משמעות כלי המשכן
א. כלי המשכן הם כנגד כלי מלך בשר ודם בארמונו
כתב הראב"ע (שמות כה, כב): "הארון דמות כסא, והנה מנורה ושולחן ערוך".
דברי הראב"ע סתומים במקצת, ונראה שכוונתו היא כדברי הספורנו (שמות כה, כג):
ועשית שלחן - אחר מעשה הארון, שהיה כדמות כסא לשכינה, כאמרו: 'ונועדתי לך שם' (שם, כב), צוה על שלחן ומנורה, כמנהגם לפני השרים, כענין השונמית, באמרה: 'ונשים לו שם מִטה ושלחן וכסא ומנורה' (מלכים ב ד, י).
דהיינו: אדם עני, שאין ידו משגת לקנות רהיטים בסיסיים, נאלץ לשבת על הרצפה, ולאכול עליה בחושך, וכן לישון על הרצפה.
לעומתו, אדם ממוצע יושב לאכול על כסא הסמוך לשולחן, ולפניו מנורה המאירה לו בשעות החשיכה, והוא ישן על מיטה.
למעלה ממנו, מלך בשר ודם, שמלבד הצורך שיש לו בארבעת הכלים האלה, שלושה מהם - הכסא השולחן והמנורה, גם מבטאים את כבודו של המלך, את עושרו ואת חשיבותו, כמו שיתבאר:
המלה "כסא" משמשת כמלה נרדפת למלה "מלכות", כמו שאמר פרעה ליוסף: "אתה תהיה על ביתי, ועל פיך ישק כל עמי, רק הכסא אגדל ממך" (בראשית מא, מ), ופירש רש"י שם: "רק הכסא - שיהיו קורין לי מלך. כסא - לשון שם המלוכה, כמו: 'ויגדל את כסאו מכסא אדוני המלך' (מלכים א א, לז)".
על השולחן כתב רש"י (שמות כה, כד): "השולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים: 'שלחן מלכים'".
על כפתורי המנורה כתב רש"י: "כפתריה - כמין תפוחים עגולין סביב, בולטין סביבות הקנה האמצעי, כדרך שעושין למנורות שלפני השרים".
אבל המיטה אינה מבטאת את כבודו של המלך, אלא אדרבא, את חסרונו, שהוא עיף וזקוק למנוחה, ולכן המיטה אינה נמצאת בטרקלינו של המלך, אלא בחדר פנימי.
כיון שמלכות ד' היא כעין מלכות מלך בשר ודם (עיין ברכות נח ע"א), לכן הכלים שמבטאים את כבודו של מלך בשר ודם - הכסא השולחן והמנורה - ונמצאים בטרקלינו, נמצאים גם בארמונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, הלא הוא המשכן, ואילו המיטה אינה נמצאת כלל במשכן, כיון שד' אינו צריך לנוח, כמובן, כמו שנאמר: "אלקי עולם ד', בורא קצות הארץ, לא ייעף ולא ייגע" (ישעיהו מ, כח)!
ב. כלי המשכן הם כנגד אברי האדם
המלבי"ם (שמות כה, א ב"רמזי המשכן") כתב:
בגוף האדם הפרטי נמצא שלש חלוקות:
א. הראש והגלגולת, שהוא מעון ומשכן לנפש המשכלת.
ב. מן הצואר עד החזה, שם תשכון הנפש החיונית שמשכנה בלב.
ג. חלק התחתון של הגויה מן החזה ולמטה, שם משכן נפש הטבעית...
וכשנבקר את הכלים שהיו במחיצה השלישית ראינו שדומים מכל צד לכלי הנפש הצומחת, שהם האיצטומכא וכל חדרי הבטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו... וכן היה במשכן המזבח האוכל ומעכל את המזון הרוחני ולחם ד', ושם היו סירותיו לדשנו, ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו, שיראה המעיין שהם דומים לכלי האיצטומכא מכל צד.
ובמחיצה האמצעית היה שם הלחם הפנימי והמזון הקדוש, שעל הלחם יחיה האדם, ודומה ללב, שממנו תוצאות חיים.
ובמחיצה השלישית היו הארון והלוחות וספר התורה, שהוא דומה למח, ששם משכן הנפש המשכלת.
אם כן לפי המלבי"ם השולחן הוא כנגד הלב, ולפי זה עולה שהמנורה היא כנגד הריאות.
לעניות דעתי נראה לבאר על פי היסוד הכללי שכתב המלבי"ם "בחלק החזה לא נמצא רק הלב והריאה, שנגדם היה בהיכל השולחן והמנורה", ובשונה מדבריו "שעל הלחם יחיה האדם ודומה כהלב, שממנו תוצאות חיים", שהשולחן הוא כנגד הריאות, ואילו המנורה היא כנגד הלב!
להסבר זה יש ארבע סיבות: שתים ביחס לשולחן ושתים ביחס למנורה:
- בשולחן יש שתי מערכות של לחם הפנים (ויקרא כד, ו), מה שאין כן בשום כלי מכלי המשכן, וזאת בדומה לשתי הריאות שבגוף האדם!
- בין הלחמים היו "כמין חצאי קנים חלולים, ומבדילין בין לחם ללחם, כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו" (רש"י שמות כה, כט). דהיינו במערכת כלי השולחן היו עשרים ושמונה צינורות (מנחות צו ע"א, רמב"ם פ"ג מהלכות בית הבחירה הי"ד), שמטרתם היא שבהם יכנס האויר, בדומה לסימפונות שבריאות!
- המנורה שבנויה מבסיס רחב, שממנו עולה קנה מרכזי אחד, וממנו מסתעפים קנים לשני צידי המנורה, דומה ללב, שממנו יוצא אבי העורקים, שממנו מסתעפים עורקים רבים לשני צידי הגוף!
- המנורה מסמלת את החכמה, כמו שאמרה הגמרא (בבא בתרא כה ע"ב): "הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום", ופירש רבנו גרשם: "ומנורה בדרום - היינו חכמה, כדכתיב: 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו, כג)". ובתורה מצאנו במקומות רבים שהחכמה נמצאת בלב, כמו שנאמר בפרשתנו: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" (כח, ג), וכן נאמר בפרשה הסמוכה: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (לא, ו), וכן פעמים רבות. אם כן ודאי מתאים להסביר שהמנורה רומזת ללב!
יש לציין שהיסוד שכלי המשכן הם כנגד אברי האדם מופיע כבר בכוזרי (ב, כו-כח) בצורה אחרת עיי"ש.
נראה שהדבר בא לבטא שהאדם צריך להשכין את ד' בתוכו, כמו שד' שוכן במשכן. וכך כתב המלבי"ם על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח): "וצוה 'וכן תעשו' שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לד' ומעון לשכינת עוזו... ובאופן זה 'כן תעשו' – לדורות, שכל אחד יבנה מקדש בחדרי לבבו, ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לד', עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת".
ג. במשכן באה לידי ביטוי אהבת ד' לישראל ובזכותו הם פרין ורבין
כמו שהתבאר לעיל, במשכן, שהוא ארמונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, נמצאים הכלים שמבטאים את כבודו של מלך בשר ודם - הכסא השולחן והמנורה, ואילו המיטה אינה נמצאת כלל במשכן, כיון שד' אינו צריך לנוח, כמובן, כמו שנאמר: "אלקי עולם ד', בורא קצות הארץ, לא ייעף ולא ייגע" (ישעיהו מ, כח)!
אמנם מצאנו שהמשכן קרוי "מטה", כמו שכתב רש"י בשיר השירים (א, טז): "המשכן קרוי 'מטה', שנאמר: 'הנה מטתו שלשלמה' (שיר השירים ג, ז), וכן המקדש קרוי 'מטה', שנאמר ביואש 'בחדר המטות' אשר בבית ד' (מלכים ב יא, ב-ג)", אבל כינוי זה אינו מצד השינה על המיטה, כמובן, אלא כמו שרש"י שם המשיך והסביר: "על שהם פריין ורביין של ישראל", דהיינו שבזכות בית המקדש פרו ורבו בני ישראל מאד (עיין בשיר השירים רבה סוף פרשה א).
הסבר אחר כתב רש"י בספר מלכים (ב יא, ב): "בחדר המטות - בעליית בית קדשי הקדשים, כמה שהוא אומר (בסמוך פסוק ג): 'ויהי אתה בית ד' מתחבא' וגו'. עליו אמר דוד: 'כי יצפנני בסכה יסתירני בסתר אהלו' (תהלים כז, ה). וקורא אותה 'חדר המטות' על שם 'בין שדי ילין' (שיר השירים א, יג)". כלומר בית המקדש נקרא "חדר המיטות" לא מצד הצורך במנוחה, אלא מצד ההדגשה שזהו המקום המבטא את אהבת ד' לעם ישראל.
(עיין בהרחבה במאמר "מדוע נכתבה פרשת מזבח הקטורת בנפרד משאר הכלים?" בספרי "הדר התורה" בפרשת תצוה, וכן במאמר "בטבעֹת הארֹן יהיו הבדים, לא יסרו ממנו" בפרשת תרומה).