א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃ ג וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ ד וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ ה וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ ו שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ ז אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃ ח וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃ ט כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ׃ י וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ יא וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ יב וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית׃ יג וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃ יד וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם׃ טו בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃ טז וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ יז וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ׃ יח וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃ יט וַ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃ כ וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃ כא וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ כב וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כג וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ כד וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ כה וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב׃ כו וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו׃ כז לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּהְיֶ֖יןָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃ כח וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא־בָ֖ם אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃ כט וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ ל וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד׃ לא וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ לב וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי׃ לג שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃ לד וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁקָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ׃ לה וְכַפְתֹּ֡ר תַּחַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃ לו כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ לז וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ׃ לח וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ לט כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ מ וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ב:
ויקחו לי תרומה, לי לשמי. כתב הרא"ם דאל"כ קשה דהכתיב אם ארעב לא אומר לך. ומזה הטעם עצמו פירש גם ועשו לי מקדש לי לשמי, כי כתוב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה עכ"ל וקשה ע"ז דא"כ אם נפרש לי לשמי ל"ק הלא השמים ושמי השמים כו', וא"כ קשה במ"ש שלמה כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי וגו' הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו', מה הקשה בזה הלא לשמי קאמר. וכאן לק"מ אם תפרש לשמי. ונלע"ד דרש"י יליף לה מן דוד דלי לשמי. דהא כתיב בשמואל כה אמר ה' האתה תבנה לי בית לשבתי וגו', ואמר אח"כ והקימותי את זרעך אחריך וגו' הוא יבנה בית לשמי וגו'' הרי הבן קם תחת אביו לאותה מצוה, וא"כ גם לי האמור באביו הוי ממש מה שנאמר בבנו. ע"כ, גם כאן דמיירי ממקדש ועשו לי מקדש ג"כ לשמי קאמר, וא"כ ה"ה בתרומה דהא תרומה היא צורכי בנין המקדש וכן מזבח אדמה תעשה לי פירש"י לשמי הוא ג"כ בכלל מקדש, (כנ"ל):
פסוק ב:
תקחו את תרומתי כו', י"ג דברים כו'. דהיינו זהב וכסף ונחשת ג' תכלת וארגמן ותולעת שני נחשבים לאחד אלו הג' מראה צמר הם, נמצא שיש כאן ד', ושש ועזים ועורות אילים ועורות תחשים ועצי שטים ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים שהם שבעה מינים, הרי י"א, ואבני שהם ואבני מלואים, שהם שתים הרי י"ג. והג"א הקשה ע"ז דהא לקמן אמר דשש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני הרי ד' מינים כו' אלא צ"ל דאבני שהם ומילואים הנשיאים הביאום כמ"ש בפסוק לקמן, וכאן אמר נדבת כל אחד ואחד ו' דמ"ש בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים פירוש בשמים גם לקטורת הסמים, ואין פירושו הסמים לקטורת דא"כ הוה להו י"ד מינים עכ"ל וק"ל דהא מנה רש"י י"ג דברים הצריכים למשכן ואבני שהם ומילואים ג"כ נצרכים מה לי שהנשיאים הביאום מ"מ הציווי היה ג"כ על כולם אלא שנתקיים ע"י נשיאים וצ"ל דעורות תחשים אינו מן החשבון הי"ג הבאים מן כל מי שנדבו לבו דהרי לא היו תחשים אלא לפי שעה שנבראו לצורך המשכן וגם עצי שטים אינו מן המנין, כי יעקב הכינם לצורך המשכן וצוה שיקחו אתם, ונדבה אין שייך אלא במה שהאדם יש לו לצרכו ומפריש ממנו למשכן משא"כ באלו, (כנ"ל נכון):
פסוק ב:
בדם חלזון. חלזון הוא דג עולה פעם אחת לשבעים שנה, כ"ה בפ' התכלת (דף מ"ד):
פסוק ה:
מאדמים, צבועות היו אדום. דאילו היו כן בתולדה היה לו לומר אדומים אבל מאדמים פירושו שקבלו הצבע אחר בריאתן:
פסוק ה:
תחשים, מין חיה ולא היתה אלא לשעה. הראב"ע חולק ע"ז ואמר שהרי כתיב (יחזקאל ט"ו) ואנעלך תחש, הרי שהיו עושין מהם מנעלים. וא"ל דמאותן שהיו בימי משה נשארו ועשו מהם מנעלים, דהא אחר אותה שעה נגנזה וזה מורה דלא באה אלא לצורך המקדש ולא לשום דבר אחר, א"כ בודאי לא נברא באותה שעה אלא מהצורך למקדש. ותירץ הרא"ם ששני מיני תחש הם, אחת טמאה ושמה קלא אילן והיא היתה נמצאת ומזה לא היה במשכן דבעינן מה שמותר בפיך, והשניה מין טהור ולא היה אלא לפי שעה, וזה אינו לפי מה שאזכור בסמוך. ולי נראה דלק"מ דהא פירש"י שם ויהבית מסן דיקר ברגליכון, הרי דהאי תחש אינו על מין בהמה או חיה אלא תחש הוא יקר דהיינו חשיבות, ור"ל שהנעלתיך במנעלים יקרים מן עורות בהמות חשובים, ובמשכן היה מין חיה שנקראת תחש והיינו שקראוה כך משום חשיבותה דהיתה חידוש בעולם, כמ"ש במדרש תנחומא ר' נחמיה אומר מעשה נסים היתה ולשעה נבראת ולשעה נגנזה ומה שכתב רש"י מין חיה הוא ע"פ המדרש תנחומא דאמר בשם ר' נחמיה ואע"ג דבפרק במה מדליקין (דף כ"ח:) אמרינן אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היתה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה היא או מין בהמה היא, לא שביק רש"י ודאי של ר' נחמיה משום ספיקא דר"מ ויש להקשות הא כתיב אין כל חדש תחת השמש, וכה"ג מקשינן בפרק במה מדליקין (ל:) יתיב ר"ג ודרש עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר יהיה פסת בר בארץ לגלג עליו אותו תלמיד ואמר והא כתיב אין כל חדש תחת השמש נפק ואחוי ליה כמהין ופטריות וכו' וי"לדה"נ איכא דוגמתן כדאיתא בפרק במה מדליקין (דף כ"ח) על עורות תחשים. ר' נחמיה אומר מכסה אחת היה ודומה כמין תלא אילן. פירש"י חיה טמאה היא מנומרת בגוונין. ומקשינן והא תלא אילן טמא הוא. ומשנינן ה"ק כמין תלא אילן שיש לו גוונין ולא תלא אילן דאילו התם טמא והכא טהור, א"כ יש דוגמת תחש של משה עכ"פ אע"פ שהיא טמאה, ומש"ה כתב הרא"ם והביאתיו לעיל בסמוך ששני מיני תחש הם, האחת טמאה ושמה קלא אילן, והיינו מגמרא זו ובאמת אין זה נכון דלא שייך לומר על הטמאה שם תחש דא"כ לא היה להזכיר שדומה לתלא אילן אלא תחש אלא ודאי דהשם של תחש הוא דוקא הטהורה של משה והיא דומה לתלא אילן. ועכ"פ קשה דבפרק איזהו נשך בתחילתו אמרי' אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר שתכלת הוא אלמא דצבע הוא. וצ"ל דקלא אילן לחוד דהוא צבע אבל תלא אילן היא חיה טמאה. ולא כהרא"ם דאומר שיש חיה טמאה קלא אילן מכח גמרא דפרק במה מדליקין:
פסוק ה:
ועצי שטים, ומאין היה להם במדבר. קשה שמא ממצרים הביאו או קנו בארצות אחרות כמו שארז"ל (יומא ע"ה:) על פסוק וכסית את צאתך דלא קאי על המן שהיה נבלע באיברים אלא קאי אמאכלים שקנו מתגרי אומה"ע. ואגב נדקדק לשון רש"י שאמר ומאין היה ולא אמר מאין בלא וי"ו. אלא נראה דיש קושיא בלא קושיא זו דמאין היה להם, דהיינו דקשה ל"ל עצי שטים בכל מלאכת המשכן די לומר ושטים כמ"ש (ישעיה מ"א) אתן במדבר ארז שטה בשלמא במקום דלא בעינן רק חתיכה מן האילן כגון במצורע דצריך עץ ארז מש"ה כתיב עץ, אבל כאן בענין אילן גופיה לעשותו לקרשים ל"ל עצי, מש"ה כתב ומאין היה להם, פירוש דקשה עוד מאין היה כו' וצ"ל דהכתוב קאי על מה שנטע יעקב במצרים. וע"ז אמר עצי מאותן שטים שהיו כבר מנטיעת יעקב ודבר זה מורה לנו הכתוב. ובפרשת מצורע בפסוק ועץ ארז דקדק נמי רש"י לשון ועץ ע"ש בדברינו:
פסוק ו:
שמן למאור, שמן זית זך להעלות נר תמיד. נראה דבא לתרץ למה נקוד למאור בפת"ח שמורה על הידוע דהידיעה יש בו צורך דהיינו דלא שמן סתם קאמר אלא השייך להעלות נר תמיד דהוא שמן זית זך כתית. כנ"ל נכון דעת רש"י:
פסוק ח:
ועשו לי מקדש ועשו לשמי בית קדושה תקן בזה דלשון מקדש פירושו קדושה וא"כ היאך יעשו קדושה, דעשייה שייכא על דבר שיש בו ממש והקדושה הוי דבר רוחני, ע"כ פירש בית קדושה ועל בית שייך עשייה וכפל רש"י בלשונו מלת ועשה כי בשעת העשייה תיכף יהיה לשמי ולא שיחשבו שאח"כ תהיה קדושה שם, וכבר פרשתי ההוכחה דלי לשמי:
פסוק ט:
ככל אשר אני מראה אותך, כאן את תבנית המשכן. דל"ת כאשר אראה אותך בשעת עשיית המשכן דא"כ אשר אראה כו' מיבעי ליה:
פסוק ט:
וכן תעשו כו', שעשה שלמה כתבנית כו' בפ"ק דסנהדרין וריש פ"ב דשבועות איתא אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בנביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע"א. מנה"מ א"ק וכן תעשו לדורות, פירוש כמו שהיה בימי משה נביא ואורים ותומים וכו'. מתיב רבא, כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן אמאי נימא וכן תעשה לדורות, שאני התם דכתיב וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה. הרי שאין חילוק בין המשכן לכלים בזה ועל שניהם אומר וכן תעשו וקשה למה אמר רש"י כאן וכן תעשו לדורות, אם אחד מן הכלים כו' כגון שלחנות כו' ולא נקט תבנית הבנין עצמו, ועל כרחך לומר דלאו דוקא נקט רש"י לומר כלים, וכן הבין הרמב"ן דברי רש"י שכתב וז"ל, ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו ומזבח הנחושת עשה עשרים אמה רוחב ועשרים אמה אורך עכ"ל ור"ל דלא כמזבח שעשה משה שלא היה רק חמש על חמש. וק"ל מה מקשה על רש"י יותר מן הגמרא שזכרתי. אבל באמת לק"מ לא על רש"י ולא על הגמרא בהאי מילתא, דהא אמרינן כשיש נביא ואורים ותומים וסנהדרין יכולים להוסיף על העיר ועל העזרות, וא"כ לק"מ דודאי הוא חיוב לעשות המקדש וכלים ממש כמו במשכן בכל ענין אלא שנעשה שם שינוי ע"פ נביא בשעת בנין המקדש וכליו ועל פיהם נעשה הכל, ורש"י דאמר לדורות תעשו כתבנית זה דוקא היינו בלא נביא ואורים ותומים. והרא"ם טרח ודחק לתרץ קושיית הרמב"ן ע"פ תשבורת והגמרא שזכרנו נעלמה ממנו. והג"א ראה הגמרא וחילק בין מקדש לכלים דכלים. הם שוים אבל מה שמחובר אינם שוים. ולא דק במחילת כבודו ולא עיין שפיר:
פסוק יא:
מבית ומחוץ תצפנו, שלשה ארונות עשה בצלאל כו'. הראב"ע הקשה ל"ל של עץ שהוא בפנים. ובתנחומא נתן טעם שמרמז כשם שהארון אע"פ שהעץ נתון בו באמצע אתה נוהג בו כבוד כך אתה רואה בני תורה שהמה עניים נהוג בהם כבוד בשביל תורתם. וי"ל מנלן דעשה ג' ארונות שמא לא עשה אלא ארון אחד דהיינו של עץ וציפה אותו משני צדדין בחתיכות זהב שחיבר לו במסמרים כדרך כלהציפויים וכמ"ש גבי בדים וצפית אותם זהב. ובג"א תירץ דא"כ היה ארוך ורחב יותר משיעורו מחמת הזהב. ואין זה מיושב דשמא בכך היה ציוויו יתברך שיהיה שיעורו כנזכר בתורה ואח"כ יתוסף על שיעורו זהב. ועוד ראיתי בזה פירושים מצד סברת הלב והוכחות קלושות וכל אלה לא שוה לי. והנ"ל בזה דיש קושיא שינוי סדר בפסוק דאמר וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו. התחיל בענין ציפוי והיה לו לכתוב תיכף מבית ומבחוץ דהיינו ענין הציפוי היאך הוא ואח"כ יאמר במה תצפה דהיינו זהב כמו שכתוב וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר אלא דהפסיק זהב בכאן בין הציפוי לומר תחילה. שהציפוי יהיה כפשוטו לא משני צדדים אלא מבחוץ לחוד, כדרך כל ציפוי ואח"כ אמר מבית ומחוץ הא כיצד אלא צ"ל דאין הציפוי מחובר לארון ואתה יכול ליטלו משם והוה כאינו מצופה שם, וע"ז מורה ההפסק של זהב כשאתה מביאו לתוכה הוה מצופה מבפנים ובודאי הציפוי של חוץ ופנים שוים דכתיב מבית ומבחוץ וכי היכי דבפנים הוה הציפוי אינו מחובר ה"נ הציפוי של חוץ, נמצא שהיה צריך לג' ארונות שיהיה יכול ליטול הציפויים משם ויהיה כאילו אינו מצופה. כנ"ל נכון ואמת מצד ההוכחה שזכרנו, ויש לכוין זה גם בטעמא דמילתא שזכרנו, ויש לכוין זה גם בשם התנחומא שהוא מרמז, לבעלי תורה עניים שיכסום בזהב ולפעמים שלא יכסום דהיינו באם שח"ו אין מעשיהם הגונים ירחיקום מציפוי זהב כמו בציפוי הארון:
פסוק כב:
(ושתי טבעות כו'.) וי"ו זו יתירה. כתב הרא"ם חפשתי בכמה ס"ת ולא מצאתי זה, ועיין בפר' נשא בפסוק כלות משה:
פסוק כט:
ועשית קערותיו כו'. כמין תיבה פרוצה שהדפוס ארכו ו' טפחים ברוב השלחן שהיא אמה אחת ורחבו ה' טפחים שהוא פחות מחצי אורך השלחן טפח אחד שהשלחן ארכו אמתים וכל אמה ו' טפחים ועמקו של לחם שני טפחים ולא היה לאותו דפוס רק שלשה כתלים והשוליים שלמטה כמו חי"ת הפוכה, וכששמו בתוכו הבצק שני עשרונים ודחק אותו שם עד שנעשה גם הבצק כמו חי"ת הפוכה וכששמו הלחם אחר אפייתו ארכו ברוחב השלחן ורחבו באורך השלחן היה כותל אחד של הלחם על שפת אורך השלחן. וכאשר שמו המערכת השנייה של הלחם כסדר הזה, נמצא שיש ריוח בין שתי המערכות שני טפחים וגובה כל לחם שני טפחים. נמצא שגבוה הלחם העליון של המערכות יותר מן השלחן י"ב טפחים:
פסוק כט:
והיה עשוי לו דפוס של ברזל ודפוס של זהב כו'. כן הוא במשנה בפרק שתי הלחם, ובברייתא איתא שם ג' דפוסים היו תחילה נתן לדפוס ועדיין הוא בצק כמין דפוס היה לו בתנור וכשהוא רודה אותו מהתנור נותנין לדפוס אחר, שלא ישבר קודם שיתנהו על השלחן. וצ"ל שהמשנה לא חשבה אלא מה שהיה אחר שנעשה הבצק, וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב והיו ללחם הפנים ג' דפוסים אחד נותנין בו כשהוא עיסה, והשני שאופין בו בתנור, והשלישי לכשיצא מן התנור:
פסוק כט:
ומנקיותיו, הם סניפין כמין יתדות זהב כו' פירוש ז' סניפין היו, דהיינו לכל מערכת סניפין אחד מצד זה של השלחן ואחד מצד שכנגדו וכן למערכת השנית ואותן הסניפין היו רחבים כדי שיוכלו לעשות בהם חריץ דהיינו פיצולים דנקט רש"י להכניס שם ג' קנים המבדילים בין לחם עליון לתחתון והיו גבוהים מן הארץ עד למעלה של לחם הששי שהוא כ"א טפחים דהיינו ט' מן הארץ עד השולחן וי"ב טפחים של גובה כל הששה לחמים זה על זה. וכתב הרא"ם שמה שכתוב ברש"י ששה פצולים הוא שיבוש וצ"ל ה' פיצולין שהרי י"ד קנים היו בכל מערכת כדתנן פרק שתי הלחם ג' מונחים בין לחם אחד והשני, ועוד שלשה קנים בין לחם ב' וד', עוד ג' בין ד' לה', ושני קנים בין ה' לוי"ו דשם אין עליו משא כבד שיכביד למטה וא"כ א"צ לזה רק ה' פיצולין, וטעות נפל בספרים ע"כ, ויש רוצים לומר דתחת החלה התחתונה היו ג"כ ג' קנים להבדיל בינה להשלחן, וזה אינו, כי איתא בפרק שתי הלחם שהיה מונח על טהרו של שלחן כמו שפירש"י בפרשת אמור. ויש להקשות כיון שרצה ה' ית' להציל מן העיפוש בין לחם ללחם ולמה לא חש באמת גם בלחם התחתון שמונח על השלחן עצמו בלי הפסק קנים וי"ל דדוקא אם לחם מונח על לחם אחר בלי הפסק יש חשש עיפוש תוך ח' ימים אבל לא בין לחם לכלי מתכות:
פסוק לא:
תיעשה המנורה מאליה כו'. ובפ' הקומץ רבה אמרו שלשה, דברים היו קשים למשה עד שהראה לו באצבעו ואלו הן מנורה כו', וכתב הרא"ם ישוב באורך שלא יהיה כאן אגדות חלוקות, דבמדרש זה משמע דמשה עשאה אחר שהראה לו מן השמים, וא"צ לזה כי עכ"פ התחיל משה בהשלכת הזהב תוך האש ואח"כ נעשית מאליה כי כל דבר קדושה אפי' באה מן השמים צריך התחלה אפי' דבר מועט מן האדם כמו שמצינו במדרש ריש שיר השיר השירים שמלאכים נשאו אבן אחת לירושלים ואמרו לר' חנינא תן ידך עמנו, ויש מזה עוד במקומות אחרים, ויש עוד במדרש (בהעלותך) הביאו הרא"ם ר' לוי אמר מנורה טהורה ירדה מן השמים שכשאמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב אמר לו כיצד נעשה אותה א"ל מקשה תעשה המנורה אע"פ כן נתקשה משה במעשה וירד ושכח מעשיה עלה ואמר רבש"ע שכחתי הראה לו שנית כו' א"ל הקב"ה לך אל בצלאל והוא יעשה אותה, ירד אצל בצלאל ומיד עשאה. התחיל משה תמה ואמר אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי בעשייתה ואתה שלא ראית אותה עשית מדעתך שמא לשם היית כשהראה לי הקב"ה עשייתה ע"כ. זה המדרש ודאי חולק על מ"ש רש"י ע"פ המדרש דנעשית מאלוה:
פסוק לא:
כפתוריה כו', וכמה חלק בין כפתור לכפתור אין דבר זה כתוב בפירוש בפרשה אלא רש"י הזכירה שם ע"פ ברייתא של מלאכת המשכן, וכאן כתב רש"י דרך כלל ענין המנורה שיתבאר אח"כ בדבריו כמה חלק היה כו':
פסוק לז:
והאיר אל עבר פניה, עשה פי ששת הנרות כו'. פירוש דהפסוק דכאן והעלה את נרותיה אינו צווי להעלות הנרות כו' דאין מקומו במלאכת המשכן וכליו אלא דכאן הכוונה שיעשה המנורה שבעתיד יעלה את הנרות בה. ויש להקשות כאן קושיא רבה כיון דהציווי במעשה המנורה שיעשה פי הנרות מול הקנה האמצעי ממילא יאירו נגד הקנה האמצעי ולמה הוצרך הוא יתברך לעשות ציווי בפרשת בהעלותך שאל פני המנורה יאירו שבעת הנרות דפשיטא שיהיה כן דהא הנרות נעשו כך וא"א להאיר אלא כפי צורת הנרות ונ"ל ליישב זה אחר שניזכר מה שיש להקשות, בפרשת בהעלותך שפירש"י, אלא דהענין הוא כן דודאי אע"פ שבכל מלאכת המשכן והכלים יש על הכל טעם למה צורתו כך או כך מ"מ א"צ להיות מוכרח לידע מה הוא הטעם משא"כ במנורה שציותה התורה שאל ידליק המדליק אא"כ יודע הטעם למה נעשו כך פי הנרות, דהיינו שהמדליק יכוין לדבר זה ולא סגי במה שידליק לקיים המצוה ולא ידע הטעם למה נעשה המנורה כך אלא צריך שיהיה יודע הטעם דהיינו שיהיו מאירים אל מול פני המנורה, וע"ז קאי הציווי, של בהעלותך דהיינו שמחשבת המדליק תהיה שיאירו אל מול פני המנורה, וע"ז מקשה רש"י שם מה נשתנה מצוה זו משאר כלי המשכן דא"צ לידע הטעם לזה תירץ כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך נמצא דהכל ניחא בס"ד דבפרשת בהעלותך לא הזהיר אלא על המחשבה לא על המעשה של מנורה דזה מקומו כאן (כנ"ל נכון). ומה שקשה למה אמר רש"י כאן עשה פי ששת הנרות ובפרשת בהעלותך אמר יאירו שבעת הנרות. נ"ל דלא היו פיות רק לששה קנים דזכר הכתוב לאיזה צד יהיו, אבל בקנה האמצעי לא היה לו פה לשום צד אלא באמצעי היה כמין, קערה ושם היתה הפתילה דולקת לצד מעלה ולא נטה לשום צד, דאל"כ היה להכתוב להזכיר לאיזה צד יהיה הפה בקנה האמצעי אלא ודאי דלא נטה לשום צד רק דולק, לצד מעלה ואילו היו כולם דולקים כן גם בזה היו אומרים שח"ו לאורה הוא צריך ע"כ עשה שינוי בכל הנרות להטות הפיות לצד האמצעי והאמצעי לא נטה רק למעלה. ובזה ניחא לי מה שמקשים למה אמר הכתוב יאירו שבעת נרות היה לו לומר ששת הנרות, ולדידי ניחא דפני המנורה היינו מלמעלה אותו צד שמכוון נגד הקנה האמצעי, וזה מוכח לפי ע"ד דבשלמא בדבר שיש באמצעי בצד אחד משאר צדדיו שייך בו פנים ואחור משא"כ בדבר שוה בכל צדדיו אין שייך לומר בו בחד צד שהוא פנים שלו או אחור שלו, אלא ודאי כמו שזכרנו דפני המנורה היינו צד המכוון למעלה וכל מה שלמעלה ממנו הוא פני המנורה וכאן כל הששת נרות שמקרבין אורם לצד האמצעי הם מסייעין לאורה וכאילו הם במקום אחד עמו, נמצא שכל השבעה נרות מאירים ביחד מול פני המנורה שהוא הצד שלמעלה מן הקנה האמצעי שהוא פני המנורה. כנלע"ד וזולת זה לא היה לי קורת רוח במה שראיתי בזה:
פסוק לט:
ככר זהב טהור כו' עם כל כליה אלא ככר הרמב"ן הקשה דאיתא במנחות מנורה ונרותיה באה מככר ולא מלקוחיה ומחתותיה ומה אני מקיים כל הכלים האלה לרבות הנרות דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר מנורה באה מככר ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה כו' ומה אני מקיים כל הכלים האלה שיהיו של זהב כמו גוף המנורה ושם אמרו לדברי ר' יהודה היו הנרות מקשה ולדברי ר' נחמיה לא היו הנרות מקשה עמה, וא"כ קשה על רש"י דהוה דלא כמאן, די"ל דהכל היו מככר אפילו מלקחיה כו'. ונראה לתרץ דזה פשוט דמה שהיה נפרד מגוף המנורה לא שייך שיהיה בכלל משקל ככר שאמרה תורה דא"כ לא ידענא כמה יהיה בהמנורה ושמא אפילו סך קטן די בה אלא בצירוף חתיכה, אחרת הנפרד ממנה יהיה ככר, וזה ודאי אינו דהא הכתוב מורה שיעשה המנורה במשקל ככרו, וע"כ לא היה בודאי מלקחיה ומחתותיה בכלל ככר ולא הוצרך רש"י להזכיר זה, אבל הנרות שהיו מקשה עמה לר' יהודה ודאי היו בכלל הככר, והא דהוצרך ר"י להזכיר בגמרא ולא מלקחיה כו' היינו לאפוקי מדעת ר' נחמיה שסובר דאף הנרות לא היו מחוברים למנורה וא"כ אין חילוק בין נרות למלקחיה והכל לא נכנס בכלל ככר ולא נזכרו אלא לענין שיהיו של זהב קמ"ל לר' יהודה שאינו כן אלא דוקא מלקחיה כו' לא היו בכלל ככר, אבל נרות היה מקשה ושפיר נכנסו בכלל הככר וע"כ א"צ לדחוק ולפרש את כל הכלים לענין שהיו של זהב. וא"כ רש"י דפירש בהדיא דאת כל הכלים קאי על משקל ככר א"כ פשיטא שהנרות היו מקשה ועלייהו קאי את כל הכלים דהא מלקחיה כו' פשיטא שלא היו בכלל ככר שיון שהיו נפרדים כמ"ש רש"י פירוש של מלקחיה ומחתותיה ע"כ לא הוצרך רש"י לומר שלא היו בכלל הככר וממילא ידענו שהנרות היו מקשה כנ"ל ברור לדעת רש"י דס"ל כר' יהודה דהפסוק את כל הכלים הוה כפשוטו לדידיה:
פסוק לט:
ושל קודש היה כפול כו'. פירוש כל מנה הוא כ"ה סלעים והככר הוא ששים מנה נמצא שיש בככר של חול אלף ות"ק שקלים והככר של קודש היה ג' אלפים שקלים כדמוכח בפר' נשא ע"ש, וע"כ מה שהיה הככר של קודש כפול משל חול מפני שכל מנה של קודש היה חמשים שקלים ושל חול כ"ה, נמצא ככר של קודש דהוא ששים מנה כפול משל חול וכן איתא בפ"ק דבכורות:
פסוק לט:
והמנה היא ליטרא כו'. פירוש והמנה של חול היא ליטרא ששוקלין כו' שהוא כ"ה סלעים:
פסוק מ:
וראה ועשה ראה כאן בהר וכו' מגיד שנתקשה משה וכו', נראה לפרש דעת רש"י בזה וליישב היאך נקשר מ"ש מגיד שנקקשה משה כו' עם הקודם לו. דלכאורה יש לפרש הך וראה על ראיית הלב ומ"ש אחר זה מראה בהר ר"ל פעם אחרת הראיתיך בהר, לא על ראיית עין על מקום מסויים דאל"כ לא היה לו לכתוב סתם וראה כי על מה יראה. אלא ודאי על ראיית הלב קאמר כמו וראה מה אשיב שולחי דבר בסוף שמואל. וע"כ פירש דהך בהר שנזכר בסוף הפסוק קאי על מ"ש וראה שבתחילת הפסוק, וע"כ כתב רש"י כאן בהר והוה שפיר ראיית עין וא"כ קשה מ"ט באמת הראה לו הקב"ה כעין דבר זה טפי מדברים אחרים, ע"כ פירש שנתקשה משה בזה והראהו מנורה של אש, משמע דמשה עשאה אחר שראה אותה ולעיל פירש"י שנעשית מאליה צ"ל שאע"פ שראה אותה לא היה יכול לעשותה, וכן הוא במדרש הביאו הרא"ם לעיל: