את אשר אתפלל היום וכו'. דאם לא כן לא הוי למכתב "למתי" בלמ"ד, אלא 'מתי אעתיר לך', אלא על כרחך התפילה היה מיד, והכרתת הצפרדעים לא היה מיד. ואין להקשות לפירושו, מי הצריכו לומר כך, ולמה לא אמר 'מתי אעתיר לך', ויהיה משמע דהתפילה וההכרתה יהא בשעה אחת, דאפשר לומר כי זה חדוש גדול יותר בתפילה, והיה צריך להתפלל על שני דברים; האחד שיכרתו, ובזה הזמן יכרתו, דהוא ענין יותר גדול: אמנם היה נראה לי כי חלוק יש בין "למתי" ובין "מתי", כי "למתי" הוא נאמר על הזמן המוגבל, כמו שאמר "למתי אעתיר לך" שהוא נאמר על הזמן המוגבל, אבל "מתי" נאמר על הזמן ואינו מוגבל, כמו "מתי אבא ואראה פני אלקים" (תהלים מב, ג), שפירושו מתי יהיה זה, ואין כאן זמן מוגבל. דמיון זה אדם, יאמר 'מתי יהיה נגמר בנין הבית', ולא יאמר 'למתי יהיה הבית נבנה', כי אין לזה זמן מוגבל שיהיה הבית נגמר דוקא בזמן זה. והאדם יאמר 'לאיזה זמן יהיה דבר זה' דבר שהוא תולה בזמן, שיאמר 'למתי תבא אלי', כלומר לאיזה יום, והוא ישיב ליום זה אבא אליך, ולא יאמר 'מתי תבא אלי', כיון שיש לו זמן מוגבל, ואין זמנו כל שעה. ולפי זה אין צריך לפרש כמו שפירש רש"י: ומה שלא השיב פרעה מיד תסיר הצפרדעים, כי יודע היה פרעה כי יום שבאה המכה - באותו היום אין להסיר אותה, כי אותו היום הוכה. ואין להקשות דהא הערוב והברד היה הסרתם מיד, לא דמי הכרתת הצפרדעים - להפסקת הברד ולהסרת הערוב, שדרך הערוב להיות הולך ובא, וכן דרך הברד להפסיק, אבל הכרתת הצפרדעים להמית אותם (פסוק ט), כיון שהוכה אותו יום, לא באה הצלה באותו יום, לאפוקי הסרת הערוב, וכן הברד, דגם בעת המכה דרך הערוב שהולך ובא, וכן הברד - כל ברד וברד ענין חדש הוא כדלעיל, ויכול להפסיק מיד, ולא נוכל לומר כי כבר הוכה אותו היום: וקשיא מכאן לרז"ל (שמו"ר ט, יב) שאמרו כל מכה משמשת רביעית החדש (רש"י לעיל ז, כה), והלא מכת הצפרדעים על ידי תפלתו של משה הוסרו, מיהא זה יש לתרץ אף על גב שנכרתו היתה המכה משמשת שבעת ימים, כדכתיב בקרא (פסוק י) "ותבאש הארץ", וזאת המכה היתה שבעה ימים. אמנם מן הערוב שגם היה משה מתפלל עליו (פסוקים כו, כז), וכן הברד (להלן ט, לג) קשיא, אבל החשך שהיה ו' ימים (רש"י להלן י, כב) יש לתרץ כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר יד, ג) כי נשאר יום א' על הים והיה הענן והחשך למצרים, אך קשיא הערוב והברד דהוסר על ידי תפלתו של משה רבינו ע"ה איך היה משמש ז' ימים, ויש לתרץ דכיון שראה פרעה שכל מכה היתה נמשכת רביעית החודש, כל רביעית החודש היה ירא מן המכה שמא תחזור, ובזה היתה משמשת רביעית החודש, ולא התרה בו מכה אחרת עד אחר רביעית החודש, ואז התחיל להתרות על מכה אחרת, שלא היתה משמשת עוד:מפני שכל לשון עתר הרבות פלל. מפני שלשון 'עתר' הוא לשון הרבות, ולשון הרבה בא בלשון הפעיל, שרצה לומר שהרבה את אחר, שהרי כל הפעיל פעל יוצא, והכי נמי היא פעל יוצא, שהרבה תפילה. ולקמן דכתיב (פסוק כו) "ויעתר" לשון קל, פירש רש"י שרוצה לומר וירבה בתפילה, וזה אינו פועל יוצא רק נתאמץ בכונה יתירה, והיה מתאמץ בתפילה, וזהו וירבה בתפילה (כ"ה ברא"ם):ויצעק מיד שיכרתו למחר. דאם לא כן הרי פרעה אמר לו שיצעק מיד שיכרתו למחר (פסוק ז), וצריך לומר שכך התפלל גם כן, שאם היה מתפלל סתם היו נכרתים מיד, וזה לא אמר פרעה:לשון פעול. פירוש מקור, מדלא כתיב 'ויכבד את לבו', אלא הוא מקור כמו "והכות את מואב" (מ"ב ג, כד), שלכך בא בלשון מקור לפי שפירושו היה הולך ומכה, ואילו כתיב 'ויכה את מואב' היה משמע מכה אחת, וכך אילו כתב 'ויכבד את לבו' היה משמע הכבדה אחת, אבל "והכבד את לבו" היה מכביד והולך. וכן "ושאול לו באלקים" (ש"א כב, יג) פירוש היה מתעסק בשאלה והולך, ולפיכך כתיב "ושאול לו באלהים", ולא כתיב 'וישאל', וכן כולם:לבראותם ממקום אחר. שאין לפרש כמשמעו שהיו רוצים להסיר הכנים, שלא מצאנו בכל המכות שהיו מבקשים להסיר המכה רק לעשות כמוה, ולפיכך פירושו לבראותם ממקום אחר. ומה שהוסיף 'ממקום אחר', שאם לא כן לא היה נראה שהם עשו זה, שהרי כבר היה שם כינים:שאין השד שולט על בריה פחות משעורה. מפני שהוא שיעור לטומאות מת עצם כשעורה (אהלות פ"ב מ"ג), והשדים הם כחות הטומאה, ואין שולטים בבריאה שאין טומאה עליו. ועוד כיון שהוא יותר קטן מכשעורה, בעבור שאין בו שעור אין שדים שולטים עליו, והדבר ידוע וטעם מופלא הוא, כי דבר שהוא כשעורה יש בו ממש בעצמו והשד שולט עליו, אבל דבר שהוא יותר קטן מכשעורה הוא בטל אצל כלל העולם, ואין השד שולט על כלל העולם. וזהו בעצמו טעם שאין פחות מכשעורה מקבל טומאה, לפי שבשביל קטנותו בטל מצד עצמו אצל כלל העולם, ואין טומאה בכלל העולם. ומפני זה נקרא "שעורה" מלשון שעור, שדבר זה נקרא שעור, ופחות מזה לא נקרא שעור, ומכיון דלא נקרא שעור - בטל הוא אצל כלל העולם:ולא ישמע אליכם פרעה. אף על גב דכבר פירש זה למעלה (פסוק יא), כדי שלא תטעה כאן לפרש שפירוש "כאשר דבר ה'" על "ויחזק לב פרעה", וזה דבר ה' "ואני אקשה לב פרעה" (ר' פסוק ג), וזה לא יתכן לומר, שהרי כתיב "ואני אקשה", אבל "ויחזק" (פסוקנו) משמע מעצמו:משליח מגרה. דלא יתכן לפרש כמשמעו, דאם כן הוי למכתב 'משליח לך', מאי "בך", אלא הוא לשון מגרה. ועוד דלא נמצא שלוח אלא בבעלי דיעה שנשלחים, אבל בבעלי חיים - שאין בהם דעת - לא יתכן לשון שלוח:ויש טעם בדבר. אבל על דם ועל צפרדע לא קשיא למה הביאם עליהם, משום דבהוה הביא עליהם המכות, לפי שהמים קרוב למצרים ועמהם תמיד, וכן הצפרדעים שביאור (לעיל ז, כח), כי היאור הוא אצלם, וכן עפר הארץ, אבל להביא עליהם חיות רעות, שהם בלתי שכיחים ורגילים, שאינם דרים עם בני אדם, ועכשיו קשיא למה הביא ערוב, ולפיכך הוצרך לומר ש'יש טעם וכו'':מן לא נפלאת ממך וכו'. אף על גב שאינם שוים, דהא "והפליתי" מנחי למ"ד הפעל ה"א, ואילו "נפלאת" (דברים ל, יא) הוא מנחי למ"ד א', כבר נתבאר לך למעלה במלת "ואהרן אחיך יהיה נביאך" (ז, א, אות א) כי אין הפרש ביניהם, כי אף על גב שישתנו באות הנחה, שזה אל"ף וזה ה"א, אחר שבעיקר השורש שוים - פירוש אחד להם:אף על פי ששכינתי בשמים וכו'. דאם לא כן למה כתב "בקרב הארץ":מתחבלת ארעא. כלומר שאינו עתיד, דהא "ויעש" כתיב דהוא הוה:במקומכם. פירוש שאין "בארץ" בא לומר זבחו בארץ מצרים, ותרחיקו ללכת ג' ימים כמו שאמרתם (לעיל ה, ג), דמאי שנא המקום ההוא מן המקום שהם דרים עליו, בשלמא מה שאומרים "נלכה דרך שלשת ימים במדבר" (שם) יש לומר דלא היו רוצים לזבוח רק במקום מדבר, אבל לזבוח בארץ - מאי הפרש יש בין המקום ההוא ובין המקום הדרים בו - דהיינו ארץ גושן (פסוק יח), ולפיכך פירש "בארץ" רוצה לומר 'במקומכם', ומה שאמר "בארץ" רוצה לומר שלא ילכו:ולא מתו. אבל גבי "וסר" דלעיל (פסוק כה) לא הקשה, מפני שיש לפרשו "וסר הערוב" על ידי שיהיו מתים יהיו סרים לבסוף ולא יהיו נמצאים, ומשה בא להגיד שתוסר ממנו המכה, שזה היה כונת פרעה. אבל כאן דכתיב "ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב", אין לפרש שהיה סר על ידי מיתה, דכאן כיון דבא הכתוב לומר שהקב"ה היה עושה דברי משה - הוי למכתב המעשה שעשה, דהיינו המיתה שהיה ממית אותם, לא "ויסר" שהוא נמשך מן המיתה, אבל מדכתיב "ויסר" שמע מינה דלא היה ממית אותם רק הלכו להם, וזהו שהיה עושה הקב"ה:
