א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃ ב וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ג וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ ד כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃ ה וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל ׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃ ו וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל־עֲבָדֶיךָ֮ וּבָתֵּ֣י כָל־מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃ ז וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם׃ ח וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים׃ ט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהוָ֖ה לָֽנוּ׃ י וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם׃ יא לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ יב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד׃ יג וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נִהַ֤ג ר֥וּחַ קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֙וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָאַרְבֶּֽה׃ יד וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָיו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן׃ טו וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָרֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָרֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כָּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹא־נוֹתַ֨ר כָּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ טז וַיְמַהֵ֣ר פַּרְעֹ֔ה לִקְרֹ֖א לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר חָטָ֛אתִי לַיהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם׃ יז וְעַתָּ֗ה שָׂ֣א נָ֤א חַטָּאתִי֙ אַ֣ךְ הַפַּ֔עַם וְהַעְתִּ֖ירוּ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְיָסֵר֙ מֵֽעָלַ֔י רַ֖ק אֶת־הַמָּ֥וֶת הַזֶּֽה׃ יח וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃ יט וַיַּהֲפֹ֨ךְ יְהוָ֤ה רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם׃ כ וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃ כב וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ כג לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם׃ כד וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה רַ֛ק צֹאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃ כה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹל֑וֹת וְעָשִׂ֖ינוּ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ כו וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃ כז וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם׃ כח וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אֶל־תֹּ֙סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת׃ כט וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, והתרה בו, לכאורה משמע דהתראה זו מה שנזכר אח"כ שאמרו משה ואהרן אל פרעה עד מתי מאנת כו', וכ"פ הרא"ם דלא הוצרך לכתבה בדברי ה' למשה כי סמך על מה שנזכר בדברי משה אח"כ. וק"ל דאם סמך הפסוק על זה היה לו לשתוק לגמרי מלהזכיר שצוה השי"ת למשה שיתרה, או היה לו להזכיר ענין ההתראה מה הוא תו דכאן לא בא הצווי אלא למשה לבד שיבא לפרעה ואח"כ נזכר שבאו משה ואהרן אל פרעה ואמרו שניהם אותה התראה וא"ל דמ"ש למשה הוה כאילו אמר גם לאהרן, דא"כ אמאי הזכיר בפרשת שמות וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, ותו קשה מאי כי אני הכבדתי, מאי כי דאינו מתיישב בד לשונות של כי. ע"כ נלע"ד דכאן יש שני ענינים, דתחילה בא הציווי למשה לחוד שידע פרעה הכבדת לבו ויודיענו הדבר הזה עצמו אשר אני הכבדתי את לבו וידע להזהר בזה למען שיתי כו', כי כן מדתו של השי"ת שמודיע תחילה אשר יעשה אח"כ והוה כאילו אמר ואמור לו אני הכבדתי וע"כ אמרו לו אח"כ התראה, ואח"כ באו משה ואהרן ואמרו ההתראה הנזכרת, שם:
פסוק א:
שיתי, שומי שאשית אני. הרא"ם טרח לפרש כוונת רש"י לאפוקי משאר פירושים של שיתה. ותמוה הוא דהא לעיל כתיב כי שת לי אלהים זרע אחר כו' ולמה לא פירש"י שם כלום, וכן גבי וישת לו עדרים. אלא נ"ל דמצינו האי תיבה גופה בענין אחר דהיינו שיתי כליל צלך בתוך צהרים (ישעיה ט"ז) ויש שני חילוקים בין הך שיתי לדהתם דהתם הוה לשון ציווי כמו שימי במשקל אמרי, ותו יש חילוק בענין היו"ד דשם הוי היו"ד להורות על לשון נקבה כמו אמרי, דברי, וכאן לא שייכי שני אלו, דציווי אין כאן דלמי יצוה. על כן כתב רש"י לשון שימי דבזה אין שייך לשון ציווי אלא שימי בחיר"ק הוי צווי כמו שלזכר אומרים הצווי בלשון שימה או שים כן אומרים לנקבה שימי משא"כ בלשון שומי אין מורה על צווי, אח"כ פירש שגם היו"ד של שיתי דכאן אינה מורה על ציווי לנקבה אלא כמו ביתי דהיינו בית שלי ה"נ שימה שלי פירוש שאני אשית, כנ"ל ברור בזה:
פסוק ב:
התעללתי, שחקתי, כמו התעללת בי. ושם שייך לפרש לשון מעללים דא"כ היה לפרש מה, הן המעללים:
פסוק ג:
לענות, כתרגומו לאתכנעא. אבל לא מגזרת עינוי דמי ביקש עינוי ממנו:
פסוק ה:
את עין הארץ את מראה הארץ. הרא"ם פירש עין הארץ מראה הארץ היינו ניצוץ השמש ולא נראה דאין זה נקרא, מראה הארץ אלא מראה שמש ואדרבה רש"י בא לאפוקי שלא תפרש את אור הארץ דהיינו השמש שתהיה מכוסה באויר מחמת פריחת הארבה אלא מראה הארץ ממש קאמר שהכיסוי יהיה ממש על הארץ בשכיבה על הארץ, וזו היא קללה גרוע טפי מכיסוי שהוא בפריחה דהוא אינו קבוע כ"כ, משא"כ בכיסוי דלמטה בשכיבתם ונראה דרש"י דייק לשון עין הארץ דאמר תחילה ואח"כ סתם הארץ, אלא דתחילה אמר מראה הארץ היינו מראה הארץ בכללה כל מה שהאדם רגיל לראות ואח"כ אמר שהרואה לא יוכל לראות אפי' חלק קטן מהארץ ואע"פ שכאן לא נזכר מכיסוי שבאויר מ"מ נזכר אח"כ כמ"ש ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ להורות על שני הכסויים:
פסוק יד:
ואחריו לא יהיה כן וכו', אבל של משה מין אחד הקשה הרמב"ן שהרי כתוב ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, וכתוב אחר אומר ויבא ארבה וילק ואין מספר. ואולי יאמר הרב שהיה מין הארבה של משה גדול משל יואל ושאר המינים של יואל גדולים משל משה ואלה דברים בטלים עכ"ל. וכתב הרא"ם שתירוץ הרמב"ן בשיטת רש"י הוא אמת מצד זה שמין הארבה לחוד של משה היה גדול משל יואל אלא דמ"ש הרמב"ן בזה דשאר מינים של יואל היו גדולים משל משה בשאר מינים ומין ארבה היה של משה גדול משל יואל אבל לענין מנין המספר של המינים היו שוים, זהו דבר בטל לומר שתפליג התורה בשל משה מפני מין אחד שהיה גדול בשל משה ובשאר מינים היו מינים של יואל יותר גדולים משל משה. אלא הענין דבשל יואל היו מין יתר דהיינו גזם דבשניהם היו ילק חסיל וארבה, וזהו הגדלות דיואל דהיינו מצד מין הגזם, אבל גדלות דמשה היה מצד מין הארבה לחוד שהיה גדול משל יואל ברבוי עכ"ד. ועוד הגיה בדברי רש"י שכתב אבל של משה מין אחד וכמוהו לא היה כו' מוחק וי"ו דוכמוהו וצ"ל כמוהו כלומר דעל מין האחד לחוד קאמר. ואינו מתיישב כלל בדבריו, חדא למחוק כל הספרים, שנית דאין שייך לומר מינים הרבה בשביל מין אחד יתר ובג' הם שוים, ותו קשה דאם באת לחשוב מה שנאמר בתהלים נחשוב נמי חנמל שהרי נאמר שם ושקמותם בחנמל, ופירש"י שם מין ארבה, וא"כ הוה עוד מין אחד במצרים מה שלא היה בימי יואל והרד"ק כתב ביואל, וז"ל אותו של מצרים לא היה אלא מין אחד והוא הארבהוהיה רב איכותו של המין במצרים יותר ממה שהיה בימי יואל, לפיכך אמר ואחריו לא יהיה והנה אמר כמוהו לא נהיה, כי היו ארבעה מינים ושבמצרים לא היה אלא מין אחד עכ"ל ועוד כתב כי הארבה במצרים לא היה אלא מין אחד ואע"פ שאמר (תהלים ע"ח) ויתן לחסיל יבולם (שם ק"ה) וילק ואין מספר, הארבה היה עיקר ושני המינים באו עמו לפיכך לא נזכר בתורה אלא הארבה ולא היה אלא פעם אחת, וזה היה ד' מינים גזם ארבה ילק חסיל ובאו בד' שנים זה אחר זה כמ"ש יתר הגזם וגו' וזאת הרעה לא היתה עד אותו זמן עכ"ל. ועם כל זה לא נתיישב לי דעת רש"י שמשמע מלשונו שגדלות של יואל היה מחמת רבוי מינים לא מחמת אורך הזמן. והנלע"ד דודאי בימי משה לא היה אלא מין אחד דהיינו ארבה אלא שהיה שמו ג"כ, ילק וחסיל מאיזה טעם. כמו שאתה צ"ל גבי חנמל שדרשו רז"ל חנמל שהיה בא חן ומל והיה מולל את ירק העץ ועשב לאכלו, ה"נ גבי אלו ג' השמות שהיו לארבה בשביל איזה טעם, ומש"ה לא הוזכר בתורה רק ארבה אלא שבתהלים כפל הענין במלות שונות, כדרך הפסוקים בהרבה מקומות, משא"כ דיואל דכתיב בהדיא יתר הגזם אכל הארבה ש"מ דכל אחד בפני עצמו היה מין מיוחד, ועדיין צ"ע במ"ש בשל יואל היה כבד משל משה ע"י הרבה מינים ביחד ארבה ילק חסיל כו', וביואל פירש"י כמוהו לא נהיה לבא כל המינים הללו זה אחר זה אבל מין ארבה לבדו לא היה כמו אותו של מצרים עכ"ל, הרי לא היו ביואל יחד ונ"ל דהך ביחד דהכא לאו ביחד ממש קאמר אלא רצופים זה אחר זה:
פסוק כא:
וימש חשך, ויחשיך עליהם חושך. נראה פירושו דקרא לפ"ז, דתחלה אמר ויהי חושך על ארץ מצרים, דהיינו בלילה יתוסף החושך יותר מבטבע של לילה ואותו חשך יהיה נמשך גם בזמן שראוי להיות יום לא יהיה יום אלא החושך יהיה נמשך עוד כאילו הוא ערב. וזהו וימש דנקט רש"י שהוא לשון אמש, פירוש ערב, ר"ל שימשך עוד הערב, על זה אמר וימש חושך ממילא תתחיל קללת חושך לעת ערב. ואונקלוס תירגם לשון הסרה, פי' דהך וימש חושך הוא נותן זמן אימתי תתחיל קללת החושך, ע"ז אמר שיתחיל אחר שיסור חשך של לילה וראוי להיות יום. ועל זה, קשה דהא כתיב וימש בוי"ו נוסף על מה שאמר תחלה ויהי חשך כו' דהיינו קללה נוספת על קללת ויהי חושך, אלא ודאי שתתחיל בערב בענין תוספת חושך ואח"כ ימשך עוד ולא יפסק:
פסוק כב:
ויחי חשך כו', ולמה הביא עליהם חושך. בכל המכות יש טעם במדרש, ורש"י הביא תחילתו לעיל פרשת וארא, אלא דהוצרך להביא כאן בפירוש טעם זה, דקשה בזה מנין היו המצריים יודעים שלישראל אין חושך, מה שאין כן בשאר מכות ראו ההבדל. ותירץ דבכוונה היה באמת כן כדי שלא יראו מצריים מיתת רשעי ישראל ועוד שבודאי ידעו ההבדל מחמת שיגידו ישראל כליהם במקומותיהם באותן הימים. וכיון שהביא רש"י אחר מה שכתב שהיו שני מיני חושך, משמע דלכוונה זו היה כן לפי שיש שני טעמים האחד חושך הראשון דהיינו משום טעם הראשון דדי בזה חושך שאינו מוכפל וחושך מוכפל הוא בשביל, טעם השני שהיו ישראל נכנסים לחדריהם ולא ישמעו המצריים קול פסיעותיהם מחמת הפסק ממשות החושך:
פסוק כב:
שלשת ימים, שילוש של ימים אין בזה נפקותא לענין זמן המכה דבכל ענין היתה המכה ג' ימים רצופים, אלא דמתקן הלשון דתי"ו של שלשת מורה על דביקות לימים, ולכאורה הוא אינו דבוק דשלשה הוא ענין בפני עצמו וימים הוא בפני עצמו. לזה תיקן ואמר דקאי על ענין השלישות שבזה הוא של ימים, ע"כ דבוק שפיר לימים, משא"כ בתיבת שלשה שהוא מוכרת מן התיבה שאחריו, וכן בשבעת ימים. וטרציינ"א בלעז, כמו בלשוננו אא ושטיינ"א הוא שביעית ויש רוצים לעשות נפקותא בין שלשה לשלשת לענין ימים שלימים או רצופים, והוא דבר בטל רק בהרבה מקומות שזכר רש"י לזה פירש כן:
פסוק כו:
לא נדע מה נעבוד, שמא ישאל יותר ממה שיש בידינו. יש לתמוה וכי ס"ד שיבקש, השי"ת מן האדם יותר ממה שיש בידו. ונראה לדקדק עוד לשון מה נעבוד היה לו לומר כמה נעבוד. אלא הענין דפרעה אמר לכו עבדו כו' בפה דהיינו תפלה שהיא עבודה שבלב, השיב משה גם אתה תתן לנו זבחים ועולות, כי יש עבודה בקרבנות דוקא, ועל זה סיים כי ממנו נקח לעבוד את ה' לא בעבודה של תפלה ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה', פירוש מה תהיה העבודה, אם בתפלה אם בקרבנות, כי שמא תהיה העבודה בקרבנות, ע"כ צריכים אנו להזמין א"ע לכך דכל מה שיש לנו לתקן אנו צריכין לתקן. ומ"ש הפסוק ואנחנו לא נדע לא בא לתת טעם על גם אתה תתן אלא לתרץ למה לקחו באמת הבהמות הלא סגי בלאו הכי ולעשות העבודה בפה, על זה אמר דאין אנו יודעים אם יתרצה בכך דשמא יצוה לנו לעבוד בקרבנות, ולקרבנות מוכרחים אנחנו לקחת כל בהמתנו, כי אין אנו יודעים כמה יצוה להקריב:
פסוק כט:
כן דברת, יפה דברת ובזמנו דברת כו' כיון לשני דברים, האחד על הזמן ששוב לא יבא משה אליו להיכלו, שנית שבדברו של פרעה מרומז הדיוק שאמר אל תוסף ראות פני שמשה לא יבא אליו, אבל הוא ילך אל משה, על זה אמר יפה דברת, ושניהם מרומזים בלשון משה שאמר לשון יתור כן דברת דדי היה לומר לא אוסיף כו', ויש מקשים דמי הגיד למשה שלא ישלחנו השי"ת עוד איזו פעם. ול"ק דצדיק מושל יראת אלהים דהוא גוזר והשי"ת מקיים דהיינו שמשה גזר דכל מה שיש לו עוד שליחות יזדמן לו בעמדו לפני פרעה כמו שהיה באמת: