נס וטבע
"כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וכו' וידעתם כי אני ה'" (שמות י, א-ב).
הנִסים הם יסוד האמונה, אף שמצאנו בזה דעות סותרות, וכך פתח הקב"ה בסיני: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שם כ, ב). ואכן לעיתים אנו נתבעים לישב בחיבוק ידים, לא לעשות דבר ולסמוך על הנס. כך אירע על שפת הים: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שם יד, יד); וכך אירע במלחמת גדעון: "רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם, פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי" (שופטים ז, ב), ועל כן העמידם גדעון בניסיון, ולא עמדו בו אלא שלש מאות איש, ובעזרתם נעשתה תשועה לישראל.
והגדיל לעשות חזקיהו המלך, שבניגוד למלכים אחרים לא יצא להילחם באויב, אלא הסתפק בשירה "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקב"ה אני עושה, שנאמר (מלכים ב, יט, לה) 'ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור'" (פתיחתא לאיכה רבה, אות ל).
ומנגד מצינו גישה שונה. במלחמת העי, למשל, נדרש יהושע להשתדל במעשים ובתחבולות כדי לגבור על האויב; ורווחת ההנהגה שאין סומכין על הנס (פסחים סד ע"ב).
הרב קוק זצ"ל אינו רואה בשתי הגישות גישות סותרות. לדעתו, הדבר תלוי במצבו המוסרי של העם. כאשר העם במצב מוסרי נעלה ובטוח באמונתו בה', אין לו צורך בנסים גלויים. אדרבא, עיקר האמונה היא בהליכה בדרך הטבעית ובהשתדלות אנושית, והסיוע האלוקי מלווה אותו בכל צעדיו.
אבל כשהעם נופל ממעלתו ושקוע בהבלי החומר, ואיננו רואה בכול את יד ה', הרי השתדלותו המעשית לא תביא לחיזוק האמונה. אדרבא, ככל שירבה במאמץ אנושי, כן יאמר בלבו "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז) - במצב ירוד כזה יש להרבות בנסים ולמעט בהשתדלות ומאמץ אנושי.
הר"ן בדרשותיו מפרש את הפסוק "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח), אל תאמר שה' עושה לך את החיל ואתה יושב בטל, אלא כל העשייה היא שלך, וה' הוא התומך בך ונותן לך כח לעשות החיל (תחלת הדרוש העשירי). ועל המצפים לנסים אמרו ש"הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף" (שבת קיח ע"ב), מפני שמעמיד את האמונה על היסוד הנסי בלבד; בעוד עיקר האמונה הוא בהכרה בסיוע האלוקי המתמיד בכל תהלוכות הטבע. ומטעם זה אנו מזכירים בתפילה "על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך שבכל עת".
בתקופת הילדות של האומה היה צורך בנסים גלויים, כדי להשריש את האמונה בישראל, אך עם הכניסה לארץ, כשהעם כבר מלומד בנסים, אפשר היה לסמוך על ההשתדלות האנושית. ברם בזמן גדעון היה מצב האמונה בשפל, וכן בזמן חזקיהו, שאחז אביו רצה להשכיח שם שמים מישראל - בדורות אלה היה צורך להימנע ממעשים ולסמוך על הנס, כדי לחזק את האמונה.
גם הגאולה העתידה עשויה לבוא באחד משני האופנים: האחד, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו); והשני, בדרך טבעית, "קמעה קמעה". ההשקפה השטחית אומרת שאם נהיה זכאים יתחדשו נסים גלויים, אך לפי האמור אין זה כך. במצב אידאלי אין צורך בנסים; רק בהישפל העם הנסים יחזקו אותו.
הגמרא ביומא (כט ע"א) מדמה את הנסים של מצרים ושל בית ראשון ללילה, ואת הנס של אסתר לשחר: "מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים". כשעולה השחר אין עוד צורך בנר ואפשר לכבותו. בגאולה העתידה לא יהיה צורך בנסים כיוון שיזרח אור גדול, וההנהגה האלוקית תוכר גם בתהלוכות הטבע.