בכנפיו על צד השני של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם למקום, וע"כ עמדו שניהם על הכפורת הסוכך על הלוחות בכלל, והיה צריך ששני הכרובים יפרשו כנפים למעלה שיעשו הכל לש"ש ויתנשאו על כל עניני החומר ותאוותיו ושיהיו סוככים על הכפורת ומגינים על מצות ה' איש כפי עבודתו, וצוה שהיו פניהם איש אל אחיו שהמלך והכ"ג יהיו עוזרים זל"ז, לא כמו שהיה בימי מלכי בית שני הרשעים שהיו משפילים כבוד הכהונה, כמ"ש (יחזקאל כו) הסיר המצנפת והרים העטרה וכמו שפי' שם, ולא ככהנים הרשעים שהפיחו מרד והרימו יד בכבוד המלכות, רק יהיו פניהם איש אל אחיו וכמ"ש (זכריה ו׳:י״ג) ועצת שלום תהיה בין שניהם, וכן יהיו פניהם ר"ל מגמת פניהם אל הכפורת לחזק עמודי הדת ויראת אלהים ולשום משפט וצדקה בארץ:
פסוק ח:
ועתה נבאר הכלים שהיו בהיכל, שלפי מה שבארנו היו כנגד חלק הגויה שמן הצואר עד החזה ששם משכן רוח החיים, והיה שם השלחן והמנורה, השלחן היה נגד המזון, שהלב הוא הזן ונותן חיות וכח לכל הגויה ע"י הדם שהיא הנפש החיונית כנודע. ובאשר רצה ה' שהמזון והפרנסה יצא לכל העולם ע"י הברכה שבמקדש, צוה להניח שם לחם הפנים שהיה בו ברכה, ומלחם ה' הושפע ברכה ושובע לכל העולם כי אין הברכה שורה על דבר ריקם, ויען שבעולם הגדול החיות בא ע"י המלאכים מניעי הגלגלים כמ"ש (יחזקאל א׳:כ׳) כי רוח החיה באופנים, והם המסבבים את המזלות בי"ב חדשי השנה להכין את הלחם והמזון, צוה להניח י"ב לחמים להכין את הלחם ממקום נעלה יותר שיש בו ברכה, וצוה שיהיו שתים מערכות כי גם י"ב מזלות נחלקים לשש שש, וכן למעלה כנודע, ובאשר זה נקרא לחם פנים שבא מלפני ולפנים מה' בעצמו שהוא פותח ידיו ומשביע לכל חי, היה שם סימן לידים הטהורים במה שהיו שתי סניפים וי"ד קנים בכל מערכה, שהקנים היו כנגד פרקי הידים שהם י"ד כמנין יד, והיו ארבע לחמים נסמכים כ"א מג' קנים והלחם העליון נסמך משתי קנים כמו שבארבע אצבעות יש ג' פרקים בכל אצבע ובהגודל אין שם רק שתי פרקים, והסניפין היו כנגד זרועות עולם, וכבר בארנו בספר שירי הנפש שהלבונה מרמז על הרוחניות שבהצומח כי הוא חלק הנותן ריח בהצומח ולכן היה נקפד לה' שהלחם ניתן לכהנים ורוחניות הצמחים העלו לה' קומץ לכל סדר, וע"ז היו שני בזיכים, וצוה ביום השבת יערכנו כי בשבת יושפע המזון לכל השבוע, ומפעם זה ששת ימים תלקטוהו ע"י שביום השבת לא יהיה כמ"ש בפי' פ' ויכולו, ולכן בשבת נסתלק מעל השלחן ונסדר אחר תחתיו, ומזה בא הברכה לכל השבוע, וצוה לעשות זר זהב שהוא סימן לכתר מלכות שהוא ציון השלחן והעושר והגדולה, ושיהיה מסגרת טופח שלא להרבות מותרות ותענוגים רק יהיה מצומצם שע"ז מורה המסגרת ושחק על המסגרת ראוי הזר והכתר לא על המרבה בתענוגים ובמותרות, והלחם יהיה לחם פנים, לאמר דברי תורה על השלחן ושיהיו עניים מאוכלי שלחנו עד שהאכילה תהיה כקרבן המתקבל בפנים:
פסוק ח:
עוד צוה צוה לתת שם את המנורה, שהסכימו כולם שהיא מורה על אור ההשכלה והדעת, וכבר כתבתי שהארון היה מורה על חכמת התורה והנבואה שהיא החכמה הבאה רק ע"י הופעת אלהים בנבואה, והמנורה היה מורה על מה שישכיל האדם מדעתו להבין בכח התבונה, שזה ההבדל בין חכמה ובין בינה, וחכמת התורה לא נמצא בעולם המלאכים, שהרי בקשו את התורה ולא ניתנה להם, אבל נמצא בהם שכל ותבונה שהטבע בם בטבעם, והם המשפיעים שכל ותבונה ממין זה על האדם לכן סדר את המנורה עם השלחן בהיכל שהוא נגד עולם המלאכים כנ"ל, שמצד שהם משפיעים החיות היה השלחן בצפון ומצד שמשפיעים ההשכלה לשכל הטבעי העמיד את המנורה בדרום, וכבר הבאתי שדעת חז"ל והמקובלים שהחכמה האלהית והנבואה הוא מתיחס אל המוח שעליו משפיע רוח הנבואה, אבל התבונה האנושית מיוחס אל הלב כמ"ש הלב מבין שע"י שתניף הריאה על הלב ותנשוב אויר צח ומזוקק יעלה אד דק אל המוח לטהר את כליו עד שיגבר בו כח התבונה להבין דבר מתוך דבר בבינתו, ופרי התבונה הזאת הם שבע חכמות שהמציאו בני אדם משכלם, ולעומת זה היה במנורה שמורה על אור השכל שבעה קנים שכולם פונים אל נר האמצעי שהיא החכמה האלהית, וכן יתיחסו אל שבע כנפי הריאה שהם מניפים רוח צח אל המוח וידליקו שבע נדות המנורה, ולכן העמידו אותם בדרום שהרואה הוא בימין והלב [שכנגדו היה השלחן ולחם הפנים] הוא בשמאל, והיה במנודה מ"ט דברים שהם שבעה קנים וי"א כפתורים כ' פרחים כ"ב גביעים ס"ה מ"ט, ועם המנורה בכלל יש חמשים שערי בינה כי המנורה רמזה על הבינה, והארון שרמז על החכמה היה ט"ו טפחים ארכו ט' טפחים רחבו וט' טפחים גבהו, ס"ה ל"ג לרמז על החכמה עם ל"ב נתיבותיה, ושאשר כל השבע חכמות ופרטיהן כלולים בתורה לכן היתה המנורה מכוונת נגד התחלת ספרי התורה, ס' בראשית ז' תיבות בפסוק הראשון נגד שבעת קני מנורה, שמות י"א תיבות כנגד כפתורים, ויקרא ט' תיבות כנגד פרחים, במדבר י"ז תיבות כנגד גבהה של מנורה [מלבד הטפח האחרון של הדגל], דברים כ"ב תיבות כנגד גביעים, וז"ש במד' פתח דבריך יאיר זה מעשה המנורה:
פסוק ח:
וכמו שבאדם הפרטי יש גוף שהוא המקיף ומלביש את האברים הפנימים, כן המשכן ומכסהו היה גוף האדם הכללי, החופף ומקיף על הכלים הפנימים שהם הארון והשלחן והמנורה שהם נגד המוח והלב, שמקומם עד ושרפש הכבד שהוא המבדיל בין כלי הנפש היורדים חדרי בטן ובין כלי הנשמה והרוח, ויש בגוף ד' לבושים, כמ"ש עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, הגידין בהם הדם רצוא ושוב, והם שייכים בצד א' עם האברים הפנימים כי הם תעלות וצינורות להוביל ההדגשה שבא מן המות והחיות של הלב אל כל הגויה, וג' מלבושים האחרים הם חיצונות לגמרי וכן בעולם הגדול ד' קליפות המלבישים את העולם כמ"ש בזהר על סוד האגוז שי"ל ד' קליפות והקליפה הדקה הסובבת את הפרי עצמה הוא נגד קליפת נוגה שהוא שייך בצד אחד אל הטוב, ועליו רוח סערה, וענן גדול, ואש מתלקחת, שהם נגד עור ובשר ועצמות, וע"כ הוו למעלה יריעות תכלת וארגמן, כי יש ד' מיני גידים ויש להם ד' מראות, והוא נגד הנוגה בעולם הגדול שלושה אל הקדושה, ולכן היו יריעותיו עשר שכן כל דבר שבקדושה, ולא היה מלביש את המשכן רק עד הרגלים, כי המשכן הגדול הוא בסוד מט"ט ששם הוא חלוץ הנעל שהוא מנדל שהוא בעולם העשיה, ויריעות עזים ועורות אילים ועורות תחשים לגד ג' לבושים האחרים, נגד ג' קליפות האגוז הקשים ומרים, עור ובשר ועצמות, לכן הוו י?א יריעות עזים שהיא מצד הרע כנודע מי"א סממני הקטורת וי"א ארורים, והם היו מכסים גם צדי המשכן ואחורי המשכן למטה שהיה מחצי היריעה העודפת וכמ"ש חז"ל שלמד דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה ר"ל לכן חס על יריעות תכלת שלא ירדו למטה כי רגליה יורדות מות ולא חס על העזים, ועליהם מלמעלה היו עורות אילים שהם קשים נגד העצמות, ועורות תחשים הוא נגד העור שהופשט מן הלחש וילבש את האדם ונקרא משכא דחויא, ובאשר העור נחלק לשנים קלף ודוכסוסטוס בסוד מילה ופריעה, נרמז זה ג"כ בשני מיני העורות שסכסו מלמעלה, [אולם בגוף המשכן שהיו שם הקרשים שהם היו נגד לבוש העצמות ועליהם צפוי הזהב נגד הבשר, ולא הוו שם שלי מכסאות העורות רק מכסה יריעות תכלת לבד גידים ומכסה עזים נגד עור], ועשר יריעות היו לחלקים לחמש חמש, שכן עשר ספורות שבקדושה לחלקים לחמשה פרצופים, וכל ספירה כלולה מעשר נגד זה היו מאה לולאות, וכל פרצוף בפ"ע ג"כ כלול מעשר היו חמשים קרסי זהב, וביריעות עזים שבכל בהם גם רע הוו נחשת מסטרא דנחש כנודע:
פסוק ח:
אמנם במשכן עצמו רצה לצייר קומת האדם מצד גופו, שעיקר בנין גופו הוא כ"ב צלעות שהם י"א צלעות מצד זה וי"א צלעות מצד זה, לכן היה במשכן בצד דרום וכן בצפון עשרים קרש, ואצלם העמוד שבמזרח וקרש המקצוע שאמה ממנו היה שייך לצד צפון, הם כ"ב, ונחלקו לי"א ע"י שבריח העליון והתחתון לחלק לשלים וכל בריח חבר י"א צלעות, והבריח התיכון חבר את כולם כחוט השדרה המחבר את כל הצלעות ועומד בתוכם, והבריח העליון והתחתון היה כנגד חוליות השדרה שי"א חצאי חוליות קשרים י"א עצמות מצד זה וי"א מקשרים מצד זה, וכל זה נכון יותר למ"ש במד' שה"ש שהבריחים עברו וחברו גם את העמוד שבמזרח ואת קרש שבמקצוע, וכאשר המשכן נעשה לחבר בו כל כלל ישראל להחשב כגוף אחד היה צריך לצייר בו שני בני אדם, ששם יתחברו שנים להיות כאיש אחד, וע"כ צייר זה במה שהיו עשרים קרשים מצד צפון וכן מצד דרום שכל צד עם העמוד וקרש המקצוע ובריחיו נצטייר כגוף שלם, בפ"ב צלעותיו והשדרה והחוט המחברם, שא' עומד בדרום וא' בצפון, להמשיל שיששכר וזבולון מתחברים להיות מקדש אחד, זה עוסק בתורה בימין וזה משפיע לו שפע ימים ועושר בצפון כמ"ש בפסוק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, או כמו ישראל ושבט לוי שמתגברים ג"כ על אופן זה, אולם ירך של הגוף נצטייר בהקרשים שבצד מערב שנקרא ירך, ובירך נמצא ד' עצמות אחד בירך ושלשה בקטלית משני צדדים כמ"ש בפ"א דאהלות, לכן היו שמונה קרשים, והיה צריך לצייר ירך אחד לגוף שבדרום וירך לגוף שבצפון עז"א לירכתי המשכן בירכתים בלשון רבים, כי מצייר שנים בכפל לכן היו שם שמונה קרשים, כי קרשים שבמקצועות שייכים בצד אחד לצד מערב שמשלימים לעשר אמה רוחב המשכן וחשבו אותם לגוף שבדרום ולגוף שבצפון לז"א לירכתים ר"ל שירמזו על שנים נמצא היה גוף וירך לכל צד, ושנו ריעים מתחברים בקדש, וכן י"ל שמטעם זה נתחלק מכסה המשכן לשנים ונתחברו בלולאות לציור שני בני אדם המתחברים, וכ"א יש לו חמשים לולאות, נגד נפש רוח נשמה חיה וחידש שכ"א כולל יו"ד מדרגות דקדושה, ואחד עומד במזרח רחוק מן השכינה, ואחד במערב קרוב אל השכינה שבמערב, שאצלו גם יריעות עזים הם חמש שהם מצד הקדושה כי קדוש הוא לאלהיו, ושניהם מתחברים בקרסים באהבה ובאחוה עוזרים זל"ז והיה המשכן אחד, והיו שם מאה אדנים לרמז למשה מה שרמזו המאה לולאות למעלה כנ"ל, או שרמז על מה שנמצא בכל צד מאה ואחד אברים כמ"ש בכ"א דאהלות, שהוא מאה אדנים למשה בצירוף הקדושה המיחדת אותם, ומאה לולאות למעלה: וכן בעולם הגדול, כ"ב צלעות שהם כ"ב אותיות התורה שמהם נבנה שעולם, ובירכתים הם ה' אותיות תנצפ"ך, שהיו חמש וחמש מימין ושמאל כנ"ל, והיו שמונה קרשים וב' עמודי המזרח הנותרים, שלא חשב נם בחשבון הנ"ל: וממה שידענו שהאדם נברא בצלם ויש דוגמתו ודמותו בעולם הגדול, דעת לנבון נקל לדרוש מן הנגלה אל הנעלם ולמצוא ציור המשכן בכל העולמות, וכמ"ש במד' ויקרא רבה וביום הקים את המשכן א"ר סימון מלמד שמשכן אחר הוקם עמו, ואמרו שבהמ"ק של משה מכוון כנגד מקדש של מעלה, ואמרו פ"ק דתענית ומי איכא ירושלים למעלה, אין דכתיב (תהילים קכ״ב:ב׳-ג׳) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, ועז"א והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר, והיה פרוכת לפני קה"ק נגד הפרגוד שיש בין עולם הכסא לעולם החיות כמ"ש (יחזקאל א׳:כ״ב) ודמות על ראשי החיות רקיע, ובאדם הוא הצואר שהוא הפרגוד שבין הראש והחזה. ובין החצר וההיכל היה משך כנגד המסך שיש בין החיות להאופנים בעולם הגדול, והיו אדניהם נחושת שעז"א בהחיות שכף רגליהם נוצצים כעין נחשת קלל כמ"ש בפי' שם, ובאדם הוא טרפשא דכבדא וכמ"ש בכוזרי תאמר ד' (סי' כ"ה) וז"ל והקרום חולק בין עולם הטבע לעולם החיים כמו שהצואר חולק בין עולם שחיים לעולם הדבור כאשר זכר אפלטון:
פסוק י:
ועשו ארון עצי שטים. הקדים עשית הארון קודם לכל כי כל צוויים אלה נצטוה [לדעת חז"ל ורוב המפ'] במ' יום הראשונים שהיה עתיד להוריד את הלוחות ולבנות המשכן תיכף, והוצרך להקדים את הארון להניח בו את הלוחות, ואחר שחטאו בעגל ושבר את הלוחות שאז צוה לו ועשית לך ארון עץ להניח בו לוחות השבורות, אף אחר שמחל עונם וחזר להתעסק במעשה המשכן לא היה ארון נחוץ כי הניח לוחות השניות אצל השבורות עד שהוקם המשכן, לכן הקדים בצלאל את המשכן אל הכלים, וביומא (דף ג' ע"ב) אבא חנן אומר משום ר"א כתוב אחד אומר ועשית לך ארון עץ וכא"א ועשו ארון עצי שטים, כאן בזמן שישראל עושים רצונו ש"מ וכו', שמ"ש ועשו ארון עצי שטים היה קודם עשית העגל, [ויש פלוגתא אם אחר שעשה בצלאל את הארון גנזו את הראשון והושמו השבורות עם השלמות, כמ"ש בב"ב (דף יד) וירושלמי שקלים ותענית וסוטה בין לר"מ בין לר' יהודה, או שהשבורות נשארו בארון מיוחד כמו שכן דעת ר' יהודה בן לקיש בתוספתא (דסוטה פ"ח) ובירושלמי שם, ובברייתא דמלאכת המשכן משמע שלר"מ שהס"ת היה מונח בארון היו שברי הלוחות בארון השני שכן משמע ממש"ש על פלוגתא דר"מ ור"י שלר"י ארבע לוחות מונחים (משמע ולא לר"מ) ומסיים ר' יהודה בן לקיש אמר לא היה בארון אלא לוחות הברית, שפירושו שריב"ל סבר כר"מ ומ"ש אין בארון רק מיעוט אחר מיעוט מרבה ס"ת לא לוחות שהיו בארון השני, (ומ"ש בילקוט וברמב"ן והרי"א פרשת עקב ר' יהודה בן אילעאי אמר שני ארונות היה צריך להגיה ר' יהודה בן לקיש)], אמתים וחצי ארכו פליגי בזה ר"מ ור"י בב"ב (דף י"ד) ובירושלמי בכ"מ, לר"מ אמה בת ששה טפחים היה ט"ו טפחים בארך וט' ברוחב והלוחות אוכלות י"ב טפחים בארך וששה ברוחב וטפח לעובי הדפנות וב' טפחים לס"ת והכי קיי"ל כמ"ש הרמב"ם בה' בהב"ח, דסוגיין דעלמא כר"מ כמ"ש בכ"מ ארון תשעה וכפורת טפח, ובפסחים (דף ק"ט) שלחן של מקדש של פרקים היה עיין שם. וכן מוכח מסוגיא דמנחות (דף צח) כמ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ת חא"ח (סימן קכב), ולפי שיטת הגמרא שהלוחות רחבן וארכן ששה וכ"ה בש"ר (פ' מ"ז) היו מונחות זה ע"ג זה, ובירושלמי במקומות הנ"ל דרחבן שלשה היו מונחים זה אצל זה, וי"ל דס"ל דהלוחות הראשונות שהיו מעשה ידי הקדוש ברוך הוא היו קדושים יותר ואין להניח עליהם, וש"ס שלנו סובר שפרח מעליהם הכתב וחלפה הקדושה, ובמדרש במדבר רבה מבואר שהונחו זה אצל זה על עביין, וי"ל שס"ל שאחר שהיו כתובים משני עבריהם כמ"ש בש"ר (פמ"ז) אסור להניח היריעה ע"ג הכתב, רק להירושלמי והמד' יקשה למה צוה שיהיה אמתים ארכו קודם חטא העגל שלא היה עתיד להיות שתים בארון, וכבר נתקשה בזה הראב"ד בש"ס בב"ב שם, וי"ל שהם ס"ל כמ"ד שנצטוה על מעשה המשכן אחר חטא העגל:
פסוק יא:
וצפית אותו זהב טהור. ביומא (דף ע"ב ע"ב) אמר רב יהודה ג' ארונות עשה בצלאל, אמצעו של עץ תשעה, פנימי של זהב שמונה, חיצון עשרה ומשהו, והתניא י"א ומשהו, ל"ק הא כמ"ד יש בעביו טפח הא כמ"ד אין בעביו טפח ומהו משהו זיר, עיי"ש בפרש"י שהוא דחוק מאד, דא"כ מ"ד אחד עשר יפלוג על מאן דאמר בכ"מ ארון תשעה וכפורת טפח וכמו שהק' בתו"י, ועוד שמ"ש ומהו משהו זיר משמע דקאי לתרוייהו ולרש"י הוא רק לברייתא בתרייתא, ורש"י עצמו כתב עמ"ש הא כמ"ד אין בעביו טפח לא ידענא היכן אפליגו בה. ויל"פ ע"פ מ"ש בברייתא דמלאכת המשכן שמה שכפל תצפנו מרבה שצריך לצפות שפתו העליונה, אמנם ברבה שה"ש ובירושלמי אמר שמה שכפל תצפנו בא לרבות בין נסר לנסר, ונ"מ שלמ"ד שמרבה בין נסר לנסר אז בודאי הצפוי הוא בפ"ע וה"ה צפוי שפתו העליונה הוא בפ"ע, אבל למ"ד שמרבה מן תצפנו רק שפתו העליונה צריך שיהיה הצפוי מן הארון החיצון שכפל את הארון החיצון על שפתו העליונה מחוץ לפנים וחזר וכפלו מפנים לחוץ, וכיון שעובי ארון היה חצי טפח כמ"ש שב"ב (דף יד) לר"מ, ממילא עלה הכפול על השפה טפח הרי עשרה, וטפח נגד הכפורת, ומשהו הזיר הרי י"א ומשהו, ולמ"ד שרבוי תצפנו מרבה בין נסר לנסר והיה צפוי של השפה בפ"ע לא מן ארון החיצון היה רק עשרה והזיר משהו, וז"ש הא כמ"ד יש בעביו טפח, ר"ל למ"ד שהיה צריך טפח מן החיצון לכסות עביו ויש טפח המכסה עביו, הא כמ"ד אין בעריו טפח, ר"ל שא"צ טפח לכסות עביו כי היה הצפוי בפ"ע כמו בין נסר לנסר:
פסוק יב:
ושתי טבעות על צלעו האחת, המפ' נלחצו בלשון זה שמשמע שהיו שמונה טבעות ארבע על פעמותיו וארבע על צלעיו, וכ"ד הראב"ע. ופי' פעמותיו היינו רגליו. שהיו רגלים לארון והיו בו טבעות לנוי, וטבעות הצלעות לשאת אותו, והתוס' ביומא (דף ע"ג) דעתם שהיו ארבעה בדים בשמונה טבעות, ומ"ש ושמו בדיו, היינו בדים שנשא אותו בהם, ומ"ש לא יסורו ממנו, היינו הבדים שהיו קבועים וזה דחוק מאד שלא נזכר בכתוב שהיו ארבעה בדים, ויותר היה נראה לפ"ז שהיו שמונה טבעות, שתים על צלעותיו לשום שם הבדים בעת הנסיעה, והיו בשליש העליון כמ"ש בשבת (דף צ"ב) שגמירי דטונא דמדלי אינש על כתפוי תלתא מלעיל ותרי תלתא מלתחת, וארבע על פעמותיו סמוך לרגליו ששם היו הבדים קבועים בעת החניה, ופי' הכתוב,
פסוק יד:
והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארן לשאת את הארן בהם, ר"ל שבעת הנסיעה תוציא את הבדים מטבעות שבפעמותיו והבאת אותם בטבעות שבצלעותיו, בטבעות הארון ר"ל בטבעות שבפעמותיו יהיו הבדים קבועים בעת החניה לא יסורו ממנו בעת החניה, אבל בעת הנסיעה התיר בפירוש להסירם אל טבעות שבצלעות כמ"ש והבאת את הבדים, ובזה נכון מ"ש בפ' במדבר ושמו בדיו שבעת הנסיעה שם אותם בטבעות שבצלעות, ובזה נכון מ"ש לקמן (ל"ז ה') ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת אותו בהם, ולקמן (מ"ם ב') ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון, ויקשה מי הוציא את הבדים שהכניסן בצלאל הלא עבר בלאו, אך שבצלאל שם אותן בטבעות שבצלעות כיון שאז היה הארון שלא במקומו, ובעת שרצה להכניס הארון למקומו הוציא אותם משה משם וישם אותם בטבעות שבפעמותיו, ששם היו צריכים להיות קבועים כ"ז שהארון במקומו והיה מוזהר בלאו לא יסורו כ"ז שהארון במקומו. ויל"פ גם מ"ש בגמ' שם. מתפרקין ואינן נשמטים, ר"ל שמתפרקים לפי שעה בעת שהוציא הארון ממקומו לנסיעה, ואינן נשמטים בעת שהארון במקומו שאז נקרא השמטה כיון שאז מסירם מן הקביעות. אולם יקשה ע"ז ממה שהוכיח במנחות (דף צ"ח) שבדי הארון היו ברוחב הארון לא בארכו דארבעה גברי דרי ליה ותרי גברי לא מסגי רק באמתים וחצי, ומזה מוכיח שהיה אורך הארון לרחבו של בית מצפון לדרום, ולמ"ש לא מוכח מידי די"ל שטבעות שבצלעיו שבם שם הבדים בעת הנסיעה היו ברוחב הארון, וטבעות שבפעמותיו שבם היו קבועים בעת החניה היו באורך הארון, והארון היה קבוע ארכו לאורך הבית ממזרח למערב ששם היו הבדים בעת החניה, וגם לשון מתפרקין ואינן נשמטים לא משמע כפרושי, ע"כ נראה שיש הבדל בין פעמותיו ובין צלעיו, שפעמותיו הם הזויות כתרגומו זויתיה שלכן נקרא ג"כ סוף הרגל פעם שהוא הזוית והקלה באדם, וצלעיו הוא רחוק מן הזויות לצד אמצע הארון, והיה קבוע בכל צד ארבע טבעות בשורה אחת שתים בצד הזויות ושתים לצד האמצע רחוק מן הזויות שלשה טפחים לכל צד, ובעת הנסיעה עברו הבדים את כל הטבעות, ובעת החניה היה יכול להוציאם משתי טבעות וישארו בשתי טבעות לבד, שעז"א בטבעות הארון יהיו הבדים שימצאו תמיד בשתי טבעות, ולעת הנסיעה כתיב ושמו בדיו שאז הוציא אותם לצד חוץ, ובמקדש של שלמה כתיב (מלכים א ח׳:ח׳) ויאריכו הבדים ויראו וגו' החוצה ופי' חז"ל שהיו בולטים מן הפרוכת כשני דדי אשה, ואורך הבדים שעשה משה לא היה יותר מעשר אמות כי המשכן היה עשר, ובעת החניה משכם לצד חוץ אל הפרוכת שיהיו בולטים בפרוכת כשני דדי אשה שמסתמא גם במשכן היה כן, ובמקדש של שלמה שהיה עשרים על עשרים והארון עמד באמצע הבית, כשמשכם עד אמצע הארון הגיעו עד הפרוכת, וכשמשכם עד טבעות הצלע של צד מזרח שהיה שלשה טפחים רחוק מן הזוית בלטו הבדים ודחקו בפרוכת טפח ומחצה והיו כשני דדי אשה, ומבואר שהוסרו משתי טבעות של צד מערב ונשארו בשתי טבעות שבצד מזרח לקיים בטבעות הארון יהיו הבדים. והנה התוס' במנחות (דף צ"ח ע"ב) כתבו שהבדים האריכו דרך נס ולמ"ש א"צ לזה, ומדברי הריצב"א שהביאו התוס' בב"ב (דף כ"ה) מבואר שס"ל שלא היה דרך נס כמ"ש התוי"ט בב"ב פ"ב משנה ט', רק שמ"ש לדעתו שהיו מושכים הארון לצד מזרח אינו נ"ל, דהא מבואר במגלה (דף י') ובכ"מ שהארון עמד באמצע רק ס"ל להריצב"א כיון שהיה חציו למזרח אין מוכח שהשכינה במערב, ובכ"ז היתה משיכת הבדים בלא נס כמו שכתבתי, וסר בזה כל מה שעמעמו המפ' בזה כמ"ש בספר מעשה חושב, והמעיין יתפלא מה' נשתנה מזבח הנחשת מן השלחן ומזבח הזהב, שבמזבח הנחשת נאמר בצוואה והובא את בדיו וכן בעשיה ולא נאמר כן בשלחן ובמזבח הזהב, ובספורו כי הובא המשכן אל משה חשב את מזבח הנחשת ואת בדיו את ארון העדות ואת בדיו ובשלחן ומזבח הזהב לא כתב ואת בדיו הגם שגם בהם צוה לעשות בדים, ומצד זה נראה כי מזבח הנחשת מצד גדלו מכל הכלים היו הבדים גדולים וכבדים והיה צריך לשומם בתחלת המסע כדי שיהיה יכול להזיזו ממקומו ולכסותו לכן אמר בו והובא את בדיו בשאת אותו, שהיה צריך להביאם אל תוכו תיכף, ולפ"ז גם מ"ש (במדבר ד' י"ד) אצל מזבח הנחשת ושמו בדיו הוא רק התקון, כי הבאת הבדים היה תחלה טרם כסו אותו בבגד ארגמן, ובזה תמצא פתרון למה שבארון ומזבח הנחשת אמר שם "ושמו בדיו" ובשלחן ומזבח הזהב אמר "ושמו את בדיו", כי שימה שאחריו מלת את מורה על שימת הדבר וקביעתו בתחלתו, אבל בארון ומזבח הנחשת שכבר היו שם הבדים אמר ושמו בדיו היינו שתקנם, ולכן אחר שהזכיר (לקמן ל"ז ה') שבצלאל הביא בדי הארון בטבעות לשאת את הארון אמר (שם מ"ם כ') במרע"ה וישם את הבדים על הארון שבקה"ק האריך אותם לצד חוץ שיהיו בולטים בפרוכת, ושימה זו לשון תקון: &
פסוק יח:
ועשית שנים כרובים. מבואר אצלי (באילת השחר כלל ס"ז) שיש הבדל בין שנים ובין שני, ששני מורה על השווי, ושנים מורה שאינם שוים, ומזה הוכיחו חז"ל שהיו בדמות זכר ונקבה והיו בלתי שוים. וכבר בארתי שם (כלל ס"ח) שכ"מ שמזכיר מספר נודע בא בסמיכות כמ"ש בפ' תזריע (סי' י"ד) בארך, ולכן במעשה (לקמן ל"ז ז') אמר שני כרובים כי כבר זכרם והוא מספר נודע, והתנה שיהא מקשה היינו שלא יהיו חלולים או של עץ ומצופה זהב, כמשי"ת בפסוק ל"א, ב') שיהיו משני קצות הכפורת. לא שיעמדו על צד אחד:
פסוק יט:
ועשה כרוב אחד וכו' מן הכפרת, מ"ש מן הכפורת תעשו מלמד שלא יחברם ממק"א רק שיהא מקיש בקורנס על הכפורת עד שיצאו הכרובים מגוף הכפורת, ועדיין י"ל שאינו מקפיד רק שיהיו מגוף הכפורת, אבל יכול להקיש שניהם מצד אחד של הכפורת ויקיש משם שני כרובים עד שיגיע אחד לצד ימין ואחד לצד שמאל, לכן הוסיף ועשה כרב אחר מקצה מזה, ר"ל שהכרוב הימיני יהיה מוקש ונעשה מן הזהב שבצד הכפורת הימיני, והכרוב השמאלי יהיה מוקש ונעשה מן הזהב העודף על טפח בצד הכפורת השמאלי, למשל שיהיה עובי הכפורת שלשה טפחים בכ"מ, ויקיש מן שני טפחי זהב העודפים בצד ימין כרוב הימיני ומן שני טפחי זהב העודפים בחצי הכפורת השמאלי את הכרוב השמאלי:
פסוק כ:
והיו הכרובים, באר איך יהיו בכנפיהם ובפניהם, שבענין הכנפים לא יהיו שוכבים ע"ג הכרוב רק פרושים, ולא יהיו פרושים לצד מטה רק לצד מעלה, ולא יהיו פרושים למעלה בשוה, כמו שנאמר בכרובי המרכבה (יחזקאל א׳:י״א) וכנפיהם פרודות מלמעלה רק שבצד מעלה יסוככו על הכפורת, וכן פניהם יהיו איש אל אחיו ולא יהיו פונים לצד מעלה רק לצד מטה אל הכפורת:
פסוק כא:
ואל הארן תתן את העדות אשר אתן אליך, כבר אמר זה בפסוק ט"ז, ושם משמע שיתן את העדות טרם שיעשה הכפורת ובכאן משמע שיתנם אחר שיהיה הכפורת עשוי, וכן בפ' פקודי מבואר שבעת ששם העדות לתוכו כבר היה הכפורת עשוי, והראב"ע התפלא שה' אמר למשה שיתן העדות אל הארון והנה שברם ולא קיים מצות ה'. והנה במ"ש בפ' עקב ועשית לך ארון עץ, פי' חז"ל שלא היה זה הארון שעשה בצלאל, רק ארון אחר שיצא עמהם למלחמה, וזה למ"ד ששברי לוחות הונחו בארון אחר, וכמ"ש הר' בחיי פ' עקב, אבל למ"ד שלוחות ושברי לוחות הונחו בארון אחד י"ל כדעת הראב"ע (פ' עקב) שזה עצמו היה הארון שעשה בצלאל כמו שמוכיח ממ"ש ואשים את הלוחות בארון וגו' ויהיו שם שמשמע שנשארו שם תמיד, והוא כי במ' יום הראשונים צווה על מלאכת המשכן והארון בכללו, ואם לא היו חוטאים בעגל היה נעשה הארון תיכף להניח בו הלוחות ואחר שחטאו בעגל וה' אמר כי לא אעלה בקרבך, נבטל הצווי של מלאכת המשכן אחר שסלק שכינתו מביניהם ולא נעשה הארון, ולוחות השבורות הונחו באהל משה, וכשעלה להר לקבל לוחות השניות צוהו לעשות ארון עץ, ומשה עשה מדעתו ארון עצי שטים, באשר בצווי המשכן צוה על ארון עצי שטים, ומסתמא עשה ארכו ורחבו וקומתו כבי שנגבל במצות עשית הארון של המשכן שהיה לפי ארך ורוחב הלוחות, רק שלא צפהו זהב ולא עשה בו כפורת, והונחו בו לוחות השלמות והשבורות, ואחר שנתרצה ה' לישראל וחזר ונתרצה שיבנו המשכן לשכון בתוכם, לא הוצרך לעשות ארון אחר, כי ארון של עצי שטים כבר היה, רק שבצלאל תקנו עם שני ארונות הזהב שצפו אותו ועשה עליו כפורת מלמעלה, ובעת שנתעסק בו בצלאל שעז"א ויעש בצלאל את הארון הוציאו הליחות משם ולא החזירום לתוכו עד שנגמרו הארון והבדים והכפורת, שעז"א בפ' פקודי ויקח ויתן את העדות אל הארון, שהוא מה ששם אותם שם פעם שניה בעת נגמר ארון של בצלאל, ר"ל שתקן ארון של משה וגמרו ועשה הכפורת, ובפ' עקב אמר ואשים את הלוחות בארון, זה היה תיכף ברדתו שהיה רק והארון של עץ ובכ"ז אמר ויהיו שם כי נשארו שם לעולם כי הארון הזה היה גם במשכן, ובאשר ה' מגיד מראשית אחרית רמז כ"ז במה שכפל נתינת העדות אל הארון שתחלה אמר שיתן העדות טרם שיעשה הכפורת וזה נתקיים ששם בו הלוחות השבורות והשלמות ברדתו מן ההר, ואחר מעשה הכפורת אמר שנית ונתת את הכפורת ואת העדות תתן, וזה נתקיים ג"כ שאחר גמר מעשה בעת ששם הכפורת נתנם שם שנית כי בינתים הוציאם מן הארון, וגם י"ל שרמז לו שישים שם הס"ת לסוף מ' שנה, דקיי"ל כר"מ שהס"ת הונח בארון בפנים, והס"ת נקרא ג"כ עדות, (תחלה אמר את העדות תתן על הלוחות ואח"כ אמר ונתת את הכפורת על הארון ואת העדות תתן שאחר שישים את הכפורת על הארון יצטרך להסיר את הכפורת ותתן אל הארון את העדות שאתן אליך במשך הארבעים שנה שהוא הס"ת שנתנה שם:
פסוק כה:
מסגרת טפח סביב, פירשתי ונחלקו בדבר חכמי ישראל י"א למעלה היתה סביב לשלחן כמו לבזבזין שבשפת שלחן שרים, וי"א למטה היתה תקועה מרגל לרגל בארבע רוחות השלחן ודף השלחן שוכב על אותה מסגרת, ומבואר במנחות (דף צ"ו ע"ב) שלמ"ד למטה היתה לא היו הרגלים מחוברים עם השלחן, שמזה הוכיח דטבלא המתהפכת טמאה, אולם למ"ד מסגרתו למעלה היתה מוכרח שהיו הרגלים מחוברים אל דף השלחן דא"א בלא"ה, ועפ"ז נראה להוכיח שרב אשי שאמר בפסחים (דף ק"ט ע"ב) דשלחן של מקדש של פרקים היה דאל"כ אמתא באמתא היכי מטבלינן סובר שמסגרתו למעלה היתה, כי הלא יקשה לרב אשי איך הוכיח שהיה רוחב השלחן חלוק לשני פרקים דאל"כ היכי מטבלינן הלא יכול להטביל הדף באלכסון של המקוה שהיה שני טפחים ושני חומשי טפח יותר על אמה, וא"א לישב דבריו רק למ"ד מסגרתו למעלה, היתה שלמ"ד זה היו הרגלים מחוברים אל השלחן, וגם הם היו של פרקים. והנה מ"ש של פרקים היה אין הפי' שהיו מתפרקין ונפרדים לגמרי, שא"כ א"צ טבילה כלל רק לפרקם מהדדי כמ"ש בשבת (דף נ"ח) גבי מספורת של פרקים שאם נתפרקו הו"ל כנשברו ולא צריך טבילה כלל, שמ"ש (פט"ז דכלים) כל כלי עץ שנחלק לשנים טהור חוץ מן השלחן הכפול היינו אם כ"א בפ"ע ראוי למלאכתו כמ"ש הרמב"ם והרא"ש בפי' שם, ועוד איך היה יכול לפרקם ולהחזירם בשבת הלא חייב חטאת כמ"ש בשבת, ומבואר בירושלמי סוף חגיגה שהיו מטבילין השולחן אף בשבת, רק הפי' של פרקים שהיה יכול לקפלם זע"ג זה, ובזה דברי ר' אשי נכונים שסיבר שמסגרתו למעלה היתה, ואם לא היה יכול לקפל רוחב השלחן רק יטבלנו באלכסון המקוה הנה עובי דף השלחן טפח והמסגרת טפח וכשיקפל גם הרגלים שהיו מחוברים ועשוים ג"כ להתקפל בעת הצורך לטבול, עביין ג"כ טפח, הרי יש שלשה טפחים ולא יכנסו באלכסון המקוה, משא"כ אם מסגרתו למטה היתה היה יכול לטבול באלכסון המקוה כי הרגלים לא היו מחוברים ולא מוכח שדף השלחן עצמו היה יכול להתקפל ברחבו, והבן. ועשית זר זהב למסגרתו, למ"ד מסגרתו למטה היתה משמיענו שזר הזהב שעל המסגרת יעלה אל דף השלחן המורח על המסגרת, ובזה יתקיים מ"ש זר זהב למסגרתו, וגם מ"ש ועשית לו כי עלה אל השלחן עצמו ולא אמר ועשית עליו כמו בארון רק ועשית לו, כי היו בצד דף השלחן, ולמ"ד מסגרתו למעלה היה, י"ל שהיה הזר בצד המסגרת לא על המסגרת, רק במקום התחלת יציאת המסגרת מן השלחן ויתקיים מ"ש ועשית לו ועשית למסגרתו:
פסוק כז:
לעמת המסגרת תהיין הטבעות, מלמד בזה שיהיו הטבעות קרובים אל המסגרת כי הבדים היו קבועים בשליש קומתו כמ"ש בשבת (דף צ"ב) ועובי השלחן ועובי המסגרת היו שני טפחים ובטפח השלישי שהוא שליש קומתו היו הבדים קבועים, וכבר בארנו באה"ש (כלל תקס"ד) שמלת לעומת מציין נקודה אחת המקבלת ביושר נגד נקודה אחרת, ומשמיענו שלא יעשה הטבעות בצד הרגל שלצד פנים, רק בצד שנחוץ שזה לעומת המסגרת:
פסוק כט:
ועשית קערותיו הם הדפוסים, וכפותיו אלו הבזיכים, קשותיו אלו סניפין, ומנקיותיו אלו קנים, כן אמרו במנחות (דף צ"ז) וכן העתיק הרמב"ם (פ"ג מהבהב"ח הלכה י"ג י"ד), ומ"ש אשר יסך בהן, הוא מענין הגנה כמו (איוב א') הלא אתה שכת בעדו ובעד וכו' ומוסב על שתיהם שהקשוות והמנקיות מגינים על הלחם שלא ישבר, ולכן במעשה אמר לקמן (ל"ז ט"ז) ואת מנקיותיו ואת הקשות אשר יוסך בהן, ועיין ברש"י ורמב"ן מ"ש בזה:
פסוק לא:
ועשית מנורת זהב טהור, מלת מנורה אינה כוללת את הנרות הקבועים בה, שהם נקראים קני מנורה בשם לווי, רק על הבסיס והקנה האמצעי, שבו קבועים קני המנורה, וכן מבואר בספרי זוטא הובא בר"ש (פי"א דכלים מ"ב) דבר וכל דבר ריבה כלים התלוים בשמות אחרים ומשתמשים בשמותיהם הפרח של מנורה ופלס של מנורה יכול שאני מרבה קנה של מנורה וקנה של קרן ת"ל אך, וכן שם (במשנה ז') קני מנורה טהורים הפרח והבסיס טמאים ובשעת חבורם הכל טמא, ופי' הרמב"ן שקני מנירה לא נקראו אלא בשם ליוי, אבל הפרח היא העגולה שעליה תהיה הנר והבסיס היא התושבת אשר בו הרגלים הוא גוף המנורה:
והנה פורט, א] חומר המנורה שתהיה זהב טהור, ב] איכות מלאכת האומן שיהיה מקשה, (ופרש"י שלא יעשנו חוליות ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים), ולענ"ד נראה שמלת מקשה מורה על הקשת הקורנס והקישוי ועקרו שלא תהיה חלולה, ודבר זה שלא יעשנו איברים איברים נודע ממ"ש כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו, וכ"ה בברייתא דמלאכת המשכן (פ' ט') מנורה שעשה משה במדבר היתה באה משל זהב וטעונה מקשה, שומע אני יעשה איברים איברים וידביקם לה ת"ל ממנה יהיו, וכן בספרי (פ' בהעלותך פסקא ס"א), מקשה אין מקשה אלא מין קשה מעשה אומן מעשה קורנס, או יעשה איברים איברים ת"ל ממנה יהיו, מבואר שזה לא נודע ממלת מקשה. וכן במ"ש במנחות (דף כח) עשאה מן הגרוטאות פסולה היינו שאינה מקשה בתוכה ע"י קורנס, ולא כפרש"י שם, כמ"ש בספרי שאם אין להם מין קשה עושה מין גרוטי, היינו מין אומנת חלולה ושבורה בתוכה עד שחלקיו אינן מוקשים ודבוקים בעצמותם, וגם מה שהביא מן הת"א שתרגם נגיד, היינו לשון הכאה, ובגמ' אלמלא נגדוהו לחנניה. ובזה תבין את דברי הרמב"ם (פ"ג מה' בהב"ח ה"ד) מנורה הבאה זהב תהיה כולה מקשה מן העשתות, ושל שאר מיני מתכות אם היתה חלולה כשרה (ה"ה) ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות בין שהיתה של זהב בין שהיתה משאר מיני מתכות, ונתקשה המ"ל שם למה בגרוטאות אסר אפי' בשאר מיני מתכות וזה נגד הגמ' אינה באה זהב אינה באה מקשה, וכן יש לתמוה שתחלה אמר נגד מקשה אם היתה חלולה כשרה, מבואר שחלולה הפך של מקשה. אבל הוא האמת שהפך המקשה הוא החלולה וזה הכשיר בשאר מיני מתכיות כדברי הגמ', אבל מן הגרוטאות שבלשון הרמב"ם קורא כן להעשוי איברים איברים, זה פסול גם בשאר מיני מתכיות כי זה ילפינן מן ממנה יהיו ולא בא בו התנאי שיהיה זהב, ותחלה אמר ותהיה כולה מקשה מן העשתות והם שני תנאים: א] מקשה לא חלול, ב] מן העשתות לא איברים איברים. ובאר כי בשאר מיני מתכיות א"צ מקשה, אבל צריך להיות מן העשתות, וזה ברור), עתה באר תנאי אחר, והוא, ירכה וקנה הירך הוא הנסמך על רגליו בסיס המנורה, והקנה שלה האמצעי, והכפתורים ופרחים של המנורה שיתבארו (פסוק ל"ד) יהיו ממנה ולא שידביקם לה מבחוץ:
פסוק לב:
וששה עתה באר ענין הקני מנורה: א] שיצאו מצדי המנורה ששה קנים, ב] שיהיו שלשה מכל צד, ג] שיהיו קני מנורה, ר"ל עשוים כתבנית קני מנורה הידועים בצורתם, יהיו נמשכים מצדיו באלכסון עד שיהיו גובהן שוה לגובה הקנה האמצעי, כדרך המנורות:
פסוק לג:
שלשה, באר תמונת הקנים, שבכל קנה ימצא שלשה גביעים משוקדים וכפתור אחד ופרח אחד, עד שבששה הקנים ימצאו י"ח גביעים משוקדים וששה פרחים וששה כפתורים, [ומ"ש כן לששת הקנים היינו וכן לששת הקנים, משא"כ בפסוק ל"ה לא אמר מלת כן, כי חשב כל הקנים]:
פסוק לד:
ובמנורה, עתה שב לבאר תבנית המנורה עצמה שהיא הקנה האמצעי מראשו עד בסיסו, באר שצריך שימצאו בו ארבעה גביעים משוקדים ושני כפתורים ושני פרחים. והנה זה אחד מן המקראות שאין להם הכרע כמ"ש ביומא (דף כ"ב) כי יש לפרש מלת משוקדים למעלה ארבעה גביעים משוקדים, וכן ימצאו בה במנורה כפתוריה ופרחיה, אבל מן פסקי הטעמים שגביעים הוא באתנח מורה הכוונה שימצאו בה ארבעה גביעים וכפתורים ופרחיה יהיו משוקדים, וכן מורה כנוי הה"א, שאל"כ היה ל"ל כפתוריה ופרחיה, כאשר יבין היודע עומק הלשון, וכן יש לפרש ארבעה גביעים משוקדים וכן כפתורים ופרחים יהיו משוקדים, וכן פסק הרמב"ם שבין הגביעים בין הכפתורים ופרחים יהיו משוקדים, ולפ"ז משוקדים מוסב למעלה ולמטה [ולא נודע עדיין מדוע צוה שגם כפתורי ופרחי הקניה יהיו משוקדים]. והנה מסתברא כי הארבעה גביעים של המנורה ושני כפתוריה ופרחיה שלה היו קבועים באופן שיהיה הקנה האמצעי דומה ליתר ששת הקנים שהיו בכולה שלשה גביעים וכפתור ופרח, ובודאי כן היה גם בקנה האמצעי, לפ"ז היה קבוע במנורה שלשה גביעיה וכפתור ופרח למעלה בקנה האמצעי, וגביע וכפתור ופרח תחת הקנים, ובזה נדמו הקנים השבעה בצורתם. וכן תמצא בתמונת המנורה שחשבו רבותינו שאביא אח"ז, וכן בברייתא דמלאכת המשכן (סוף פ"י) אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שיהיה דליקן שוה ונרותיהן שוות והן דומות זו לזו, ומזה הטעה נ"ל מ"ש הרמב"ם שכל הכפתורים ופרחים היו משוקדים, כי אחר שבקנה האמצעי היה הכפתור והפרח שלמעלה בנר האמצעי דומה ליתר הקניה, ממילא אחר שהוא היה משוקד כן היה צריך לעשות ביתר הקניה:
פסוק לה:
וכפתר, באר שמלבד השני כפתורים שהיו במנורה עצמה היו בה עוד שלשה כפתורים, שמכל כפתור יצאו שני קניה משני הצדדים, ובאר בזה התנאי שהשלשה כפתורים האלה יהיו ממנה מגוף המנורה ולא ידביקם אברים אברים, לפ"ז היו הכפתורים בגוף המנורה חמשה, ובקנים ששה, ס"ה י"א כפתורים, והגביעים היו כ"ב, י"ח בקנים וארבעה במנורה, והפרחים שמונה ששה בקניה ושנים במנורה, ועוד פרח אחד היה סמוך לירך, וזה נלמד ממ"ש (במדבר ח׳:ד׳) עד ירכה עד פרחה מקשה היא, שא"א שכוון על אחד משני הפרחים שהזכיר פה, שכבר באר פה שהיתה כולה מקשה (פסוק ל"ו), וע"כ כוון על פרח שאצל הירך, נמצאו מנין הפרחים תשעה. עוד אמרו שגובהה של מנורה י"ח טפחים, ונראה כי יצא להם זה ממ"ש (כ"ו ל"ה) ואת המנורה נכח השלחן והשלחן גבהו ט' טפחים (רמב"ם ה' בהב"ח פ"ג ה"ה) ממילא המנורה שעמדה על הארץ בודאי עד התחלת יציאת הקנים היה ט' טפחים למען יתחילו הקנים שהם המנורה בשוה עם גובה השלחן, ומסתברא כי חציו שלמעלה מן השלחן היה שוה עם חציו שלמטה שכן הנוי והיופי, ומ"ש במנחות (דף כ"ט) אמר רב גובהה של מנורה ט' טפחים וכו' כי קאמינא משפת קנים ולמעלה, ר"ל דזה עקר גובהה, ובא רב להשמיענו הטעם מדוע היתה י"ח טפחים, יען שעקר גובהה רק ט' נוכח השלחן משפת קנים ולמעלה, והיה גובהה שמן הקנים ולמעלה כגובה השלחן, וסרה תמיהת התוס' (דף כ"ח ד"ה. גובהה):
פסוק לו:
כפתריהם, עתה באר ענין אחר: א] שהכפתורים של הקנים עם הקנים שלהם הקבועים בם יהיו ממנה, שלא יהיו דבוקים אברים אברים. והנה על הכפתורים לא צריך, שכבר אמר וכפתור תחת שני הקנים ממנה, רק מלמד על הקנים שיהיו מגוף המנורה, או שבא לאמר שגם הכפתורים שעל הקנים יהיו מגוף המנורה, לפ"ז נודע לנו מפסוק ל"א שכפתורי וגביעי ופרחי המנורה יהיו ממנה, ומפסוק ל"ה ל"ו שהכפתורים שהם הקנים קבועים וכפתורי הקנים והקנים יהיו ממנה, אבל אם צריך שגם הגביעים והפרחים של הקנים יהיו מגוף המנורה לא מחוברים ממק"א לא ידענו, ויתבאר בפסוק ל"ט. כלה מקשה אחת זהב טהור, הנה פסוק זה מיותר לגמרי, שאם להודיע שיהיה מקשה לא חלול, כבר באר, ואם להודיע שיהיה זהב, כבר אמר ועשית מנורת זהב טהור, וכן מ"ש בפסוק ל"ט ככר זהב טהור יעשה אותה, זהב טהור מיותר, והיה נראה. לכאורה שכפל זהב טהור להורות שהזהב מעכב, ולא יעשנה משאר מיני מתכות, אבל חז"ל לא כן דעתם, ובארו שכשרה משאר מיני מתכות לרבי, ולר' יוסי בר"י אף משל עץ כשר, והדרש שדריש בו (מנחות כ"ח) כלל ופרט או ריבוי ומיעוט לא יספיק מצד הפשט הפשוט, ונראה כי הכריחו דעתם ממה שנמצאו בד"ה (א' כ"ח ט"ו) בצורת המקדש שמסר דוד לשלמה כתיב ומשקל למנורות הזהב ונרותיהם זהב במשקל מנורה ומנורה ונרותיה, ולמנורות הכסף במשקל למנורה ונרותיה כעבודת כל מנורה ומנורה, מבואר כי תחת העשר מנורות שעשה שלמה (מלכים א) שהיו של זהב, וראויה לעבודה כמ"ש במנחות שם מסר לו בתוכה מנורות של כסף, רק שהוא העשיר ועשאם של זהב, כמ"ש ברמב"ם (פ"א מה' בהב"ח) ומבואר שהמנורה כשרה בשל כסף. [ואולי זה היה דעת רבי לפי מתניתא דרב פפא (שם) דרק בשל כסף כשרה, ומתניתא דרב יוסף ס"ל דאחר שזהב לאו דוקא ממילא דרשינן כלל ופרע או ריבוי ומיעוט, להביא את הדומה ובמעט את הבלתי דומה], וכן הוציאו מזה לשאר כלי שרת, כי כן אומר בד"ה (שם פסוק ט"ז י"ז) שלחנות כסף וכלי כסף, לבד מהכרובים שדריש במכלתא (פ' יתרו) לא תעשון אתי אלהי כסף שלא יעשה הכרובים של כסף, ותמצא משואר בד"ה (שם י"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה', ולכן יסדו חכמינו שמה שכפל ושלש זהב טהור, הוא משפט תנאי, פה אמר כולה מקשה אחת זהב טהור, מלת כולה ר"ל כל הנאמר פה מצורת המנורה שיהיו בה גביעים כפתוריה ופרחים, הוא בתנאי אם הוא זהב טהור, אבל אם המנורה של מתכת אחר, א"צ כ"ז, וכשרה בלא גביעים כפתורים ופרחים, רק קלים צריך שאל"כ פמוט מקרי (שם), ומ"ש (בפסוק ל"ח) ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור, משום דאלה אינם באים מן הככר קמ"ל דאם המנורה מזהב צריך שנה הה יהיו מזהב, ומ"ש (פל"ט) ככר זהב טהור, זהב טהור הוא תואר לככר רק ככר של זהב טהור לא ככר של כסף, ר"ל שאם בא כתף א"צ שיהיה ככר, וכן מ"ש בפ' בהעלותך וזה מעשה המנורה מקשה זהב, זהב תואר ותנאי אל מקשה רק מקשה של זהב לא של מתכות אחר, שמנורה שאינה מזהב א"צ להיות מקשה. ודע שיש הבדל בלשון בין אם אמר זהב ככר, זהב מקשה, שאז מקשה תואר אל זהב, לא כן אם אומר מקשה זהב, ככר זהב, שאז השם השני מתאר את הראשון והראשון נסמך על השט כמו עבד אברהם, מקשה של זהב, ככר של זהב, ומזה נודע המיעוט שאם אינו זהב אינו ככר ואינו מקשה, לא כן מה שכתוב ועשית מנורת זהב טהור מקשה, בילה זאת, ותבין מדוע בד"ה (שם) ונרותיהם זהב במשקל מנורה וכו', ולמנורות הכסף במשקל למנורה ונרותיה כעבודת מנורה ומנורה, כי של זהב היה משקלה קצוב ככר, לא כן של כסף היה כפי עבודת המנורה ומלאכתה פחות או יותר:
פסוק לז:
ועשית את נרותיה שבעה, הם הבזיכין שנותנים בתוכה השמן והפתילות, והעלה את נרותיה הוא מאמר מוסגר ושייך אל דיני ההדלקה, ובעשיה כתב לקמן ויעש את נרותיה שבעה ומלקחיה וכו':
פסוק לח:
ומלקחיה, הם הצבתים שלוקחים בהם הפתילה מתוך השמן. (רש"י), ומחתותיה, כמין בזיכין קטנים פחותה בהם את האפר שבנר בבקר בבקר כשהוא מטיב את הנרות כמו לחתות אש מיקוד. (רש"י), זהב טהור הוצרך לומר זה מפני שהם נעשים בפני עצמם כנ"ל:
פסוק לט:
ככר זהב, שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר לא פחות ולא יותר, (רש"י), ומ"ש את כל כאלו אמר ואת כל שכן בעשיה כתיב ככר זהב טהור עשה אותה ואת כל כליה, אמנם מה הם כליה שהיו מכלל הככר נחלקו בו במנחות (דף פ"ח) לחד מ"ד יצאו המלקחים והמחתות מן הכלל, ומיעט זה ממלת אותה (שכבר מבואר אצלנו שבכ"מ שבח מלת הפעול תחת הכנוי בא למעט, רק אותה כי היל"ל ככר זהב עשאה ואת כליה) ולחד מ"ד גם הנרות לא היו מכלל הככר, לפ"ז דייק שלכן אמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור, מפני שאלה לא היו מכלל הככר היה צ"ל שיהיה זהב, ולמ"ד שגם הנרות אינם מכלל הככר מוסב גם על פסוק ל"ז ועשית את נרותיה ומלקחיה זהב טהור, ולדעה זו מ"ש את כל הכלים האלה, ר"ל מלבד כל הכלים שהיה ג"כ זהב טהור אף שלא היו מכלל הככר, ואף שכבר ידענו (מפסוק ל"ח) שהנרות והמלקחים והמחתות היו של זהב, מרבה יתר הכלים כמו פי נרות במקום שהפתילה דולקת שהי', אפשר לומר שהתורה חסה על ממון ישראל ולא עשאם מזהב (גמ' שם), ומצאנו דוגמתו את כמו מלבד והנה מפשטות הכתובים משמע כן, שהנרות לא היו מלבד הככר ממ"ש [(לקמן ליה י"ד, ל"ט ל"ז) את מנורת המאור ואת כליה ואת נרותיה, מבואר שהנרות מיוחדים מלבד המנורה, וכן (מ"א ז' מ"ט, דה"ב ד' כ' כ"א)], ואת המנורות ונרותיהם זהב סגור והפרח והנרות והמלקחים זהב, וכן פרש"י בד"ה שם שהנרות היו מפורדים, אך הרמב"ם פסק שהנרות היו מכלל הככר כרב ששת במנחות (שם) וכן בשבת, וגם לא נודע מ"ש והפרח זהב, הלא הפרא היה מכלל הככר לכ"ע. ומצאתי בברייתא דמלאכת המשכן (פרק ט') ענין מפליא, וז"ל שומע אני יעשה אברים אברים וידביקם ת"ל ממנה יהיו, מנין לרבות נרותיו ת"ל יעשה [את כל כליה כצ"ל] יכול שאני מרבה גביעים כפתורים ופרחים ת"ל אותה, ומה ראית לרבות נרותיה ולהוציא גביעים כפתורים ופרחים, אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אט נרותיה שנעשים עמה ומוציא גביעים כפתורים ופרחים שאין נעשים עמה, מנין לרבות מלקחיה ומחתותיה ת"ל יעשה [את כל כליה], יכול שאר מרבה את הצבתים ואת המלקטאות ת"ל אותה, ומה ראית לרבות מלקחיה ומחתותיה ולהוציא את הצבתים ואת המלקטאות, אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את המלקחים שמשתמשין עמה ומוציא אני את הצבתים ואת המלקטאות שאין משתמשים עמה עכ"ל, וזה פלא: א) שימעט הגביעים והכפתורים והפרחים. ב) שמרבה הנרות והמלקחים והמחתות וזה דלא כמאן, ונראה שכוון על הגביעים וכפתורים ופרחים של קט המנורה שבהם לא כתב ממנה יהיו, וכמו שכתבתי בפסוק ל"ו, שמן הכתוב נראה שאלה היה יכול להדביק אברים אברים, וס"ל לברייתא שלא היה מכלל הככר אחר שלא נעשו עמה רק נדבקו כפשט הכתובים, ואלה מיעט מאותה, כי הם רק יפוי הקנים לא המנורה, וממילא הנרות והמלקחים היו מכלל הככר מצד שנאמר את כל כליה, הנרות מצד שהיו דבוקים והמלקחים מצד תשמישם הצריך עמה, ולכן הוצרך לומר שהפרח והנרות והמלקחים היו זהב, מצד שעל כל אלה נוכל לטעות לכל הדעות שלא היו מחוברים וממילא לא היו זהב, לכן באר שהיו זהב: