א וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת־יָדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ב וַיֵּ֤ט אַהֲרֹן֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל מֵימֵ֣י מִצְרָ֑יִם וַתַּ֙עַל֙ הַצְּפַרְדֵּ֔עַ וַתְּכַ֖ס אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ג וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֥ן הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיַּעֲל֥וּ אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ד וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֗ן וַיֹּ֙אמֶר֙ הַעְתִּ֣ירוּ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵר֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִמֶּ֖נִּי וּמֵֽעַמִּ֑י וַאֲשַׁלְּחָה֙ אֶת־הָעָ֔ם וְיִזְבְּח֖וּ לַיהוָֽה׃ ה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה לְפַרְעֹה֮ הִתְפָּאֵ֣ר עָלַי֒ לְמָתַ֣י ׀ אַעְתִּ֣יר לְךָ֗ וְלַעֲבָדֶ֙יךָ֙ וּֽלְעַמְּךָ֔ לְהַכְרִית֙ הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים מִמְּךָ֖ וּמִבָּתֶּ֑יךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה׃ ו וַיֹּ֖אמֶר לְמָחָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּדְבָ֣רְךָ֔ לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּי־אֵ֖ין כַּיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ ז וְסָר֣וּ הַֽצְפַרְדְּעִ֗ים מִמְּךָ֙ וּמִבָּ֣תֶּ֔יךָ וּמֵעֲבָדֶ֖יךָ וּמֵעַמֶּ֑ךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה׃ ח וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה עַל־דְּבַ֥ר הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לְפַרְעֹֽה׃ ט וַיַּ֥עַשׂ יְהוָ֖ה כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיָּמֻ֙תוּ֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִן־הַבָּתִּ֥ים מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת וּמִן־הַשָּׂדֹֽת׃ י וַיִּצְבְּר֥וּ אֹתָ֖ם חֳמָרִ֣ם חֳמָרִ֑ם וַתִּבְאַ֖שׁ הָאָֽרֶץ׃ יא וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּ֤י הָֽיְתָה֙ הָֽרְוָחָ֔ה וְהַכְבֵּד֙ אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ יב וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן נְטֵ֣ה אֶֽת־מַטְּךָ֔ וְהַ֖ךְ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְהָיָ֥ה לְכִנִּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יג וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֗ן וַיֵּט֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־יָד֤וֹ בְמַטֵּ֙הוּ֙ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה כָּל־עֲפַ֥ר הָאָ֛רֶץ הָיָ֥ה כִנִּ֖ים בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן הַחַרְטֻמִּ֧ים בְּלָטֵיהֶ֛ם לְהוֹצִ֥יא אֶת־הַכִּנִּ֖ים וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃ טו וַיֹּאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּים֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ טז וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הַשְׁכֵּ֤ם בַּבֹּ֙קֶר֙ וְהִתְיַצֵּב֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה הִנֵּ֖ה יוֹצֵ֣א הַמָּ֑יְמָה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ יז כִּ֣י אִם־אֵינְךָ֮ מְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּי֒ הִנְנִי֩ מַשְׁלִ֨יחַ בְּךָ֜ וּבַעֲבָדֶ֧יךָ וּֽבְעַמְּךָ֛ וּבְבָתֶּ֖יךָ אֶת־הֶעָרֹ֑ב וּמָ֨לְא֜וּ בָּתֵּ֤י מִצְרַ֙יִם֙ אֶת־הֶ֣עָרֹ֔ב וְגַ֥ם הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁר־הֵ֥ם עָלֶֽיהָ׃ יח וְהִפְלֵיתִי֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא אֶת־אֶ֣רֶץ גֹּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֤ר עַמִּי֙ עֹמֵ֣ד עָלֶ֔יהָ לְבִלְתִּ֥י הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם עָרֹ֑ב לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ יט וְשַׂמְתִּ֣י פְדֻ֔ת בֵּ֥ין עַמִּ֖י וּבֵ֣ין עַמֶּ֑ךָ לְמָחָ֥ר יִהְיֶ֖ה הָאֹ֥ת הַזֶּֽה׃ כ וַיַּ֤עַשׂ יְהוָה֙ כֵּ֔ן וַיָּבֹא֙ עָרֹ֣ב כָּבֵ֔ד בֵּ֥יתָה פַרְעֹ֖ה וּבֵ֣ית עֲבָדָ֑יו וּבְכָל־אֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם תִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵ֥י הֶעָרֹֽב׃ כא וַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ׃ כב וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ׃ כג דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֙חְנוּ֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ כַּאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ׃ כד וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙ וּזְבַחְתֶּ֞ם לַיהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר רַ֛ק הַרְחֵ֥ק לֹא־תַרְחִ֖יקוּ לָלֶ֑כֶת הַעְתִּ֖ירוּ בַּעֲדִֽי׃ כה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י יוֹצֵ֤א מֵֽעִמָּךְ֙ וְהַעְתַּרְתִּ֣י אֶל־יְהוָ֔ה וְסָ֣ר הֶעָרֹ֗ב מִפַּרְעֹ֛ה מֵעֲבָדָ֥יו וּמֵעַמּ֖וֹ מָחָ֑ר רַ֗ק אַל־יֹסֵ֤ף פַּרְעֹה֙ הָתֵ֔ל לְבִלְתִּי֙ שַׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם לִזְבֹּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ כו וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֖ה מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃ כז וַיַּ֤עַשׂ יְהוָה֙ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֔ה וַיָּ֙סַר֙ הֶעָרֹ֔ב מִפַּרְעֹ֖ה מֵעֲבָדָ֣יו וּמֵעַמּ֑וֹ לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר אֶחָֽד׃ כח וַיַּכְבֵּ֤ד פַּרְעֹה֙ אֶת־לִבּ֔וֹ גַּ֖ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן נטה את ידך על הנהרת, על היארים ועל האגמים". ראה דברי רש"י למעלה (ז, יט) שיש כאן עניין של הכרת טובה מצד משה. (פ' וארא תשס"ח)
פסוק ב:
"הצפרדע". רק כאן באה צד"י דגושה אחר ה"א־היידוע, ואילו תשע פעמים שבהן בא השם צפרדע בידוע בלשון רבים, הצד"י רפה, ולא ידעתי למה. (פ' וארא תשנ"א)
פסוק ב:
ואולי הדגש שבכאן הוא הרמז לדרשה שרש"י מביאה - צפרדע אחת היתה וכו'. (פ' וארא תשנ"ז) וכן כתב ר' דוד אריה קליין בספרו "דיוקי רש"י" על אתר.
פסוק ב:
דומה שלעתים קרובות אין דגש אחר ה"א־היידוע כאשר האות הראשונה היא שוואית ועדיין לא שאלתי ידען. (פ' וארא תשס"א) וראה ספר ה"מכלול" לרד"ק (עמ' מא), שכתב לענין ה"א־היידוע: ופעמים כשתחלת התיבה שו"א תהיה רפה. ע"כ. ומלשונו שם משמע שאכן אין כלל בדבר אלא מסורה.
פסוק ב:
שאלה אחרת היא, מדוע רש"י מתעלם מדבריהם של רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה במסכת סנהדרין (סז ע"ב): צפרדע אחת היתה ומלאה כל הארץ, או: צפרדע... ושרקה להם והם באו. ע"כ. והרי בנס כפי שמתארו הדרשן במדרש שרש"י מביאו, מופיעים המצרים כטיפשים, אשר לא הפסיקו להרבות צפרדעים למרות שראו את תוצאות מכותיהם. (פ' וארא תשס"ה, במלון קראון פלאזה, ירושלים) על טפשות זו כתב הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) בספרו "ברכת פרץ" (עמ' כה): והנה כשראו המצרים (המכים את הצפרדע) כי על־ידי־זה מוסיפה להתיז צפרדעים הרבה, הלא הדעת נותנת שצריכים להפסיק מלהכותה כדי שלא להרבות השרצים הללו, אבל מה מדת הכעס אומרת? אדרבה, מכיון שמוסיפה להתיז, כל שכן וכל שכן שצריכים להוסיף להתנקם ממנה ולהכותה ככל האפשר, וכל שהוסיפה להתיז, הוסיפו לכעוס וחמתם בערה בהם, וכך חזר חלילה - הם הוסיפו להכות ולהתנקם והיא הוסיפה להתיז נחילים נחילים עד כי "ותכס את ארץ מצרים". וכן הוא בכל מקום שכועסים - אם ישמעו חרפתם ולא ישיבו - ישתקע הדבר לאט לאט, אבל כשמשיבים לשכנגדו - הרי הוא מוסיף להשיב לעומתו כהנה וכהנה וכל מה שיוסיף להתנקם, גם הלה יוסיף לעומתו ככל האפשר, ואם כן הדעת נותן שטוב ויפה לו לא להטפל עם זה שציערו ולעבור בשתיקה עד יעבור זעם. אבל מדת הכעס אומרת: הכי אנכי אשתוק על זאת?! ומתחיל להשיב או להתנקם, וגם שכנגדו הולך ומוסיף, ומדת כעס שלו אומרת שכל שכן שיש להשיב מנה אחת אפים, וכך לעולם.
פסוק ד:
"ויקרא פרעה... העתירו". על משה ואהרן מוסב לשון רבים, והנה תגובת משה "למתי אעתיר לך" (פסוק ה), באה בלשון יחיד. ובדומה לזה, פניית פרעה היא לשניהם והתגובה לעומת זאת באה על־ידי משה רבנו ע"ה בלבד, בלשון יחיד, גם במכות הערוב (להלן טז-כה), הברד (ט, יג-לה) והארבה (י, א-כ), דהיינו בארבע מתוך עשר המכות. (פ' וארא תשנ"ד)
פסוק ד:
היחיד המעיר על כך הוא ראב"ע על אתר - "דרך מוסר, לשניהם", ומן הסתם מוסר כאן במובן נימוסין ודרך ארץ. שאלה נוספת היא, למה ביקש להתפלל דווקא על ד' מכות אלה. ועל כך ראה "דיוקים" - מפני שחשש מפני גילוי העובדה שמכות אלה פוגעות במצרים בלבד. (פ' וארא תשס"ו) וראה מש"כ להלן (ח, יט).
פסוק ו:
"ויאמר למחר". קצת קשה לי, אם מכת הצפרדע כה קשה עד שהוא מוכן להיכנע ולבקש להסירה, למה מבקש למחר ולא מיד? וראה אצל ראב"ע שכתב בשם רב שמואל בן חפני, שפרעה חשב שמשה חזה במערכת כוכבי השמים שעתידה מכת הצפרדעים לבא על מצרים, וחשב פרעה, כי עתה הגיעה עת סור הצפרדעים, על כן נסהו להאריך ואמר למחר. וראה גם "שפתי חכמים" לפסוק ח (אות נ). (פ' וארא תשנ"ד)
פסוק ו:
סוף פרשת "רביעי" כאן תמוה, שהרי פסוק ז הוא המשך פסוק ו. (פ' וארא תשס"ז) וראה מש"כ למעלה (ו, כח). וברשימת העליות שנהגו בהן בוורמיישא שבסוף ספר "מנהגים דק"ק וורמיישא" של ר' יוזפא שמש ח"ב מבואר שבוורמיישא נהגו לסיים "רביעי" בפסוק יא. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק ז:
"וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך" וגו'. אין כאן חזרה מדויקת על האמור למעלה (ז, כח-כט), וגם אין הסדר מתאים לדברי רש"י שם (כח) ד"ה בביתך שכתב: בביתך - ואחר כך בבתי עבדיך, הוא התחיל בעצה תחילה... וממנו התחילה הפורענות. ע"כ. לפי דברי רש"י אלו היו הצפרדעים צריכות לסור ממנו־מפרעה לאחרונה. אלא נראה שתשובת משה זו היא על בקשת פרעה "ויסר הצפרדעים ממני ומעמי" (פסוק ד) ומשה מפרט ומחזק הבטחתו בארבע לשונות. (פ' וארא תשמ"ז)
פסוק ז:
"...רק ביאר תשארנה". וקשה לי, בציווי למשה רבנו ע"ה נאמר "נטה את ידך... על הנהרת על היארים ועל האגמים", כלומר שהצפרדע תעלה מכל מקווי המים, ואם לא מכולם, כדברי ראב"ע שם, הרי מרובם. מה עניין יש בהישארותן ביאור בה"א־הידיעה בלבד, ולא במקומות הימצאותן הטבעית? (פ' וארא תש"ס) ולפי המדרש (שמות רבה י, ב) שרץ היאור צפרדעים כדי להראות לפרעה מיהו השולט ביאור, שהרי המצרים היו עובדים לנילוס (ראה למעלה ז, יז רש"י ד"ה ונהפכו לדם). לפי זה באה הישארותן דווקא ביאור להזכיר מיהו השליט ביאור.
פסוק ח:
רש"י ד"ה ויצא... ויצעק, מיד שיכרתו למחר. ע"כ. ולכאורה צריך לשאול, הכיצד התפלל מיד במקום גילולים, והרי להלן (ט, כט ד"ה כצאתי את העיר) מאריך רש"י "אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גילולים" (שמות רבה יב, ה), וראה "שפתי חכמים" שם (אות כ) שכאן התפלל על מחר והיתה לו אפוא שהות, ולא היה צריך לגלות לפרעה שיתפלל רק "כצאתי את העיר", ובדומה גם באשר לאמור להלן (כה), "אנכי יוצא מעמך" האמור בערוב. (פ' וארא תשל"ד, תשמ"ט, תשנ"ג, תשנ"ט)
פסוק ח:
וראה גם מה שכתבתי להלן (ט, כט ד"ה כצאתי את העיר). (פ' וארא תשנ"ט)
פסוק ח:
ועתה קשה לי תיבת "מיד" שרש"י מוסיף כאן, כי למה חשוב להתפלל מיד כשהמטרה היא לסלק את הצפרדעים רק מחר. (פ' וארא תשס"ז) וראה דברי "אור החיים" הק' לפסוק ה שכתב: נתכוון הרשע להגדיל הנסיון שיתפלל (עכשיו) להסיר ולא יסיר עד למחר. והשיב משה על זה ואמר: כדברך נעשה למען תדע כי אין כה' אלהינו שיקבל תפלתינו בתנאיה, על דרך אומרו (דברים ד, ז) "כי מי וגו' כה' אלהינו בכל קראנו אליו", ולזה תכף ומיד יצא והתפלל לה'.
פסוק י:
רש"י ד"ה חמרִם חמרִם, ...כתרגומו דגורין־גלין (=גלים). ע"כ. כלומר צבורים, דגורין וגלין כולם אחד הם - ערימות. והשוה למעלה (בראשית לא, מו). (פ' וארא תש"ן)
פסוק יב:
רש"י ד"ה אמר אל אהרן, לא היה העפר כדאי וכו'. וכך גם למעלה (ז, ט ד"ה אמר אל אהרן), וראה מה שכתבתי שם. (פ' וארא תשנ"ג)
פסוק יג:
רש"י ד"ה ותהי הכנם, הרחישה, פדוליר"א בלע"ז. ע"כ. וכבר אמר רש"י כן למעלה (ב, ד"ה ותעל הצפרדע), ולא ידעתי לשם מה חוזר על כך. (פ' וארא תשנ"ה)
פסוק יג:
באמרו "הרחישה", הריהו נדרש ללשון הנקבה "ותהי", שהרי "כִנם" הוא לשון זכר. (פ' וארא תשס"ז)
פסוק יד:
"ויעשו כן... ולא יכלו". והרי מכיון שלא יכלו, אכן לא עשו. על כן מפרשים ראב"ע ורמב"ן: "ויעשו כן - שהכו עפר הארץ", כלומר הכו את עפר הארץ כמו שעשה אהרן על פי הוראת משה. (פ' וארא תשנ"ט)
פסוק יד:
רש"י ד"ה ולא יכלו, שאין השד שולט על בריה וכו'. (טו) ד"ה אצבע אלהים היא, מכה זו אינה על ידי כשפים וכו'. כאן אין רש"י מבחין בין מעשה כשפים ומעשה שד, אך השוה למעלה (ז, כב ד"ה בלטיהם). וראה גם פסוק יא שם. (פ' וארא תשנ"ז)
פסוק יד:
רש"י ד"ה להוציא את הכנים, לבראותם ולהוציאם ממקום אחר. ראה "שפתי חכמים" (אות ע). ונראה לי שכוונת רש"י פשוטה, שהרי בפסוק יג נאמר "כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים", ולא היה להם אפוא עפר להפכו כנים, ועל כך אומר כנ"ל. והקושיה שרש"י בא לתרץ, היא כקושיית "דעת זקנים מבעלי התוספות" למעלה (ז, כב) בדם. וכן מבואר ב"גור אריה" על אתר. (פ' וארא תשל"ד)
פסוק יד:
וכך גם שואל שם ראב"ע, אלא שמשום מה אין הוא שואל כאן. (פ' וארא תשנ"ד)
פסוק טו:
"אצבע אלהים היא". בסנהדרין סז ע"ב אמרו: אמר רבי אלעזר, מכאן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה; רב פפא אמר, האלהים, אפילו כגמלא נמי לא מצי ברי, אלא האי מיכניף (מאסף) ליה, האי לא מיכנף ליה. ע"כ. לפי רב פפא אפילו בריה בגודל של גמל אין השד יכול לברוא, אלא כאשר השד זקוק לבריות הוא אוסף אותן מן ההפקר וכיון שהכנים בריות קטנות הן - אין השדים יכולים לכנסן. (פ' וארא תשמ"ז) וראה דברי רמב"ן בכתביו (דרשת תורת ה' תמימה עמ' קמו במהדורת מוסד הרב קוק) ודברי חזקוני לפסוק יד.
פסוק טו:
על עניין הכישוף בכלל בחז"ל, כתב הרמח"ל בספרו דרך ה' (חלק ג ב, ט): והנה על פי הדרך הזה, כמו שהמציא לאדם דרך להשיג בו הארה והשכלה ורוח הקודש שלא כדרך הטבע הגשמי, כן הוצרך שימצא לטוב הגדול הזה, ההפך, והוא שיוכל האדם להמשיך חושך ועכירות ורוח טומאה שלא כדרך הטבעי, והוא עניין טומאות הכישוף והדרישה של המתים, שהרחיקתנו התורה מהם. ועניינם הוא המשיך על ידי הזכרות בתנאים ידועים, השפעות הטומאה וזוהמה, מה שהוא הריחוק היותר גדול ממנו יתברך, הפך הדבקות בו ממש. והדבר נמשך מאותם כוחות הרע (שזכרנו בחלק א ה), שהושמו להם בגזירתו יתברך שמות יוזכרו בם, ויימשך על ידי זה מהם משך הטומאה במדרגות ידועות שלא כדרך הטבע, וכן יעשו על ידיהם מעשים שלא כמעשים הטבעיים, כמעשה החרטומים וזולתם, כפי מה שנמסר בכוח הפועלים ההם לפעול, ובאותם הגבולים שהושמו להם. וכן על ידי השדים יעשו מעשים כאלה, לפי מה שנמסר בידם גם הם שיעשו, ובגבולים המיוחדים להם. והנה באותו השיעור שניתן להם היכולת לפעול, גזר האדון, ברוך הוא, שיידחו מפניהם פקידי הטבע, המחזיקים ענייני העולם על מצבם הטבעי, וכל המלאכים, המביאים ההשפעות כפי הסידור המסודר. ועל זה אמרו ז"ל "כשפים - שמכחישים פמליא של מעלה" (חולין ז ע"ב). ע"כ. וראה עוד רמב"ן לספר דברים (יח, ט) ו"נפש החיים" (ג, יב).
פסוק טו:
רש"י ד"ה אצבע אלהים היא, ...מאת המקום היא. ע"כ. והרי יש בזה משום הודעה על עליונות הבורא. ואולי קשה מזה הוא שימושם של החרטומים בשם "אלהים" שפרעה אינו מגיב עליו. וראה ראב"ע בפירושו הקצר שכתב: וכבר הודעתיך, כי פרעה ועבדיו היו מאמינים באלהים, רק כיחשו השם (שם הוי'ה), על כן חזק לב פרעה. וכן הוא ברמב"ן. (פ' וארא תשנ"ו)
פסוק יז:
רש"י ד"ה משליח בך, מגרה בך וכו'. מסתבר שרש"י אומר כן מפני שלא שייך כאן לשון שליחות. (פ' וארא תש"ן) וב"הבנת המקרא" כתב ר' וולף היידנהיים: זה הכלל, כל לשון שליחות שתכליתו החזרה, יבוא בבנין קל. וכל שאינו לחזרה, יבוא בבנין הכבד הדגוש, מהם לשון גרושין ומהם לשון לויה. ואם בא אחריו בי"ת, יהיה לשון שיסוי וגרוי, בין בבנין הדגוש בין בבנין הפעיל.
פסוק יז:
"...משלח... משליח". לשון נופל על לשון.
פסוק יז:
וגם כאן צריכה המכה להתחיל בו בפרעה, ואמנם כך היה, ראה פסוק כ, אלא שאין רש"י מעיר כאן מאומה בנדון, ושלא כמו למעלה (ז, כח). (פ' וארא תשנ"ו)
פסוק יז:
"...ומלאו... את הערב וגם האדמה אשר הם עליה". יחסית־את כאן קשה. ולא מצאתי הערה אפילו ב"דעת מקרא". כאילו הנושא הוא "בתי מצרים" ו"הערב" הוא המושא! (פ' וארא תשנ"ג, תשס"א)
פסוק יח:
"את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה". מכאן ומן הפסוק הדומה להלן (ט, כו) משתמע שישראל היו מרוכזים דווקא בארץ גושן, וראה מה שכתבתי למעלה (ג, כב) בשאלה זו. (פ' וארא תשנ"ח)
פסוק יט:
"ושמתי פדת בין עמי ובין עמך". שאלתני ממן שתח' בשבת, מה בין מכה זו (ערוב) לקודמותיה (דם, צפרדע וכנים) שכאן מפורש שלא פגעה בישראל ובקודמותיה לא. כי הנה בדם לא נאמר מאומה בנדון, אף כי המדרש (שמות רבה ט, י) כן מבחין - "אמר רבי אבין הלוי ברבי, ממכת דם העשירו ישראל" וכו'. במכת צפרדע אפשר ללמוד על כך מן המשתמע (ז, כח-כט) "בביתך ובחדר משכבך... ובעמך ובתנוריך" וגו'. בכנים לא מצאתי כל רמז בנדון.
פסוק יט:
ומכיון שהחילותי, המשכתי לבדוק, והרי מה שהעליתי. בדבר נאמר במפורש "והפלה ה'" וגו' (ט, ד). בשחין - "כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים" (ט, יא), כלומר - לא בישראל. בברד - "רק בארץ גשן... לא היה ברד" (ט, כו). בארבה - אולי אפשר להסיק מדברי הכתוב (י, ו) "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים", כלומר - לא בישראל. בחשך - נאמר במפורש "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (י, כג). ובמכת בכורות הדבר ברור ביותר.
פסוק יט:
אל נכון אומרת המשנה באבות (ה, ד) "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים", והוא שניצלו מן המכות שבאו שם על המצרים. ברם, לפי הנ"ל קצת קשה, מנין להם לדורשים כך במשנה.
פסוק יט:
ובאשר לענייננו, מה עניין לכּתוב - פעם להדגיש הבדלה זו בין ישראל למצרים במפורש, פעם ברמז ברור פחות או יותר ופעם להידרש לעניין זה. וצ"ע. (פ' וארא תש"ס) לשאלה זו נדרש רמב"ן, ובמכות בהן מצויינת הפליה, מבאר רמב"ן מדוע ראה הכתוב להדגיש את קיומה דווקא בהן. על ההדגשה במכת ערוב כתב רמב"ן (ח, יח) שבניגוד למכות הקודמות שהיו "עומדות" היתה זו מכה "משולחת" ועל כן הפלא שבה היה גדול יותר, החיות עלו והשחיתו כל דבר שעמד בדרכן, והנה נעצרו בגבול ארץ גשן, ואף בארץ מצרים - אם מצאו איש יהודי, לא הזיקוהו. להלן (ט, ג) במכת דבר כתב שהדגשת ההפליה בין מקנה ישראל למקנה המצרים באה משום שהיו מעורבים יחדיו במקום מרעה מחוץ לעיר. ועוד: ראוי היה על פי הטבע שהמגפה תתפשט ותפגע אף במקנה ישראל. במכת ברד (ט, כו) כתב שכיון שנטה משה ידו על השמים, ראוי היה שירד ברד גם על ארץ גושן, שאוירה ואויר מצרים - אחד הוא. במכת חושך אמנם רמב"ן לא ביאר, אבל חזקוני (י, כג) כתב: היה אור במושבתם - בארץ גשן אין כתיב כאן כמו במכות אחרות, הוא שאמרו רבותינו: שונה מכה זו מכל האחרות שאפילו כשהיה ישראל בבית המצרי במצרים, היה אור עמו. נמצא שבכל המכות הפלה ה' בין ישראל למצרים, אלא שהכתוב ציין את ההפליה במקומות בהם פלא ההפליה היה גדול יותר, כאמור.
פסוק יט:
"ושמתי פדת בין עמי ובין" וגו'. ומתרגם אונקלוס וכן יונתן בן עוזיאל: פרקן. כלומר הצלה, והרי זה ביטוי קשה בשביל דבר המושם בין שניים, מכל מקום המשמעות מובנת, וכדברי בעל "אור החיים" הק': "...פירוש כשיהיו עמי ועמך עומדים בשוה יעשה ה' פדות לזה מבין זה - ולנכרי ישיך ולאיש ישראל לא ישיך". (פ' וארא תשנ"ט)
פסוק יט:
ודברי "העמק דבר", אינם נראים לי, אבל נראים דברי ר' עמוס חכם ב"דעת מקרא" שההצלה היתה הסימן המבחין בין ישראל ובין מצרים, שהרי המצרים לקו וישראל נצלו. (פ' וארא תשס"א)
פסוק כ:
"...ויבא ערב כבד ביתה פרעה... ובכל ארץ מצרים תשחת הארץ מפני הערב". כאן אנו שומעים על קיום הבטחתו ית' "והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן" (יח) רק במשתמע, כלומר מן החיוב שבתיאור. לא כן להלן (ט, ד), שם מובטח "והפלה ה' בין מקנה ישראל" וגו', גם מתואר קיומה של ההבטחה - "וממקנה בני ישראל לא מת אחד" (ו), ואכן מבחין פרעה בנס בתוך נס זה, כאמור "והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד" (ז). (פ' וארא תשנ"ד, תשנ"ט)
פסוק כ:
"ערב כבד ביתה פרעה ובית עבדיו". כבר ציינתי (בפסוק יז) שכאן אין רש"י מעיר באשר לסדר פגיעת המכה, תחילה בפרעה ורק אחר כך בעבדיו, כמו למעלה (רש"י ד"ה בביתך - ז, כח), והשוה להלן (ט, י-יא) לגבי השחין, שם יש תחילה "באדם ובבהמה" ואחר כך "בחרטומים ובכל מצרים". ואילו פרעה אינו מוזכר כלל כנפגע! (פ' וארא תשנ"ו)
פסוק כב:
רש"י ד"ה תועבת מצרים, יראת מצרים, ...ואצל ישראל קורא אותה תועבה. ע"כ. ראה דברי ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י" שלפי פירוש זה ברש"י, כאשר דיבר משה עם פרעה, באמת אמר "אלהי מצרים", אבל כאשר כתב את התורה לישראל, כתב "תועבת מצרים". כמו שמחבר ספר מלכים מונה את אלילי הגויים בשמות גנאי (מלכים ב' כג, יג): "לעשתרת שקץ צידונים, ולכמוש שקץ מואב ולמלכם תועבת בני עמון". (פ' וארא תשנ"ו)
פסוק כה:
"אנכי יוצא מעמך". ראה מה שכתבתי למעלה (ח, ח). (פ' וארא תשל"ד)
פסוק כה:
"...וסר הערב מפרעה... רק אל יסף פרעה התל" וגו'. כל יתר הדיבורים אל פרעה היו בגוף שני, ורק כאן עובר משה - באמצע דיבורו - לגוף שלישי, והדבר תמוה, ועדיין לא מצאתי מי שמעיר על זה. (פ' וארא תשמ"ז)
פסוק כו:
רש"י ד"ה ויעתר אל ה', נתאמץ בתפילה. וכן אם בא לומר ויעתיר היה יכול לומר, ומשמע וירבה בתפילה; עכשיו כשהוא אומר בלשון ויפעל, משמע וירבה להתפלל. ע"כ. לא ידעתי, איך רש"י מבחין בין "וירבה בתפילה" ובין "וירבה להתפלל". (פ' וארא תשנ"ו)
פסוק כו:
ואולי צריך למחוק המלה "עכשיו" ולשים במקומה ו"ו, אז הדברים מובנים יותר, ואמנם כן הוא בדפו"ר וגם אצל ר' יצחק לוי (בחומש רש"ר הירש) כתב כן. (פ' וארא תש"ן) וכך מבאר ר' וולף היידנהיים בספרו "הבנת המקרא": כבר פירש הרב (רש"י) לעיל פסוק ה כי כל לשון "עתר" - הרבות פלל הוא, אלא שהוסיף כאן לפרש ההבדל שבין לשון "עתר" הבא בבנין הקל ובין לשון "עתר" הבא בבנין הפעיל ודבריו נראים סתומים וחתומים... אכן לעיקר מדקדק לשון עברי, כל דברי רש"י מבוארים וברורים מבלי שום דופי. ענין "הרבות פלל" נוכל להוציא בשתי משמעויות - אם במשמעות של ריבוי התאמצות בתפילה ואם במשמעות של ריבוי דברים בתפילה. ובעבור שבמשמעות לשון "עתר" כלולות שתי המשמעויות הללו, לכן נשתמש בו על שתיהן, אך בהבדל הבנינים, כי "ויעתר" בבנין הקל עניינו ריבוי התאמצות בתפילה, אבל "ויעתיר" בבנין הפעיל עניינו ריבוי דברים בתפילה. וזהו שדקדק רש"י בלשונו ואמר "ויעתיר" - משמעו וירבה בתפילה, "ויעתר" - משמעו וירבה להתפלל והיינו ההתאמצות בתפילה והריבוי שבו הוא מצד אומץ איכות התפילה.