א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ ב כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃ ג הִנֵּ֨ה יַד־יְהוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ ד וְהִפְלָ֣ה יְהוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכָּל־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃ ה וַיָּ֥שֶׂם יְהוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהוָ֛ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ ו וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיָּ֕מָת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּקְנֵ֥ה בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא־מֵ֥ת אֶחָֽד׃ ז וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ ח וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חָפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י פַרְעֹֽה׃ ט וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל־הָאָדָ֜ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וַיִּקְח֞וּ אֶת־פִּ֣יחַ הַכִּבְשָׁ֗ן וַיַּֽעַמְדוּ֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיִּזְרֹ֥ק אֹת֛וֹ מֹשֶׁ֖ה הַשָּׁמָ֑יְמָה וַיְהִ֗י שְׁחִין֙ אֲבַעְבֻּעֹ֔ת פֹּרֵ֕חַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃ יא וְלֹֽא־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין כִּֽי־הָיָ֣ה הַשְּׁחִ֔ין בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם וּבְכָל־מִצְרָֽיִם׃ יב וַיְחַזֵּ֤ק יְהוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶֽׁה׃ יג וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ יד כִּ֣י ׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כָּל־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל־לִבְּךָ֔ וּבַעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃ טו כִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אוֹתְךָ֛ וְאֶֽת־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן־הָאָֽרֶץ׃ טז וְאוּלָ֗ם בַּעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּעֲב֖וּר הַרְאֹתְךָ֣ אֶת־כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃ יז עוֹדְךָ֖ מִסְתּוֹלֵ֣ל בְּעַמִּ֑י לְבִלְתִּ֖י שַׁלְּחָֽם׃ יח הִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן־הַיּ֥וֹם הִוָּסְדָ֖ה וְעַד־עָֽתָּה׃ יט וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖ בַּשָּׂדֶ֑ה כָּל־הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה אֲשֶֽׁר־יִמָּצֵ֣א בַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יֵֽאָסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וְיָרַ֧ד עֲלֵהֶ֛ם הַבָּרָ֖ד וָמֵֽתוּ׃ כ הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ אֶל־הַבָּתִּֽים׃ כא וַאֲשֶׁ֥ר לֹא־שָׂ֛ם לִבּ֖וֹ אֶל־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ כב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כָּל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כג וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־הַשָּׁמַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁ אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר יְהוָ֛ה בָּרָ֖ד עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כד וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז הָיְתָ֥ה לְגֽוֹי׃ כה וַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וְאֵ֨ת כָּל־עֵ֤שֶׂב הַשָּׂדֶה֙ הִכָּ֣ה הַבָּרָ֔ד וְאֶת־כָּל־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה שִׁבֵּֽר׃ כו רַ֚ק בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן אֲשֶׁר־שָׁ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֥א הָיָ֖ה בָּרָֽד׃ כז וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהוָה֙ הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים׃ כח הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד׃ כט וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־יְהוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַיהוָ֖ה הָאָֽרֶץ׃ ל וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃ לא וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל׃ לב וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃ לג וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת־הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־יְהוָ֑ה וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד וּמָטָ֖ר לֹא־נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה׃ לד וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּֽי־חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת וַיֹּ֣סֶף לַחֲטֹ֑א וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ ה֥וּא וַעֲבָדָֽיו׃ לה וַֽיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
המכה החמישית המיתה את מקנה מצרים, כשם שהמכה העשירית המיתה מאנשיהם, ושתיהן נעשו בידי ה'68ראה פסוקים ג ו־ו ולהלן יא, ד; יב, כט (המ')..
פסוק ג:
במקנך. הרי זה כלל, שפרטיו מנויים אחריו - "בסוסים בחמורים" וגו'.
פסוק ג:
אשר בשדה - אינו בא להוציא מכלל המכה את המקנה אשר בעיר, אבל בא לומר, שבדרך כלל המקנה בשדה; והשוה להלן פסוק יט69וראה רש"י לפסוק י, ושלא כראב"ע לפסוק ו (המ')..
פסוק ג:
הויה, בינוני מלשון הי"ה, וכל רק כאן. בכתבים מאוחרים יותר נגזרת צורה זו מלשון הו"ה.
פסוק ג:
דבר, המורה ל"יד ה"', כוחו של ה' פעל בדבר כבד זה.
פסוק ד:
מכל לבני ישראל, במקום "מכל אשר לבני ישראל".
פסוק ה:
לאמר. גם במכה הקודמת קבע ה' את מועד התרחשותו למחרת היום, וכן בברד ובארבה, אבל לא כן בדם ובצפרדע. באותן המכות שהיו יכולות להיות תופעות שבדרך הטבע, בהן היה צריך לקבוע מועד לא־מיידי, כדי שפרעה יכיר, כי אמנם מכות שנשלחות על ידי ה' הן. כי אילו נקבע מועד התרחשות המכה לאותו יום עצמו, יכול פרעה לחשוב, שכבר הבחין משה בנחיל ערוב המתקרב, או כבר הבחין בתסמוני הדבר בבהמות; ובדומה בברד ובארבה. על ידי קביעת המועד למחר הוצאה כל תופעה טבעית מכלל חשבון. ואולם בדם וצפרדע,70כך כותב המחבר כאן, אף כי מדבריו בריש פרק ח לא משתמע כך (המ'). שהם כשלעצמם מכות על־טבעיות, לא היה צורך בקביעת מועד התרחשותן מראש.
פסוק ו:
כל מקנה וגו'. כבר ראב"ע מעיר71פסוק י ד"ה ויעש ה' (המ'). - "רובו", שהרי גם אחרי כן מוזכר מקנה מצרים - "שלח העז את־מקנך"72פסוק יט, וכן גם להלן יא, ה (המ').. ואלו לפי רש"י73לפסוק י (המ'). "לא נגזרה גזירה אלא על אותן (בהמות) שבשדות בלבד שנאמר 'במקנך אשר בשדה' והירא את דבר ה' הכניס את מקנהו אל הבתים". אך גם ייתכן, שהאזהרה "דבר כבד מאד" אינה באה לומר שכל הבהמה תמות, אלא "כל מקנה מצרים" פירושו - אצל כל סוגי המקנה, דהיינו סוסים, חמורים וכיו"ב פרצה מגיפה קשה.74עד אחד, ראה 305a, 217e) Ewald). ויכבד, ואף על פי כן כבד לב פרעה, כמו למעלה ח, טו.
פסוק ח:
אכן צדק פילון, כאשר קבע־מצא, שאותן המכות אשר התהוו עלי אדמה, נעשו על ידי אהרן, ואלו אלה שמקורם בשמים, כלומר בספירות שמעל לאדמה, נעשו על ידי משה. מכיוון שלפני פרעה הופיע משה כאלהים ואהרן -כנביאו, הולם הוא שמשה יניח לו לאהרן לעשות את הנסים שעל האדמה, בעוד שהוא שומר לעצמו את הפעילות בספירות הגבוהות יותר. מכת השחין נעשית על ידי שני האחים, כנראה בכך, שאהרן מוציא את הפיח מתוך הכבשן, ואלו משה זורק אותו כלפי שמים (במכת הארבה פעל משה על הרוחות, למען יביאו את הארבה). שלוש מכות נעשו על ידי הקב"ה עצמו. הראשונה - כאשר גירה את הערוב אשר במצרים - "משליח"75למעלה ח, יז (המ'). - למען יתנפל עליהם בחמת זעם. חרקים אלה התעופפו גם קודם לכן בסביבות מצרים וגם משה יכול היה להביאם, אך רק החימה השפוכה שה' נתן בהם, הפכה את הערוב למכה קשה; השוה דברי המשורר בתהלים. "שלח בהם ערוב וישכלם"76תהלים עח, מה (המ').. ומובן מאליו, שמכת הדבר ומכת בכורות צריכות היו להיעשות במישרין על ידי ה'.
פסוק ח:
פיח כבשן. מכיוון שהמכה היא מעין דלקת (שחין מלשון "שחן" - להיות חם, להידלק), הרי שהחומר שלה צריך להילקח מן הכבשן, מתנור־הסיד החם.
פסוק ח:
וזרקו... השמימה, אלא שתחילה צריך החומר לקבל את כוחו המשחית למעלה, שם יתהווה ממנו גשם־עפר שירד מן השמים, יתפזר על כל ארץ מצרים ויכה את הכל, אדם ובהמה, במחלה רעה. ייתכן שמדובר כאן במחלה המצויה במצרים גם לעת אחרת, והיא "חום־הנילוס"77Nilhitze או Nilkraetze. השכיחה שם, ושעל סיבותיה מספרים נוסעים סברות שונות. כאן היה הנס בכך, שהמחלה פרצה מיד, כתוצאה מפעילותו של משה.
פסוק ט:
אבעבועות, מלשון "בוע" - לנבוע, להתנפח, וכך גם בתלמוד78למשל "אין מקיפין בבועי", חולין מו ע"ב (המ')..
פסוק יא:
במכת הכנים ניסו החרטומים לעשות אף הם כנים, ולא יכלו. במכות הערוב והדבר שנעשו על ידי ה' אך טבעי הוא כי פרעה לא יצווה על חרטומיו לעשות כן גם הם. ואלו עכשיו, כאשר משה הוא זה העושה את הנס, שוב ביקש פרעה שגם חרטומיו יעשו כנס הזה, אלא שהם אפילו לא יכלו לעמוד לפני משה, מפני שגם הם עצמם לקו במכה זו. דבר זה צריך היה להביא את פרעה לירוא את האלהים - אם אפילו חרטומים אינם יכולים להתגונן מפני אלוהי העברים, כיצד יתגונן מפניו הוא עצמו? מתוך יראה זו היה פרעה צריך לוותר עתה. ואולם, "ויחזק ה' את־לב פרעה ולא שמע אליהם", ה' חיזק את לבו כך, ששום יראה לא תחדור בו. מכיוון שעד כה לא נכנע מפני ה', וגם עכשיו רצה לוותר רק מתוך יראה, הוא היה צריך לשמש אובייקט ל"ואכבדה בפרעה"79להלן, יד, ד (המ'). ומצינו מעין זה שהקב"ה מניח לרשעים להגביר את רשעתם כדי שיבואו על עונשם הראוי במקומות נוספים בתנ"ך; השוה יהושע יא, כ; ישעיה י, ט ואילך; סג, יז; תהלים פא, יב ואילך.. מכיוון שבמשך כל הזמן נאבק עם האלהים, ועדיין הוא שואף לעשות בניגוד לרצונו ית', נותנת לו ההשגחה הזדמנות לממש רצון רע זה וטוחה את עיניו, כך שלא יראה את תוצאותיהם הרעות של מעשיו, והיא מניחה לו ללכת לקראת אבדנו. בכך נשמר עקרון חופש־הבחירה של האדם. היראה מפני העונש האלוהי היתה מבטלת את חופש־הבחירה של פרעה, ועל כן צריך היה לחזק את לבו במיוחד, כדי להסיר את הפחד מפני חרב־דמוקלס המרחפת מעל ראשו, ובזה ניתנה לו לפרעה האפשרות ללכת אחרי שרירות לבו.
פסוק יד:
בהודעה על בוא הברד מצוינת זו כמכה איומה ביותר - "כל־מגפתי". דבר זה אינו מסתבר אלא בתנאים המיוחדים של מצרים, וכפי שכבר תיאר אל נכון פילון. אין מצרים יודעת תקופת גשמים כיתר ארצות האזור. לכל היותר יורדות טיפות־גשם מעטות באזור החוף. גם ברד הוא נדיר ביותר. כאשר בארץ שכזאת ניתחים ארצה גשם־זלעפות וברד כבד ביותר, מלווים ברקים ורעמים, ודאי שמחזה נורא זה הרשים את המצרים עמוקות, מלבד הנזקים החמורים שהביאו עמהם.
פסוק יד:
כל־מגפתי. לכן גם הושמד הזרוע בשדה וגם שוברו העצים, אדם ובהמה רבה נהרגו ואימה גדולה ירדה על כל הארץ. לפי ראב"ע בא ציון זה "בעבור הקולות והברד והמטר שהתחברו"80לדעתם של Knobel ושל Dillmann מוסב לשון "כל־מגפתי" גם על המכות שאחרי הברד.. ותמוה תרגומו של יונתן בו עוזיאל שלפיו "אני שלח את־כל־מגפותי אל־לבך" בא לומר, כי בשל מכה זו יקח פרעה אל לב את כל המכות הקודמות ויבין שכולן נשלחו על ידי ה' ואינם מעשי כשפים של אנשים בשר־ודם. ואולי צריך לבאר "אל־לבך" - כנגד לבך (הנוקשה) או כנגדך; השוה ירמיה ד, י ו־יח.
פסוק יד:
כי אין כמני. "בפי מחשבת מצרים היה, שאלוהיהם יוכל להרע או להיטיב" (ראב"ע).
פסוק טו:
בדבר, "בדבר הידוע שבו הרגתי המקנה שלכם" (ראב"ע).
פסוק טז:
הראתך. הנושא הוא ה'.
פסוק טז:
ספר, כאן הנושא עלום, כלומר, יספרו אלה שיספרו.
פסוק יז:
עודך וגו'. הרי זה משפט־תנאי, כמו "כי אם־אינך משלח" (למעלה ח, יז).
פסוק יז:
מסתולל. בינוני התפעל של סלל, ומשמעו - להכריחם להיות סוללה. - כעת מחר, השוה שמואל א' ט, טז; מלכם א' יט, ב; יהושע יא, ו.
פסוק יח:
אשר... כמהו במצרים. עיין רמב"ן81לפסוק יב, ד"ה ויחזק ה' (המ')., התמה על דברי המדרש82"אשר לא היה כמוהו במצרים, לומר לך, שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים" (שמות רבה פרשה יב, ג) (המ')., ונראה שתמיהתו נפתרת בעזרת כלל מכללי הלשון האומר, כי תמיד הדגש על המלה הראשונה. השוה דברי "הכתב והקבלה" לפסוק "וכסהו בעפר"83ויקרא יז, יג. אילו תפש המקרא בלשון תחילה מלת "בעפר" אז היתה עיקר הכוונה בו... אבל כאשר הקדים פועל "וכסהו" הורה לנו בזהנ, שעיקר המכוון הוא פעולת הכיסוי (המ')..
פסוק יח:
הוסדה. הסיומת ה"א רפה כמו למעלה ב, ג.
פסוק יט:
העז, השוה ישעיה י, לא.
פסוק יט:
כל־האדם והבהמה... וירד עליהם וגו'. שמות עצם מופשטים ביחסת־הנושא84Nominativ. ואליה מתקשר משפט־הסיפא בו"ו, "וירד עליהם" - אין המכה צריכה לפגוע באותם האנשים היראים את ה', וגם בהמתם תינצל.
פסוק כ:
הירא, בינוני עם ה"א־הידיעה.
פסוק כא:
ויעזב, הו"ו משמשת לפתיחת משפט־הסיפא, כמו בראשית כב, ד; מד, ט; והשוה ראב"ע. מכל מקום נראה מכאן, שכבר היו מצויים יראי דבר האלוהים בין עבדי פרעה והשוה ראב"ע85וראה (Ewald . (344b..
פסוק כב:
נטה את־ידך, לפי האמור בפסוק הבא היתה הטיה זו במטה.
פסוק כב:
עשב השדה, וכן גם בפסוק כה ולהלן י, יב, אבל שם בפסוק טו גם "עשב השדה" וגם "עשב הארץ", והשוה "חית השדה" ו"חית הארץ" בספר בראשית86"חית הארץ" - שם א, כד,כה,ל; ט, ב,י. "חית השדה" - שם ב, יט,כ; ג, א,ד (המ')..
פסוק כג:
וה' נתן, כמו "והאלהים נסה" (בראשית כב, א)87ראה (Ewald (341, d, f., ולא - "ויתן ה"'.
פסוק כג:
קולות וברד. תיאור המכה מנוסח מקשה אחת - התהוותה, הופעתה ותוצאותיה. מחציתו השניה של פסוק כג אומרת באופן כללי שה' שלח שתי תופעות נוראות על מצרים - סופת רעמים וברד (הקולות והברד מוזכרים גם להלן, פסוק כט), ואחר כך מפרט הכתוב - הקולות התהוו באשר "ותהלך־אש ארצה", כלומר בשל הברקים, כשבעקבות כל ברק נשמע רעם, ויחד עם זאת המטיר ה' ברד על מצרים. פסוק כד מתאר, כיצד הופיע הברד בתוך ברקים אין קץ88Dillmann מייחס פסוקים אלה לשני מקורות: "ויט משה... ואש מתלקחת בתוך הברד" למקור B, והיתר למקור C, משום שלדעתו "כבד מאד" מתקשר אל סוף פסוק כג..
פסוק כג:
ותהלך, כמו תהלים עג, ט89(dlawE (d831..
פסוק כד:
מתלקחת. לשון התפעל, תופשים זה את זה כמו "ואש מתלקחת" (יחזקאל א, ד); והשוה איוב לח, ל; מא, ט, כלומר בהמשך אחד, בלא הפסקה.
פסוק כד:
כבד מאד מוסב על"הברד".
פסוק כד:
מאז היתה לגוי, בדומה לאמור למעלה "למן היום הוסדה"90פסוק יח. ולא כמו Dillmann המבאר: מאז ניתנה (ארץ מצרים) לעם כלשהו..
פסוק כה:
ויך וגו', מתאר את תוצאותיה של מכת הברד.
פסוק כה:
את כל־אשר וגו', כל החי אשר בשדה.
פסוק כה:
ואת כל־עשב וגו', כל הצומח. אמנם פילון מוסר, שגם הברקים גרמו נזקים, אבל בכתוב אין כל רמז לכך. דומה, שכל תפקידם של הברקים והרעמים היה - לזרוע בהלה ולהטיל אימה על האנשים.
פסוק כו:
רק בארץ גושן וגו'. אולי בא הכתוב הזה רק לומר, שהמכה באה על כל ארץ מצרים כולה, למעט ארץ גושן.
פסוק כז:
הפעם. לפי תרגום יונתן בן עוזיאל נמשכת תיבת "הפעם" למטה והוא משלים. ידעתי, כלומר הפעם ידעתי, כי ה' הצדיק וגו'. גם רשב"ם ורמב"ן נדרשים לתיבה זו והם מפרשים. עתה הפעם אני מודה שחטאתי. אבל ייתכן, שפרעה אמר במכה זו "חטאתי הפעם", מפני שקודם התרחשותה הוזהר שלישית, בבוקר, ליד היאור, והיתה זו אזהרה חריפה מקודמותיה.
פסוק כח:
ורב מהיות. כלומר די.
פסוק כח:
קולות ה'. הפעם הוא מכיר, שיש כאן מכה, שנשלחה מאת ה'.
פסוק כח:
ולא תוספון, כלומר, לא יקרה פעם נוספת מה שתואר למעלה, ח. כח.
פסוק כט:
כצאתי את־העיר, או שביקש לעצמו מקום מגודר להתפלל שם, או שלא רצה להתפלל בתוך העיר, וכפי שמעיר רש"י, "משום שהיתה מלאה גילולים", ואין היציאה מן העיר לשם תפילה מוזכרת במקרים הקודמים שהתפלל משה על הפסקת המכה, מפני שבאלה התפלל על הפסקת המכה למחר91צפרדע - ח, ו; ערוב - שם כה (המ')., ולא היה אפוא הכרח באמירה כזו לפרעה. רק הפעם ביקש פרעה שהמכה תיפסק מיד, ועל כן צריך היה משה לקבוע, שתחילה עליו לצאת את העיר, ורק אחר יתפלל (וראוי לציון הוא שהבמות ובתי־הכנסת היו מחוץ לעיר)92הערה מאוחרת בכתב־היד, בעפרון (המ')..
פסוק כט:
הקלות יחדלון וגו', כלומר המכה תיפסק מיד, כמבוקש.
פסוק כט:
למען תדע, על ידי כך ידע פרעה, שה' הוא אדון הארץ, והוא עושה בה כרצונו.
פסוק ל:
ואתה ועבדיך. משה מוסיף, שאמנם הוא יודע, שעדיין לא נכנעו פרעה ועבדיו לרצונו ית', וכי לא יקיימו את ההבטחה, ואף־על־פי־כן יתפלל, למען ידעו־יכירו את גדולת הבורא, שכן חדלונה הפתאומי של סופת־הרעמים נפלא הוא כמו התהוותה.
פסוק ל:
טרם - עיין במפרשים - רש"י ורשב"ם מזה וראב"ע ורמב"ן מזה.
פסוק לא:
ראב"ע93לפסוק ל (המ'). מצטט את דברי רב סעדיה גאון, הקושר את פסוק לא אל הפסוק הקודם - "אמר משה לפרעה, אני אתפלל להסיר מכת הברד, רק מה שהשחית - השחית. וטעם והפשתה והשעורה נוכתה - זה לא ישוב, ולא אתפלל לרפאם". והוא מנמק פירוש זה בנימוקים משלו. ברם, פשוטו של מקרא אינו משמע כן. פסוקינו נחוצים כדי להבין, מניין היה לו לארבה מה להשחית, ולכאורה היה מקומם בסוף הפרשה, אחר פסוק לה. אלא שהתורה ביקשה לקשור את עיקשותו של פרעה עם דברי ה' בראשית פרק י, משום ששם מוסברת עיקשות זו.
פסוק לא:
השעורה אביב. לשעורה כבר היו שבולים.
פסוק לא:
גבעל, ניצן, פריחה.
פסוק לב:
כסמת, רוב המפרשים מבארים, ממיני החיטה, וכן הוא בתלמוד94פסחים לה ע"א; מנחות ע ע"א (המ')., וראה במילונים. מכל מקום, לפי פסוקים אלה יש לקבוע את מכת הברד לחודש ינואר, כי אז השעורה בשלה95לכאורה זוהי קביעה תמוהה (המ'). והחיטה - עדיין לא.
פסוק לג:
מעם פרעה את העיר. מיד אחר תום השיחה יצא את העיר, והמכה חדלה, כאמור למעלה פסוק כט.
פסוק לג:
ויפרש. אולי הכתוב רוצה לומר, שהקולות והברד פסקו מיד עם פרישת ידיו של משה, כלומר תיכף כאשר התחיל להתפלל, מפני שדווקא בחדלונה המהיר והפתאומי של המכה ניכרת גדולת הבורא.
פסוק לג:
ומטר. למעלה לא סופר על מטר, ומסתבר שבשל האש התמוסס הברד בחלקו והפך לגשם.
פסוק לג:
לא ניתך, באורח מילולי - לא התמוסס.
פסוק לד:
ויכבד. תחילה הכביד את לבו ושכח את הבטחתו, החליט שלא לקיימה. ועל ידי כך - ויחזק לב פרעה, לא נבהל מפני האזהרות־האיומים הבאים, אלא צפה בלב חזק לקראת העונשים הבאים. ואולם כך היה רק לגבי פרעה. לא כן עבדיו אשר באזהרה הבאה96להלן י, ז (המ'). ביקשו לוותר. רק בדבר אחד היו מאוחדים, בכך שלבם היה כבד, כלומר אטום מפני קול המצפון שהזכיר את ההבטחה שניתנה. כאן ניכרו בפעם הראשונה חילוקי דעות בין פרעה ובין עבדיו, ועל כן צריך הכתוב לבאר תופעה זו97מובן מאליו שמבקרי־המקרא ממהרים במקרה כזה לחשוב על שני מקורות שונים. ברם, מה הניע, לדעתם את "העורך" להביא כאן שני תיאורים זהים זה ליד זה?.