ותעל וכו׳ צפרדע אחת וכו׳ מייתי רבינו הדרשה תחלה משום דלפי הפשט יקשה דל״ד לכנים דהתם כנס נופל שפיר על השירוץ אבל צפרדע הוא שם יחידה ואע״ג דמצי׳ למימר שהוא ע״ש המין כמו ויהי לי שור וכדחזי׳ נמי בארבה מ״מ הכא המקרא או׳ דרשני דמ״ש דהכ׳ כתיב ותעל הצפרדע ובקרא דבת׳ הכי בחרטומי׳ כתב ויעלו את הצפרדעים ולפי המד׳ ניחא שהשדים אין יכולים לברוא בריה חדשה וכדעת רבנן לקמן במכת הכנים דאמרי האלהים אפילו כגמלא לא מצו מיברו אלא האי מכניף להו והאי לא מכניף וא״כ ה״נ הם לא יכלו אלא לאסוף ולכנוס הצפרדעים מעלמא מן ההפקר ולהעלותן במצרים ולכך כתיב ויעלו את הצפרדעים וכו׳ משא״כ הכא דכתיב ותעל הצפרדע דמוכח משינוי זה דצפרדע א׳ היתה והיא מתזת וכו׳ וזהו הנס שלא יכלו לעשות החרטומים ומ״מ הואיל וס״ס גם הם העלו צפרדעים לא הוכרחו לו׳ אצבע אלהים היא משא״כ גבי כנים שלא יכלו לפעול כלל לכך על כרחם הודו:
פסוק ה:
למתי וכו׳ למתי תרצה וכו׳ איברא דאיכא למידק בין על שאלת מ״ד ובין על תשובת פרעה על שאלת משה דמאי שייך לשאול למתי ירצה פשיטא דמסתמא יאמר יפה שעה א׳ קודם כי מי זה הפתי שלא יתאוה להסיר מעליו המכה מיד. ויותר ק׳ על פרעה שאמר למחר פי כסיל מחתה לו ולמה לא רצה מיד. וראיתי בש״ר וז״ל ויאמר למחר מכאן אתה למד שאותו היום היה לו להשלים ז׳ ימים לכך א״ל משה למתי אעתיר לך ולא אותו יום עכ״ל. והרב יפ״ת פי׳ כי לכן הוצרך לו׳ למחר כי אז ימלאו לה שבעת ימים וביום שעומד בו א״א כי לעולם לא היתה פוחתת מז׳ ימים ע״ש. ולע״ד אין זה פשט המאמר דלפי הנר׳ מ״ש בתחלה שאותו יום הי״ל להשלים וכו׳ ומ״ש אח״כ ולא אותו יום הכל על יום א׳ מיירי ולפי׳ הרב מ״ש תחלה שאותו היום וכו׳ מיירי ביום שלאחריו ומ״ש אחר כך ולא אותו היום וכו׳ מיירי על היום שעומד בו לכך נלע״ד בהרמנותיה דמר לפ׳ איפכא שאותו יום שהיה עומד בו יום שנתן פרעה את לבו לקרוא למשה ולומר לו שיתפלל באותו היום היה לו להשלים ז׳ ימים ולסור הצפרדעים לכך כשקרא אותו פרעה וא״ל שיתפלל א״ל משה התפאר עלי וכולי לפי שהמכה הראשונה של דם עברה ביום ז׳ ועתה אם יראה פרעה שגם זו עוברת ביום ז׳ לא יאמר שזה מחמת תפלתו של משה אלא שמערכת המזל כך גוזר שתתמיד המכה ז׳ ימים בלבד ולכך א״ל התפאר עלי למתי תרצה כדי שתדע בלי ספק שהפלתי עשתה זאת ולהך טעמא גופה א״ל פרעה למחר ולא אותו היום שנתרצה לסבול עוד היום המכה כדי לנסותו וכך היה שאותה המכה לא עברה עד יום הח׳. ובזה מובן ל׳ המאמר יפה ובטלו הקושיות דלעיל. וע״פ דרכנו נרויח עוד ליישב טעמא מאי אמר משה למתי אעתיר דר״ל את אשר אעתיר היום למתי אקבע זמן וכולי וכן עשה ויצעק מיד כדי שיכרתו למחר כדפי״רשי ולמה הוצרך לזה הואיל דהוה מצי להמתין להתפלל בזמן שיקבע פרעה שיכרתו ולפי האמור ניחא דכיון דההוא יומא יום שבעה היה נמצא שאם לא יתפלל כלל ממילא תעבור המכה בו ביום שכך היתה כל מכה משמשת שבעת ימים ולכך היה צריך להתפלל היום שלא יכרתו היום אלא בזמן שיקבע פרעה:
פסוק יא:
כאשר דיבר והיכן וכולי ק׳ אמאי לא פיר״שי מידי לעיל במופת המטה ובמכת דם דבהו נמי כתיב הכי אלא דמובן ממילא היכן דבר וא״כ ה״נ לא היה צריך לפ׳ מידי ונר׳ דאיכא למידק מאי האי דקאמר קב״ה לעיל ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי וכו׳ והא כבר א״ל בפ׳ שמות ואני ידעתי כי לא יתן אתכם וכו׳ ומאי האי דהדר ואמר להו הכא אלא נר׳ משום דבזימנא קמא קא״ל ואני ידעתי כי לא יתן וכו׳ ולא ביד חזק׳ ופירושו כדפי״רשי התם כל עוד שאיני מודיעו ידי החזקה דמשמע הא כשהודיעו יתן ויתן משו׳ הכי בא להוסיף אידך קרא דקאמר והרביתי את אותותי ואת מופתי וכו׳ ולא ישמע אליכם פרעה דר״ל אעפ״י שחרבתי וכו׳ אפ״ה לא ישמע וכו׳ ומעתה בשלמא לעיל במופת המטה ובדם הא דכתיב כאשר דבר ה׳ היינו מקרא דואני ידעתי וכו׳ דאכתי לא ראה פרעה שום מופת חותך המכריח להאמין לפי ששתיהן עשו כמו כן חרטומיו אבל הכא היינו דק״ל לרש״י בגופיה דקר׳ וירא פרע׳ וכו׳ ולא שמע אליהם וק׳ דאדרבא בשביל שראה הרווחה וראה שהועילה תפלתו של משה ש״מ דלאו מקרה הוא או כישוף אלא מופת ברור כי יד ה׳ עשתה זאת וה״נ במכת כנים דכתיב בחרטומים ולא יכלו א״כ ע״כ אצבע אלהים ואמאי ויחזק לב וכו׳ כאשר דבר והילכך בהנך תרתי הק׳ רש״י והיכן דבר דמקרא דואני ידעתי ליכא למימר דהכא כבר הודיעו ידו החזקה לכך הוצרך רבינו לפ׳ ולא ישמע אליכם וכדלעיל אך ק׳ דב״שר אמרו כאן כאשר דבר והיכן דבר ואני ידעתי וכולי ואפ׳ דנקט ההוא קרא דמניה מוכח דקרא תניין מייתר ודמדריש כדלעיל:
פסוק יד:
ולא יכלו שאין השר וכו׳ אע״ג דאותם הכנים שהוציא משה אמרו באגדה שהיו גדולים שהקטן שבהם כביצת תרנגולת כדאי׳ בילקוט מ״מ מאותם המינים פשיטא דלא מצו לא מיבעיא לדעת רבנן דסברי שאין להם כח לברוא שום בריה אלא האי מכניף להו והאי לא מכניף א״כ בודאי דלא מצו מכנים אלא מאותן הנמצאים בעולם ובכ״הג אינם נמצאים כלל אלא אפי׳ לדעת ר״א דסבר שאין השר יכול לברוא בריה פחותה מכשעורה (וכותיה מפר׳ רש״י לפי גי׳ הספ׳ דגריס לעיל בסמוך לבראותם ממקום אחר) אפ״ה אין ספק דלא מצו לברוא אלא בריה כפי הטבע אבל בריה חוץ מן הטבע אין בכח ידם וטעם שיעור זה של שעורה לא מצאתי מפורש שום דבר ונלע״ד לו׳ לפי שאות׳ החרטומים שפועלים ע״י שמות הטומאה ע״י שדים עושים פעולת׳ ע״י עצמות של מתים וכדפי״רשי בפ׳ מקץ הנחרים בטימי וידוע דהטומא׳ פחותה שיש בעצמות המת הוא עצם כשעורה דבציר מהכי טהור וא״כ ודאי שפעולתם בטומא׳ צריכה להיות ע״י שיעור הראוי לטומא׳ והיינו לפחות כשעור׳ והילכך לא מצו להמציא אלא ה״נ שיעור טומא׳ דהיינו כשעורה ושוב מצאתי קצת מדברי בדבק טוב:
פסוק יז:
את הערוב וכו׳ חיות רעות וכו׳ זו דעת ר״י בש״ר אבל ר׳ נחמיא אמר מיני צרעין ויתושין ומסיים המ׳ ונראין דברי ר״י לפי שבצפרדעים כתיב בהן וימותו לפי שלא היה הנא׳ בעורותיהן אבל ערוב שהיה הנאה בעורותיהן לפי׳ לא נשאר בהן עד א׳ שאילו היו צרעין ויתושין וכו׳ ע״כ ולכך נקט רש״י אליביה ומעתה ק׳ ליה בטעם המכ׳ שאינ׳ דומה למכות הראשונות דבהנהו לא היה נטילת נשמה שהרי במכת דם לא שייכא מיתה שהיה אפ׳ להם לשתות ולא למות בצמא שכשקונים מישראל היו שותי׳ מים כמ״ש רז״ל ומכת הצפרדעים נמי אינה מכת מות רק צערא דגופא דא״עג דנכנסים בגופם דרך נקביהם והיו מקרקרין לא היו הורגים אותם אלא שהיו מסרסין אותם וכמ״ש בש״ר ושם אמרו דקולן של צפרדעים שהיו בתוך גופם היה ק׳ להם יותר ממכתם שהיו מצערים אותם מאד וגם מכת הכנים צערא דגופא לחוד היא וזו היתה כוונת הש״ית שלא להרגם אלא לצערם למען יכירו את גבורתו ית״ש ולמען רבות מופתיו א״כ מכה זו שהביא עליהם ערוב בשלמא לדעת ר״נ שאינם אלא צרעין ויתושין ה״נ אינו אלא צערא דגופא אבל לסברת ר״י דקרא דייקא כוותיה וכדלעיל ק׳ למה הביא עליהם חיות רעות אריות ונחשים הממיתין והלא לא היתה רצונו ית׳ להרגם ולכך הוצרך רבינו לסיים בהא ויש טעם בדברי אגדה בכל מכה ומכה וכו׳ זה נלע״ד יותר מכל מה שכתבו המפרשים ז״ל אמאי נטר רש״י לכתוב זה בכאן עיין בש״ח: