פסוק א:עוד לפני כעשר שנים עוררתי באגף החינוך הדתי את השאלה, מדוע משקיעים תעצומות רבות כל כך בלימוד המשכן וכליו בבית־הספר, והרי חלק גדול מפרשיות אלה אינו לדורות, ואין ביניהם ובין בית־המקדש שיבנה במהרה הרבה. אילו חָבְרוּ ללימוד זה לפחות לימוד איזה מידות טובות, כי אז היה ללימוד זה גוון מעשי יותר, והעיקר - תשתקף בו יותר התקוה לבנין הבית מחדש. אמנם נתמנתה ועדה לעניין זה, אך כמו במקרים רבים אחרים - לא יצא מזה כלום. (פ' תצוה תשמ"ז) לשאלה זו נדרש רבנו בחיי להלן (לח, ט), והשיב: ודע כי הספור בענין המשכן וכליו, והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן, אף־על־פי שאין בית המקדש קיים מצוה גדולה היא, עד שמים יגיע שכרה, ותורה היא וללמוד אנו צריכין, וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות: כי כל המתעסק בלמוד פרשיות אלו, וישא ויתן בלבו עניניהן, כאילו הקריב הקרבן עצמו. הוא שאמרו (מנחות ק ע"ב): כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, בפרשת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכן כולם. הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד ששכרו אִתו ופעולותיו לפניו כאילו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח, והוא הדין בספור עניני המשכן והמקדש, שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטם ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם. והוא שהזכיר דוד על הענין הזה - על הנסתר והנגלה: "סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון" (תהלים מח, יג-יד), ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו, שנאמר: "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות" (שם, טו). ע"כ. ומעין זה אצל ר"י אברבנאל (בסוף דבריו לפרשת תרומה) וכן אצל בעל "עקידת יצחק" (פ' תצוה שער אחד וחמשים). וראה גם דברי האדמו"ר מסלונים, רבי שלום נח ברזובסקי בספרו "נתיבות שלום" (ריש פרשתנו עמ' קפט).
פסוק א:באשר ללמוד מידות טובות מן המשכן כתב המלבי"ם על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח): ...וציוה "וכן תעשו", שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו. כמו שאמר ה' לדוד (שמואל ב' ז, יא) "והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'", רצונו לומר שאתה בעצמך תהיה בית לה' וכו'.
פסוק א:לרעיון זה של בנין המשכן בלב האדם מוקדש השיר "בלבבי משכן אבנה" אותו ערך הרב יצחק הוטנר זצ"ל בעל "פחד יצחק", ואלו מלות השיר: "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי - את נפשי היחידה". מקורו של השיר ב"ספר חרדים" של רבי אליעזר אזכרי, המקובל והפייטן שחי בצפת לפני קרוב לחמש מאות שנה. שם בפרק ז ישנו שיר הנקרא "שיר ידידות" המסודר על סדר "אלפא ביתא", ובאותיות ב' ו־ה' נאמר שם: "בתוך לבבי משכן אבנה לזיוו, קרבן אקריב לו - נפשי היחידה. החלב והדם שלי אקריבה - על מזבחו ועבוד עבודה". (ראה "מעט מן האור" של הרב חנן פורת, ספר שמות עמ' 299)
פסוק א:לכבוד בר המצוה של עמנואל שי' ולאחר מכן של נחמיה שי' אספתי מעט מן המידות הטובות הנלמדות מפרשתנו:
פסוק א:דרך ארץ (א): "ושכנתי בתוכם" (כה, ח), תניא, רבי טרפון אומר, גדולה מלאכה שאף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". (אבות דרבי נתן יא)
פסוק א:דרך ארץ (ב): "ועשו ארון" (כה, י), רבי יוחנן רמי, כתיב (דברים י, א) "ועשית לך ארון עץ" וכתיב "ועשו ארון", מכאן לתלמיד חכם, שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו (יומא עב ע"ב). ואולי מן הראוי להוסיף כאן מדברי המדרש (שמות רבה לו, ג) "מפני מה בכל הכלים כתיב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון? אמר רבי יהודה אמר רבי שלום, אמר לו הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם בתורה.
פסוק א:לאמור - אין התורה רכוש היחיד, אבל היא רכוש־הרבים. ובצורה בוטה עוד יותר נאמר דבר זה בתנחומא (פ' ויקהל ח): ...אלא שציוה הקב"ה לעשותו לכל ישראל, שלא יהא לאחד מהם פתחון פה על חבירו לומר, שאני נתתי הרבה בארון, לפיכך אני לומד הרבה ואני יש לי בו יותר ממך, ואתה לא נתת בארון כלום אלא מעט, לפיכך אין לך חלק בתורה וכו'. ולא בכדי כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, א): כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל.
פסוק א:הרבה פעמים הזכרתי את הרהורי באשר לתלמיד חכם מיהו, והזכרתי את המשנה במסכת סוכה (ב, א), שם אומר רבן גמליאל על עבדו טבי: "ראיתם עבדי טבי שהוא תלמיד חכם, ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה", ולעומת זאת את דברי תוספות במסכת סוטה (כא ע"א): "סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו ועוסק בה תמיד ואינו הולך ד' אמות בלא תורה".
פסוק א:עכשיו התקדמתי קצת, שכן מצאתי סימן לתלמיד חכם, לא מבחינת ידיעותיו אלא מבחינת אופיו, כי כך אומר רבא בהמשך הגמרא (יומא שם): תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם. והנה הראה לי רפאל שי' דין ודברים בהגדרתו של תלמיד חכם ואם יש דין תלמיד חכם בדורנו, בספר "מקראי קודש" על הלכות חנוכה של הרב משה הררי (עמ' ח-יא, מהדורה שלישית תש"ס). לאחר שדן שם המחבר אם בכלל יש דין תלמיד חכם בימינו (לעניין הספדו בפניו בימי חנוכה), מסכם ואומר: ובאמת שאף הגדרת תלמיד חכם אינה פשוטה - בגמרא מסכת שבת (קיד ע"א) איתא: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבדה בטביעות העין? זה המקפיד על חלוקו להופכו. ועוד איתא שם: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור? זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה (ושם בהמשך הגמרא: אם יודע בחדא מסכתא - הוי פרנס באתריה, ואי בכוליה, תנויה בריש מתיבתא). וראה בקדושין (מט ע"ב), שאמרו שם: על מנת שאני תלמיד - כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלה (ובתוספות שם גרסו: על מנת שאני תלמיד חכם וכו'). ובגמרא תענית (י ע"ב) אמרו: יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הציבור, תלמיד - כל ששואלים אותו דבר הלכה בלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה (וראה תוספות שם ד"ה איזהו ותוספות בשבת ד"ה ואפילו), ועוד אמרו במסכת שבת שם: ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו - זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים. נמצאנו למדים שגדר תלמיד חכם משתנה לפי הצורך והענין. ומכל מקום לענין הספד פסקו האחרונים כמו שכתב המשנה ברורה (תקמ"ז סקי"ב), ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו אינו יודע לישא וליתן בה. עיי"ש. והנה נזכרתי בסיפור שהיו מספרים על האי סבא קדישא ה"חפץ חיים" זצ"ל, שנשאל - מיהו תלמיד חכם? וכדרכו, המשיל משל וענה: הלומד ולא זה היודע ללמוד. והראיה מן הגנב. כי מי נקרא גנב, היודע לגנוב או הגונב?!
פסוק א:דרך ארץ (ג): עוד עניין שבדרך ארץ שרש"י מביאו מברייתא דמ"ט מידות שאבדה לנו: "יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו" (כו, יג) - מכאן אתה לומד דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה. ע"כ. והכוונה לומר שיכסו יריעות האהל את יריעות המשכן (שהרי ג' או ד' כיסויים היו לו למשכן). והלימוד הוא מן המילים המיותרות "יהיה סרוח", שהרי כל יודע חשבון פשוט יכול לחשב שכך יהיה. כך אצל מפרשי רש"י.
פסוק א:אך יש כאן מקום להרהר - כל יופין של יריעות המשכן נראה רק בתקרת המשכן, שהרי בחוץ, מה שעל הקרשים, כוסה על ידי יריעות האהל.
פסוק א:ויותר מזה אפשר לשאול על ציפוי הבריחים בזהב - "וצפית את הבריחם זהב" (כו, כט), ומעשה אומנות מסובך זה לא נראה אלא לעיני בני קהת כאשר הקימו או פרקו את המשכן, שכן גם הוא כוּסה.
פסוק א:ודומה שמכאן קשה על רבנו תם שאומר (מנחות לב ע"ב, תוספות ד"ה הא), שדבר המסותר מן העין אינו צריך הידור - "ספר תורה בעי שרטוט משום 'זה אלי ואנוהו', אבל תפילין דמכוסין בעור, לא בעו שרטוט, דלא שייך בהו נוי".
פסוק א:ואכן, התיחסותם של חכמינו לעניין האסתטיקה שלא בקשר לחפצי קודש היא מאוד מצומצמת, ויפים הם דברי רש"י (דברים יד, א) בפירושו לאיסור לא תתגודדו - לפי שאתם בניו של הקב"ה, ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. (פ' תרומה תשנ"ח, בר מצוה של עמנואל שי', ובתשנ"ט, בר מצוה של נחמיה שי') הערת נתנאל שי': לעניין כיסוי היופי במשכן, ניתן לומר כי זהו ההבדל בין הידור של בני האדם לבין משכן ה'. במצוות שמטרתן לצוות־ לקשר בינינו לבין הקב"ה, ישנו הידור שמכוון גם אלינו ואולי בעיקר אלינו, ולכן רק דברים הגלויים לעין צריכים הידור. אבל בבית ה', שאין נסתר מלפניו, יש משמעות עמוקה גם ליופי שנסתר מעינינו וגלוי לפניו. אנו מראים את חיבתנו לקב"ה בהידור, דווקא בדברים שוודאי לא מכוונים אלינו. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: הבריחים ראום המפרקים והמקימים, אבל פרשיות התפילין אינן נראות כלל.
פסוק א:פרשת תרומה מוקדשת, מתחילתה ועד סופה, לציווי האלהי על עשיית המשכן וכליו. בראש הפרשה (כה, א-ט) בא ציווי כללי על לקיחת תרומה ועל עשיית המשכן בכללו. לאחר מכן (כה, י - כו, לז) בא הציווי על עשיית כלֵי האהל (הארון, השולחן והמנורה. והנה נפקד מקומו של מזבח הקטורת, שלמרות עמידתו בתוך האהל נדחה הציווי עליו לסיומה של פרשת תצוה - ריש פרק ל) ועל עשיית האהל עצמו (תחילה כיסויי המשכן, כלומר היריעות למיניהן, ורק לאחר מכן הקירות - הקרשים, ולבסוף - הפרוכת שבין הקודש וקודש הקדשים ומסך פתח האהל). בחלקה האחרון של הפרשה (כז, א-יט) בא הציווי על מזבח הנחושת ועל עשיית החצר בתוכה עמד. כלי נוסף עמד בחצר - כיור הנחושת. על דחיית הציווי על עשייתו לפרשת כי תשא (ל, יז-כא) עמד ראב"ע (כז, ח) בסיום פירושו לפרשת מזבח העולה, וכך כתב: והנה לא נזכר הכיור (לאחר מזבח העולה, ככלי נוסף שעמד בחצר), כי לא נעשה מנדבת כל ישראל, רק מנדבת הנשים לבדן (ראה להלן לח, ח), על-כן הזכירו עם פרשת הבשמים (ל, כב-לח), שכל ישראל לא הביאום, רק הנשיאים לבדם (ראה להלן לה, כז-כח). (פ' תרומה תשמ"ז) ב"עיונים לפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט (סדרה שניה עמ' 349 הערה 2) מובא טעם נוסף: הכיור אינו כלי שנעשית בו עבודה, אלא תפקידו לסייע בהכשרת הכהנים לעבודתם. ועל הפתיחה בארון ובכפורת כתב רמב"ן בפתיחתו לפרשתנו: עיקר חפץ המשכן היה מקום מנוחת השכינה שהוא הארון. והוסיף רבנו בחיי (דברים י, א): אין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכולם במעשה, כך הוא מקודש מכולם, שהוא דוגמא לכסא הכבוד (ראה במדבר רבה ד, יג) ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון. ובאשר להקדמת היריעות לקרשים כתב ר"ע ספורנו להלן (מ, יח): עשר היריעות מעשה חושב שנקראו "משכן" הוקמו קודם הקמת הקרשים, אם בידי אדם מחזיקין בו, ואם על דרך נס כדבריהם ז"ל, ועל זה הסדר נעשה והובא אל משה. כי אמנם אותן עשר יריעות, הן היו עיקר בנין המשכן, ושאר הנכנס באותו הבנין והם האדנים והקרשים והבריחים והעמודים והאהל, היו להעמיד המשכן ולכסותו. ע"כ. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')
פסוק א:ובאשר לאיחור הציווי על מזבח הזהב ראה מה שכתבתי להלן (ל, א). (פ' תצוה תש"ס)
פסוק ב:"דבר אל בני ישראל" וגו'. אימתי נאמרה פ' תרומה? שתי תשובות יש לשאלה זו בדברי קדמונינו: לפי רש"י (לא, יח; לג, יא) נצטווה משה על עשיית המשכן רק אחרי מעשה העגל, ולפי זה סדר הזמנים בפרשתינו הוא: לאחר פרשת משפטים בא מעשה העגל שבפרשת כי תשא, ואחריו באות הפרשות תרומה, תצוה, ויקהל ופקודי. מקורו של רש"י בדברי חז"ל (תנחומא ח), וזו לשונם: אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו. אף־על־פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל, אמר רבי יהודה ברבי שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר: "נעו מעגלתיה לא תדע" (משלי ה, ו) - מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, ...אתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם ובו ביום אמר לו הקב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם על מעשה העגל, ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם. אמר הקב"ה: יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו את העגל, שכתוב בו: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" וגו' (שמות לב, ג). ואם ישאל השואל: אם כן - שקדם חטא העגל לציווי על מלאכת המשכן, מה ראתה התורה לשנות כאן מן הסדר ולהקדים את הציווי על המשכן לחטא העגל? על כך משיב רבנו בחיי להלן (פסוק ו) וכותב: ואף־על־פי שהעוון ההוא קודם למעשה המשכן, שהרי העוון היה בתמוז ומעשה המשכן היה לאחר יום הכפורים בסמוך, מכל מקום התורה ש"דרכיה דרכי נֹעם וכל נתיבֹתיה שלום" (משלי ג, יז), רצתה להקדים ענין מעשה המשכן, שהוא הכפרה קודם שיזכיר העוון ההוא, כי כן מדתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה, וכענין שדרשו רז"ל (מגילה יג ע"ב): הקב"ה בורא רפואה לישראל תחילה ואחר כך מכה אותם, שנאמר: "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים" (הושע ז, א). בדרך אחרת ביאר רמב"ן (לה, א ד"ה ויקהל משה; ויקרא ח, א ד"ה קח את אהרן): ועל דרך הישר, נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם, ידע מעצמו שמצוות המשכן במקומה עומדת, וציוה לישראל עליה. וראה דבריה של נחמה ליבוביץ ז"ל בעיוניה (עמ' 337), שקושרת בין שתי תשובות אלו לשאלת משמעות המשכן ותכליתו בכלל. (פ' תרומה תשנ"ה)
פסוק ב:"ויקחו לי תרומה". כאשר אמרתי לילדים בגני־טל את באורו של מלבי"ם - ויקחו ולא יתנו, כדי להבטיח שאכן לא יובן שיש ציווי ליתן, אלא הכל כאשר ידבנו לבו, שאל שלומי שי' מן הכתוב "משכו וקחו לכם" (למעלה יב, כא). ואולם עתה, כאשר אני רושם, אני רואה שאין כאן כל שאלה. שם הרי נאמר "וקחו לכם", כלומר אין כאן כלל ענין של נתינה. (פ' תרומה תש"ן)
פסוק ב:רש"י ד"ה תרומה, הפרשה, יפרישו לי וכו'. והיה יכול לומר: כתרגומו - אפרשותא. (פ' תרומה תשנ"ד)
פסוק ב:רש"י ד"ה ידבנו לבו, לשון נדבה וכו'. אך קשה לי, הרי שתיים מתוך שלוש התרומות שרש"י מונה לאחר מכן, חובה ולא רשות היו, והיקף התרומות הללו קבוע היה - בקע! (פ' תרומה תשס"ח)
פסוק ב:רש"י ד"ה תקחו את תרומתי, אמרו רבותינו, שלוש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים... ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד. ע"כ. הרי לך מאמר לפתח סביבו עניין יפה - שני היסודות, דהיינו האדנים כיסוד הבניין הארעי של המשכן, והקרבנות שהם תכלית עבודתו, הם שווים לכל נפש, בקע לגולגלת. ואילו כל היתר, התרומה השלישית, כרצון איש ואיש, כאשר ידבנו לבו ברצון טוב. וראה דברי רש"י להלן (ל, טו ד"ה לכפר על נפשתיכם). (פ' תרומה תשנ"ט, בשבת בר המצוה של נחמיה יהודה שי') וראה מה שכתב על כך הרב חנן פורת בספרו "מעט מן האור" לספר שמות עמ' 260.
פסוק ב:שם. ...שהתנדבו שלשה עשר דברים האמורים בענין, כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה, כשתדקדק בהם. ומכיון שיש כאן למעשה ט"ו דברים, צריך לומר ששמן למאור ובשמים לשמן המשחה המנויים בפסוק ו אינם מן המנין. שכן אינם לא לבנין המשכן ולא לבגדי הכהונה. אך אם כן הדבר, יש לשאול, מדוע אמנם פריטים אלה מוזכרים כאן.
פסוק ב:וראה דברי "אור החיים" הק' להלן (לה, ה) ד"ה זהב וכסף וכו' על אודות ו"ו־החיבור, שכתב: בנדבת המשכן אמר ו"ו בראש כל פרט כדי להסמיך ולהשוות כל הי"ג דברים, לומר שכולם שווים ליקראות תרומת ה' וזכותן שווה - מביא הנחושת כמביא זהב... ואמרו ז"ל: לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט כו' (מנחות קי ע"א)... גם נתכוין לומר שכל הי"ג דברים חובה הם לצורכי המשכן - דבר קטן כדבר גדול מעכבין, אשר על כן חברם במחברת הו"וין. ע"כ. לפי דבריו ברור שפסוק ו שבכאן אכן עומד בפני עצמו, כלומר אכן אין שמן ובשמים שייכים לי"ג הדברים שרש"י מדבר בהם. ומכל מקום קשה המנין להלן (לה, ה-ט), בו ישנה ו"ו מחברת בכל ט"ו התרומות.
פסוק ב:וראה שני תירוצים ב"שפתי חכמים" (אות ו), שהראשון שבהם (שתכלת, ארגמן ותולעת שני - כולם מין צמר אחד הם) הוא של רא"ם בלא שבעל "שפתי חכמים" יזכיר זאת, ואילו השני (שאבני שהם ואבני מלואים לא נמנו משום שהנשיאים הביאון ולא הציבור) אינו נראה לי, כי מה לי מי נתן פריט זה או אחר, והרי בשעת הציווי דבר זה לא היה ידוע. (פ' תרומה תשמ"ה)
פסוק ב:וצריך לומר שדברי רש"י "כולם הוצרכו" מוסב על עצם החומר ולא על כל כמותו, שהרי אחת מג' התרומות של כסף נועדה, כפי שרש"י בעצמו מפרט, "לקופות לקנות מהן קרבנות צבור". וכן גם להלן (ל, טו) ד"ה לכפר על נפשתיכם. (פ' תרומה תשמ"ז)
פסוק ב:ולפי דברי "אור החיים" הק' גם אתי שפיר העדר הו"ו להלן (כה, ז), לרמוז לדברי רש"י להלן (לה, כז) ד"ה והנשאם הביאו: ...ולפי שנתעצלו מתחלה, נחסרה אות (ובעצם שתי יו"דין) משמם, והנשאם כתיב, עכ"ל, שכן מן הבחינה הזאת גם האבנים הן קבוצה נפרדת, ולא בכדי מוזכרים הנשיאים המביאים אותן רק אחרי הנשים טוות העזים המוזכרות בפסוק הקודם.
פסוק ב:מוסר ההשכל - צריך לדעת, איך לתת... ובלבד שיכוון לבו וכו', וצריך לדעת, אימתי לתת, ולא לעשות חשבון, מה יתנו אחרים. (כך אמרתי בסעודת הברית של עמנואל יהודה שי' ביום ב' לפ' תצוה תשמ"ה)
פסוק ג:פסוקים ג-ה כוללים חומרים, בלא פירוט למה; ו-ז - עם פירוט התכלית; פסוק ח - התכלית הכוללת. וצ"ע. (פ' תרומה תש"ן)
פסוק ג:זהב וכסף ונחשת. לדברי ר' יהודה גרינשפן שי' (מובא ב"מעינה של תורה" עמ' קיד בשם חת"ם סופר), במילים אלה רמז לימים שקוראים בהם בתורה - זהב - שבת, חמישי, שני; כסף - כפור, סוכות, פסח; נחשת - נסים (חנוכה ופורים), חודש (ר"ח ור"ה בכלל זה), שבועות, תעניות. (ואם תרצה - גם שמיני עצרת אפשר לצרפו לשבועות). (פ' תרומה תשס"ב)
פסוק ה:רש"י ד"ה תחשים, מין חיה, ולא היתה אלא לשעה (שבת כח ע"ב). ע"כ. כלומר חיה זו הופיעה להם ליוצאי מצרים במדבר, והם צדוה על שום עורה הססגוני. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ג)
פסוק ה:ותמוה שרש"י מכריע כאן "מין חיה", אף־על־פי שבגמרא שם נאמר במפורש: ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה. (פ' תרומה תשנ"ד) וראה "ספר הזכרון" שכתב: אומר אני דלאו דווקא חיה, אלא רצונו לומר מין חיה או מין בהמה. ובירושלמי שבת (פ"ב ה"ג) מפורש שהוא מין חיה.
פסוק ה:ולכאורה בגמרא שם מקור הביטוי "מין חיה" או "מין בהמה" או "מין צמח" השכיח כל כך בספרותנו עד לדורנו, ובדרך כלל המלה "מין" מיותרת לגמרי. (פ' תרומה תש"ס)
פסוק ה:רש"י ד"ה ועצי שטים, ...יעקב אבינו צפה ברוח הקודש... והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיֵצאו ממצרים (תנחומא ט). ולא ידעתי, למה רש"י (המדרש) מדבר בארזים בשעה שהכתוב מדבר בשטים, והרי מן הסתם אין זה היינו הך. גם קצת תמוה שרש"י חוזר על הדברים כלשונם כאן להלן (כו, טו). (פ' תרומה תשמ"ח) כאן באה ההופעה הראשונה של עצי השטים, ולכן התקשה רש"י מהיכן היו להם עצי שטים, ולהלן (כו, טו) נאמר "ועשית את הקרשים". שם נדרש רש"י לשאלה מדוע נקראים קרשים אלו "הקרשים" בה"א־הידיעה. ועל כן נזקק שוב לדברי חז"ל אלו שהקרשים היו אותם הקרשים הידועים שהוכנו מהעצים שנטע יעקב. ובאשר להחלפה בין עצי שטים לארזים ראה דברי הגמרא במסכת סוכה (לז ע"א) שם מבואר שהשיטה היא אחת מעשרה מיני ארזים.
פסוק ה:והנה מן האמור להלן (לה, כד) "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבדה הביאו", משמע: מי שיש לו במקרה, כמו שיש לאחר תכלת או ארגמן, ולא כדברי המדרש. (פ' תרומה תשנ"ה)
פסוק ה:וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר שכתב: ועצי שטים נוטריקון - שלום, טובה, ישועה, מחילה. ובמדבר היו שם יערים גדולים שנטלו משם אותם עצים הקרויים שטים... ועל שם היער נקרא המקום שטים... והוא עץ קל מאוד וחלק, ותדע שהוא קל, שהרי מ"ח קרשים ואדניהם, ל' עמודים ואדני החצר וט' עמודי המשכן וחמש של המסך וד' של הפרוכת ויתדותם ואדניהם - את כל זה מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי, כמו שמפורש בפרשת נשא, ואף־על־פי שהקרשים גבהן עשר ורוחבן אמה וחצי ועביין אמה, אלא שמע מינה כי עץ קל מאוד היה. (וכעין זה בראב"ע על אתר). וראה אצל ר' יהודה פליקס שי' "טבע וארץ בתנ"ך", והפניתי תשומת־לבו לדעה זו, במיוחד בקשר להערה 34 שבמאמרו על השטה שם. (פ' תרומה תשנ"ו)
פסוק ו:"שמן למאֹר, בשמים לשמן המשחה" וגו'. כלומר כאן נתבקשו לתרום רק שמן למאור, ואין הכתוב מגלה, מנין היה להם שמן המשחה ושמן למנחות. ובאשר לטיבו של השמן למאור פורט הכתוב להלן (כז, כ) "שמן זית זך כתית". (פ' תרומה תשנ"ח) וראה רש"ש למסכת שבת (קנה ע"א) שכתב כי מלת שמן של "שמן למאֹר" מוסבת גם על "לשמן המשחה", שכן נאמר: "שמן למאֹר בשמים לשמן המשחה", והוא כאילו כתוב 'שמן למאור, שמן ובשמים לשמן המשחה'. וראה דברי ר"י בכור שור, תוספות ב"הדר זקנים" ו"העמק דבר" על אתר.
פסוק ו:ומכל מקום קשה לתאר, מנין היו להם שמנים אלה. והשיב בני שלום שי' (ראה להלן כז, כ), שיתכן שהשתמשו בנותר אחר עשיית שמן הזית הכתית עבור השמנים האחרים. (פ' תצוה תשנ"ט) וראה מש"כ להלן (כז, כ) באשר להשגת השמן בכלל בתנאי המדבר.
פסוק ו:ועוד: לכאורה אין פסוק זה כאן במקומו, שהרי מוזכרים בו דברים הדרושים כתרומה לתפעולו של המשכן, ולא להקמתו אשר בה דנים כאן. ואכן חוזר הכתוב על הצורך בתרומת השמן להלן (כז, כ), אלא שלכאורה גם שם אין זה מקומו, כי הרי עדיין לא דובר בבגדי־כהונה. ועוד: אין שם חזרה על הזמנת תרומת הבשמים לשמן המשחה ולקטורת. וראה מה שכתבתי שם. (פ' תצוה תשנ"ט) וראה דברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" שכתב: תימה שכל הפרשה בצרכי בנין, חוץ מפסוק זה שהוא צורך שולחן גבוה, ואינו אומר חטים ללחם הפנים וכבשים לתמידין ועצים למערכה? ויש לומר ששלושתן צורך בנין הן - שמן המשחה, שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן, וקטורת נמי, שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכו, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן מצינו שעל־ידי הקטורת שכינה נראית, דכתיב "וכסה ענן הקטרת", וכתיב: "כי בענן אראה", ושמן למאור, שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית, ואף־על־גב דלאו לאור הוא (הקב"ה) צריך, מכל־מקום הוא כבוד של מעלה. וראה דברי "העמק דבר" על אתר.
פסוק ז:רש"י ד"ה מִלאים, על שם שעושין להם בזהב מושב וכו'. ד"ה לאפד ולחשן, אבני השהם לאפוד, ואבני המלואים לחשן. ע"כ. וקשה לי, והרי מושב כזה היו צריכים לעשות גם לכל אחת משתי אבני השהם שבאפוד, ואין כאן אפוא פתרון לשאלה, למה פעם ציון סוג האבן (שהם) ופעם שם כולל לסוגי אבן שונים. ולא עוד, אלא - כיצד ידעו אלו אבנים צריך להביא, והרי עדיין לא ידעו את האמור להלן (כח, יז-כ) בקשר לעשיית חושן המשפט. ואולי צריך לומר שהוזמנו להביא אבנים טובות, ומשה רבנו ע"ה או בצלאל יבחרו באבנים המתאימות לציווי, ומעין זה יש לפרש באשר לדרישה לתרומת בשמים (ו) והאמור להלן (ל, כב ואילך) לעניין הקטורת. (פ' תרומה תשס"ה) וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: האפוד והחושן היו משובצים באבנים. דוק ותמצא שרק אצל אבני החושן נאמר: "מלואים" (להלן כח, יז; שם, כ; לט, י; שם, יג) ולהלן (כח, כ ד"ה במלואותם) כתב רש"י: כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות - לא פחות ולא יותר. אבל אצל אבני האפוד נאמר "מוסבות משבצות זהב" (כח, יא), ורש"י שם מבאר: מוקפות האבנים משבצות זהב וכו' נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב. נראה מדברי רש"י שאצל החושן האבנים היו בדיוק בעומק המשבצת, לא פחות ולא יותר, ולכן נקראו "אבני מלואים". אבל באפוד - האבנים בלטו מעל המשבצות, ורק בחלקן היו משוקעות במשבצות.
פסוק ח:ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. יפה הערתו של רבנו בחיי כאן: ויש במלת "ושכנתי" רמז למנין השנים שעמד בית ראשון ובית שני, בית ראשון עמד ת"י שנים כמנין: "לשכנ"י בתוכם" (שם, מו), וזהו: "ושכנתי" ושכן ת"י, ובית שני עמד ת"כ שנים, וזה "ושכנתי": ושני ת"כ, וזהו מבואר.
פסוק ט:רש"י ד"ה וכן תעשו, לדורות אם יאבד אחד מן הכלים וכו' (סנהדרין טז ע"ב). ככל שזכור לי היו מידות כלי המקדש שונות מאלה. ואכן העיר רמב"ן על דברי רש"י אלה: "ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו. ומזבח הנחושת עשה שלמה עשרים אמה אורך ועשרים רוחב...", וראה ביאורו של רמב"ן לפי פשוטו, שהוא לתוספת זירוז ואינו מדבר אלא על מלאכת המשכן. ורא"ם כתב ש"כתבניתם", אין פירושו שהיו כלי בית עולמים באותו הגודל, אלא שהיחס שבין מידותיהם (גבהם, אורכם ורוחבם) של כלי המשכן, יהיה שווה לזה של כלי המקדש. וב"גור אריה" כתב שהנאמר כאן מתייחס לכלים המיטלטלים, אבל המזבח היה מחובר ודינו כבית עצמו. (פ' תרומה תשס"ה)
פסוק י:ועשו ארון עצי שטים. "ועשו" - בלשון רבים, ולא כמו כל יתר פריטי המשכן שעשייתם נצטוותה בלשון יחיד. ואומרים העולם שהוא משום שהארון מסמל את התורה הנתונה בו, ובה יש חלק לכול. אבל התעלמו מלשון־הרבים שבפסוק "ועשו את בגדי אהרן" (כח, ג) וכמו כן "ועשו את האפד" (שם, ו). (פ' תשא תשמ"ח)
פסוק י:בדבר תורה שאמר עמנואל שי' בסעודת שחרית - כשהיינו עם משה ויהודית ובניהם שי' - התברר ש"העולם" אינם אלא דברי שמות רבה (לד, ג), אבל גם שם לא ראיתי במפרשים תשומת־לב ללשון הרבים שבפרשת תצוה (וגם לא במדרש על אתר). ואולי ניתן לתרץ, לפחות לגבי האפוד, שגם הוא - בשל שתי אבני השהם שבהן נחרתו שמות שבטי י־ה - הוא עניין של כלל ישראל, ואילו לשון הרבים שלהלן (כו, ג) מקביל ללשון הרבים "ועשו לי מקדש" (כה, ח), כלומר מעין פתיחה כוללת. (פ' תרומה תשנ"ה) וראה רמב"ן שהביא דברי חז"ל אלו וכתב: ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וראה "אור החיים" הק' על אתר שכתב: טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב מכל הכלים, שבכולם אמר "ועשית שולחן" "ועשית מנורת" וגו' "ואת המשכן תעשה" "ועשית את המזבח עצי" וגו', וגם בפרטי הארון עצמו גמר אומר בנוכח, דכתיב "וצפית אותו" "ויצקת לו" "ועשית בדי" וגו', אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה, וזה לך האות - אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו', ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם אשר רבו מצוות עשה שבהם, וכן לוי, ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עקרי התורה, לזה אמר "ועשו" - לשון רבים. ע"כ. ו"בעל הטורים" הביא בשם ברייתא דמלאכת המשכן (פרק ז), שבכולם כתוב "ועשית" חוץ מבארון שכתוב בו "ועשו", כי כל הכלים עשה שלמה כיוצא בהן חוץ מהארון. ובאשר ללשון הרבים שבאפוד, ראה "תורה שלמה" שם (אות לו) שהביא "מדרש הבאור" וזו לשונו: נאמר באפוד "ועשו" ונאמר בכל הבגדים "ועשית", לפי שכל אחד בישראל נתן בו חכמה, שבו שמות בני ישראל. וראה "כלי יקר" שהאפוד בא לכפר על עבודה־זרה, וכאן עברו ישראל ועשו את העגל, על־כן התעסקו כולם באפוד להיות לכולם לכפרה.
פסוק י:והנה בעוד פרשת הציווי על כלי המשכן פותחת ב"ועשו" - בלשון רבים, ואחר־כך (יג) "ועשית בדי עצי שטים", וכן (יט) "ועשה כרוב אחד... מן הכפרת תעשו את הכרבים", ומכאן ואילך הכל בלשון יחיד, עד סוף פרק כז, באה פרשת תצוה ופותחת בלשון יחיד - "ועשית בגדי קדש" וגו' (כח, ב), ואחר כך "ועשו" (ג), "אשר יעשו" (ד), ושוב לשון יחיד בפסוק ט - "ולקחת את שתי אבני שהם" וגו', וכן הלאה בלשון יחיד עד פסוק כח בו שוב בא לשון רבים - "וירכסו את החשן" וגו', ושוב לשון יחיד עד סוף הפרק. וצ"ע. (פ' תרומה תשמ"ז)
פסוק י:ועוד: בדרך כלל לשון היחיד בא בנוכח, והנה להלן (לט) ומעין זה (כו, לא) הוא בא בלשון נסתר. וגם זה צ"ע. (פ' תרומה תשמ"ח)
פסוק יא:"וצפית". מוטעם מלרע, וכן כל יתר הציווים שבפרשה, להוציא "ועשית" שהוא תמיד מוטעם מלעיל, ולהוציא משום מה גם "ויצקת" שבפסוק יב שאף הוא מלעיל. ועם זאת גם יש "ולקחת" (כח, ט; כט, יט) מוטעמים בשני טעמים. (פ' תרומה תשמ"ד)
פסוק יא:באשר להטעמת "ועשית" (מלעיל), הרי זה - לדברי ר' משה ארנד שי', אותו שאלתי בחתונה של צביה דביר (בתם של ר' עזריאל ז"ל ורחל הי"ו) - משום שזה מפעלי ל"ה, וכך השיב לי על השאלה העיקרית, מדוע חמישה לשונות גאולה למעלה (ו, ו-ח) מוטעמים מלרע, ואילו "והייתי" (שם, ז) מוטעם מלעיל. ברם, ידע רק לומר לי שלרוב פעלי ל"ה ול"א בצורה זו מוטעמים מלעיל, אך לא ידע, למה זה כך. (פ' תרומה תשס"א)
פסוק יא:"וצפית אתו זהב טהור". עד היום לא מצאתי הסבר, אימתי הכתוב מזכיר את התואר "טהור" ליד "זהב" ואימתי לא, והאם באמת במקום שנאמר "זהב" בסתם, אין צורך בזהב מזוקק. (פ' תרומה תשס"ח) ובשמות רבה (לה, א) אמרו חז"ל: שבעה זהבים היו בבית המקדש, זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מזוקק, זהב פרווים, זהב מופז. זהב טוב - כמשמעו, וטהור - שהיו מכניסין אותו לכור ואינו חסר כלום, זהב שחוט - שהיה נמשך כחוט והיו סכין בו כשעוה הנתונה על גבי פנקס, זהב סגור - שהיה סוגר כל הזהבים שהיו שם, זהב מזוקק - שהיו טוחין בו את הכתלים וכו', זהב מופז - ...שהיה דומה לגפרית הזו שהיא מוצתה באש, זהב פרוים - ...שהיה דומה לדם הפרים, ויש אומרים שהיה עושה פירות. ע"כ. וראה "אזניים לתורה" על אתר שכתב: כל הכלים החשובים שבמקדש מצוותם מזהב וממילא מזהב טהור, שהרי סתם זהב, מעורבים בו סיגים, וממילא לא נעשה הכלי כולו מזהב. אבל משמשי הכלים, כמו הטבעות והזרים וכדומה, נעשו מסתם זהב, ובכל אחד ואחד מבואר, אם צריך לעשותו מזהב טהור או מסתם זהב. והדברים שנעשו מסתם זהב, נעשו ממנו מפני שזהב טהור הוא רך ואינו ראוי כמעט לשימוש, ועל פי רוב היו מחפים אותו על עצי שטים, שהיה מעמיד את הזהב. וראה מש"כ להלן (ל, ג).
פסוק יא:"מבית ומחוץ תצפנו". הכל יודעים כי אשה נקראת "בית". "בית יעקב" - אלה הנשים (מכילתא יט, ג). אך בית פירושו גם - פנים, כבפסוקנו. בית יעקב הוא אפוא גם פנימיות יעקב. משל למה הדבר דומה, לגביע כסף זה שבצידו החיצוני מבריק ומקושט יפה, תאוה לעין, אך אין זה אלא בחוץ. הפנים הוא האוצר בו את היין. בלעדי הפנים אין יין, אין קידוש, אין ברכה. הפנים הזה הוא האשה היהודיה. אין פנים בלא חוץ ואין חוץ בלא פנים. לכל אחד הפונקציה שלו, אך אין זה בלא זה.
פסוק יא:בדומה: שתי מצוות לישראל בנר - נר שבת ונר חנוכה. נר שבת הבא להאיר בפנים, להבטיח שלום בית, נמסר לאשה, ואילו נר חנוכה הבא לפרסם הנס, נמסר לאיש. שני הנרות, נרות מצוה הם, ולכל אחד תפקידו. (מדבריו של ר' שמעון שוואב זצ"ל, רב העיירה דרמשטט שבגרמניה ולאחר מכן רב קהילת "עדת ישורון" בוושינגטון הייטס שבניו־יורק, פ' עקב תשנ"ו)
פסוק יא:רש"י ד"ה מבית ומחוץ תצפנו, ...ארבעה כתלים ושולים לכל אחד וכו'. ולא ידעתי, מה פירוש שוליים לכל אחד, הרי אם הם (הארונות) פתוחים, כדברי רש"י, ברור שיש להם שוליים, שהרי אינם אין־סופיים. (פ' תרומה תשנ"ו) דומה שהכוונה לתחתית הארון, ובמילים אלו "ושולים לכל אחד", בא רש"י להדגיש את אשר אמר בדיבור הקודם, שהארון היה עשוי כעין ארגז בלי רגליים, והיה יושב על שוליו.
פסוק יא:רש"י ד"ה זר זהב, כמין כתר מוקף לו סביב למעלה משפתו, שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעלה למול עובי הכפורת ולמעלה הימנו משהו וכו'. ומכיון שלהלן (יז ד"ה אמתים וחצי ארכה) אומר רש"י שעובי הכפורת היה טפח, הרי שהארון החיצוני צריך היה להיות גבוה מן הפנימיים יותר מטפח. (פ' תרומה תשנ"ה)
פסוק יב:רש"י ד"ה פעמתיו, ...מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם הנושאין את הארון מהלכין ביניהם וכו'. לפי זה היו ארבעה נושאים. אך לא אדע, מה עניין יש שהליכתם בין הבדים או מחוצה להם. (פ' תרומה תשס"ח) וראה שו"ת "מקום שמואל" (סימן מ) שכיון שהשכינה שכנה בין הבדים, ככתוב "בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג), על כרחך גם הנושאים היו שם, ועל ידי כך היה הארון נושא את נושאיו.
פסוק יב:שם. ...וכן מפורש במנחות בפרק שתי הלחם (צח ע"ב). ע"כ. הלשון "וכן" (בו"ו) קצת תמוה אחר שרש"י הסביר יפה כל כך את "וכן" שבפסוק ט. (פ' תרומה תשנ"ט)
פסוק טז:אשר אתן אליך. לדעת ראב"ע ורמב"ן בריש הפרשה, לפיה נצטוו על עשיית המשכן יחד עם מתן עשרת הדברות, מובן לשון העתיד שבכאן. ואולם לפי הדעה שציווי המשכן ניתן להם לכפר על מעשה העגל, צריך יהיה לומר כי "אשר אתן אליך" מוסב על הלוחות השניים. (פ' תרומה תשנ"ו) וראה ראב"ע על אתר.
פסוק יח:רש"י ד"ה כרבים, דמות פרצוף תינוק להם. ע"כ. ראה מה שכתבתי בספר בראשית (ג, כד). (פ' בראשית תשס"ב)
פסוק יח:רש"י ד"ה מקשה תעשה, ...אלא הטל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת, והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה וכו'. המלה "באמצע" אינה מובנת לי, שהרי כתוב בסיפא של הכתוב "משני קצות הכפורת". (פ' תרומה תשנ"א)
פסוק יח:ועתה נראה לי שהכוונה היא להעלות־להבליט מתוך אמצע הכפורת - בכל אחד משני קצוות הכפורת - גוש גדול של זהב שיהיה בהכרח חלול, ואותם שני הגושים יעבדו אחר כך מבחוץ ליתן להם פני תינוק. עם זאת צריך לציין שגם תיאורה של טכנולוגיה נדירה במילים ספורות כל כך הוא מעשה אומן. (פ' תרומה תשס"ו)
פסוק יט:"...על שני קצותיו". הכינוי בלשון זכר חוזר אל "מזה" - כך מבאר ראב"ע בפירושו הקצר. (פ' תרומה תשנ"ב)
פסוק כ:רש"י ד"ה פרשי כנפים, ...שיהא עשרה טפחים בחלל שבין הכנפים לכפורת וכו'. יוצא מכאן שלהכנת הכפורת מיקשה, כלומר מגוש זהב אחד, היה צריך גוש זהב באורך שתיים וחצי אמות, רוחב אמה וחצי ובגובה אחד עשר טפחים ועוד טפח ומשהו, דהיינו גוש אדיר. זה כל עוד איני סבור כפי שכתבתי למעלה (יח) שכל הכרובים יצאו־הוצאו מן הכפורת, וזה כשלעצמו קשה.
פסוק כ:על כל פנים ניסיתי עם ילדי שלום ורינה שי' בשבת בה התארחו אצלנו, להשוות כמות הזהב הנחוצה עם זו שנחוצה למנורה, ואז התברר שלכאורה חסר שם ציון המרחק בין שני הנרות הקיצוניים. וגם גובהה אינו מפורש, וזה תמוה.
פסוק כ:עיון בדברי חז"ל והמפרשים העלה כי גובהה של המנורה נדון במסכת מנחות (כח ע"ב), וכך נאמר שם: אמר שמואל משמיה דסבא (משום זקן אחד - רש"י): "גובהה של המנורה שמונה עשר טפחים" (ראה רש"י להלן לב). והחשבון המפורט: "הרגלים והפרח - שלושה טפחים, וטפחיים חלק. וטפח שבו גביע וכפתור ופרח, וטפחיים חלק. וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו אחד אילך ואחד אילך ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה, וטפח חלק. וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו אחד אילך ואחד אילך, נמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה, וטפח חלק. וטפח כפתור, ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך, ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה, וטפחיים חלק. נשתיירו שם שלושה טפחים שבהם שלושה גביעים וכפתור ופרח". רוחבה של המנורה בחלקה העליון, מן הנר הימני ועד הנר השמאלי - לא פורש אף בדברי חז"ל, אבל בספר "מעשה חושב" לרבי עמנואל חי ריקי (פרק ז, פסקא ח) מוכיח כי אורך שורת קני המנורה מלמעלה, היה שניים עשר טפחים, כך שבין קנה לקנה היה רווח של שני טפחים. עיי"ש. ובאשר לטעם אי הזכרת מידות הגובה והרוחב בתורה, יתכן שהדבר בא ללמדנו כי אין בהן כדי לעכב, כפי שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד סוף סימן קמ"א).
פסוק כא:רש"י ד"ה ואל הארן תתן את העדות, לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר, ונתת אל הארן את העדת. ויש לומר שבא ללמד שבעודו ארון לבדו, בלא כפורת, יתן תחילה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפורת עליו וכו'. שוב אומר רש"י בענוותו "לא ידעתי", אלא שהפעם הוא ממשיך "וי"ל", ואם כן, מה פירוש לא ידעתי? ושמא "ויש לומר" זה הוא תוספת מאוחרת? אבל כבר בדפו"ר ישנו וי"ל זה. (פ' תרומה תשנ"א)
פסוק כא:ולכאורה הכוונה כאן (ואולי גם במקומות אחרים): לא ידעתי - לא היה ברור לי, ועל כן השיבותי לעצמי תשובה לא מוחלטת, כלומר לא ידעתי מקרין מעין אי־בטחון על "ויש לומר", אף־על־פי שבדרך כלל וי"ל הוא תשובה החלטית. וכאן אפוא תמה אני... ונראה לי. (פ' תרומה תש"ס)
פסוק כא:ועוד קשה לי, מאי נפקא מינה אם שם הכפורת לפני שימת העדות או לאו, ומכל מקום צריך לשימה לשם מידה והתאמה בשעת העשייה? (פ' תרומה תשמ"ח)
פסוק כא:ועל כל פנים לא ברור לי, מה זה בא ללמד, שהרי בכל מקרה אי־אפשר להכניס דבר לארון כל זמן שהכפורת עליו. (פ' תרומה תשס"ג) וראה "גור אריה" שכתב: ...לפי דעתי ענין גדול יש ללמוד, דיהיו העדות מעכבים את הארון, שאם לא כתב, הווה אמינא - אם אין עדות יהיה הארון, דהא אצל החושן גם כן כתיב (להלן כח, ל) "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים", אפילו הכי בבית שני - אף אם אין אורים, היה החושן (ראה יומא כא ע"ב), הכי נמי שמא אף־על־גב דאין לוחות, יעשה הארון כבוד לשכינה, ועל זה אמר עוד "ונתת אל הארון את העדות" - שנה עליו הכתוב לעכב, שלא יהיה ארון אם אין עדות. ע"כ. וראה "תוספות השלם" (אות ד) שכתב: ואם תאמר מאי צריכא למימר, דבר פשוט הוא שבסתום איך יתן העדות שם? ויש לומר שרצונו לומר, אפילו לכסותו אם הוא מיושב כראוי, לא תכסהו קודם נתינת העדות.
פסוק כא:"...אשר אתן אליך". הרי לך שציווי הקמת המשכן קדם למתן תורה, וראה מש"כ למעלה (פסוק ב). (פ' תרומה תשס"ב)
פסוק כב:רש"י ד"ה ואת כל אשר אצוה אותך, הרי ו"ו זו יתירה וטפלה, וכמוהו הרבה במקרא וכו'. ראה "מנחת שי" שכתב: תמהני על שלשה גדולי הדור שהם חכמים גדולים, ראב"ע, רש"י וחזקוני, שפירשו וְאת כל אשר בוי"ו. דומה שכן היה כתוב בספריהם. ע"כ. ושם מאריך להוכיח מהמסורה שאין לכתוב בוי"ו. וראה "גליון הש"ס" (שבת נה ע"ב) שם מנויות סטיות רבות בכתיב במקרא, וביניהן גם זו. ואילו בדפו"ר כתוב: "אשר אצוה אותך אל בני ישראל, כתוב בלא ו"ו". (פ' תרומה תש"ה, תשמ"ח)
פסוק כה:רש"י ד"ה מסגרת, ...ודף השולחן שוכב על אותה מסגרת. ע"כ. מחלוקת החכמים מובאת בגמרא (מנחות צו ע"ב). שלושה מרכיבים יש לשולחן בלי כליו: (א) רגליים. (ב) מסגרת. (ג) דף (פלטת עץ המונחת על־גבי הרגליים או המסגרת). ורש"י שם מבאר, שלדעה הסוברת שמסגרתו למעלה, דף השולחן היה מחובר לרגלי השולחן, והמסגרת מעליו (ראה שם בגמרא, שלדעה זו היתה המסגרת משופעת כלפי פנים, בדומה למסגרת של תמונה). ולדעה הסוברת שמסגרתו למטה, לא היה דף השולחן מחובר לרגליים, אלא עמד על־גבי מסגרת שחיברה בין הרגליים. (פ' תרומה תשמ"ח)
פסוק כה:רש"י ד"ה ועשית זר זהב למסגרתו, ...ופירש לך כאן שעל המסגרת היתה. ע"כ. לכאורה צריך לומר "היה", שהרי זה מוסב על "זר". ועוד: דברי רש"י אלו מובנים רק לפי המאן דאמר שהמסגרת היתה למעלה. (פ' תרומה תשנ"ו) בדפו"ר אכן כתוב: היה. וראה מלבי"ם שגם לדעה הסוברת שהמסגרת היתה למטה, מתחת לדף השולחן, עשו את הציפוי של המסגרת גבוה כנגד דף השולחן וקצת יותר מזה (כמו שהיה בארון). וכך מבואר גם בספר "תבנית ההיכל".
פסוק כז:רש"י ד"ה לעומת המסגרת תהיין הטבעת, ברגלים תקועות כנגד ראשי המסגרת. ע"כ. ראה "ספר הזכרון" שדברי רש"י אלה הם רק לדעה שהמסגרת היתה למטה, אבל לדעה שהמסגרת היתה למעלה, יש לפרש כרשב"ם וריב"ש ש"לעומת המסגרת" בא ללמד שלא היו הטבעות במסגרת, אלא לעומתה, בעובי דף השולחן. (פ' תרומה תשנ"ב) יש לציין כי גם כאן נוקט רש"י כשיטה אחת ואינו מציין שנחלקו בזה החכמים (מנחות צו ע"ב כמבואר בפסוק כה). (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק כט:רש"י ד"ה ועשית קערתיו וכפתיו, ...וכשמוציאו מן התנור, נותנו בשל זהב עד למחר בשבת שמסדרו על השולחן וכו'. מדברי המשנה במנחות (צד ע"א) משמע ששני דפוסים היו, דפוס שבו היו אופים את הלחם והוא היה של ברזל, ודפוס של זהב בו היו שומרים את הלחם לאחר האפיה עד שסדרוהו על השולחן. (פ' תרומה תשס"ז)
פסוק לא:רש"י ד"ה מקשה תיעשה המנורה, שלא יעשנה חוליות וכו'. והרי כבר הבהיר יפה משמעו למעלה (פסוק יח), ולמה אפוא מאריך כאן? ויותר קשה מד"ה מקשה, בו רש"י חוזר גם על הלעז וגם על הפסוק מדניאל. ובד"ה ממנו יהיו, שוב ישנה חזרה. וצ"ע. (פ' תרומה תשנ"ד) וראה "נחלת יעקב" שמעיר שבפסוק יח אין רש"י מפרש "מקשה": לשון המשכה, כי שם נאמר במפורש "מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת", מה שאין כן בפסוקנו שנאמר בו רק "מקשה".
פסוק לא:רש"י ד"ה תיעשה המנורה, מאליה וכו'. ראה מה שכתבתי להלן (מ). (פ' תרומה תשס"א)
פסוק לא:רש"י ד"ה ירכה, הוא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה, ושלושת הרגלים יוצאין הימנה ולמטה. ע"כ. לשון היידוע "ושלושת הרגלים" קצת תמוה, שהרי לא הוזכרו ג' רגליים בשום מקום. (פ' תרומה תש"ס) ובדפוס רומי אכן הגירסה: ושלוש רגלים.
פסוק לא:רש"י ד"ה כפתריה, ...וכמה חלק שבין כפתור לכפתור (כתוב בפרשה). ע"כ. כך מצויין בחלק מהחומשים, ולא ידעתי היכן כתוב כדבר הזה. (פ' תרומה תשנ"ז) וראה רא"ם שהכוונה שנתפרש כמה מקומות חלקים יש בין כפתור לכפתור. וראה "ספר הזכרון" ו"גור אריה".
פסוק לב:רש"י ד"ה יצאים מצדיה, לכאן ולכאן באלכסון וכו'. התמונה שרש"י מצייר היא ברורה ועל כן תמוהה ביותר התמונה המקובלת של קנים היוצרים חצי עיגול. כך אצל משה לוין בספרו היפה "מלאכת המשכן", כך בסמל המדינה, וכך בתבליט שבשער טיטוס ברומא, (האמן־הפסל ההוא - יתכן שראה או לפחות שמע מפי עדי־ראיה על צורת המנורה). רק אצל שלום דובער שטיינברג יש קנים באלכסון, ואולם שם זה מובן, שהרי הוא איש חב"ד (ראה הסברו של הרבי מלובביץ' בליקוטי שיחות חלק כ"א, פרשת תרומה, שהכריע כציורו של רמב"ם). אך ראה לעומת זו ב"דעת מקרא" שני צילומים, וציור של ר' יעקב יהודה ז"ל. (פ' תרומה תשנ"ו)
פסוק לב:אך אפשר, כדברי אריאל שי', שהתמונה שבשער טיטוס היא של אחת המנורות הנוספות שהיו במקדש. (פ' תרומה תשס"ז) וראה דברי הרב ישראל אריאל בספרו "מנורת זהב טהור" (עמ' 61), שכתב: יש שרצו לתלות בדברי רש"י שיטה האומרת שלמנורה קנים ישרים. כך כותב בעל "מעשה חושב" (פרק ז, סעיף ז): "ומדברי רש"י שבחומש, דכתב 'יוצאים באלכסון', נראה שלא היו (הקנים) בעיגול". אך הלשון 'באלכסון' כשלעצמה אין בה כדי להוכיח שהקנים היו בקו ישר, שהרי קנה המנורה עולה בעיגול, אף הוא פונה 'באלכסון' ובשיפוע מן הקנה האמצעי ועד לקו הגובה של הנרות כולם. כך היא משמעות המלה 'אלכסון' בשימושה בלשון וכפי שהיא מוסברת במילון, שעניינה לא רק קו ישר החוצה מזוית לזוית, אלא גם: קו עקום, קו משופע, לא אנכי ולא מאוזן. רק בלשון המקצועית בהנדסה משתמשים במלה אלכסון להגדרת קו ישר מזוית לזוית. המעיין בפירושו של רש"י יווכח, שהמלה 'אלכסון' בפירושו, עניינה - קו עקום. מוצאים זאת רבות בלשון רש"י... ראה בפירושו של רש"י לבמדבר (לד, ד) בענין גבולות הארץ, שם מתארת התורה את מהלך הגבול, והתורה משתמשת במילים: "ונסב הגבול", שעניינן - כמובן - סיבוב, עיגול ופניה של הגבול. ראה שם, שרש"י משתמש במלה 'אלכסון' להסברת המושג - נסב... כמו כן ראה מה שכתב רש"י בבמדבר (לד, יא). ע"כ. עיי"ש עוד מה שכתב באשר למנורה שבשער טיטוס. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: קנים אינם צומחים בעגול אלא בקו ישר.
פסוק לד:רש"י ד"ה משקדים כפתריה ופרחיה. זה אחד מחמשה מקראות שאין להם הכרע (יומא נב ע"א) וכו'. ניסוח הברייתא שם תמוה בעיני. הרי גם בזמן שנאמר מאמר הברייתא קראו בתורה, ומכיון שיש בין חמשת המקראות המוזכרים שם שניים שבהם השאלה היא באשר לאתנחתא, ואחד - באשר לסוף פסוק, ודאי הכריעו כבר אז, כיצד לקרוא, ולא המתינו עד שנקבעו הטעמים על־ידי חכמי טבריה, כלומר בהכרח שהיה הכרע כבר אז. וראה ריטב"א שם שאכן יש הכרע בדבר על־פי טעמי המקרא, וכוונת הגמרא רק לומר שאין להכריע על־פי לשון המקרא לבדו. אבל בתוספות שם (ד"ה שאת) מבואר שיש מקום לספק אף־על־פי שידועים לנו הטעמים של הפסוקים. עוד שואלים תוספות שם על סדר איזכור הפסוקים בברייתא (ואינם משיבים), וכפי שאני שואל לעתים קרובות על רש"י כשהוא מזכיר פסוקים בזה אחר זה. (פ' תצוה תשנ"ו) ואכן, במקומות אחרים בהם נזכר מאמר זה (תנחומא בשלח כו וילקוט שמעוני לז) מובאים הפסוקים כסדרם בתורה. וראה מסורת הש"ס שם המפנה לבבא מציעא (סא ע"א) תוספות ד"ה קרי ביה, שמביאים גירסה אחרת בנוסח הגמרא שלנו, לפיה הפסוקים מובאים כסדרם. ובספר "שערי אפרים" על הלכות קריאת התורה של רבי אפרים זלמן מרגליות מבראדי (שער ג, טו) כתב: לא יעשה עצמו מכריע, רק יקרא תיבה זו עם התיבה שלפניה ושלאחריה בתכיפה אחת, והקב"ה יודע הכרעות.
פסוק לה:רש"י ד"ה וכפתר תחת וגו', ...(בסוף) ואם תדקדק במשנה זו הכתובה למעלה וכו'. מסתבר שכוונתו בזה ל"ברייתא של מלאכת המשכן" (השווה מנחות כח ע"ב) המובאת בתחילת הדיבור הארוך הזה. (פ' תרומה תשנ"ג)
פסוק לו:"מקשה". (לגבי המנורה), אף כי כבר נאמר כן בפסוק לא. ולא ידעתי, למה משמשת חזרה זו. (פ' תרומה תשנ"ד) וראה מלבי"ם שכתב: ומזה נודע המיעוט, שאם אינו זהב - אינו כיכר ואינו מקשה. כלומר מנורה שנעשתה בדיעבד מכל חומר אחר שאינו זהב - אין צורך להקפיד בה על משקל כיכר ואין צורך לעשותה מקשה אחת.
פסוק לז:ועשית... והעלה... יעשה אֹתה... וראה ועשה. השינויים התכופים מלשון נוכח ללשון מדבר בולטים כאן במיוחד, ולא ראיתי פתרון להם. ועוד קודם (פסוק לא) "ועשית... תֵּעשה"! וראה להלן (כו, לא), וראה מה שכתבתי למעלה (כה, י). (פ' תרומה תשנ"ד)
פסוק לט:רש"י ד"ה ככר זהב טהור, שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר, לא פחות ולא יותר. ע"כ. לכאורה הכתוב סותר את עצמו. תחילה אומר: "יעשה אֹתה", ואחר כך אומר: "את כל הכלים האלה", לכן מבאר רש"י - "את" האמור כאן פירושו "עם", ושיעור הכתוב: כיכר זהב יעשה אותה עם כל הכלים האלה. ע"כ. כלומר הזהב שנשאר באש, שימש לעשיית כלי המנורה, כך שסך כל הזהב של המנורה ושל כליה היה כיכר. וראה רמב"ן שהקשה שלפי זה לא ברור כמה מהכיכר מוקדש למנורה וכמה מוקדש לכלים, והביא דברי חז"ל (מנחות פח ע"ב) שהמנורה ונרותיה באו מהכיכר אבל לא מלקחיה ומחתותיה, ומה שכתוב "את כל הכלים האלה", לפי רבי יהודה הכוונה לנרות, ולפי רבי נחמיה "הכלים האלה" הם אמנם גם המלקחיים והמחתות, אך אין הכוונה שגם הם צריכים להיות מן הכיכר, אלא שאף הם צריכים להיות מזהב. עוד הביא רמב"ן מברייתא של מלאכת המשכן, שלפי תנא קמא שם, גם מלקחיה ומחתותיה היו מהכיכר. ניתן היה לחשוב שזהו מקורם של דברי רש"י, אלא שלפי תנא קמא שם המלקחיים המדוברים אלו טסי זהב שכיסו את פיות הנרות, וניתן היה לפתוח ולסגור אותם, ולא שאר כלי המנורה. אם־כן קשה מהו מקורו של רש"י. ראיתי דבריהם של "גור אריה", רא"ם, "דברי דוד" ו"באר בשדה" - כולם מבקשים ליישב קושיית רמב"ן, אך דומה שהקושיה חזקה יותר מן התירוצים. (פ' תרומה תשנ"ו)
פסוק מ:רש"י ד"ה וראה ועשה, ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש (מנחות כט ע"א). ע"כ. ודאי שקושייתו של בעל "שפתי חכמים" (אות ע) במקומה, אך תירוצו היה מוצלח יותר, אילו סדר דברי רש"י היה הפוך, כלומר אילו אמר למעלה מה שהוא אומר כאן ולהיפך, שהרי אחר דבריו שם (לא, ד"ה תיעשה המנורה) - מאליה, לפי שהיה משה מתקשה... השלך את הכיכר לאוּר והיא נעשית מאליה - לא שייך עוד לדבר על מראה אש או אחר. (פ' תרומה תש"ן)