מסירות הנפש של ישראל בזביחת הפסח
הקדמה
נאמר בפרקנו:
ויקרא פרעה אל משה ולאהרן, ויאמר: לכו זבחו לאלקיכם בארץ.
ויאמר משה: לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצרים נזבח לד' אלקינו. הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו
(ח, כא-כב)
הסביר רש"י:
תועבת מצרים - יראת מצרים, כמו: 'ולמלכם תועבת בני עמון' (מלכים ב כג, יג), ואצל ישראל קורא אותה תועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר: תועבת מצרים - דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים. ולא יסקלנו - בתמיהה.
לפי זה עולה שבלקיחת השה, שהיה אלילם של מצרים, ובזביחתו לשם קרבן פסח, היתה מסירות נפש, כמו שנאמר במדרש (שמות רבה טז, ג).
א. הסבר ה"משכיל לדוד" למצות המילה
ה"משכיל לדוד" (יב, ו) הסביר בצורה דומה מדוע נצטוו בני ישראל ערב צאתם ממצרים במצות המילה: "הקב"ה רצה לזכות את ישראל במצות מילה... שיש בה צערא דגופא, כדי שיזכו בה לגאולה". כוונתו היא שבמצוה המילה, בשונה ממצוות אחרות, האדם חובל בגופו וגורם לעצמו צער, ורצה הקב"ה שבני ישראל יעשו מצוה שדורשת מסירות נפש מצידם, כדי שיהיו ראויים להיגאל. דבריו דומים למה שלמדנו על מצות הקרבת קרבן הפסח, שהיתה בה מסירות נפש של ישראל.
ב. הסבר ה"נחמד למראה" למצוות הפסח והמילה
ה"נחמד למראה" על המדרש (בראשית רבה מו, ב) קישר בין מסירות הנפש שבמצות הקרבת קרבן הפסח ובין מסירות הנפש שבמצות המילה, וכתב:
בהיותם במצרים היו גוי מקרב גוי, מה הללו עובדי עבודת כוכבים וכו', מידת הדין היתה מעכבת בגאולתן (עיין בבמדבר רבה יג, כ). ולהורות שלא עבדוה אלא מתוך אונס וטירוף הדעת (עיין בילקוט שמעוני סוף רמז רלד), ושליבם נכון עימו, ציווה להם הקב"ה למול את עצמם סמוך לנסיעתם משם, וגם כן ציווה להם לעשות קרבן פסח.
והיה מקום לישראל לסרב בשניהם שלא לעשותם. אם על הפסח, שהיה יראתן של מצרים, ובשחיטתו היו נכנסין בסכנה גדולה, כמו שאמר משה: 'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יִסְקְלֻנו' (שמות ח, כב).
ולפי שאילו לא ציווה ד' להם על המילה היתה יכולה מידת הדין לומר כי מה שלא סירבו הוא כי בטחו על גבורתם להינצל מסכנה זו, לכן ציווה ד' שימולו קודם, ואז היה פתחון פה להם שלא לעשותו, כי אז יהיו בסכנה גדולה ורבה מפני חולשת המילה, כענין אנשי שכם שהרגום שמעון ולוי בשביל שהיו חלשים מן המילה.
וישראל לא סירבו בדבר, ומסרו עצמם על קידוש השם, ולא היה פתחון פה למידת הדין לקטרג וגאלם מיד.
דהיינו לא רק שהיתה מסירות נפש במצות שחיטת הפסח לבדה ובמצות המילה לבדה, אלא שהמילה הגדילה את מסירות הנפש שבשחיטת הפסח, שאם היו המצרים מנסים לפגוע בבני ישראל על ששחטו את אלהיהם, היה קשה לבני ישראל להתגונן ולעמוד כנגדם, כיון שהיו חלשים מהמילה.
יהי רצון שנקיים תמיד את כל המצוות מתוך ביטחון מלא בד', ונזכה לגאולה השלמה בקרוב.
[ועיין בהרחבה במאמר "ברית המילה - הכנה ליציאת מצרים" בספרי "הדר התורה" שמות בפרשת בא]