א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃ ב וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ג וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ ד כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃ ה וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל ׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃ ו וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל־עֲבָדֶיךָ֮ וּבָתֵּ֣י כָל־מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃ ז וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם׃ ח וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים׃ ט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהוָ֖ה לָֽנוּ׃ י וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם׃ יא לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ יב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד׃ יג וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נִהַ֤ג ר֥וּחַ קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֙וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָאַרְבֶּֽה׃ יד וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָיו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן׃ טו וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָרֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָרֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כָּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹא־נוֹתַ֨ר כָּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ טז וַיְמַהֵ֣ר פַּרְעֹ֔ה לִקְרֹ֖א לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר חָטָ֛אתִי לַיהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם׃ יז וְעַתָּ֗ה שָׂ֣א נָ֤א חַטָּאתִי֙ אַ֣ךְ הַפַּ֔עַם וְהַעְתִּ֖ירוּ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְיָסֵר֙ מֵֽעָלַ֔י רַ֖ק אֶת־הַמָּ֥וֶת הַזֶּֽה׃ יח וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃ יט וַיַּהֲפֹ֨ךְ יְהוָ֤ה רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם׃ כ וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃ כב וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ כג לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם׃ כד וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה רַ֛ק צֹאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃ כה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹל֑וֹת וְעָשִׂ֖ינוּ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ כו וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃ כז וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם׃ כח וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אֶל־תֹּ֙סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת׃ כט וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. לפי שמשה היה תמיה מאין בא לו החזוק מאחר שבא לו המכה של הברד שהיא כוללת מכות הרבה, וכן נאמר לו ובאו כל מגפתי וגו' ומתו אנשים והכה הברד כל עשב השדה ושבר העץ והפשתה והשעורה, והחטה לא נצולה אלא ע"י שנעשו בה פלאי פלאות, כי מאחר שאש מתלקחת בתוך הברד ודאי האש שורף כל הזרוע אפילו שיהיה טמון כמו שאמר ואש מתלקחת, מת לקחת, מת מהברד לקחת האש, ובפרט שראה הקולות והרעמים, ואמרו ז"ל לא נבראו רעמים אלא לישר עקמימות שבלב, וכן אמר הוא העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלהים וברד, א"כ מה טענה לחזוקו ומה מקום מצא, ואם אחר כל זה חזק לבו שלא אמר ויחזק ה' אלא ויחזק לב, איך הלך והתרה בו על הארבה שהיא קלה ממה שלפניה, ואם החיזוק בא לו מאת ה' נראה שהוא עול ח"ו שהרי התודה ונתחרט והודה ואמר ה' הצדיק והוא ועמו הרשעים, א"כ שב בתשובה גמורה שעשה וידוי וחרטה ואיך אכנס אצלו ואתרה בו, א"ל הקב"ה בא אל פרעה והתרה בו כי אני הכבדתי את לבו, אתה רואה שעשה תשובה ואין אתה רואה מה בלבו, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, לא הבנת מצפוניו תשובתו היא ברמאות שאמר ה' הצדיק ואני, צרף עצמו לה' שאומר שה' הצדיק והוא ג"כ, ועמו הם הרשעים, ומתרעם עלי ואומר מאחר שהוא צדיק למה הבאתי עליו מכות אם עמו הם רשעים, ולא די זה אלא שהפריד והפריש בין אותיות הוי"ה, ה' הצדיק ועמי הרשעים ר"ת הוי"ה והוא הפריד בין שניהם בין שתי אותיות. למען שתי אותותי, שתי אותיות שהפריד בין י"ה לו"ה ואמר ואני באמצע:
פסוק ב:
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו'. ומה שאמרת מאחר שבאו עליו מכת הברד שהיא כוללת מכות הדבר איך אתרה בו על מכת הארבה, כדי שתספר באזני בנך. את אשר התעללתי שחקתי, כפירש"י ז"ל כלשון יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו, ולזה פזר גדול ותלישא קטנה, לומר אפילו שהיא בעיניך קטנה מכת הארבה בערך הברד, תראה שהוא אומר חטאתי מה שלא אמר כן במכות הקודמות שאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם, ולא די שיאמר לה' אלהיכם אלא ולכם שישאל מכם תחילה, למען תספר באזני בנך ובן בנך, א"כ לא תתבייש ממנו בא אל פרעה, וידעתם כי אני ה' וצריך לאמת דברי שאמרתי ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי, עד שידעו זה באמיתות ויאמר חטאתי ועתה שא נא חטאתי אך הפעם. ועוד וידעתי כי אני ה', שצריך שידעו כי אנ"י היא הלוחמת מלחמותי והיא כלולה מעשר. ולזה צריך להביא עליו עשר מכות, וזהו ואת אותותי אשר שמתי בם, שכבר שמתי להם למכות אות מששת ימי בראשית, שעשיתי סימן ואות במטה שלך דצ"ך עד"ש באח"ב. במ"ק ב"ם, וזהו אשר שמתי בם, א"כ צריך שיבאו כולם:
פסוק ב:
ובמדרש ומהו כל המופתים אשר שמתי בידך. זה המטה שהיו כתובים עליו י' מכות נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב, א"ל הקב"ה אלו המכות אשר שמתי בידך עשה אותם לפני פרעה ע"י זה המטה ואני אחזק את לבו כדי לפרוע דינם מהם, ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל, גלה לו הקב"ה שלא ישלח את ישראל עד מכת בכורות ע"כ. א"כ בא אל פרעה ואל תתבייש ממנו כי אני הכבדתי את לבו מהסיבה הנזכרת, וידעתם כי אני ה', ס"ת בגימטרא ה"ס, כי היא הלוחמת, ואמר למשה שתוק הס ודע בידיעה ולא תהרהר. ויבא משה ואהרן אל פרעה. כשאמר לו הקב"ה כן אז נתחזק לבו של משה ונכנס לתוך היכלו של פרעה באבירות לב, ולא אמר ויבא אלא כאן, שבכל מכה שהיה בה התראה אמר לו הקב"ה בא ולא אמר ויבא אלא כאן מהטעם שאמרנו. ועוד אמר בא אל פרעה לפי שכשראה פרעה הברד פחד ונסגר בבית בחדרי חדרים, ולזה אמר וישלח פרעה ויקרא למשה ששלח מחדרו, אמר לו הקב"ה בא אל פרעה אין דלת נסגר מפניך, פעם ראשונה שנכנסת והשומרים מהם נעשו סומים ומהם נעשו חרשים כמו שדרשו ז"ל על פסוק מי שם אלם, והאריות ששם על פתח לא עמדו בפניהם השיש נפתח מפניהם של צפרדעים ופתחו של פרעה יסגר מפניכם, בא אל פרעה הכנס, כמי שנכנס בביתו בלי פחד. עד מתי מאנת לענות מפני, אמור לו שהוא חושב שאיני מבין מצפוני לבו, בצפרדעים היתה ענייתך טובה שאמרת העתירו אל ה' ואשלחה את העם, בשאר המכות באת בתחבולות ובמרמות, במכת הערוב אמרת אשלח לא אמרת אשלח את העם אלא אתכם, כדי שאחר שתוסר המכה תמצא עילה לומר אני לא אמרתי אלא אתכם על משה ועל אהרן, וכן בברד אמרת ואשלחה אתכם למה מאנת לענות ולומר אשלח את העם, ולא די שאינך משלח אלא שאתה גונב דעת הקב"ה ח"ו, וזהו אמר לענות מפני, לא תגנוב דעתי, לפחות תענה ותאמר לא אשלח את העם, כי אם מאן אתה לשלח, פירוש אפילו שאתה ממאן בשלוח לפחות ענייתך לא תהיה ברמאות, ופירוש כי אע"פ, כמו רפאה נפשי כי חטאתי לך:
פסוק ד:
הנני מביא מחר. א"ל בצפרדעים אמרת אשלח את העם ענייתך היתה בלא רמאות ואמרת העתירו אל ה' מחר לנסות הקב"ה, כי חשב פרעה שמערכת הכוכבים הביאה המכה והגיע עת סור המכה, וכשאמר משה מתי אעתיר לך אמר הגיע עת סור המכה, ולזה אמר משה התפאר, ולזה אמר למחר ורצה לסבול המכה, א"ל הקב"ה אתה אמרת מחר הנני מביא מחר ארבה לפי שהטריח הבריות בשהיית יום. לזה וכסה את עין הארץ, מי שהוא עין הארץ שהוא פרעה כדי שלא יוכל עוד לראות ולא ינסה. ומלאו בתיך תחלה ובתי כל עבדיך אחר כן והדר ובתי כל מצרים, אשר לא ראו אבותיך, שיבאו ויכסו האדם שלא יוכל לראות זה לא נשמע מעולם. ואמר את כל אשר השאיר הברד. לומר שזו כלולה במכת הברד, והחושך כלול בארבה שנאמר ולא יוכל לראות, ולזה אמר הקב"ה במכת הברד כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי:
פסוק ו:
ויפן ויצא מעם פרעה. לומר שפרעה לבד ראה יציאתו ועבדיו לא ראוהו, לפי שאמר ובתי כל עבדיך כהו עיניהם עליו ולא ראוהו, ואפילו פרעה לא ראה אלא אחד יוצא והם שנים שנאמר ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו א"כ היה לו לומר ויפנו ויצאו:
פסוק ז:
ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש וגו'. כתב רבינו בחיי ז"ל עד"ר בעבור משה אמר כן, וכן כתיב כי זה משה, ועל ידו באו להם המכות, ויתכן ג"כ לפרש עד מתי יהיה זה לרמוז למה שאמר זה אלי ואנוהו, וגילה לנו בכתוב זה על מחשבתם הרעה שכפרו בעיקר ע"כ. ויתכן לומר שאמר זה על פרעה כי בסיבתו הם לוקים, בצפרדעים אמר ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים, בערוב אמר הנני משליח בך ובעבדיך. בדבר אמר ג"כ שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך, בארבה אמר ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך, וזה יובן ממה שאמר ויאמרו עבדי פרעה אליו, היל"ל ויאמרו לו עבדיו, אלא קודם אמרו הדברים ביניהם ואח"כ אמרו נפרעה, תחלה אמרו לעבדי פרעה ואחרי כן אליו, ולזה עבדי פרעה מוטעם אליו רביע, נראה שאמירתם לבד ולומר לבד. הטרם תדע וגו', א"ל אם עלינו לא חסת על מדינה כזאת שנקרא שמך עליה לא תחוס, ומכאן ואילך לא נזכרו עבדי פרעה, שהרי במכת בכורות אמר ומת כל בכור מבכור פרעה ולא אמר עד בכור עבדיו, לפי שידעו שמשה אמת, וכה"א גם האיש משה גדול מאד בעיני עבדי פרעה. ולזה אמר משה יירדו כל עבדיך והשתחוו לי וגו', ולזה נאמר במכת הארבה חטאתי, ולא אמר ועמי הרשעים כמו שאמר במכת הברד, כי הם עתה צדיקים ויושב לא אמר ויקרא אלא ויושב. אפשר לומר שעבדיו השיבום קודם שיצאו חוץ לטרקלין, ולזה אמר ויצא משה מעם פרעה לבד ולא לחוץ:
פסוק ח:
ויאמר אליהם לכו עבדו. חזר לסורו ואמר לכו אתם עבדו ודאי בעבודתכם אתם תהיו עובדים על כולם ותוציאום ידי חובתם ותהיו שלוחיהם, מי ומי ההולכים עד שאדע כמה שלוחי צבור צריכים. א"ל משה אתה חושב שעבודתנו כמותכם שאומרים כמה בני אדם לכומר אחד להתפלל עליהם, ודאי בזה אנו אין אנו כן אלא בנערינו ובזקנינו, אפילו הזקנים אם אינם הולכים אין שליח צבור מוציאם ידי חובתם, בבנינו ובבנותינו כמו שאמר הקהל האנשים והנשים והטף וגו', כדי לתת שכר למביאיהם, בצאננו ובבקרנו כי חג ה', זה חג השבועות הוא יום קבלת התורה. ואולי על זה זה רמז בבנינו על כל הנשמות של כל הדורות העתידין לבא, ולזה לא נזכר בהם הליכה כלל ועיקר:
פסוק ח:
עוד אמר פרעה מי ומי ההולכים. אמר פרעה רואה אני באצטגנינות שלי שאין נכנס מכה אלא שנים, רמז על יהושע וכלב, מי עם ב' מלות גימ' כלב, מי ומי ההלכים בא"ת ב"ש עם הכולל גימ' יהושוע, א"ל משה לא ראית בטוב בנערינו ובזקנינו נלך לא נגזרה גזירה על פחות מבן עשרים ולא על יותר מבן ששים, א"כ נלך ודאי. בבנינו לא אמר נלך שהם הבחורים ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך, כי הנשים אינם בכלל גזירה. ומי ההלכי"ם גימ' בן ס' עה"מ, נבא ולא ידע מה נבא שמבן ס' ומעלה כולם עלו. או נאמר בבנינו ובבנותינו רמז על בניו של משה, ולא אמר נלך לפי שנשמרו מהעין שעלו למעלה מס' רבוא, וכמו שבמשה נאמר, בתורה ולא ידע איש את קבורתו כן בניו אטמרו. או אמר בבנינו ובבנותינו רמז על בני לוי שלא נגזרה גזירה עליהם, ולפי שהם נושאי המשכן והיה נושא נושאיו לזה לא אמר נלך. ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם כאש"ר אשל"ח אתכ"ם ס"ת רח"ם, שאמר אני ברחמנות עליכם איני משלח אתכם כי רע"ה נג"ד פניכ"ם, ס"ת הד"ם, שאמר דם אני רואה, לא כן לכו נא הגברים, בבקשה שמראה שרחמנותו עליהם הוא מדבר עמהם לכו נא הגברים, הואיל ונגזרה גזירה עליהם אולי בסבת העבודה תבטל הגזרה מעליהם, כי אותה אתם מבקשים ומתפללים שתבטל הגזרה מעליכם, ויגרש אותם מאת פני פרעה ולא פירש מי המגרש, אולי כשראו העומדים שם שהיה פרעה מדבר עמהם ברחמנות ובלשון רכה גרשום שאין דרך מלך לדבר כן, ומשום כבודו גרשום. או נאמר שאותם שהשיבום הם גרשום שהם אמרו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו, ועתה שראו שפרעה אומר להם הראויים לעבודה ילכו כמו שאמרו הם שלח את האנשים ויעבדו ומשה מפציר ואומר בנערינו ובזקנינו נלך, אמרו מעתה אין על פרעה עון אשר חטא ולזה גרשום:
פסוק יב:
ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על ארץ מצרים בארבה וגו'. מעולם אין ארבה בא למצרים ואם בא אינו מזיק ואינו נח, ולזה מר נטה ידך, כמי שקורא לחבירו שהוא רחוק ממנו קורא לו בהטיית ידו כן נטה יד על ארץ מצרים שלא בא לה ארבה מעולם ויעל ויאכל וינח:
פסוק יב:
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה וגו', וכתיב ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי חושך וגו' במדרש מהיכן היה אותו חושך ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חשך סתרו, ר' נחמיה אומר מחושך של גיהנם שנאמר ארץ עיפתה וגו'. צריך שתדע כי אלו הב' תנאים אינם חולקים אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא, ר' יהודה שאמר מחושך של מעלה, וכי למעלה יש חושך והא כתיב ונהורא עמיה שרי, אלא כיון לומר מרוב הבהירות שנאמר בהיר הוא בשחקים הוא חושך בארץ, שאין להם להארציים יכולת לקבלו ומחשיך עיניהם, וזה החושך לא היה למצריים אלא לרשעי ישראל שמתו בו' ימי אפילה שנאמר וימנע מרשעים אורם, כי מרוב הבהירות אין יכולים לקבלו הגשמיים והארציי שהלך אחר יצרו ויתלבש גשמות עב וחומר עכור, לזה מתו, אבל מי שחומרם זך יכולין לקבלו והיו מביטין ורואין בו מסוף העולם ועד סופו, א"כ לזה כיון ר' יהודה מחושך של מעלה, שלשון חושך הוא מניעה כמו ולא חשך ממני מאומה וכן הרבה, וכה"א וימנע מרשעים אורם, ועל זה אמר נטה את ידך על השמים. ואמר בזוהר נטה את ידך על השמים וכי היך יכול לארמא ידיה על השמים, אלא נטה הרכין כדאמר ויט שמים וירד משיכו מלעילא לתתא, ידך אתרך אתרא דילך דרגא דאת שרי בגויה וכו', כי מדתו שמים והבן. ור' נחמיה שאמר מחושך של גיהנם כיון על המצריים שבא להם חשך עב הפך מהחושך שבא על רשעי ישראל, וימש חשך על חושך של מצריים שיש בו ממש. וכן במעשה אמר ויט משה את ידו על השמים ויהי חושך זה חושך של רשעי ישראל, אל, אפילה זו של מצרים שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל, אמרו ז"ל ו' ימים שמש החושך, שנאמר ויהי חושך אפילה, בכל ארץ מצרים לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים הרי ששה ימים, וכל מכה ומכה היתה משמשת ז' ימים וזו ששה, הרי כמ"ש, שפרעה הוסיף במכת הצפרדעים, ומשה הוסיף יום במכת הערוב לפי שהתל בו שאמר אשלח אתכם כמ"ש, והקב"ה הוסיף יום במכת הברד, כאן חסר יום כנגד יום שהוסיף, ורז"ל אמרו שהניח להם היום ונפרע מהם בו על הים שנאמר ויהי הענן והחושך. וימש חושך תרגם בתר דיעדי קבל ליליא וכו'. וכתב רבינו בחיי ז"ל מכאן שמכת החושך התחיל באור הבקר אחר שעבר הלילה, שאילו התחילה מן הלילה היו המצריים אומרים שהיה הלילה ארוך שעור ו' ימים ולא היה בזה פרסום האות, וכדי שיתפרסם האות אצל הכל לא חלה המכה עד שהוסר חושן של לילה ונתברר לכל שהוא יום אז בא החושך ע"כ. ועל זה הדרך צריכים אנו לומר ולכל בני ישראל היה אור, שהתחיל להם האור בלילה כדי שיוכר האות, שאם היה מתחיל ביום לא היה פרסום הנס כ"כ כי היו אומרים שהוא יום ארוך, אלא שהתחיל מהלילה אחר שבא הלילה וידעו הכל שהוא לילה בא להם האור, וכן ולכל בני ישראל היה, ס"ת לילה, ואמר היה אור לא אור של יום אלא אור של עולם הבא, במושבתם קרי במושב ת"ם, שהוא עולם שכולו שבת שהוא מזומן להם לישראל. וזו מכה ט' והאור שגנזו ששמש ז' ימים מהבינה וגנזו לצדיקים ביסוד, ואמר ראה הקב"ה שאין כדאי שישתמשו בו רשעים וגנזו לצדיקים, ועכשיו רשעים אבדו שלא יכלו לסבול, א"כ כדאי הם ישראל להשתמש בו שהם כולם צדיקים, ולזה לא אמר ולכל בני ישראל האיר ולא היה אור שכבר היה בששת ימי בראשית, וכה"א והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים הם ימי בראשית, ולזה אמר כאן הימים בה' הידיעה, ומרבוי בהירות האור בא החושך כמו שאמר אליבא דר' יהודה, ואפשר שאותו חושך בעצמו החשיך למצרים, כל מה שהם עבים ועכורים כן היה מתעבה להם כפי ערכם וכפי קבלתם, לא שיש בו שנוי אלא כל אחד כפי מזגו, ישראל מזגם זך קבלוהו וראו אור והמצריים כפי מזגם ועכירותם היה חושך עב שיש בו ממש, שכן הקב"ה עושה כמה שליחות בשליחות אחת, שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. בימין בה מכה מצרים ובה מציל ישראל, וכן א"ל על פסוק הנה יום ה' בא בוער כתנור שעתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתקה ובה שורף לרשעים ובה מרפא לצדיקים שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו', ומרוב בהירות האור כמו שאז"ל אור שברא הקב"ה היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, לזה נגלה להם כל סתום וראו כל מחבואותיהם וכל המטמונות שהיו להם למצרים. וכן במדרש היה אור בארץ גושי לא נאמר אלא במושבותם בכל מקום שהיה ישראל נכנס היה האור בא ומאיר לו מה שבחביות ומה שבתיבות ומה שבמטמונות, ובזה נתן להם חן בעיני מצרים וישאילום, שהיו אומרים להם השאילונו כלי פלוני והיו המצריים אומרים אין לנו, היו א"ל הרי במקום פלוני והיו המצרים אומרים אילו רצו לשקר היו נוטלין אותו בלא דעתנו כמו כן לא יחזיקו בו והיו משאילים להם, א"כ היה אור לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ברכ"ש כתיב, במ"ק כמו או"ר במ"ק:
פסוק יג:
ויט משה את מטהו. מרוב ענותנותו לא הטה ידו אלא במטה שחקוק עליו שם המפורש כדי שיבאו ברבוי, והשם שהיה חקוק נהג רוח קדים וגו':
פסוק יד:
לפניו לא היה. כמו שאמרתי שאין ארבה בא למצרים, לפי שנתן הגר בתו לשרה ונאמר לה הרבה ארבה את זרעך. ואחריו לא יהיה כן בשביל תפלתו של משה. עוד יכולין לו שמה שאמר ואחריו לא יהיה כן, לפי שזה של מצרים היה מן השמים ועד הארץ שנאמר ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ:
פסוק יד:
וינח בכל גבול מצרים. שנחו על הארץ ומרבוים נחו זה על זה עד שגבהו והחשיכו עין כל הארץ, ולא הלכו ממקום למקום אלא בכל גבול מצרים, ומרבוום לא היה מכילם גבול מצרים והיו נחים זה על זה בערך זה לא היה ולא יהיה, כי אותו שהיה בימי יואל היו הולכים ממקום למקום שנאמר בעיר ישוקו בחומה ירוצון, אבל אלו אין להם רשות לילך חוץ לתחום ולא לארץ גושן והיו רבוי רב, א"כ היו מוכרחים להיות זה על זה:
פסוק טז:
וימהר פרעה לקרוא למשה ולאהרן. מהו המהירות אם היה קודם שיאכל הכל טוב היה למהר, אבל אחר שאכל הכל שנאמר ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה א"כ המהירות למה. שמעתי לפי שא"ל משה ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך כשראה שלא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה, אמר עתה יכנסו לבתינו ויאכלו עינינו, ולזה ירא מהם, ואמר שא נא חטאתי והעתירו ויסר מעלי, מעלי ממש, שלא יבאו עלי וימיתוני מיתה משונה כזו, לזה אמר רק את המות הזה:
פסוק יט:
לא נשאר ארבה אחד. רמז להם על ישראל שהם משולים לארבה שיצאו כולם, אפילו עצמות השבטים הוציאו עמם כדי שלא יגינו עליהם, וכדי שלא ישתטחו על קברם בעת צרתם, וכדי שלא יעשום ע"ז, ולא ילכו בצער גלגול מחילות:
פסוק כד:
ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו. לא אמר העתירו לפי שזו המכה באה על התראה כמו שאז"ל מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה, וג' מכות באו עליו בלא התראה והם כנים שחין חושך, וסימן חש"ך למפרע, לזה בכנים לא אמר העתירו לפי שחשב מאחר שלא התרה בה שהיא מקרית, וכן בשחין, והיה סובל המכה ולא היה קורא למשה, ולזה בג' מכות שהביא חש"ך בא"ת ב"ש סב"ל, אבל כשראה ולכל בני ישראל היה אור והיו הולכים ובאים ונכנסים אמר אם ירצו להרגנו מי מעכב על ידם, לזה קרא למשה כמ"ש. ואמר להם רק צאנכם ובקרכם יוצג, רצה לעכב הצאן כדי שלא ישלטו ישראל על מזל טלה ויהיה כפוף תחת ידם וברשותם, א"ל משה גם אתה תתן בידינו ותמסור לנו, ואמר ברמז לומר שהבין כוונתו. בידינו זבחים ועולות ר"ת בזה ע"ה, זבחים שיזבחו למצריים ויעלו על צוארם. ועשינו לה' אלהינו. שנאמר שירה. עוד אמר גם אתה תתן בידינו, רמז לו שהוא חייב בהענקה, שכן תת"ן גימ' ענ"ק תעניק. וגם מקננו ילך, לא אמר ילכו אלא ילך לומר שמזל טלה ילך עמנו ויהיה בעזרתנו, וכן אמר הקב"ה החודש הזה לכם, לכם ממש, וכוונתו של משה וישראל בלקיחת הצאן כדי למעט עבודת ע"ז, כי צאנם מתו ורצו לעבוד צאן ישראל, לזה היתה כוונתו של פרעה שלא נשאר להם צאן לעבדם, ומשה הבין כוונתו ואמר וגם מקננו וגו' לא תשאר פרסה, כדי שלא ימצא לע"ז שלהם שום זכר וזכרון, לזה אפילו הפרסה נקח, וכל זה כדי לעבוד את ה' אלהינו, כדי שלא ישאר שום ע"ז כי אם ה' אלהינו. פרסה גימ' אפילו עצם אדם עם ג' מלות, שאף עצמות של מתיהם העלו עמהם כדי שלא יעשוה ע"ז, או משום צער גלגול מחילות, ועוד כדי לקיים ולא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד, אפילו על דרך מחילות, כי ממנו דבר שהוא ממנו נקח שהם העצמות:
פסוק כו:
ואנחנו לא נדע מה נעבוד. אמר כן כדי שלא להניח לו שום טענה, קודם אמר לכו הגברים והניחו הטף, אח"כ אמר גם טפכם ילך עמכם רק צאנכם ובקרבם יוצג, עתה ימצא טענה לומר שיניחו לו צאן או בקר, שהוא אמר קודם שיניחו שניהם עתה יחזור לומר שיניחו מין אחד, לזה סתם פיו ואמר ואנחנו לא נדע מה נעבוד וגו', כלומר אין אנו יודעים במה היא העבודה אם במין הצאן או במין הבקר או בשניהם, ויאמר לו פרעה מעלי וגו', לא די שלא אמר העתירו אל ה', אלא שמפחיד אותו במיתה שאמר כי ביום ראותך פני תמות, ועוד למה אמר לא תוסיף ראות פני יאמר אל תוסף בא אלי, אלא שאר המכות היו במטה והיה חקוק עליה שם המפורש, וכשהיה משה נכנס היה מראהו כמראה מלאך כמו שאמר במדרש פר' שמות, ובזוהר מכה של חושך אמר לו הקב"ה נטה ידך ויט משה את ידו לא נזכר מטה. מקודם לא היה פרעה יכול לראות פני משה מבהירות המטה, עתה בא אליו בלא מטה א"ל אתה מאחז עיני הייתי חושב שאתה מלאך עתה נתאמת לי שאתה אדם כמוני אלא שאתה עושה אחיזת עינים. כי ביום ראותך פני, לא אמר ביום שאראה פניך תמות, אלא ראותך, יום שתעשה לי שום אחיזת עינים שאתה רואה אותי ואני איני רואה אותך, תמות, לא אמר אמיתך אלא תמות אני אעשה שתמות ע"י כשופין, ולזה אמר ראותך, ולא אמר ראותו, ועוד אמר תמות אני הייתי חושב שאתה מלאך, עתה שאתה בן אדם כמוני אוכל להמיתך. ויאמר משה כן דברת. אמת כשאני מביא עמי המטה ודאי יש ראיה אחרת, לא אוסיף עוד ראות פניך בלא מטה, ורז"ל אמרו לא אוסיף עוד ראות פניך אני לא אבא אליך אלא אתה תבא אלי, שנאמר ויקם פרעה לילה ויאמר קומו צאו: