א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ ב כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃ ג הִנֵּ֨ה יַד־יְהוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ ד וְהִפְלָ֣ה יְהוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכָּל־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃ ה וַיָּ֥שֶׂם יְהוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהוָ֛ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ ו וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיָּ֕מָת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּקְנֵ֥ה בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא־מֵ֥ת אֶחָֽד׃ ז וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ ח וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חָפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י פַרְעֹֽה׃ ט וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל־הָאָדָ֜ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וַיִּקְח֞וּ אֶת־פִּ֣יחַ הַכִּבְשָׁ֗ן וַיַּֽעַמְדוּ֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיִּזְרֹ֥ק אֹת֛וֹ מֹשֶׁ֖ה הַשָּׁמָ֑יְמָה וַיְהִ֗י שְׁחִין֙ אֲבַעְבֻּעֹ֔ת פֹּרֵ֕חַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃ יא וְלֹֽא־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין כִּֽי־הָיָ֣ה הַשְּׁחִ֔ין בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם וּבְכָל־מִצְרָֽיִם׃ יב וַיְחַזֵּ֤ק יְהוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶֽׁה׃ יג וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ יד כִּ֣י ׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כָּל־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל־לִבְּךָ֔ וּבַעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃ טו כִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אוֹתְךָ֛ וְאֶֽת־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן־הָאָֽרֶץ׃ טז וְאוּלָ֗ם בַּעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּעֲב֖וּר הַרְאֹתְךָ֣ אֶת־כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃ יז עוֹדְךָ֖ מִסְתּוֹלֵ֣ל בְּעַמִּ֑י לְבִלְתִּ֖י שַׁלְּחָֽם׃ יח הִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן־הַיּ֥וֹם הִוָּסְדָ֖ה וְעַד־עָֽתָּה׃ יט וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖ בַּשָּׂדֶ֑ה כָּל־הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה אֲשֶֽׁר־יִמָּצֵ֣א בַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יֵֽאָסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וְיָרַ֧ד עֲלֵהֶ֛ם הַבָּרָ֖ד וָמֵֽתוּ׃ כ הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ אֶל־הַבָּתִּֽים׃ כא וַאֲשֶׁ֥ר לֹא־שָׂ֛ם לִבּ֖וֹ אֶל־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ כב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כָּל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כג וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־הַשָּׁמַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁ אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר יְהוָ֛ה בָּרָ֖ד עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כד וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז הָיְתָ֥ה לְגֽוֹי׃ כה וַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וְאֵ֨ת כָּל־עֵ֤שֶׂב הַשָּׂדֶה֙ הִכָּ֣ה הַבָּרָ֔ד וְאֶת־כָּל־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה שִׁבֵּֽר׃ כו רַ֚ק בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן אֲשֶׁר־שָׁ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֥א הָיָ֖ה בָּרָֽד׃ כז וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהוָה֙ הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים׃ כח הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד׃ כט וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־יְהוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַיהוָ֖ה הָאָֽרֶץ׃ ל וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃ לא וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל׃ לב וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃ לג וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת־הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־יְהוָ֑ה וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד וּמָטָ֖ר לֹא־נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה׃ לד וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּֽי־חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת וַיֹּ֣סֶף לַחֲטֹ֑א וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ ה֥וּא וַעֲבָדָֽיו׃ לה וַֽיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק י:
באדם ובבהמה כו' לא נגזרה גזירה כו' והירא את דבר ה'. קשה למה לא נכתב דבר זה אלא לקמן במכת ברד ותו למה לא היתה בדבר התראה שלח העז כו', כמו לקמן ונראה דשאני אדם מבהמה דבהמה מועדת להיות ניזוק מן האדם דאדם אית ליה מזלא כדאיתא ריש ב"ק אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח ובבהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף מש"ה במכת דבר שלא היתה גזירה אלא על הבהמות לא היה צריך התראה כי תיכף יאמינו לזהרבים, ויניסו בהמתם לבתים ולא היתה צריך התראה כי התראה אינה אלא לאדם משא"כ בברד דהוה על האדם ועל הבהמה יהיה צריך התראה בשביל האדם ואשר לא שם לבו אל דבר ה' היה מוציא בהמתו שהיה להם בטחון על מה שהאדם יש לו מזל ממילא גם הבהמה לא תהיה ניזוק כי חד גזירה הוא, ע"כ אמר ויעזוב את עבדיו פירוש מחמת עבדיו עזב גם מקנהו, והכתוב שאמר הירא את דבר ה' הוא מתרץ הקושיא של רש"י מנין היה להם בהמות מתרץ על זה דאע"ג דגבי דבר כתיב וימת כל מקנה מצרים מ"מ לאו דוקא הוא אלא הירא את דבר ה' הניס כו', פירוש במכת דבר. וזה מדייק בלשון הכתוב שאמר ויעזב בוי"ו היה לו לומר עזב כמו הניס אלא דעל תרתי מילי קאי דהיינו שכבר לא שם אל לבו בדבר ועכשיו שנית ויעזוב כו' ובזה מתורץ מה שקשה גבי שחין שמקשה רש"י מנין דקנו בהמות מישראל משא"כ לענין המכות שהזכיר באמת בהמות של מצרים שהיה להם כבר והכתוב של הירא כו' מורה שלא היה להם אלא מאותן שיראו כבר ולא קנו אח"כ:
פסוק יד:
את כל מגפותי. למדנו מכאן שמכת בכורות כו'. קשה בכורות מאן דכר שמיה כאן בברד, ואי משום דברד ובכורות הם בחלק של באח"ב אכתי מנלן דבכורות חמיר טפי מכל באח"ב, ותו היאך, נפרש ע"ז מ"ש כי עתה שלחתי כו' דבר מאן דכר שמיה. ורבים צווחו בזה קדמאי ובתראי וכתבו בשם ה"ר יעקב מאורליינ"ש להגיה בכורות במלאפו"ם כלומר בכורים הזרעים ששיבר הברד דהיינו כי השעורה אביב וקצת מגיהים במקום בכורות בצורות דהיינו רעב שמגיע מחמת ברד, וכל זה איננו שוה לי והנלע"ד דודאי בכורות כפשוטו הוא והצעת דברים כך הם, דבדבר ששייך בו מיתת אדם ובהמה מצינו בו שחס השי"ת ב"ה על האדם, וכן במכת בכורות היה בו באמת מיתת אדם אלא שחס השי"ת שלא למהר המכה ההיא וחד טעמא לתרווייהו, מה במכת דבר שלא היה בה מיתת אדם הוא מצד שרוצה הקב"ה להרבות הראות כחו ה"ה במכת בכורות שלא הקדימה משום שאח"כ א"א להראות נפלאותיו ע"כ הביא תחילה מכות אחרות, וזהו מבואר בפירוש בפסוקים דה"ק הנני שולח כל מגפותי זו מכת בכורות שיש בה מיתה ושקולה נגד כל המכות אלא שאיני מביאה מיד מטעם שתלמוד מהדבר שראוי להמית אפילו בני אדם ואפ"ה חסתי ולא הבאתי בה מיתת אדם, וז"ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר אלא שהעמדתיך בשביל הראותך את כחי ה"נ בזה לענין שאשלח את כל מגפותי דהיינו מכת בכורות בודאי אלא שאיני מקדימה ג"כ מטעם זה למען הראות מופתי, פירוש זה נראה אמת ומקובל ת"ל דלא כשאר מפרשים זה בכה וזה בכה ולא ראיתי נחת בדבריהם:
פסוק יד:
וא"ל על דברי הלא גם במכת ברד היה מיתת אדם, לק"מ דבברד לא היה בודאי מיתת האדם דאילו מי שהכניס עבדיו לבית לא מת משא"כ בבכורות, וע"כ הראה הקב"ה דבר זה שהוא טעם למה לא הקדים הבכורות דוקא כאן בברד ולא בשחין או ארבה לפי שברד הוא התחלת חלק ג' של המכות שהוא באח"ב, עוד י"ל מדכתיב אצל מכת ברד את כל מגפותי ש"מ שמכת ברד שקולה נגד כל שאר המכות ואעפ"כ לא התרה הקב"ה בפרעה כ"א במכת בכורות כמ"ש והנה לא שמעת עד כה ופירשו חז"ל היא מכת בכורות שפותחת בכה, ע"כ ש"מ שמכת בכורות שקולה נגד כל המכות אפילו נגד מכת ברד דאל"כ הו"ל להתרות במכת ברד ולא במכת בכורות נמצא מתורץ מה שמביא רש"י כאן דמכת בכורות שקולה כו' שהרי הלימוד יוצא ונובע מכאן ממכת ברד (שמעתי):
פסוק לב:
כי אפילות הנה כו' פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו. פירש הרא"ם דהא כתיב ואת כל עשב השדה הכה הברד דמשמע אפילו המאוחרות שהיו רבות אלא ודאי דפלאות היה דבר זה שלא לקו. והקשה ע"ז ממ"ש כי השעורה אביב כו' משמע אילו לא היתה השעורה עומדת בקשיותה היו ניצולין וזה סותר מ"ש את כל עשב השדה הכה הברד ע"כ. ונ"ל דיש לדקדק עוד הלשון שאמר פלאי פלאים כפל לשון על מה זה. ונראה דתרי פלאים הוו, דמה שהוכה כל דבר קשה הוא מצד הטבע אלא דמה שהוכו דברים רכים זה היה נס. ומה שלא הוכו חטה וכוסמת בין הדברים הרכים זהו ג"כ נס במה שנשתנו מחבריהם וה"ק קרא והפשתה והשעורה כו' נוכתה זהו מצד הטבע כי השעורה אביב כו' אלא דמה שהחטה והכסמת לא נכו מן הדברים הרכים האחרים שנוכו זה היה מצד פלאי פלאים. האחד במה שנוכו האחרים, והשני מצד שנשתנו אלי ולא נוכו. והרמב"ן כתב ולא ידעתי למה נכנסו אלו שני הפסוקים במקום הזה טרם השלים דברי משה בתפלתו וסור הברד. ונ"ל דזהו מדברי משה שרמז לו שאל יסמוך על שיש לו קיום עדיין כי לא נתמלאה סאתו, כפירש"י בפסוק ודור רביעי ישובו הנה שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה, וזה נאמר גבי מצרים. ע"כ אמר ידעתי שטרם תיראון מפני ה' מחמת שיש לך עדיין קיום, דע לך שלא נתמלאה סאתך וראייה שהפשתה והשעורה נכתה כי נתמלאה סאתם כי השעורה אביבכו' והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה ולא נתמלאה סאתה עדיין, מש"ה אתה עדיין לא נעשית כלה עד שתתמלא סאתך. וזה דבר נכון מאוד בס"ד: