פסוק ח:רש"י ד"ה וזרקו משה, ...הרי נסים הרבה, אחד... ואחד וכו'. עיין שמות רבה (יא, ה) שם מונה המדרש שלושה נסים: (א) אדם הזורק חץ כלפי מעלה - אין החץ מתרחק יותר ממאה אמות, והנה משה זרק עפר שאין בו ממש והגיע עד כסא הכבוד. (ב) משה החזיק בידו שני חופנים - שלו ושל אהרן. (ג) בדרך כלל כשאדם מפזר עפר, אין העפר מתפזר אלא בטווח של כארבע אמות, והנה התפזר העפר בכל ארץ מצרים. על המדרש קשה, שאין כל הכרח לראות כאן נסים, שהרי אפשר שמשה זרק כמה וכמה זריקות, וראה עוד "שפתי חכמים" (אות ג). ועל רש"י קצת קשה לשון "הרבה" המוסב על שניים, שכן גם אם אנו רגילים לומר "מיעוט רבים - שניים", הרי אין לשון "הרבה" כאן במקום. ואמנם יש בשמות רבה (שם) נס שלישי כפי שצויין, ורש"י יכול היה להזכירו כדי להצדיק את לשון "הרבה".
פסוק ח:ובאשר לעצם ראיית הנסים שבכאן, הרי זה שייך למגמה הכוללת לראות בכל הנעשה במצרים משום נס - להרבות שבחו ית' ולהגדיל את חובת הכרת הטובה מצד ישראל. (פ' וארא תשמ"ז, תשמ"ט, תשנ"ג, תשנ"ה, תשנ"ט)
פסוק ט:רש"י ד"ה שחין, ...והרבה יש בלשון משנה, שנה שחונה (יומא נג ע"ב). ע"כ. וכאן הגדיל רש"י לעשות וקורא ללשון אחד בשם הרבה. וצ"ע. (פ' וארא תשס"ג, שבת חזנות במלון הייאט, ירושלם) גם במסכת תענית (כד ע"ב) מופיע לשון "שחונה", אך עדיין קשה לשון "הרבה" שברש"י.
פסוק י:רש"י ד"ה באדם ובבהמה, ואם תאמר, מאין היו להם הבהמות וכו'. השאלה מוצדקת, שהרי למעלה (פסוק ו) נאמר "וימת כל מקנה מצרים", וזאת אחר שהמושג מקנה הוגדר היטב קודם לכן (פסוק ג) - סוסים, חמורים, גמלים, בקר וצאן. וצריך לומר ששחין זה לא היה קטלני, שאם לא תאמר כן, לא היה מקנה שייהרג בברד (פסוק יט). והנה רש"י־מכילתא חוזר ושואל מעין זה להלן (יד, ז ד"ה וכל רכב מצרים), וסומך שם על האמור להלן (פסוק כ) "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" וגו'. אבל משום מה לא ראיתי התייחסות לשאלה, מה אכלו בהמות אלה, אחר שהברד הכה "את כל עשב השדה" (פסוק כה), וכנראה שנאלצו להאכיל אותן חיטה, ראה פסוק לב. (פ' וארא תשס"ב)
פסוק י:לפי דברי ראב"ע לפסוק ו, ש"כל מקנה מצרים" הכוונה - רובו, אין מקום לשאלות הנ"ל. (פ' וארא תשס"ב)
פסוק י:וראה מה שכתבתי למעלה (ג, כב) ולהלן (יט, כו). (פ' וארא תשס"ח)
פסוק יד:רש"י ד"ה את כל מגפתי, למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות. ע"כ. וראה אצל ר' אברהם ברלינר על אתר שמשער שיש כאן טעות סופר וצריך לקרוא: מכת ברד, כלומר אחד המדפיסים פתר ראשי תיבות מ"ב = מכת בכורות, והמשיכו להדפיס כך בלא בדיקה, והרי זה ממגרעותיהם של ראשי־תיבות. וראה גם בליקוטים שבסוף ספרו. נגד פתרונו של ר' אברהם ברלינר ז"ל מדברת העובדה שכבר בדפו"ר נאמר במפורש: מכת בכורות. (פ' וארא תשס"ג)
פסוק יד:ורא"ם כתב בשם רבנו תם מאורלינש, שהגירסה היא "מכת בִּכּוּרוֹת" והיא מכת הברד, ונקראת כך על שם שלא הייתה המכה הזאת כי אם בדברים האביביים (המתבשלים בביכור), אבל "החטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה". וראה "גור אריה", "לבושי אורה" ו"באר יצחק". וראה גם ב"דיוקים" לר' פנחס וולף ז"ל. וראה הערה 69 בחומש "תורת חיים". (תשל"ד, תשל"ה, תשנ"ב, תשנ"ו, תשנ"ט) ובספר "הבנת המקרא" כתב ר' וולף היידנהיים על אתר: אבל לא ידענו שום צורך שהכריח את רש"י להשתמש בלשון כזה "מכת בִּכּוּרוֹת" במקום "מכת ברד" ולהכניס אותנו במבוכה. ועוד, שהרי כבר כתב רש"י למעלה (ד, כג) שמכת בכורות היא הקשה שבכולן. ועוד, שהרי הרב רבי יצחק בן רבי יהודה הלוי ז"ל בספרו "פענח רזא" הזכיר עדותו של מהר"ר אברהם ז"ל שראה בפירוש רש"י בכתב ידו והיה כתוב בו "מכאן שמכת מיתת בכורות" וכו', לכן ברור ש"מכת בכורות" כפשוטו. וראה רש"י ז"ל שאי־אפשר לפרש "את כל מגפתי" על מכת ברד, כיון שכתוב בו "אל לבך ובעבדיך ובעמך", והברד לא הכה כי אם הצמחים ובעלי החיים אשר היו בשדה דווקא, ולא בא אל לבו של פרעה כלל ולא בעבדיו, לכן הוכרח רש"י לפרשו על מכת בכורות דווקא, וקראה הכתוב בשם "כל מגפתי", ללמדך שהיא שקולה כנגד כולם. ופירוש לשון הכתוב "בפעם הזאת", היא כמו שתרגם אונקלוס "בזמנא הדא", ורוצה לומר בהזמנה הזאת המזומנת מעכשיו ולהבא, שסוף המעשה יהיה מכת בכורות. ע"כ.
פסוק יד:וראה "שפתי חכמים" (אות ו) שנקט כרא"ם, שכוונת רש"י למכת ברד ולא למכת בכורות. ואמנם למעלה (ד, כג) פירש רש"י שמכת בכורות קשה מכולן, אבל זה רק בעיני פרעה שהיה בכור, אבל בעיני המצרים היתה חמורה מכת ברד שבגינה לא היה להם מה לאכול, ודומה שזה קשה, שהרי בה ניזוקו רק הפשתה והשעורה, ולא החטה והכסמת שהם מאכל אדם, ראה פסוקים לא-לב. (פ' וארא תשנ"ט)
פסוק יח:"למן היום הוסדה". לכאורה ה"א־היידוע מיותרת שהרי התיבה "הוסדה" מיידעת את התיבה "יום". (פ' וארא תשמ"ז) וראה ראב"ע לספר בראשית (ו, יז) שמביא פסוק זה כדוגמא ל"מושך עצמו ואחר עמו", לאמור - קיצר הכתוב ובמקום לכתוב "למן היום - יום הוסדה", כתב "למן היום הוסדה".
פסוק יח:ולא ידעתי למה הה"א השנייה של "הוסדה" אינה דגושה. (פ' וארא תשס"א) ראה דברי רש"ר הירש על אתר.
פסוק יח:רש"י ד"ה הוסדה, ...וכל תיבה שתחילת יסודה יו"ד כגון יסד וכו'. הרי לך פעם נוספת שרש"י מדגים מן המלה שצריך לבאר או להוכיח אותה, ובעיני זה תמוה וכבר ציינתי מקרים אחדים כאלה. (פ' וארא תשמ"ט)
פסוק כב:"...נטה את ידך על השמים... ויט משה את מטהו על השמים". נצטווה להטות היד והטה את המטה. וצריך לבדוק במכות האחרות, שמא ברור שבהטיית היד הכוונה להטיית המטה. (פ' וארא תשס"א) וראה ראב"ע על אתר ומש"כ למעלה (ד, ב).
פסוק כו:"רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל, לא היה ברד". ראה מה שכתבתי למעלה (ג, כב; ח, יח). (פ' וארא תשס"א)
פסוק כו:ומכל מקום, לפשוטו של מקרא, התגוררו שם גם בני ישראל וגם מצרים, ובזכות בני ישראל לא ניזוקו בהמתם של מצרים, וממילא יש כאן תשובה פשוטה לשאלה, מנין עוד היו להם למצרים בהמות. (פ' וארא תשס"ג, שבת חזנות במלון הייאט, ירושלם) וראה מש"כ למעלה (ג, כב; ט, י).
פסוק כז:"חטאתי הפעם". אין פירושו, רק הפעם חטאתי וקודם לא חטאתי, אבל פירושו הוא כדברי ר"ע ספורנו: "הפעם אודה לה' כי חטאתי לו והוא הצדיק" וכו', אף על פי שקשה למצוא לכך רמז בפשוטו של מקרא, אלא שלכאורה אין ביאור אחר. (פ' בא תשמ"ט)
פסוק כט:רש"י ד"ה כצאתי את העיר, מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל וכו'. והוא על פי שמות רבה (יב, ה). ותמהתי למה אין רמז לעניין זה - שלא התפלל בתוך העיר - לא במכת הצפרדעים (ח, ח - "ויצא משה ואהרן מעם פרעה") ולא במכת הערוב (שם, כה - "אנכי יוצא מעמך והעתרתי"), והרי הללו קדמו. שאלתי את ר' בנציון קריגר שי' בשבת בבוקר, ובערבית סיפר לי, כי מצא באחד הספרים, כי דווקא בשעת מכת הברד כשבהמות המצרים - הן אליליהם - מצויות היו בעיר, משה רבנו לא התפלל שם - בגין הבהמות־האלילים, אך לא כן בשעת מכת צפרדע וערוב שאז היתה בהמתם בשדות. (פ' וארא תשנ"ב)
פסוק כט:עתה מצאתי תשובתו של ר' בנציון קריגר שי' ב"שפתי חכמים" (אות כ) בשם "דבק טוב" ושם מובאת תשובה נוספת בשם "נחלת יעקב": במכות צפרדעים וערוב היה למשה זמן להתפלל ("למחר") ולא הוצרך לגלות לפרעה שהוא יוצא מן העיר, אבל כאן נלחץ פרעה ורצה שיופסק הברד מיד, לכן הוצרך משה לאמר לו "כצאתי את העיר". (פ' וארא תש"ס)
פסוק ל:רש"י ד"ה טרם תיראון, עדיין לא תיראון. ע"כ. וראה ראב"ע ורמב"ן, והדברים לא ברורים לי די הצורך. (פ' וארא תשנ"ו) וראה דברי ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י".
פסוק לא:רש"י ד"ה והפשתה והשערה נכתה, ...והרי היא מגיזרת "ושפו עצמותיו" (איוב לג, כא). ע"כ. כמו שמלת "שפו" מנוקדת בשורֻק תחת השי"ן ולא נאמר "והשפו עצמותיו", כך גם כאן כתוב "נֻכּוּ" במקום "הֻנכּוּ". (פ' וארא תשס"א)
פסוק לג:"...ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה". קשה לי שלאורך כל פרשת הברד אין הכתוב מזכיר את המטר כלל ועיקר, וכמעט כך באשר ל"קלת" - ראה פסוקים יח, יט, כב-כו, כח ו־כט - ואילו כאן בא "הקלת" עוד לפני הברד, ומטר במשפט בפני עצמו. שאלתי את שכני ר' יהודה גרינשפן שי' ולא השיב. (פ' וארא תשנ"ו)
פסוק לג:השבת סיפר לי, כי מצא ברשימותיו (היה מורה במשך ל"ו שנה) ששאל כך בשעתו וחיפש ולא מצא, והשיב לעצמו מעין: אפילו המטר לא ניתך ארצה.
פסוק לג:כשחיפשתי אני מצאתי שאלה אחרת (ב"דיוקים") - כיצד פרעה הופך את הדברים: "כי חדל המטר והברד והקלת" (לד), ראה שם, אך דומה שהשאלה טובה מן התשובה. (פ' בא תשנ"ו) וראה דברי מלבי"ם על אתר.
פסוק לג:ועתה לא נראית לי תשובתו של ר' יהודה גרינשפן שי', כי מה החידוש בכך ש"מטר לא ניתך ארצה", והרי אין גשמים במצרים, ראה רש"י למעלה (ז, יז ד"ה ונהפכו לדם). (פ' וארא תשס"א) ורש"ר הירש כתב: עד הנה לא דובר על מטר. אנו משערים אפוא, כי עם שנעצרה פתאום ירידת הברד, היו האידים הנשארים חייבים ליהפך לגשם. אך לא כן היה, כי אם פתאום תם הכל.
פסוק לד:"...ויכבד לבו הוא ועבדיו". דומה שזה המקום היחיד, שבו מדובר בשלילה על עבדי פרעה, וצריך לבדוק. (פ' וארא תשס"ג, שבת חזנות במלון הייאט, ירושלם) וראב"ע על אתר כתב: התברר מה שאמר משה (ט, ל) "ואתה ועבדיך".