פסוק יב:ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ, שלא היה נכנע להם לישראל ולא היה נגבל להם והיו הולכים משדה לשדה לבקש עפר שיגבל עמהם ולא מצאו אלא שהיה מתפרך, וזהו ובכל עבודה בשדה שהיו הולכים משדה לשדה והכל היה בפרך שהיה מתפרך ומתפרד, וזהו ובכל עבודה בשדה והיו צריכים לחזור לגבלו ולדוש ברגליהם עד שהיה נגבל, הך אותו והיה לכנם ושיהיה לו חיות והרגש לקבל עונשו שהיו מכלים אותם והורגים ושורפים מהם כמו שהיה סבה להרוג בישראל כשלא היו עושים סכום הלבנים, ולזה הך את עפר הארץ והיה לכנם בכל ארץ מצרים כמו שהיו הולכים משדה לשדה, ומלבד הכנים שהיו באדם ובבהמה גם כל עפר הארץ היה כנים, שאילו לא היה עפר הארץ כנים לא מופת היות כנים במצרים ולא בישראל, כי יש בני אדם שבשרם מגדל כנים ויש שאינם מגדלים כנים, אבל היות עפר הארץ כנים וארץ גושן אין בה, זה אות ומופת שהיא מכה מאתו ית'. ואפשר שגם בארץ גושן היה כנים. ומוכרח הוא מב' דברים, האחת כמו שאמר והך את עפר הארץ לפי שלא היה נגבל, ועוד לפי שהכנים היו תחת בגדיהם בגופן ולא היו נראים לישראל, וכדי להראותם לישראל היו בארץ גושן בארץ ולא בגופן ולא בבשרם. ומזה פחד יעקב אבינו ע"ה. וכן נראה מהכתובים שבכל המכות אומר על ארץ מצרים, ובכנים אמר כל עפר הארץ היה כנים, ובערוב אמר בכל ארץ מצרים:
פסוק יד:ויעשו כן החרטומים וגו' ולא יכלו ותהי הכנם באדם ובבהמה, כבר אמר ויך את עפר הארץ ותהי הכנם באדם ובבהמה, למה חזר פעם אחרת ואמר ותהי הכנם באדם ובבהמה. רבינו סעדיה ז"ל אמו עכשיו שלא יכלו החרטומים להוציא הכנים נתאמת הדבר שהם כנים באדם ובבהמה, כלומר שמה שהיה באדם ובבהמה הם כנים ממש לא כמו שחשבו שהם אחיזת עינים:
פסוק יד:עוד נאמר שאמר אחר כן ותהי הכנם באדם ובבהמה, הוא נתינת טעם למה שאמר ולא יכלו, למה לא יכלו לפי שהיה הכנם באדם ובבהמה והם בעצמם נתמלאו כנים, ואם היו מוציאים היו אומרים מהכנים שעליהם הוציאו, כמו. שהיה בשחין שאמר ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני פרעה מפני השחין כי היה השחין בחרטומים, ולזה תמצא שאמר ולא יכלו החרטומים להוציא את הכנם, ולא כנים פירוש אמתיים כמו כנים אנחנו, שיתאמת לעם שהם הוציאו זה, לא יכלו, שהיו אומרים מהכנים שבגופן הוציאו:
פסוק יד:ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים. אמרו זה מכת אצבע כלומר קטנה, שהאצבע היא קטנה והיא אבר קטן, כן היתה המכה בריה קטנה, אמר הקב"ה אתם הקטנתם המכה אני אביא עליכם דובים ואריות שהם גדולים. אמרו במדרש י"ד מיני כנים הביא עליהם. קטנה שבהם כביצת תרנגולת, גדולה שבהם כביצת אווז. כל זה כדי להגדיל המכה, והיה י"ד מינים להודיעם שהיא מכת היד, והם הקטינוהו ואמר אצבע, לפי שהיתה ע"י אהרן ובערוב, הנני משליח את הערוב אני בעצמי לא ע"י ב"ו, ואחריה הדבר הנה יד ה' הויה, מכת יד ולא מכת אצבע, כמ"ש. ולזה היתה מכת הערוב אחר מכת הכנים ואחריה מכת הדבר:
פסוק יד:כל עפר הארץ היה כנים. כל עפר שנעשה בו מלאכה חוץ מקרקע בתולה היה כנים, ומזה לא רצה יעקב אבינו להקבר בארץ מצרים, שחפירת הקבר הוא עפר שנעשה בו מלאכה בחפירה. כדי שידעו שע"י ששעבדו בישראל במלאכה לזה לקה העפר שנעשה בו מלאכה וגו', שעפר שנזדעזע נקרא עפר אמנם אם לא נזדעזע ולא נטלטל נקרא קרקע לא עפר. ותמצא ה' פעמים נזכרו כנים בפרשה, לומר שהיא מכת היד שיש בה ה' אצבעות, ועכ"ז אמר אצבע אלהים היא. עוד אמר אצבע אלהים היא, לפי שבאה בלא התראה אמרו לפי שהיא קטנה שהיא מכת אצבע לזה לא הגזים והתרה:
פסוק טז:ויאמר ה' אל משה השכם בבקר הנה יוצא המימה וגו'. במדרש באותה שעה שנכנסו משה ואהרן פעם ראשונה באותה שעה הוצרך פרעה לנקביו ונכנס לבה"כ ונזדמנו לו י"ב עכברים והיו נושכין אותו בכל צד צעק זעקה גדולה עד ששמעו קול צעקתו כל גדולי המלכות ואח"כ חזר וישב על כסא מלכותו ונתחזק לבו, אמר למשה ולאהרן מי אתם ומאין באתם ומי שגרכם אצלי. אמרו לו אלהי העברים שלחנו אליך שלח עמי ויעבדוני, מיד אמר להם לא ידעתי את ה' וגו', ומאותה שעה לא היה עושה צרכיו בבית הכסא מפחדו מן העכברים, ועוד שהיה עושה עצמו אלוה, וכדי שלא יאמרו יש אלוה שעושה צרכיו היה משכים בבקר והיה יוצא לעשות צרכיו המימה במים כדי שלא ידעו שהוא יש לו צורך, לז"א הקב"ה השכם, לך והודיעו שהכל גלוי לפני. הנה יוצא המימה ואמרת אליו, חזר מלת ואמרת אחר הנה יוצא המימה ואמרת, זה תאמר שהוא יוצא כבני אדם ואינו אלוה, וחוזר לפנים ואמרת אליו כה אמר ה' וגו':
פסוק יז:הנני משליח גו' את הערוב וגו'. היתה מכת הערוב ע"י הקב"ה לפי שאלו יש להם גבול ששם דירתם ואין להם רשות לצאת חוץ לתחום אלא במאמרו של הקב"ה, כמו החול שהוא גבול לים שלא יבאו גלי הים ויטבעו העולם כן החיות רעות יש להם גבול, ועוד שלא אמר והשלחתי את חית השדה כמו שאמר בתוכחה של תורת כהנים והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה וגו', לא אמר אלא הערוב, פירש"י כל מיני חיות רעות בערבוביא. כי כל אחד יש לו מקום, האריות יש להם מקום לבדם וכן הדובים וכן הנמרים, לז"א הנני משליח את הערוב אני אעשה שלום ביניהם שיבאו כלם כאחד. ז' פעמים נזכר ערוב בפרשה כנגד ז' מינים, ואמר ובכה ובעבדיך ובעמך ובבתיך, בו התחיל ובביתו השלים. ואמר וגם האדמה אשר הם עליה כלומר לא שיבאו ויטרפו וילכו להם, אלא שיהיו יושבים באדמה כאילו גדלו בה, זהו אשר הם עליה, הם חוזר לערוב. והפליתי כלומר אעשה פלא שכמו שכשהן במקומם יש להם גבול שלא יצאו חוץ ממנו כן אעשה כאן, האדמה שהמצריים עליה הערוב עליה ולא יצאו חוצה, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, כמו שתרגם המתרגם שליט בגו ארעא, פירש"י ז"ל אע"פ ששכינתי בשמים גזרתי מתקיימת בתחתונים, ולזה היתה מכה זו ע"י הקב"ה לפי שנאמר והפליתי, וכן ג"כ היה הדבר ע"י הקב"ה שנאמר הנה יד ה' הויה, ונאמר בה גם כן והפלה ה', ובמכת בכורות גם כן אמר אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל, כי הקב"ה הוא העושה נפלאות שנאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו, ולזה היו אלו הג' מכות על ידי הקב"ה. א"ל אם אין אתה משלח את עמי שהם משולים לחיות שנאמר גור אריה יהודה, יהי דן נחש, בנימן זאב יטרף, הנני משליח בך את הערוב, מדה כנגד מדה, לזה והפליתי את ארץ גושן לבלתי היות שם ערוב, לפי שהן עצמן הן חיות:
פסוק כ:ויעש ה' כן ויבא. היל"ל וישלח כמו שייעד שאמר הנני משליח בך וגו', אלא מלמד שכביכול הוא הביאם והראה להם בית פרעה ובית עבדיו ובכל מצרים, כמו שייעד שאמר וגם את האדמה אשר הם עליה, וגזר אומר עליהם שישחיתו הארץ, ז"ש תשחת לא אמר ותשחת אלא תשחת שהיה גוזר ואומר תשחת:
פסוק כא:ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ. עתה ידעתי ממה שהפלה ארץ גושן שלא היה שם ערוב שהקב"ה אע"פ ששכינתו בשמים הוא שולט בארץ, כי ייעד ואמר למען תדע כי לה' הארץ ואני ה' בקרב הארץ,, נתאמת לי זה, אבל הואיל והוא שולט בכל הארץ ומלא כל הארץ כבודו אם כן זבחו לאלהיכם בארץ. כי בכל מקום שאתם זובחים לה' אתם זובחים ולמה אתם אומרים שלח את עמי ויעבדוני במדבר:
פסוק כב:ויאמר משה לא נכון לעשות כן. אתה חושב שעבודתנו היא בשאר הבהמות כמו סוס ופרד או חמור, אנו עבודתנו היא בבהמה דקה, בבהמה טהורה שהיא תועבה למצרים שהניחו מזל אריה או מזל שור שהוא יותר גדול לעבוד מזל טלה, זו הוא תועבה גדולה למצרים אחר שאתם שולטים על כל העולם לעבוד זה שהוא שפל ביותר, ולפי שהם עשאוהו אלוה ממנו נזבח לה' אלהינו, אם כן לא נכון לעשות כן עתה, אבל עתידין אנו לזבוח אותו לעיניהם ולא יסקלונו שהוא קרבן פסח. ובזה תבין בכל הפסוק שאמר כי תועבת מצרים נזבח לה' יאמר לעיניהם ולא יסקלונו, ולמה חזר פעם אחרת ואמר הן נזבח את תועבת מצרים, אלא לרמוז למה שאמרתי, א"כ מאחר שהוא עומד בממשלתו ולא יסקלונו בתמיה, אבל אחר שיוסר ממשלתו נזבח לעיניהם ולא יסקלונו:
פסוק כב:עוד לא נכון לעשות כן. שאמר משה, אע"פ שאין אנו מאמינים במזל טלה שהוא אחד מע' שרים, עכ"ז אין אנו רוצים לבזותו לפניכם, ועוד שראוי עליכם למסור עצמיכם עליו שנאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו כל עוד שקבלו עליו באלוה, א"כ ב' טענות אחת לישראל שהוא לא נכון לעשות כן כמו שאמר, ואחת למצריים והיא ולא יסקלונו:
פסוק כד:ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם. כונת פרעה היתה לדבר מהתלות בתחבולות ומרמות וערמות. שאמר אשלח אתכם לא אמר אשלח את העם אלא אתכם, כוונתו על משה ואהרן בחשבו שאין משה מבין כוונתו, ואמר לו משה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי רק אל יוסף פרעה התל, אתה חושב שלא הבנתי מצפוני לבך לבלתי שלח את העם, ולא אמרת אשלח את העם אלא אתכם, מהתל אתה בנו, ועכ"ז והעתרתי כדי להביא עליך מכות אחרות, וכן במכת הברד אמר העתירו אל ה' ורב מהיות קולות וברד ואשלחה אתכם, לא אמר את העם. אמר לו משה כצאתי את העיר, ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון, ידעתי כי כל דבריך בהתולים. כן גם כן בהתראת הארבה אמר מי ומי ההולכים, וכן במכת החושך אמר ויקרא פרעה אל משה ולא קרא אל אהרן אלא למשה לבדו, ואמר לכו בלשון רבים כדי שיבין משה שכונתו על כולם, ולבבו לא כן יחשוב. אבל במכת הבכורות שנגעה בבשרו אמר קומו צאו גם אתם גם בני ישראל, אמר בפירוש גם בני ישראל. ולפי שחשב שלא הבין משה מחשבתו אמר מחר לא היום, לפי שלא אמר לכו עבדו אלא אשלח לעתיד, ג"כ אני אומר לך למחר. וכשבא מכת הברד אמר ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד, א"ל משה לא אומר לך למחר אלא כצאתי את העיר לבד, ובערוב נאמר לכו מיד א"ל מחר כדי שפעם אחרת יזהר בדבורו ולא ידבר מהתלות והוא נזהר כמ"ש. מכת הערוב היתה לפי שהרגו הרבה מבני ישראל, כמו שאז"ל על פסוק וימת מלך מצרים שנצטרע והיה הורג ק"נ ילדים מבני ישראל שחרית וק"נ ערבית, ולכך גירה הקב"ה הערוב לפי שהם ערבים שהקב"ה אמר לבני נח מיד כל חיה אדרשנו לכך ער"ב כתיב, חי"ה אדרשנ"ו גימ' ד"ם ישרא"ל ע"ה. ואפשר כי לזה אמר למחר עד שישלימו ערבותם:
פסוק כד:עוד אמר למחר. א"ל משה שכשאמרתי לך בצפרדעים למתי אעתיר לך, אמרת למחר, ג"כ בערוב למחר. ומה שהאריך פרעה עד למחר כתב רבינו בחיי ז"ל ענין נאה, עיין בספרו:
פסוק כד:ועוד אמר משה מחר, לפי שהמכה היתה משמשת ז' ימים כמו שאז"ל בפ' וימלא ז' ימים אחרי הכות ה' את היאור, ולפי שהתל פרעה בדבריו כמו שאמר הוסיף יום, והקב"ה הסכים עמו שנאמר ויעש ה' כדבר משה: