פסוק א:בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו בכל המכות לא מצינו לשון זה רק עכשיו, אלא לפי שאמר פרעה ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים ואח״כ כתב ויוסף לחטוא הוא ועבדיו, הוצרך לומר כן כי אני הכבדתי וגו׳ כלומר אל תתמה אם הוסיפו לחטוא אחר שאמר ה׳ הצדיק שהרי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו.
פסוק ב:התעללתי כל תיבה דוגמא זו כשיש בה תי״ו היא לשון צחוק ולעג וכשהיא בלא תי״ו היא לשון מעשה.
פסוק ג:ויבא משה ואהרן מה שלא הזכיר בשאר מכות שבאו שניהם שהרי אין צריך שגלוי לכל שאהרן היה עמו בכל דבריו, ומה שהזכירו כאן לפי שעתיד לומר שנתגרשו שניהם דכתיב ויושב את משה ואת אהרן.
פסוק ג:לענת מפני לפי שאתה מתגאה על יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד.
פסוק ג:כה אמר וגו׳ כמה נבואות ומצות לא נתפרש היכן אמר הקב״ה כגון מכת ארבה, וכגון כחצות הלילה, וכגון שימו איש חרבו על ירכו דעגל, וכגון זאת חקת התורה דפרשת פרה אדומה, וכגון זה הדבר אשר צוה ה׳ דפרשת נדרים, וכן הרבה שאר נביאים אמרו כמה פעמים כה אמר ה׳ ולא פורש היכן אמרן ב״ה ועל זה נאמר מקים דבר עבדו.
פסוק ה:הצמח לכם מן השדה הברד שבר את כל עץ השדה ומה שיצמח אחרי כן יאכל הארבה.
פסוק ז:ויאמרו עבדי פרעה אליו ומה שכתוב למעלה הוא ועבדיו הם אותם שהשיאו עצה שלא לשלח רק את הגברים.
פסוק ז:עד מתי יהיה דבר זה שאתה מעכבם. הטרם תדע כי אבדה מצרים תמיהה מתקיימת. וכי קודם שתשלחם אתה רוצה לדעת כי אבדה מצרים בשביל עקשותך.
פסוק ט:כי חג ה׳ לנו ודרך להיות כל הטף לחג.
פסוק י:ראו כי רעה שאתם חושבים לברוח מכל וכל מארצי,
פסוק י:נגד פניכם היא נכרת כשאתם שואלים להוליך עמכם כל אשר לכם.
פסוק יא:לכו נא הגברים והטף יהיו ערבון עד שתשובו.
פסוק יא:ויגרש אתם מה שהמתינו כל כך עד שנתגרשו היינו לפי שהושבו ולא היה להם ליפטר בלא רשות. ויגרש אתם כסבור היה שאין הקב״ה מביא מכה פעם שנית.
פסוק יב:על ארץ מצרים מן הדין היה לו לנטות ידו על הים כדי להביא הארבה ששם הוא מצוי כמו שמצינו למעלה בצפרדעים שלא נטה ידו על הארץ רק על הנהרות ועל היאורים, אלא לפי שהיה משה עתיד לנטות ידו פעם אחרת על הים לא רצה הקב״ה שיטה ידו עכשיו על הים.
פסוק יג:רוח קדים הוא רוח מזרח ונקרא כן שממנו תקדים השמש לזרוח. ומערב נקרא אחור שמשם תאחר השמש לערוב כדכתיב הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין לו.
פסוק יד:ואחריו לא יהיה כן פרש״י ממין אחד כמוהו לא נהיה וכמוהו לא יהיה. ואם תאמר הרי כתיב בתהלים אמר ויבא ארבה וילק אין מספר, ויש לומר דודאי הרבה מינין היו שם אף בשל משה, ומה שפרש״י הכא של משה מין אחד היינו בבת אחת, ובימי יואל בן פתואל מצינו שבאו כל המינין כל אחד ואחד בפני עצמו זה אחר זה כדכתיב יתר הגזם אכל הארבה וגו', והיינו דקאמר וכמוהו לא נהיה מן העולם, מגזם לחודיה לא נהיה מן העולם כן וכן מארבה לחודיה ומחסיל ומילק.
פסוק טו:ותחשך הארץ מרוב צל שהיה מיצל.
פסוק טז:חטאתי לה' שהוא עושה לי חסד להזהירני מרעתי.
פסוק טז:ולכם שגרשתי אתכם בבשת פנים מאת פני.
פסוק יט:רוח ים חזק מאד רוח מזרחי הביאו כדכתיב נהג רוח קדים ורוח מערב החזירו למקומו למזרח.
פסוק יט:ויתקעהו לשון ולבן תקע את אחיו.
פסוק כא:[נטה ידך על השמים אויר נקרא שמים]
פסוק כא:ויהי חשך מכה זו אירעה והיתה כשלא היה צריך התראה, כדי שלא יטמינו את שלהם.
פסוק כב:ויהי חשך אפלה פרש״י שראו ישראל את כליהם והיו אומרים אינו בידינו. חז״ק דהא כתיב וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום.
פסוק כב:ויהי חשך אפלה שלשת ימים. ולא קמו איש מתחתיו הרי ו׳ ימים אם כן לא שמשה מכת החשך רביע החדש והכי נמי איתא במכילתא: אמר רבי לוי יום שביעי ממכת החשך היכן היה ומתרץ שגנזו הקב״ה למצרים שהיו על הים כדכתיב ויהי הענן והחשך. דמתרגמינן והוה עננא וקבלא למצראי וגו'.
פסוק כג:היה אור במושבתם בארץ גשן אין כתיב כאן כמו במכות אחרות הוא שאמרו רבותינו שונה מכה זו מכל האחרות שאפילו כשהיה ישראל בבית המצרי במצרים היה אור עמו.
פסוק כד:רק צאנכם ובקרכם יצג לערבון שתשובו.
פסוק כה:גם אתה תתן בידנו להקריב בעדך. פרעה לא בקש להתפלל לפי שהיה סבור שאף במקומן של ישראל כמו כן חשך ולא תועיל שום תפלה.
פסוק כט:לא אסף עוד ראות פניך אבל אתה תצטרך לראות פני וכן כתיב כאשר ראיתם את מצרים וגו'.
