פסוק ב:מחזיק בם. אוחז בם, כמו (דברים כה יא) והחזיקה במבשיו:
פסוק ג:הנה יד ה' הויה. לשון הוה, כי כן יאמר בלשון נקבה על שעבר היתה ועל העתיד תהיה ועל העומד הויה, כמו עושה, רוצה, רועה:
פסוק ח:מלא חפניכם. ילויני"ש בלעז:
פסוק ח:פיח כבשן. דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן, ובלעז אולבי"ש פיח לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן:
פסוק ח:וזרקו משה. כל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קמצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן. ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים:
פסוק ט:לשחין פרח אבעבעת. כתרגומו לשחין סגי אבעבועין, שעל ידו צומחין בהן בועות:
פסוק ט:שחין. לשון חמימות והרבה יש בלשון משנה (יומא נג ב) שנה שחונה:
פסוק י:באדם ובבהמה. ואם תאמר מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר (פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר (פסוק ג) במקנך אשר בשדה והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים וכן שנויה במכילתא אצל (יד ז) ויקח שש מאות רכב בחור:
פסוק יד:את כל מגפתי. למדנו מכאן שמכת בכורות (י"ג: בכורות) שקולה כנגד כל המכות:
פסוק טו:כי עתה שלחתי את ידי וגו'. כי אלו רציתי כשהיתה ידי במקנך שהכיתים בדבר שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם הבהמות ותכחד מן הארץ, אבל בעבור זאת העמדתיך וגו':
פסוק יז:עודך מסתולל בעמי. כתרגומו כבישת ליה לעמי, והוא מגזרת (ישעיה יא טז) מסלה, דמתרגמינן אורח כבישא, ובלעז קלקיי"ר וכבר פרשתי בסוף ויהי מקץ כל תבה שתחלת יסודה סמ"ך והיא באה לדבר בלשון מתפעל, נותן התי"ו של שמוש באמצע אותיות של עיקר, כגון זו וכגון (קהלת יב ה) ויסתבל החגב, מגזרת סבל, (במדבר טז יג) כי תשתרר עלינו, מגזרת שר ונגיד, (דניאל ז ח) משתכל הוית:
פסוק יח:כעת מחר. כעת הזאת למחר, שרט לו שריטה בכותל למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד:
פסוק יח:הוסדה. שנתיסדה וכל תבה שתחלת יסודה יו"ד כגון יסד, ילד, ידע, יסר, כשהיא מתפעלת תבא הוי"ו במקום היו"ד, כמו הוסדה (הושע ב ה) הולדה (אסתר ב כה) ויודע (בראשית מו כ) ויולד ליוסף, בדברים לא יוסר עבד (משלי כט יט):
פסוק יט:שלח העז. כתרגומו שלח כנוש וכן (ישעיה י לא) ישבי הגבים העיזו, (ירמיה ו א) העזו בני בנימן:
פסוק יט:ולא יאסף הביתה. לשון הכנסה הוא:
פסוק כ:הניס. הבריח לשון (שמות ד ג) וינס משה:
פסוק כב:על השמים. לצד השמים, ומדרש אגדה הגביהו הקדוש ברוך הוא למשה למעלה מן השמים:
פסוק כד:מתלקחת בתוך הברד. נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם:
פסוק כח:ורב. די לו במה שהוריד כבר:
פסוק כט:כצאתי את העיר. מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים:
פסוק ל:טרם תיראון. עדין לא תיראון וכן כל טרם שבמקרא עדין לא הוא, ואינו לשון קודם, כמו (בראשית יט ד) טרם ישכבו, עד לא שכיבו (שם ב ה) טרם יצמח, עד לא צמח, אף זה כן הוא ידעתי כי עדין אינכם יראים ומשתהיה הרוחה תעמדו בקלקולכם:
פסוק לא:והפשתה והשערה נכתה. נשברה לשון (מלכים ב כג כט) פרעה נכה, (ישעיה טז ז) נכאים, וכן (פסוק לב) לא נכו ולא יתכן לפרשו לשון הכאה, שאין נו"ן במקום ה"א לפרש נכתה כמו הכתה, נכו כמו הכו, אלא הנו"ן שרש בתבה והרי הוא מגזרת (איוב לג כא) ושפו עצמותיו:
פסוק לא:כי השערה אביב. כבר בכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו וכן הפשתה גדלה כבר והקשה לעמוד בגבעוליה:
פסוק לא:השערה אביב. עמדה באביה, לשון (שיר השירים ו יא) באבי הנחל:
פסוק לב:כי אפילת הנה. מאחרות, ועדין היו רכות ויכולות לעמוד בפני קשה ואף על פי שנאמר (פסוק כה) ואת כל עשב השדה הכה הברד יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד. ובמדרש רבי תנחומא יש מרבותינו שנחלקו על זאת ודרשו כי אפילות פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו:
פסוק לג:לא נתך. לא הגיע, ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ, ודומה לו (דניאל ט יא) ותתך עלינו האלה והשבועה, דעזרא, ותגיע עלינו ומנחם בן סרוק חברו בחלק (יחזקאל כב כב) כהתוך כסף, לשון יציקת מתכת, ורואה אני את דבריו, כתרגומו ויצק (שמות לח ה) ואתיך, (שם כז) לצקת לאתכא, אף זה לא נתך לארץ לא לארץ: הוצק