פסוק ח:וזרקו משה וכל דבר הנזרק וכו׳ פי׳ דק״ל דל׳ וזרקו זריקה א׳ משמע וא״א לומר כן דהא מלא חפניכם כתיב ומשני דאה״נ דזריקה א׳ קאמר דבחדא ידא הוה לפי שכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד א׳ ודרך נס החזיק קומצו של משה מלא ד׳ חפנים והטעם שהוצרך לזרוק בכח היינו לזרוק למעלה למעלה כדאמור בש״ר השמימה עד כסא הכבוד והכוונה לעורר סוד אבק העליון לבטל כח אבק דס״א שזו שמם כשרוצים לגנוב השפע דקדושה דאית אב״ק דס״א וה״ס ק״ב הקיטע ואית אב״ק דקדושה בסוד ק״ב חרובין והיינו דאמור בגמרא פ׳ גיד הנשה גבי ויאבק איש עמו מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד כדכתיב וענן אבק רגליו ע״ש דסמ״אל היה מתחזק לגנוב מקדושה דיעקב והיה מכוין להגביר אבק דידיה ק״ב הקיטע ויעקב היה מעורר ענן אבק דקדושה מגו אבק רגליו לבטל כחו כידוע שאין הדין נמתק אלא בשרשו וע״ש בזהר בפ׳ ויאבק איש עמו וע״ש בר״מ פ׳ פנחס דף רמ״ג מ״ש וה״נ כן שזה היה כח חרטומי מצרים וה״ט דהכא כתיב ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה וכו׳ לפי שנתבטל כחם ומ״שה נמי אמרינן בפ״רא שלא נתרפאו עד יום מותן זו נר׳ אמיתות כוונת המד׳ ולא מה שנדחק שם הרב יפ״ת ע״ע ומ״מ הואיל ואין הדרשה מוכרחת דשפי׳ אפ׳ לפ׳ השמימה לצד השמים כלו׳ למעלה מש״ה השמיטה רש״י ז״ל ולא מנה גם זה לנס ג׳ כדאי׳ במד׳ דוקא לקמן במכת הברד דכתיב על השמים דמשמעות מלת על מורה על ממש מש״ה אצטריך רש״י לאתויי נמי הדרשה שהגביהו הקב״ה וכו׳ אבל הכא דלא כתיב אלא השמימה לא הוכרח כ״כ ומ״מ רמזה רמוזי בשתי רמוזות חדא במ״ש נזרק בכח ועוד באמרו הרי נסים הרבה והוא ז״ל לא קא חשיב אלא תרתי ומאי הרבה אלא שיש עוד שלישי והוא האמור:
פסוק י:באדם ובבהמה וא״ת וכולי ההרגש שבפ׳ הוא למאי נ״מ קפיד קרא למכתב שהיה השחין גם בבהמה ולפי מה שפ״ר״שי ניחא דהיא גופה קמ״ל דאע״ג דבשעת מכת הדבר היו יראים את דבר ה׳ ולכך נצולו בהמותיהם מ״מ כאשר היתה הרווחה חזרו והקשו את ערפם ולכך נענשו בשחין שהגיעה המכה גם על מקניהם ומוכרח הוא דאל״כ תיקשי דהואיל והללו יראים את דבר ה׳ הוו מ״ט איענוש במכה זו אלא דהיינו דאמור רבנן כשר שבמצרים הרוג שלא היו יראים אלא לפי שעה כל עוד ששבט אלוה עליהם וכיון דאזל חוזרים לסורן ולפי דרכנו למדנו תירוץ מרווח למה שהקשו כל המפ׳ ז״ל מ״ט לא נכתב בהדיא במכת הדבר לעיל כמו במכת הברד הירא את דבר ה׳ הניס וכולי ונדחקו בזה טובא עיין בש״ח. ולפי האמור ניחא שלא נכתב כן בפירוש בתורה שלא ליתן מקום לאפיקורוסים לרדו׳ ולו׳ אטו האי דישנא להאי פרדשנ׳ והלא הללו יריאים את דבר ה׳ היו והיכי במכת שחין הסמוכה לה לקו גם הם במקניהם נמצא לקתה מד״הד מש״ה לא כתבי׳ קרא הואיל ובאמת לא היו יריאים אלא לפנים ולפי דוחק השעה:
פסוק יד:מגפתי למדנו מכאן וכולי הקושיא מבוארת דמכת בכורות מאן דכר שמה הכא וכבר העירו בזה המפ׳ ז״ל ונדחקו בזה ע׳ ברא״ם ובש״ח. ול״עדן דאיכא למידק דבכל המכות לא מצינו שא״ל הקדוש ברוך הוא למשה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה רק בג׳ מכות והן הראשונה מכת דם דכתיב לך אל פרעה וכו׳ ובמכת ערוב ובמכה זו דהיינו ברד ומ״ש הני. ונר׳ לומר הטעם עפ״י מ״ש הרב הגדול בעל של״ה במסכת פסחים. בדרוש מצה שמורה כשבא לפ׳ סימן דר״י דצ״ך עד״ש בא״חב וז״ל הנה נודע האצילות הוא ג׳ של ג׳ ג׳ ומלכות היא העשירית ומהם נמשכו י׳ מכות ע״ש (ולא נעלם ממני דמרן הקדוש האר״י ז״ל דרך אחרת לו בזה מיהו אלו ואלו דא״ח הן אין כאן מקום להאריך). נמצא דצ״ך נגד כח״ב עד״ש נגד חג״ת בא״חב נגד נה״ים. לזה כתיב ג״פ השכם בבקר כדלעיל שבפעם ראשונה הוצרך להשכים ולילך אל המים להמשיך מכח ג׳ ראשונות כח״ב ג׳ המכות ואחר כך באו זו אחר זו כל א׳ בזמנה וכן בפעם שנית הוצרך להמשיך מח״גת ופעם ג׳ מנה״ים נמצא שבכל פעם היה ממשיך המכות השייכות לאותו סדר בפעם א׳ ועכשיו בג׳ א״ל כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי דהיינו הד׳ שבסדר זה ומדקא קרי לה כל מגפותי למדנו שהיא שקולה ככלם:
פסוק יז:מסתולל וכולי לדבר בל׳ מתפעל וכולי ואע״ג דלפי הנר׳ לא שייך כאן ל׳ מתפעל שהרי פרעה היה הפועל וישראל הפעול מ״מ ה״פ אתה מתקשה ומתכבש (מל׳ כבש עליו לתוך המים והיינו קל״קיר דכתב רש״י בל״עז) עצמך על עמי:
פסוק יח:כעת מחר וכו׳ שרט לו וכו׳ הכי אי׳ בש״ר אך ק׳ מי הזקיקו לכך וכבר הרגיש כן הרב יפ״ת והניחו חלק והאמת דאגדות כאלה אין להם מקום להבינם אלא עפ״י הנסתר וכבר מלתי אמורה כמה פעמים ובכאן נל״עד כלפי מ״ש ז״ל והביאו רש״י לקמן שהיה בברד נס בתוך נס אש וברד מעורבים ודרשו במד׳ זש״ה המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו והיינו דבמכה זו כתי׳ וה׳ נתן קלת וכו׳ ודרשו בש״ר הוא וב״ד דהמים באים מצד הו״יה מ״ר והאש מב״ד מד״הד והיותם מעורבים יחד׳ מורה על היחוד קב״ה ע״י השלום ואיתא בר״מ פ׳ משפטים על כותל מערבי דיורא דיליה ע״ש דאיהו תל שהכל פונים בו כ״ד ת״ל הו״יה כ״ו שכינתא איהו ת״ל דיליה וכו׳ וע׳ בספר מאורו׳ נתן דביאר ת״ל ה״פ אלהים מ״ש וידוע דהויו ה״ס שריטה ורצה משה להודיע היאך יבא הברד מעורב עם האש ולכן שרט לו שריטה ה״ס וי״ו על הכו״תל וא״ל כשיגי׳ השמש לכאן דהיינו שיתיחד קב״הו כ״ו ת״ל אז יבא הברד מעורב באש זו נר׳ כוונת המד׳ ורש״י ז״ל הביאו להסביר טעמא על מ״ש לקמן שהאש היה מעורב עם המים ועוד שבמד׳ זה יש להבין מאי דכתיב וה׳ נתן וכו׳ כדאמרן:
פסוק כב:על השמים וכו׳ הגביהו הקב״ה וכו׳ פי׳ כמ״ש בש״ר דנתן לו רשות לשלוט במעש׳ שמים ע״ש ועל פי דרכנו דלעיל מובן שפיר שהגביר כחו של משה שהוריד שפע מלמעלה מאו״א וזהו על השמים לייחד זו״ן ואזי וה׳ נתן קלת וכו׳ הוא וב״ד:
פסוק כד:מתלקחת וכו׳ האש והברד מעורבין וכו׳ עמ״ש לעיל והטעם שעשה כן השי״ת דנר׳ נס ללא צורך דבאחד מנייהו הוה סגי נר׳ שהיה לשלם להם מדה כנגד מדה נגד מה שדנו לתינוקות של ישראל בב׳ דינים באש ובמים במים כל הבן הילוד היאורה וכו׳ ובאש היינו ששקעום בבנין בסוד והוא האש אמנם ממ״ש רש״י שהיו מעורבין האש והמים נר׳ טפי לו׳ שהכל היה לתשלום גמול שקיעתם בבנין שכן בבנין יש שם מים וסיד מעורבין יחד דהיינו אש ומים ואפ׳ דבהא קא מפלגי ר״י ור״נ בש״ר דר״י סבר שהיה האש מבפנים והמים מבחוץ ור״נ סב׳ שהיו מעורבים והיינו דר״י ס״ל שהיה העונש על שניהם כדאמרן מעיקרא ולפי שמעשה השלכה למים הוא נגלה ומפורש במקרא כך היו המים מבחוץ והאש שמבפנים מורה על השקיעה בבנין שהיה מעשה נסתר ולא בא מפורש בתורה ור״נ ס״ל שלא היה זה אלא לעונש השקיעה שיש שם ב׳ דברים מעורבים כדאמרן:
פסוק כט:כצאתי וכולי אבל בתוך העיר וכולי והטעם שהוצרך לו׳ דבר זה כאן במכה זו טפי ממכת הצפרדעים והערוב כבר כתבו המפ׳ ז״ל ע״ע ולדידי נר׳ דאצטריך הכא לאשמועי׳ רבותא דהואיל וידוע שאלהי מצרים היו הצאן וכאן במכה זו מתו כל הצאן חוץ מן אותם של ירא דבר ה׳ וס״דא דהנהו בודאי לא עבדי ע״ז שהרי הם יראים את ה׳ ונמצא דתו ליכא גלולים בעיר והיה יכול להתפלל בתוכה קמ״ל דלא לפי שהללו היו דומיא דאותם דכתיב בהו את ה׳ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים ולא היתה יראתם אלא לפנים לפי דוחק השעה. ובזה נכון מאד דסמך קרא לזה ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון וכולי כלומר לכך אני אומר גם במכה זו כצאתי את העיר משו׳ דקים לי בגוייכו כי אתה ועבדיך שום א׳ מכם אפי׳ אותן שהכניסו בהמתן עדיין אינכם יראים וכולי:
פסוק לב:כי אפילות וכולי פלאי פלאות וכולי הק׳ הרא״ם ז״ל לפי זאת האגדה היאך יפורש אומרו והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב וכו׳ דמשמע טעמא דנכתה להיותה אביב וכו׳ ולפי המד׳ זה אינו דאפי׳ לא היתה אביב היתה ראויה ללקות אם לא הוה נעש׳ גם לה נס כמו שנעשה לחטה ע״ש ובאמת קו׳ עצומה היא והרב הניחו חלק ובש״ח נדחק הרבה יע״ש. ואפ׳ לפ׳ דה״ק הואיל והיתה כוונת השם יתברך לעשות נס לא׳ מהב׳ מינים שבזרעים שלא ילקה כדי שישאר דבר מה שילקה אחר כך במכת הארבה גזרה חכמתו יתברך להלקות במכה זו השעורה והפשתה שהוקשו כבר ולעשות הנס בחטה דעדיין היתה רכה כדי לקרב הנס קצת לטבע שכך דרכו יתעלה. ושוב מצאתי כעין זה בי״פת ועל שמו יאמר. וע״דה יש לפ׳ דידוע שכל המינים הללו סודם במל׳ אלא דחטה ה״ס טיפת החסדים וכוסמין ג״כ מין חטים כידוע אבל שעורה ה״ס ה׳ גבו׳ שבמל׳ כידוע בסוד מנחת העומר אביב קלוי באש. ופשתים ה״ס הגבו׳ שביסו׳ דנוק׳ ועיין במאורות נתן והילכך השעורה והפשתה עלולים טפי להמשיך הדין עליהם להיותם מסוד הגבו׳ מש״אכ החטה והכוסמת ולכך נעשה להם הנס והשתא ז״ש כי השעורה אביב כלו׳ סוד הגבו׳ כמ״ש אביב קלוי באש והפשתה גבעל יש לפ׳ על יסוד דנוק׳ דקנה ה״ס יסוד דדכו׳ וגבעל מצי׳ לפ׳ על יסוד דנוק׳ הגבו׳ שבה ולכך נכו:
פסוק לג:לא ניתך וכולי ואף אותם וכולי פי׳ אותם אבני אלגביש דהיינו ברד שהיו באויר לא הגיעו לארץ ונשארו תלויים ושוב נפלו בימי יהושע כדאיתא במד׳ ואע״ג דהך לא ניתך לא כתיב בברד אלא במטר כבר הרגיש זה הרב יפ״ת ותי׳ בטוב טעם ודעת עיין שם:
