רש"י יפרישו לי מממונם נדבה ע"כ מלשון הרא"ם משמע שמה שאמר רש"י יפרישו לי מממונם נדבה הכל הוא פירוש של תרומה כדי להודיע תרומה זו נדבה היא ולא חובה ונ"ל דאינו נכון דא"כ מה צריך רש"י להאריך בלשונו כל כך לא היה לו לומר רק תרומה הפרשה כדי שלא נטעה לומר שהוא לשון הרמה והגבהה ואח"כ הל"ל הפרשת ממונם נדבה להודיע דתרומה זו היא מממונם נדבה מה צריך לחזור ולומר יפרישו לי שלא הוזכרו אלו המלות בתורה לפי דבריו לכן אומר אני שבלשון זה שאמר רש"י יפרישו לי ממונם נדבה בא להודיע חיבור וקישור פשט של פסוק זה דויקחו לי תרומה מפני שק' לו ז"ל ויקחו לי ויתנו לי מבעי ליה שאין מלת לי נופלת על הלקיחה רק על הנתינה ואע"פ שפירושו לשמי אין זה תלוי במלת ויקחו כי גם אם הי' כתוב ויתנו לי היינו צריכין לפרש לשמי דמה שייך נתינה לו יתב' כבר הכל שלו כי לה' הארץ ומלואה לכך פרש"י תחלה פי' המלות ואמר לי לשמי תרומה הפרשה ואחר כך רוצה לחבר ולקשר פשט הכתוב כדרכו להודיע היאך נופל מלת לי על ויקחו ואמר יפרישו לי מממונם נדבה ומלת יפרישו הוא פירושו של ויקחו מדכתיב אחריו תרומה וה"ק מה היא הלקיח' שנופל עליו לשון לי היא הפרשה ר"ל בעת שלוקח ומפריש מכיסו מממונו נדבה תהיה אותו הלקיחה וההפרשה מכיסו לשמי ואם כתב ויתנו הייתי אומר שאין צריך לשמי אלא הנתינה דהיינו כשנותנו מידו ליד הגזבר אעפ"י שתחלת לקיחתו מן הכיס היה לצורך דבר אחר לכך כתב ויקחו לי לומר שהלקיחה שלוקחו ומפרישו מן הכיס או מן התיבה משאר המעות גם היא תהיה לשמי וכמו שהדין כן הוא גבי תרומה הניתנת לכהן שצריך להפרישה מן הכרי של תבואה לשם תרומה ואשר אמר הרג"א כאן על פרש"י שפי תרומה הפרשה וז"ל לא תרומה הניתנת לכהן עכ"ל אינו נכון כי גם לשון תרומה הנאמרת גבי נתינת לכהן פירושו גם כן הפרשה ע"ש שמפרישה מן הכרי של תבואה ואינו לשון הרמה והגבהה כמו תרומה דהכא וגם היא היתה נדבה דהא אפי' חטה אחת פוטרת כל הכרי וכמו דהתם עכ"פ צריך ליתן ה"נ לא סגי דלא יתן כלום שעכ"פ צריך ליתן אלא שיתן מה שירצה ואין חילוק ביניהם אלא דהתם פירושו הפרשה מן הכרי של תבואה והכא פירושו הפרשה מממון שבכיסו או בתיבתו כך הוצרך רש"י גם לפרש הכא שפירושו הפרשה ולא ל' הרמה והגבהה וזהו פירושו של תרומה יפרישו לי מממונם ואגב זה מסיים דבריו ואומר נדבה כדי להודיע שההפרשה הנאמרי' במדת תרומה כלומר מה שירצה היא הפרשת נדבה ולא חובה לתת שיעור בה כך וכך ומה שאמר הרא"ם אבל לא מפני שמלת לי אינה נופלת על הלקיחה כי מצאנו קחה לי עגלה משולשת וקח לי משם שני גדיי עזים עכ"ל נ"ל דלא דק שם בדברי רש"י ז"ל שאם כדבריו מי יכריח לרש"י ז"ל לפרש על וקח לי משם שני גדיי עזים קח לי משלי הם ואינם גזל ע"כ דשמא אינו אלא כמשמעו הבאת דבר אל העצם אם לא נאמר שקשה לרש"י היאך נופל מלת לי על מלת קח ושם אין שייך לומר לשמי ומה שכתב קחה לי עגלה גם כן הכי פירושו קח והפרש מן עדרך לשמי עגלה וגו' ורש"י לא הוצרך לפרש שם מפני שמובן מאליו שם מעניין כל הפרשה הנאמרת קודם מה שאין כן כאן שהוא התחלת ענין הוצרך רש"י לפרש ועוד נ"ל שכל למ"ד הנאמרת גבי השם יתב' בעניינים כאלו כגון כי ידור נדר לה' כולם פירושם לשם ה' כי אין שייך לומר שנודרין לו או שעושין לו וכה"ג כי הכל פירושו לשמו ורש"י פי' כן הכא וגבי ועשו לי וה"ה בכולן כי אלו בנין אב לכולן וכאן הוא מוכרח יותר מדכתיב אם ארעב לא אומר לך וכתיב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך והיאך יעשה לו מקדש אלא הכוונה לשמו וה"ה כל למ"ד הנאמרת עליו ית' נ"ל:
פסוק ג:
רש"י זהב וגו' כולם באו בנדבה כו' חוץ מן הכסף כו' ע"כ הוכרח רש"י לומר כן אע"ג שגם כסף בא בנדבה כמו שמשמע מלשונו בסמוך ג' תרומות כו' ואחת תרומות המשכן נדבת כל אחד ואחד שלש עשרה דברים כו' משמע שכל הי"ג דברים באו בנדבה וגם הכסף אחד מהן אלא מדכתיב אחריו ועשו לי מקדש וגו' ולמקדש דהיינו המשכן לא מצינו שהוצרך שם כסף יותר מכסף של בקע לגלגולת כמו שאומר בפי' לכך פי' דכסף דהכא לא מיירי בכסף של נדבה אבל מ"מ גם כסף הביאו לנדבה בתוך הי"ג דברים ועשו כלי שרת:
פסוק ד:
רש"י ועזים נוצה של עזים לכך תרגום אונקלוס ומעזי הבא מן העזים כו' פי' לא שפירושה של המ"ם דומעזי מן שאין זה לשון התרגום ועוד שאם היה פירושה מן היה לה לינקד ומעזי בציר"י תחת המ"ם והרי היא נקודה בשו"א אלא ר"ל מדמתרגם אונקלוס ועזים ומעזי ולא תרגום עזיא שהוא שם של מן העזים עצמן כי מעז הוא שם דבר והוא הנוצה של עזים לא שם המין עצמו נ"ל:
פסוק ז:
רש"י אבני שהם שתים הוצרכו שם לצורך האפד בואתה תצוה עכ"ל לשון הרא"ם וכאלו אמר שתי אבני שהם אבל אין מאמר אבני שהם כולל של אפד ושל חשן שהן שלשה השתים של אפד והאחד של חשן עכ"ל ופירושו דע"כ אבני שהם אנו כולל אלא שתי אבני שהם שהוצרכו לאפד אבל אבן השהם של החשן הוא כלול באבני מלואים שכולל כל הי"ב אבנים שהיו בחשן דאל"כ למה הוציאו הכתוב מן הכלל של שאר י"ב אבנים שבחשן לפורטו בפני עצמו דבשלמא אבני שהם של האפד פרט משום שלא היה האפד אבנים אחרי רק שתי אבני שהם והוצרך להודיע להם שינדבום לאפד אבל לחשן למה הוצרך לפרט השהם יותר משאר האבני':
פסוק יא:
רש"י מבית ומחוץ שלש ארונות עשה בצלאל כו' וכן הוא בגמ' במס' יומא פ' בא לו כ"ג מקשין מנ"ל שהיה עושה כל ארון מהם חתיכה אחת של זהב בפני עצמו ונתן זה לתוך זה שמא היו מצפין את של עץ מכמה חתיכות טסי זהב וחברו ביתדות כדרך המצפין כלים ורוצין ליישב דמיתורא קא דייקי לה דלמה לו למכתב מבית ומחוץ תצפנו דפשיטא דאבית ומחוץ עושין ציפוי והיה די באומרו וצפית אותו זהב וגו' וממילא היה ידעינן דמבית ומחוץ צריך ציפוי אלא ה"ק עשה שלש ארונות כו' ואינו נראה בעיני דמנין להם דסתם ציפוי הוא מבית ומחוץ שמא מצד אחד קרוי גם כן ציפוי ומבית ומחוץ לגופיה אתא אבל עיקר הקושיא נ"ל שאינה קושיא שהרי בכל מלאכה בכה"ג אמרינן שיש לעשותה בכל אופן הנוי והיופי שאפשר משום זה אלי ואנוהו ואין לך יופי ונוי בציפוי יותר משלש ארונות לתת זה בתוך זה שאם היו טסין טסין ע"כ היו צריכין לחברם ביתדות או לארון או הטסין זה לזה ובכל צד מאלו הצדדין לא היה כאן נוי כמו שהוא הנוי בשלש ארונות שהם חלקים ושוים מבחוץ ומבפנים בזהב טהור עד שתהיה הזוהר מבריק ממנו בלי ספק שהיה זה נוי גדול ועוד שאם היה טסין מחוברין ביתדות לעץ או זה לזה לעצמם היו נשמטין היתדות והיו נופלין הטסין והיה הארון מתבזה ח"ו בפני כל מה שאין כן כשהיו שלש ארונות כל אחד ביציקה בחתיכה אחת גם הזר זהב היתה נאה ויפה באופן זה דמשמע שהיתה מחוברת בארון של זהב החיצוני בחתיכה אחת ועוד נ"ל דקרא נמי מוכח הכי שלא היו טסין טסין דהא התם גבי מחתות החטאים דקרח כתיב ועשו אותה רקעי פחים ציפוי למזבח שפירושו טסים טסים ואם היו הציפוי כאן גם כן טסים טסים היה לו לכתוב גם כן בכאן וצפית אותו רקעי פחי זהב טהור וגו' אלא ע"כ לומר דסתם ציפוי פירושו שיהא כל הציפוי מחתיכה אחת ולא טסי טסים דבמקום שאינו מחתיכה אחת אלא טסים טסים כתב רקעי פחים כו' נ"ל:
פסוק יב:
רש"י ויצקת וגו' ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונים ע"כ ונ"ל מה שאמר ובזויות העליונות מכת סברא אומר כן שאם בזויות התחתונות היו הטורח מרובה מאד להגביה מן הארץ כשהיו באין לשאת אותו וגם היה קשה להורידו לארץ בעת חנייתן וגם בעת שהיו נושאין אותו והולכין אם היו הטבעות מחוברים מלמטה היו השנים ההולכים אחורי הארון בין הבדים הולכים כעורים לא יכלו לראות מפני מחיצות גובה הארון שלפניהם שהיו מבדילם להם שלא יוכלו לראות בדרך אשר ילכו בה ועוד שהיה כבד משאו יותר אם היה כן בלי ספק שלכל זה חשש הש"י לכבוד הקהתים הנושאין אותו וטרחם היתירה נ"ל:
פסוק טז:
רש"י העדות התורה שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי אתכם מצות הכתובות בה ע"כ והקשה הרא"ם דבסיפור הקמת המשכן כתיב ויקח ויתן את העדות אל הארון שהוא ע"כ קיום הציווי דהכא ושם פי' את העדות הלוחות לא התורה כמו שכתב פה וכתב עליו הרג"א ולא דק בדבר מפני דכתיב ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ולא שייך זה בלוחות דהא הלוחות לא נתן הקב"ה למשה אלא משה פסל אותם ואין לומר על שברי לוחות שהיו מונחים בארון דלמה יתלה הדבר בשברי לוחות ולא בלוחות שלימות ועוד הלוחות שאינם שלימות אינם עדות דעד צריך שיהיה בשלימות ואיך יהיה עדות דבר שכבר נשבר אלא על התורה קמיירי כו' עכ"ל ואני תמה על הרב הזה התורה שנכתבה לסוף ארבעים שנה ביום מותו של משה שכתבה ונתנה לבני לוי כמו שכתב שם איך יצוה לו שיתנה אל הארון ביום הכניסו הארון למשכן ועוד אני תמה מאד על הרבנים הללו שהם הרג"א שי' והרא"ם ז"ל שמובן מתוך דבריהם שציווי מלאכ' המשכן היתה בארבעים יום ראשונים ועל הלוחות הראשונות נאמר ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך וכן כתב רא"ם ז"ל בפירוש בסמוך בדיבור המתחיל ואל הארון תתן את העדות וז"ל צוה שיתן בו את העדות אשר יתן לו בסוף הארבעים יום כדכתיב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות עכ"ל ואותו הפסוק על הארבעים יום הראשונים נאמר הרי משמע בפי' שהוא חושב שציווי מלאכת המשכן היתה בתוך הארבעי' יום הראשונים שמיום מתן תורה בו' בסיון עד י"ז בתמוז שהם היו קודם מעשה העגל והרי כל המדרשים מלאים מזה שצוה להם על מלאכת המשכן כדי לכפר להם על מעשה העגל וכן פרש"י בפי' שיר השירים על פסוק צרור המור דודי לי ע"ש וא"כ על כרחך לא נצטוה על מלאכת המשכן אלא בארבעים השלישיים שבאמצעיים לא נצטוה כלום רק התפלל על מעשה העגל או נצטוה מיד שנתרצה הש"י על מעשה העגל באמצעיים ועל כל פנים לא נצטוה עליו בראשונים ואיך נאמר דונתת אל הארון את העדות על לוחות הראשונים נאמר זה א"א לכך נ"ל לפרש שמה שפרש"י כאן העדו' התורה שהיא לעדות כו' ובמעשה דכתיב ויתן את העדות אל הארון פי' הלוחו' אין כוונתו רק לפרש שכיון שמצינו שצוה משה ביום מותו לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' ואיכא למ"ד שמצד הלוחות היה מונח בתוך הארון וק' לרש"י לאותו מ"ד היאך הותר למשה שצוה להניח התורה שכתב הוא בתוך הארון אצל הלוחות דשמא לא צוה הש"י לתת לתוך הארון אלא הלוחות לבדן שנקראו לוחות העדות לכך פי' כאן שמלות העדות שנאמר לו כאן בציווי ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך כוללת כל התורה שהיא עדות כו' וכוונתו על הדברים הנאמרים במצות התורה והרי הלוחות השניות בכללן וכל זמן שלא תכתב התורה פשיטא שיתן שם הלוחות אלא שמכאן הותר למשה לתת גם התורה שכתב הוא בתוך הארון אבל במעשה שעדיין לא נכתבה התורה הוצרך לפרש דפי' עדות הלוחות ור"ל הלוחות השניות שהם כבר נתנו לו אבל שברי הלוחות היו מונחות בארון היוצא עמהם למלחמה כמו שפרשתי בפ' בהעלתך גבי ארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים ואותו ארון הוא ארון שעשה משה קודם עליתו להר בר"ח אלול בפעם שלישית להוריד הלוחות האחרונות כמו שכתב בפי' בפרשת עקב ונ"ל דפסוק דייק נמי הכי שלפי שעשה לו משה ארון קודם עליתו כדי שיהיה מוכן לו כשירד עם הלוחות השניות כמו שפרש"י בפרשת עקב ציווי של מלאכת המשכן היתה באותן ארבעים השלישיים שמר"ח אלול עד יום כיפור שהרי מיד למחרת י"כ צוה לישראל על מלאכת המשכן כמו שפרש"י בריש פרשת ויקהל וגלוי וידוע היה לפניו ית' שעשה לו משה ארון קודם עלייתו להניח שם הלוחות שיביא עכשיו לכך הוצרך לומר למשה עכשיו בצוותו של מלאכת המשכן ואל הארון שאנכי מצוה לך לעשות עם מלאכת המשכן ואל אותו הארון תתן את העדות רצה לומר הלוחות השניות אשר אתן אליך לא השברי לוחות שכבר נתתי לך כי בלי ספק כבר הניח השברי לוחות גם כן באותו ארון שעשה והיה דעתו להניח שם גם הלוחות האחרונות שיתן לו הש"י בעלייה זו לכך הוצרך לומר לו הש"י בפי' הלוחות אשר אתן אליך עכשיו תתן אל הארון של משכן כשיבנה והשברי לוחות תניח בארונך שעשית ותקחוהו עמכם למלחמה והעדות דהכא עיקרו נאמר על לוחות אחרונות שיהיו מוכנות בגמר מלאכת המשכן ומפני שאמר לו הש"י העדות אשר אתן אליך ולא אמר לוחות העדות או לוחות סתם משם למד רש"י שכוונת הש"י לכלול ולהתיר לו להניח שם גם התורה שיכתוב משה לסוף מ' שנה ולכך פירש העדות דהכא התורה פי' להודיע שמכאן למד משה שהתירו לו הש"י וצוה לבני לוי ביום מותו שיעשו כן וזה נ"ל ברור ופשוט:
פסוק כט:
רש"י ומנקיותיו ומפוצלין חמשה פיצולין כו' ובנוסחת הישנות היה כתוב ומפוצלין ששה פיצולין זה למעלה מזה כו' וכתב עליהם הרא"ם ז"ל וז"ל נ"ל שיבוש הוא שנפל בספרים וצריך להיות חמשה פיצולין שהרי י"ד קנים היו בכל מערכת ומערכת כדתנן בפר' שתי הלחם השלשה מונחים בין החלה הראשונה והשנית והשלשה מונחים בין החלה השנית והשלישית והג' מונחין בין החלה השלישית והרביעית והג' מונחים בין החלה הרביעית והחמישית והשנים מונחים בין החלה החמישית והששית כדפרשי' שם בהדיא למוצאי שבת מסדר הקנים ומגביה ראשה של חלה שנית ונותן שלשה קנים על התחתונה אחד מכאן ואחד מכאן ואחד באמצע וכן על השנית בין לחם ללחם ד' חלות אמצעיות לכל סדר צריכות ג' ג' קנים על כל אחת ואחת הרי י"ב קנים והעליונה אין צריך תחתיה אלא ב' סניפים לפי שאין עליה משוי שיכבידנה לשלמטה הימנה ואם כן אין צריך לזה רק ה' פיצולין לסמוך בהן כו' לא ששה פיצולין לכן נ"ל טעות נפל בספרים וצריך להיות ה' פיצולין כו' עכ"ל ועל פי דבריו אלה הגיהו הדפוסים וכתבו ה' פיצולין כו' ובאמת שצריכים לפרש כן על פי הד"א שפי' רש"י בפרשת אמור גבי על השולחן הטהור ע"ש אבל אני שמעתי כי הנוסחא הראשונה שהיה כתוב בהן ששה פיצולין כו' היא הנוסחא האמיתית כי גם תחת החלה התחתונה היו מונחין ג' קנים שהיתה מונחת עליהם כדי להבדיל בינה ובין שטח השולחן כדי שלא יהא מונחת שטח החלה התחתונה על שטח השלחן ממש והיה מתעפש לכן הניחו בינה ובין שטח השולחן ג' קנים שיכנס קצת אויר ביניהם בין שטח השלחן ובין החלה שלא תתעפש וא"כ ע"כ היו ששה פיצולין שבפיצול התחתון היו מונחין הג' קנים התחתונות שעל השולחן וא"ת למה היו צריכין להן לפיצול בסניפין למה לא הניחו אותן על השולחן ממש דבשלמא אותן שבין חלה לחלה היו צריכין הפיצולין בסניפין כדי שלא יכבד משא הלחם כו' אין זה קושיא כי גם לתחתונות היו צריכין פיצול כי אם היה מונחין על השלחן בלא פיצול היו נשמטין וזזין זה מזה והיו החלות נופלת ונשברות לכך הניחום גם כן בפיצולין תוך הסניף שיהיו מונחין בחוזק ולא יזוזו ממקומן ומה שלא חשב במשנה רק י"ד ומתחלת מהשלשה שהיו מונחין בין החלה הראשונה והשנים כו' וכן רש"י כתב למוצאי שבת מסדר הקנים ומגביה ראשה של חלה שניה ונותן ג' קנים על התחתונה כו' נ"ל שלא היו צריכין להזכיר הג' התחתונות בסדר המערכה כי הג' התחתונות לא היו צריכין לסלק ממקומן כשסלקו המערכה הישנה ביום השבת ולעולם היו נשארים מונחים במקומן כאשר הונחו בראשונה אבל השאר כשסלקו המערכה הישנה ביום השבת על כרחך היו צריכין לסלק גם הקנים שביניהם בכל שבת וכשערכו המערכה החדשה היו מניחין החלה התחתונה על השלשה קנים התחתונים שלא זזו ממקומן בעת סילוק הישנה ולכך לא חשיב במשנה שחשיב שם סדר המערה החדשה רק י"ד קנים שהוא מסלקן בסילוק הישנה וגם רש"י לא היה צריך לכתוב בסדר מסדר הקנים למוצאי שבת רק מגביה ראשה של חלה שנייה כו' כי החלה הראשונה כבר היתה מונחת על קנים התחתונים שלה שעל השלחן ונ"ל שפירש הזה מוכרח הוא מדכתיב אחריו מיד אשר יוסך בהן ופרש"י אשר יכוסה בהן ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך שהיה עליו כמין סכך ע"כ ולפי פי' הרא"ם ז"ל הוצרך לפרש דהאי עליו על הלחם קאי רצה לומר שהיו על הלחם לסכך ומלת יוסך שבה על הלחם לא על השלחן ויש לתמוה לחם מאן דכר שמיה שהרי לא הוזכר בכתוב רק השלחן וכן הקשה הוא עצמו ואמר לא ידעתי איך יתכן שישוב מלת יוסך על הלחם שלא נזכר בכתוב כלל עכ"ל וישבו שם בדוחק גם הרג"א נדחק ליישבו ולפרשו אבל לדידי ניחא וא"ש דשב מלת יוסך על השולחן כמו קערותיו וכפותיו דקאי על השולחן ה"נ יוסך קאי על השלחן ור"ל שהשולחן היה גם כן מכוסה מן הג' קנים התחתונים כמו שפירשתי ואותם קרי כיסוי על השולחן כיון שהיו מונחין עליו וזה נ"ל ברור:
פסוק מ:
רש"י וראה ועשה מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש ע"כ וזה לשון הרג"א דאם לא כן למה הוצרך לומר וראה ועשה בתבניתם ואף על גב דבמשכן נמי כתיב והקימות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר כבר אמרו בפרק הקומץ רבה שם כתיב כמשפטו ומשפטו שייך לומר על שהיה מלמד אותו סדר הקמתו והראת דכתיב שם כמו אתה הראית לדעת דשייך בעניין הידיעה לשון ראיה אבל בכאן הוא דכתיב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה לא שייך בעניין התבנית לומר ראיה אם לא הראה לו הקב"ה תבניתם ממש וק' דהרי כתיב למעלה גם כן ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו והתוספות בפ' הקומץ הקשו זה ותרצו דהכא כתיב אשר אתה מראה בהר מה הוצרך לומר בהר אלא ודאי רצה לומר שבהר ירד מנורה של אש אבל לעיל דכתיב כאשר אני מראה אותך ולא בהר יש לפרש אותו כמשמעו ע"י לימוד והודעה אלא דקשיא לי על פי התוספות דאם כן מה שכתב והקמות את המשכן אשר הראית בהר ור"ל שהיה מלמד לו סדר ההקמה אם כן בהר למה לי כיון דלא קאי על המשכן של אש שירד מן השמים ולי היה נראה דלא דמי דלעיל כתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' ורצה לומר שהראה לו הקב"ה בלימוד את תבנית המשכן שיעשו בסוף ותבנית דכתיב בקרא קאי על המשכן שיהיה נעשה אבל כאן דכתיב וראה ועשה בתבניתם אין לפרש שיהיה עושה אותם בתבנית שיהיה להם בסוף דא"ל עשה כלי זה בתבניתו שיהיה לו בסוף כי הב' של בתבניתם לא יתכן כך שהרי עושה תבניתם עצמו לא בתבניתם ולפיכך צריך לפרש וראה ועשה בתבניתם שהיה מראה לו תבנית שלהם ואמר לו עשה בתבניתם ופי' ברור הוא מאד עכ"ל ואני לא ידעתי מאי ברירותיה של פשט הזה כי לדידי לא צהיר ולא בהיר הוא כי הקושיא שהקשה על התוספות לאו קושיא היא וגם התירוץ אינו כלום שאם פי' ועשה בתבניתם ר"ל עשה התבנית אשר הוא נעשה לפניך באש לא תבנית שלך שאתה עושה אף על גב דלא הוה כתיב בהר מה המונע לפרש כן ג"כ פסוק דככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' שר"ל תבנית המשכן של אש אשר הוא לפניך ואי משום הב' של בתבניתם ה"נ נוכל לפרש עשה בתבניתם אשר תעשה כשיהיו נגמרין שיהיו אותה התבנית כאשר אתה מראה בהר עכשיו ע"י הלימוד וא"כ אין הכרח בלשון הב' שהראה לו תבנית מנורה של אש אי לא כתב בהר כמו שכתבו התוספות ואשר הקשה הרג"א מפסוק והקמות את המשכן אשר הראית בהר לא דק הרב בפרש"י שם כי לפי מה שפרש"י שם אין כאן קושיא כלל שהרי פי' שם רש"י וז"ל והקמות את המשכן לאחר שיגמר הקימה וכמשפטו אשר הראית בהר קודם לכן שאני עתיד ללמדך ולהראותך סדר הקמתו עכ"ל הרי לפי העניין הוצרך שם לומר בהר שכיון שהודיע לו שיצוה אותו בעתיד שיקים אותו ועדיין לא למדו סדר הקמתו כי לא נאמר בפר' זו רק סדר עשייתו הוצרך לגלות לו שעתיד ללמדו גם סדר הקמתו בהר הזה שלומד עמו סדר עשייתו אבל כאן גבי מנורה שלמד עכשיו עמו סדר עשייתה בהר שהיה עומד שם משה אם היה פי' אשר אני מראה אותך על סדר למודו מה היה צריך לומר בהר וכי לא ידע משה שהיה עומד בהר אלא ודאי ה"פ ברא הקב"ה תבנית מנורה של אש במקום מיוחד בהר שהיה בורא אותו ית' לשעתו להראותה למשה ואמר לו למשה ראה התבנית הזה ועשה בתבניתו אשר אתה מראה כאן במקום המיוחד הזה בהר כלומר שהראה לו באצבע מקום מיוחד בהר שברא שם יתב' לשעתו תבנית מנורה של אש להתלמד בה וזהו צהורות ובהירות דעתם הזכה של בעלי התוספות לא כאשר חשב הרב לדחות אותו בקש ולחשוד אותם ח"ו שהם לא ראו זה הפסוק של והקמות וגו' בהר ולכך חשב הרב בדעתו שטעו בפי' של בהר הנאמר גבי מנורה חלילה נ"ל עוד הקשה הרג"א כאן וז"ל על דברי רש"י יש לדקדק שאמר מלמד שנתקשה משה במעשה המנורה ואם כן איך יאמר בתבניתם לשון רבים עכ"ל ואני אומר שגם זו אינה קושיא כלל כי כיון שחילק הכתוב את המנורה לשנים ואמר בפסוק שקודם זה ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה ופירושו אותה ר"ל גוף המנורה ופירש את הכלים האלה הנרות שבמנורה אע"פ שהיו מקשה עמה כמו שפירש הוא בעצמו דברי רש"י כן וכן הוא האמת הרי שחלק גוף המנורה בפני עצמו והנרות בפני עצמו וא"כ הוכרח לומר אחריו ועשה בתבניתם לשון רבים ור"ל גוף המנורה וגם הנרות שבה להיותם מקשה עמה כדעת ר' יודא שהוא ג"כ דעת רש"י כמו שפי' ג"כ הרא"ם בהדיא נ"ל: