פסוק ב:"ולמען תספר באזני בנך ובן־בנך" וגו'. מסורת אמיתית היא זו שעוברת לא רק מאב לבנו כי אם גם מן הבן לנכד, כי רק זו מבטיחה המשך בקו אחד־אחיד גם בעתיד, בלא סטייה במסירת הדברים לדור הרביעי. ולכאורה זהו מה שהכתוב אומר להלן (פסוק ט) "בנערינו ובזקנינו נלך", כלומר אנחנו והדור שלפנינו והדור שלאחרינו. ואולי זהו הפשט בדברי הגמרא (קידושין ל ע"א): כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו (על בן בנו) הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני. (פ' בא תשמ"ח) כך מבואר גם בהסברו השני של המהרש"א על הגמרא שם (הערת ר' חזקי פוקס שי').
פסוק ג:"ויבא משה ואהרן". שאלני אחד התאומים (אתי ועדו) שי' על לשון־היחיד התמוה, והוא השיב - ללמד ששקולים היו ויחד כאיש אחד עשו. (פ' בא תשנ"ב, אצל שלום ורינה שי' יחד עם התאומים) וכך לשון הכתוב גם למעלה (ז, י) וראה מש"כ למעלה (ו, כו). ודומה שלשון־הרבים "ויאמרו" אף הוא קשה, שהרי בוודאי לא שניהם דברו בעת ובעונה אחת. (פ' בא תשס"ו) ועיין בדברי רש"י בספר בראשית (ט, כג) שם משמע שלשון היחיד ביחס לשני אנשים באה להצביע על עדיפותו של הראשון על פני השני ולא להשוות בין השניים. (הערת ר' גרשון באס שי')
פסוק ג:"כה אמר ה' אלהי העברים". זוהי הפעם האחרונה בתורה שבא השם "עברים" לציון עם ישראל - לאחר מכן הוא בא רק בקשר לעבד או אמה עבריים (שמות כא, ב; דברים טו, ב ו-יב), ועדיין לא ידעתי את סוד השימוש בו לסירוגין בפרשיות הראשונות שבספר שמות. (פ' וארא תשס"ה) לשאלה זו נדרש רבנו בחיי להלן (כא, ו) בבארו את הכינוי "עבד עברי", וזו לשונו: ולפי דעתי מפני זה לא אמר "כי תקנה עבד ישראל" והיה ראוי שיאמר כן, או שיאמר "כי תקנה ישראל לעבד", בעבור כי "ישראל" הוא השם הנכבד שנתקיים בנו אחר מתן תורה, והנה זה בא כנגד מה ששמע במתן תורה ואיננו ראוי שיקרא בשם "ישראל" וקראו הכתוב בשם "עברי" הוא שם היחס, הוא השם שהיה להם לישראל בהיותם במצרים באין תורה, שנקרא "אלהי העברים". ע"כ. וב"תורה שלמה" על אתר (הערה מד) הביא מספר "חמדת ימים" התימני, שמביא בשם רבנו בחיי לשון קצת שונה: ולמה אמר עברי ולא ישראל, לפי ששם ישראל קודש, דכתיב: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיהו ב, ג), ולפי ששמעו בסיני "כי עבדי הם... לא ימכרו ממכרת עבד", והלך וקנה אדון לעצמו וחילל קדשו, לכך אינו ראוי להקרא בשם הקדוש, ודיו שיקרא בשם היחס של אברהם שהוא מעבר הנהר. ע"כ.
פסוק ז:"ויאמרו עבדי פרעה אליו" וגו'. לרגל המתרחש בימינו מן הראוי לציין את חכמתם של עבדי פרעה אשר לא הביעו את נטייתם להיכנע ללחצים בפני משה ואהרן, אבל הביעו אותה אחר צאתם של הללו. (פ' בא תשמ"ח)
פסוק ז:ועדיין לא הוטב המצב בתחום זה, ועם ישראל זקוק לישועה גדולה. (פ' בא תשנ"א, תש"ס, תשס"ז)
פסוק ז:"שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם". כלומר, בחצר פרעה דבקו בגירסה שמדובר בחופשה, ולא בחופש, והרי זה מהישגי הדיפלומטיה המאפשרת לכל צד לראות את המציאות כרצונו. (פ' בא תשס"ה) וראה מש"כ למעלה (ג, יח).
פסוק ח:"ויושב את משה ואת אהרן". המלות "את" נראות כמיותרות, שהרי משה ואהרן הם נושאי המשפט ולא מושאים. וראה ראב"ע על אתר. (פ' בא תש"ן)
פסוק ח:וראה רד"צ הופמן שעל תרגומו ועריכתו אני עובד כעת. (פ' בא תש"ן) ב"ה ראה אור בניסן תש"ע וכך נאמר שם (עמ' קו): השיבו אותם, ומכאן - יחסת־ה"את". וראה דברי רש"י כאן.
פסוק ט:"בבנינו ובבנותנו". משום מה "בנותנו" - חסר יו"ד, אף־על־פי שזה לשון רבים, במקביל ל"בבנינו". ומסתבר ש"בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו" בא לומר, שאף הקטנים וכל אלה שאינם מבינים עדיין, צריכים לטעום טעמה של חירות. עם זאת קשה, לשם מה תצאנה הבנות להקרבת הקרבנות, והרי לכאורה אין זה עניינן. וצריך אפוא לומר שאמרו כן משום שלא היו מוכנים להשאיר את הנשים לבדן. וראה פירושו של רד"צ הופמן שכתב (עמ' קו): אמנם מאוחר יותר הנשים היו פטורות מעליה לרגל, אבל מצוות הקהל (דברים לא, יב) אכן חלה גם עליהן ועל הטף, וגם כאן מדובר בחג חשוב ביותר. (פ' בא תשמ"ח, תש"ן, תש"ס) ו"בעל הטורים" כאן כתב: שאמרו לו כי חג ה' לנו וצריכין אנו לאסוף כל מה שיש לנו, תבואות הארץ והנשים לחול במחולות ולא ישאר דבר, הכל אתה צריך לשלוח.
פסוק ט:"כי חג ה' לנו". בדרך כלל קשורה המלה "חג" לזמן מסוים, ולא כן כאן. (פ' בא תשנ"ד)
פסוק י:"יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם" וגו'. לכאורה יש במילים אלה הכרה כלשהי בה'. ולא ראיתי שיושם לב לזה. (פ' בא תשנ"ח) וראב"ע על אתר כתב: יהי כן ה' עמכם - שאתם אומרים עמכם. ע"כ. ובחומש "תורת חיים" העירו (הערה 37): אין פרעה מודה בה', והוא מזכירו רק בדברו עם משה ואהרן שהם אומרים הכל בשם ה' - ה' שאתם אומרים יהי כן עמכם.
פסוק י:רש"י ד"ה כאשר אשלח אתכם וגו', אף כי אשלח גם את הצאן ואת הבקר כאשר אמרתם. ע"כ. ראה ר' אברהם ברלינר ופרשני רש"י, ועדיין הלשון קשה. ולעניות דעתי צריך לקרוא את מלות ד"ה הבא ("ראו כי רעה נגד פניכם") כסיפא של דיבורנו, דהיינו: אף כי אשלח = אף אם אשלח גם את הצאן ואת הבקר כאשר אמרתם, כלומר כרצונכם, גם אז ראו כי רעה נגד פניכם. ע"כ. וכאילו צריך להכפיל את מלות ד"ה זה, בפעם הראשונה כסיפא לדברי רש"י בדיבור שלנו, ובשנייה כד"ה חדש. ויצויין שכמחצית הרעיון הנ"ל גם בדפו"ר, דהיינו ד"ה הבא כאילו משויך לדיבורנו, ואילו הבא מתחיל במלה "כתרגומו". (פ' בא תשל"ה)
פסוק י:וראה "שפתי חכמים" (אות ז), ודומה שהיפך דבריו נכון, שהרי כאן פשוט הוא שרש"י רוצה לומר - יהיה ה' עמכם כמו שאשלח אתכם על טפכם, כלומר לא אשלח את טפכם אף כי נכון אני לשלוח את בעירכם. ומה שהוא רוצה להוכיח מפסוק כד, צריך לומר ששם שינה פרעה את סדר העדיפויות שלו, ואצל הפכפך כמוהו אין זה צריך להתמיה. (פ' בא תשנ"ד)
פסוק י:וראה בחומש רש"ר הירש שר' יצחק הלוי ז"ל נתן ד"ה זה בסוגריים מרובעים, כמובן בלא הערה־הסבר כלשהו. (פ' בא תשנ"ו)
פסוק י:רש"י ד"ה ראו כי רעה נגד פניכם, כתרגומו. ע"כ. וראה ברמב"ן על אתר הערה חשובה ועקרונית בעניין נוסח תרגום אונקלוס. (פ' בא תשמ"ז) רמב"ן מעיר כי טוב היה לוּ רש"י היה מצטט את לשון התרגום שכן ישנן גירסאות שונות בתרגום.
פסוק י:שם. ...מיד "וינחם ה' על הרעה" והפך את הדם לדם מילה, שמל יהושע וכו'. וקצת קשה לי לשון "מיד" שהרי זה - המילה שעל־ידי יהושע - כארבעים שנה מאוחר יותר, ולא מיד. (פ' בא תשנ"ו) שמא המלה "מיד" מתייחסת להפיכת הכוכב הרע לכוכב טוב והגזרה הרעה לגזרה טובה. (הערת ר' שמואל עמנואל שי')
פסוק י:שם. ...וזהו שנאמר (יהושע ה, ט) "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם" וכו'. וצריך לומר שחרפת מצרים פירושו - החרפה (שלא למול) שנמשכה עוד מימי גלות מצרים. (פ' בא תשס"א) ביאור דומה לזה נמצא ברד"ק (בספר יהושע שם), שהחרפה היא זה שלא היו מולים, והיא שייכת למצרים מכיון שהם היו ערלים כמו המצרים. וראה "משכיל לדוד" שעל־ידי המילה היתה חרפה למצרים, שלא נתקיימה ההריגה שראו באצטגנינות. והנה מה שכתב כאן "משכיל לדוד", כתב רש"י עצמו בפירושו לספר יהושע (שם) בשם ר' משה הדרשן. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק יא:רש"י ד"ה ויגרש אותם, הרי זה לשון קצר ולא פירש מי המגרש. כלומר, ברור שלא פרעה גירשם, שהרי נאמר "מאת פני פרעה", והיה אפוא המגרש בהכרח אחר ולא פרעה. (פ' וארא תשל"ה)
פסוק יג:"...וה' נהג רוח קדים" וגו'. כאן מתוארת התהוות המכה, מה שאינו כן למשל במכת החושך (פסוק כא). צריך לבדוק, באלו מכות יש ובאלו אין תיאור שכזה ומה משמעות הדבר. (פ' בא תשנ"ו)
פסוק יג:רש"י ד"ה ורוח הקדים, רוח מזרחית וכו'. מכיון שמצרים ממוקמת דרומית מערבית לארץ ישראל, הרי הארבה, שהיה מזרחית למצרים, נישא על־ידי רוח, שבא ממזרח, ונשב לכיוון הנגדי, היינו למערב. וראה רש"י לספר במדבר (לד, ג). (פ' בא תשל"ד)
פסוק יג:ובדפו"ר כל זה אינו במקומו והוא אחרי דברי רש"י לפסוק טו!
פסוק יד:רש"י ד"ה ואחריו לא יהיה כן. ראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" על ד"ה זה שכתב: יש לומר דמכל מקום לא היו כל כך מינים כמו ביואל, אי נמי בימי משה באו כל המינים ביחד, והא דקאמר "ואחריו לא יהיה כן", היינו בבת אחת, אבל בימי יואל בא זה אחר זה, כדכתיב: "יתר הגזם אכל הארבה", והא דכתיב (יואל ב, ב) "כמהו לא נהיה מן העולם" - מגזם לחודיה לא היה לעולם כמו שבא בימי יואל וכן מארבה לחודיה וכן מילק לחודיה. ע"כ. (פ' בא תשמ"ז)
פסוק יד:וראה עם זה "שפתי חכמים" (אות כ). (פ' בא תשנ"ו)
פסוק טז:"...לקרא למשה ולאהרן... ועתה שא נא... והעתירו... ויצא... ויעתר...". חילופי לשון יחיד ורבים אינם רק בפי פרעה - שמא תוצאה של פחד ובהלה - אלא גם בפי הכתוב. (פ' בא תשנ"ו) וראב"ע בפירושו הקצר (לפסוק יז) כתב: "ועתה שא נא חטאתי" - יש אומרים כי לשם אמר, ולנביאיו אמר "העתירו". או אמר למשה שהוא העיקר - "שא נא". ואמר "העתירו" על שניהם דרך מוסר עם אהרן, כי משה הוא המעתיר לבדו, וכן כתוב אחריו "ויעתר אל ה'" (פסוק יח). וראה גם רמב"ן לפסוק יז.
פסוק יז:"ויסר מעלי רק את המות הזה". מסתבר שהכוונה למוות ברעב. ולא ידעתי, אם המצרים היו אוכלים בשר בהמה, שאם לאו, הרי הסכנה גדולה עוד יותר. (פ' בא תשנ"א) ראה ראב"ע להלן (יט, ט) שכתב: דע כי מצרים והודו הם מבני חם, ואלה סומכים על אלה. ואנשי הודו אינם אוכלים בשר, וכן היו עושים המצרים וכו'.
פסוק יח:"ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה'". משום מה אין כל רמז ליציאה מן העיר כדי שלא להתפלל במקום ע"ז, וכפי שרש"י מזכיר כמה פעמים, כגון ט, לז. (פ' בא תשס"ה) וראה ראב"ע על אתר שמציין: ויצא חוץ לעיר כמשפטו. וראה מש"כ למעלה (ט, כט).
פסוק יט:רש"י ד"ה ימה סוף. כל הדיבור כולו אינו בדפו"ר! (פ' שמות תשנ"ז)
פסוק כ:"ויחזק ה' את לב פרעה". תמיהני, מדוע אין רש"י מביא כאן את התמונה היפה שהוא מצייר להלן (יד, ח) ד"ה ויחזק ה' את לב פרעה, שהיה תולה אם לרדוף אם לאו, וחזק את לבו לרדוף. (פ' בשלח תשמ"ב) וראה "שפתי חכמים" שם (אות ה). ו"נחלת יעקב" שם מעיר שבמכילתא דרשו כך גם על הפסוק "וחזקתי את לב פרעה" (שם, ד), ולא הביא רש"י דרשה זו שם כי שם ניתן לומר שעל־ידי ששבו וחנו על הים, חשב פרעה שהם נבוכים בארץ ועל כן חיזק את לבו לרדוף אחריהם, אבל לאחר שלקח שש מאות רכב בחור עמו ונראה היה שאינו זקוק שיחזקו עוד את לבו, ובכל זאת אמר הכתוב "ויחזק ה' את לב פרעה", על כרחנו צריך לומר שהיה תולה אם לרדוף אם לאו.
פסוק כא:"וימש חשך". חושך הוא תוצאה של העדר אור, אלא שכאן היה זה חושך ממשי. (פ' בא תשס"ז) ראה רמב"ם במורה נבוכים (ג, י) ורס"ג באמונות ודעות (עמ' נו במהדורת הרב קאפח).
פסוק כא:רש"י ד"ה וימש, ...ואונקלוס תרגם לשון הסרה... אבל אין הדבור מיושב... ומדרש אגדה פותרו וכו'. בנוסף לפירוש, שאותו מביא רש"י בדיבור הקודם (וימש - לשון אמש בחסרון האל"ף), הוא מביא כאן עוד שני פירושים - האחד של אונקלוס, שעליו הוא מקשה, והשני מתוך מדרש אגדה. אונקלוס מתרגם "וימש חושך": בתר דיעדי קבל ליליא (לאחר שתסור חשכת הלילה). לפיו, "וימש חשך" הכוונה ללילה שלפני בוא מכת החושך. ושעור הכתוב: כאשר עבר הלילה וחשכתו ("וימש חשך") אזי - "ויהי חשך על ארץ מצרים", התחיל החושך מכח המכה. על כך מקשה רש"י - הוי"ו של "וימש" הוא וי"ו־החיבור, ולפי פשוטו יש לפרש, מאחר ש"וימש" כתוב אחרי "ויהי חשך אפילה", שהוא מאוחר בזמן ולא לפניו. ולפי מדרש אגדה (תנחומא ב) "וימש" בהפעיל, משורש "משש", שהיה החושך עבה, עד שהיה בו ממש. וראה "נתינה לגר" על אתר שכוונת התרגום לומר שתהיה החשכה חזקה כל כך, עד שאפילו אחר שיסור החושך החזק, עוד תשאר אפלת לילה. ורש"י ז"ל הבין כוונת המתרגם, שאחר שימוש אופל הלילה אז יהיה חושך. "וימש" מלשון "לא ימוש". ולכן הקשה, הלא "וימש" כתיב אחר "ויהי"? אבל לפי ביאורו של ה"נתינה לגר" אין זה קשה. (פ' בא תשל"ו)
פסוק כב:רש"י ד"ה ויהי חושך אפלה וגו', ולמה הביא עליהם חשך? שהיו בישראל באותו הדור רשעים וכו'. וראה דברי רש"י למעלה (ח, יז ד"ה את הערב), שם מביא תחילת דברי מדרש תנחומא להסבר כל המכות כולן, ואם כן יש לשאול, מה נשתנה שכאן מביא מדרש בכיוון אחר לגמרי? (פ' בא תשמ"ה) וראה "שפתי חכמים" (אות פ). ור"ע מברטנורא כתב: דמכיון דכל המכות כולן באו "בעבור הראותך את כחי" (למעלה ט, טז) ולמען יראו "אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (להלן יא, ז), למה הביא עליהן מכה זו שלא היו יכולין להבחין בה אם ישראל לוקין כמותם אם לאו, כיון שנחסרו המאורות "ולא ראו איש את אחיו"?
פסוק כב:וראה דברי הגמרא (סנהדרין קיא ע"א) לפסוק ו, ז דלעיל: "...נאמר 'ולקחתי אתכם לי לעם' ונאמר 'והבאתי אתכם', מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ שניים מששים רבוא, אף יציאתן ממצרים שניים מששים רבוא". ודבריו של "משך חכמה" על פסוקים אלו (בעקבות דברי חז"ל בסנהדרין) נפלאים, וכה דבריו: כוונת המאמר הזה המופלג הוא, כי כל האותות והמופתים ושפטים גדולים אשר עשה למצרים בעשר מכות ובקריעת ים־סוף, שווה בשביל שיבואו שניים מששים רבוא אל המטרה האלקית... לכן אל ירפו ידי המאמין בראותו כי אין מי שראוי אל המטרה האלקית רק יחידי סגולה, כי שביב אש - בהריחו רוח סוער יאיר לכל העולם. כן ההשגחה האלקית, בהדבקה ביחידי סגולה אשר יריחו ריח משפט וצדק, תהיה לאור עולם ולאש לוהט שלהבת י־ה.
פסוק כב:שם. ...שהיו אומרים, אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתי וכו'. דרשן זה מניח מדה מסוימת של דרך ארץ אצל המצרים, דהיינו קשה להם לסרב לתת אחר שהועמדו על כך שבני ישראל יודעים. (פ' בא תשנ"ו)
פסוק כב:ובמקומות נוספים נדרש רש"י לשאלה: למה דווקא מכה זו ולא אחרת? לגבי מכת דם ראה למעלה (ד, ט רש"י ד"ה ולקחת), ולגבי שאר מכות ראה למעלה (ח, יז ד"ה את הערב). (פ' בא תש"ס, במלון הוד בים המלח) וכך כתב הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) בספרו חיי עולם עמ' כב: והנה כל האותות והמופתים שעשה השם יתברך במצרים על־ידי משה רבנו ע"ה היה בכדי לפרסם שהבורא יתברך שליט בעולמו ומושל בכל, כדכתיב: "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך... ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט, טו-טז), ולכן היו מכות רבות ושונות אף־על־פי שבמכה אחת היה אפשר להכניע את פרעה, שתתמיד המכה ההיא עד בלי נשוא. במכת דם - ראו שהשם יתברך שליט על המים. במכת צפרדע - ראו שהשם יתברך שליט על בריות שבמים. במכת כינים - ראו שהשם יתברך שליט על האדמה והבריות המתהווים ממנה, כי עפר הארץ נהפך והיה לכינים, ופגעו רק במצריים ולא בישראל. במכת ערוב - ראו שהשם יתברך שליט על חיות שבארץ. במכת דבר - ראו שהשם יתברך שליט על חיי בעלי החיים - נגזר על מקנה מצרים שימותו - מתו, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. במכת שחין - ראו שבריאות האדם ותחלואיו, הכל ביד השם יתברך - נגזר שילקו המצריים בשחין ולקו, ובבני ישראל לא פגע השחין כי הכל בגזרתו יתברך שמו. במכת ברד - ראו שהשם יתברך, הוא השולח עננים להמטיר על הארץ ובגזרתו נהפכים לברד, וראו שהאש והמים עשו שלום לקיים גזירתו יתברך. במכת ארבה - ראו שהשם יתברך שליט על הבריות המעופפים, שכולם עושים רצונו יתברך שמו וגזירתו (נגזר שיבואו בהמוניהם להשחית במצרים - באו, ולגושן - מקום מושב בני ישראל - לא העיז אף אחד לבוא, את הגבול שמרו כולם, כי כן פקד בורא עולם יתברך שמו). כמו כן ראו כי השם יתברך שליט על הרוח, כי הארבה בא ברוח קדים עזה, וכשהעתיר משה רבנו להסירו, נעתק והלך על־ידי רוח ים חזק מאוד. במכת חושך - ראו שהבורא יתברך הוא המאיר לארץ - בגזרתו יתברך שמו המאורות מאירים, ובגזרתו יתברך שמו לא יאירו - "וימש חשך". במכת בכורות - ראו שהשם יתברך שליט על חיי האדם - בכורות מצרים מתו כולם בשעה אחת כמו שהתרה משה רבנו ע"ה בשם ה', ובכורי ישראל חיו. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')
פסוק כג:"ולכל בני ישראל היה אור במושבתם". ברובן של המכות מסופר במפורש שלא חלו על בני ישראל. כך בצפרדע (ז, כח), בערוב (ח, יח), בדבר (ט, ד), בברד (שם, כו), כאן ובמכת בכורות (יא, ז; יב, כג). באשר לדם - לפחות במדרש מוזכר שלא היתה בישראל, ורק באשר לכינים ולארבה אין הכתוב רומז דבר בענין זה. (פ' בא תשס"ה) וראה מש"כ למעלה (ח, יט).
פסוק כה:"גם אתה תתן בידנו... וגם מקננו ילך עמנו". לכאורה היה מקום לצפות לסדר הפוך בדברי משה: "גם מקננו ילך עמנו... וגם אתה תתן בידנו" וגו'. כלומר בנוסחת לא זו אף זו. וצ"ע. ובוודאי שצריך לשאול כך לפי דברי רש"י לפסוק כה. (פ' בא תשנ"ה) וראה "העמק דבר" על אתר שפירש כרש"י - "גם אתה תתן בידנו - לא די שמקננו ילך עמנו, אלא גם משלך" - והוסיף וביאר: "וגם מקננו ילך עמנו - לא רק צאן ובקר מעטים ילכו עמנו אלא עדרים שלמים - מקנה". וב"דעת מקרא" ביאר: "גם אתה תתן בידנו - לא זו בלבד שלא נשאיר אצלך את מקננו, אלא אף נקח ממך בהמות לזבחים ועולות. ועוד זאת: אל תאמר בלבבך, שנקח ממך בהמות לקרבן, ואת מקננו נשאיר כאן. לא כן יהא, אלא... 'וגם מקננו ילך עמנו'".
פסוק כה:"ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת". אבל לא מצינו איזכור מפורש של קיום דבר זה, וראה רש"י להלן (יב, לא) ד"ה ולכו עבדו וגו', כדברכם, שפרעה התכוון באמרו "גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם" לאמור כאן. (פ' בא תשמ"ו)
פסוק כה:"זבחים ועלת". דומה שמסורת הקרבת קרבנות מן החי אצל האבות לא היתה בולטת ביותר, כפי שמשתמע מן האמור להלן (כו) "ואנחנו לא נדע מה נעבד" וגו', ואם כן קצת קשה שמשה רבנו ע"ה פונה אל פרעה ומשתמש במונחים ייחודיים אלה, מכל מקום מן הכתוב להלן (יח, יב - "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלהים") משמע שמושגים אלה של "זבחים" ו"עולות" היו ידועים אף לפני מתן תורה, ואף בקרב אומות העולם. (פ' בא תשנ"ו) וכך העיר ר' חזקי פוקס שי': קרבן "עולה" נזכר לראשונה כשנח יצא מן התיבה, שם מפורש שהעלה עולות (מה שאין כן אצל קין והבל, אצלם לא נזכרו המושגים עולות וזבחים).
פסוק כה:הפעם השניה היא בעקדת יצחק - יצחק אבינו שואל את אביו (בראשית כב, ז): "הנה האש והעצים ואיה השה לעלה", נמצא שהנחת היסוד שלו היתה שקרבן פירושו "עולה", כלומר הקרבן נשרף כולו על גבי המזבח.
פסוק כה:הביטוי "זבח" מופיע לראשונה אצל יעקב (בראשית מו, א): "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק". וראה דברי רמב"ן שם שהביא מדברי חז"ל במסכת זבחים, שאצל בני נח לא היה קיים המושג "זבחים", והוא חידוש שחידש יעקב אבינו. עיין שם ברמב"ן שביאר מדוע דווקא יעקב חידש חידוש זה.
פסוק כה:ולהלן (יח, יג) לגבי יתרו, כתב רמב"ן: ואמר עולה וזבחים לאלהים, בעבור שיתרו עדיין לא ידע ה'. ע"כ. נמצא שלפי הרמב"ן העלאת זבחים היא אמנם חידוש של יעקב אבינו, אלא שמשנתחדש חידוש זה, התפשט גם בין העמים, ועל־כן גם קודם שיתרו התגייר, כבר הקריב זבחים. וכך גם אצלנו. על כך הוסיף ר' גרשון באס שי': ניתן לומר שהאמור להלן (כו) "ואנחנו לא נדע מה נעבד" וגו', פירושו - איננו יודעים מהי הכמות הדרושה לנו, מכל מקום מסורת הקרבת הקרבנות היתה ידועה להם.
פסוק כט:"...לא אסף עוד ראות פניך". וקצת קשה, והרי הוסיף לראות פני פרעה, ראה להלן (יא, ד-ח). ואם תאמר, שהדברים הללו נאמרו במעמד המתואר כאן, וכדברי רש"י שם (פסוק ד ד"ה ויאמר משה וגו'), ואין מוקדם ומאוחר בתורה, הרי מכל מקום התראו בשעת מכת בכורות (יב, לא). וראה לעניין זה "העמק דבר" לפסוקנו שכתב: אמר משה שלא יוסיף לראות באופן שהיה עד כה, כי מעתה יבא פרעה אליו. ע"כ. וראה גם מה שכתבתי להלן (יא, ד; יב, א). ושמא אפשר לפרש בפשטות "לא אסף" - לא אבקש עוד לראות פניך כמי שמבקש ראיון אצל המלך, אבל אתה תבקש לראותני, וכאמור שם (יב, לא) "ויקרא למשה ולאהרן לילה". (פ' בא תשנ"ב, תשנ"ו, תשנ"ט) ובשמות רבה (יח, א) אמרו: יפה אמרת אל תוסף ראות פני עוד, אינני בא אצלך, אתה בא אצלי. ורמב"ן כתב שאכן לא ראה פרעה עוד את משה, ומה שכתוב להלן (יב, לא - במכת בכורות) "ויקרא למשה ולאהרן", מדובר שהלך עד פתח ביתם וצעק בחושך: "קומו צאו מתוך עמי!", או שהיתה כוונת משה: לא אוסיף עוד ראות פניך בארמונך.