א וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת־יָדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ב וַיֵּ֤ט אַהֲרֹן֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל מֵימֵ֣י מִצְרָ֑יִם וַתַּ֙עַל֙ הַצְּפַרְדֵּ֔עַ וַתְּכַ֖ס אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ג וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֥ן הַֽחֲרְטֻמִּ֖ים בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיַּעֲל֥וּ אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ד וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֗ן וַיֹּ֙אמֶר֙ הַעְתִּ֣ירוּ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵר֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִמֶּ֖נִּי וּמֵֽעַמִּ֑י וַאֲשַׁלְּחָה֙ אֶת־הָעָ֔ם וְיִזְבְּח֖וּ לַיהוָֽה׃ ה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה לְפַרְעֹה֮ הִתְפָּאֵ֣ר עָלַי֒ לְמָתַ֣י ׀ אַעְתִּ֣יר לְךָ֗ וְלַעֲבָדֶ֙יךָ֙ וּֽלְעַמְּךָ֔ לְהַכְרִית֙ הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים מִמְּךָ֖ וּמִבָּתֶּ֑יךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה׃ ו וַיֹּ֖אמֶר לְמָחָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּדְבָ֣רְךָ֔ לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּי־אֵ֖ין כַּיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ ז וְסָר֣וּ הַֽצְפַרְדְּעִ֗ים מִמְּךָ֙ וּמִבָּ֣תֶּ֔יךָ וּמֵעֲבָדֶ֖יךָ וּמֵעַמֶּ֑ךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה׃ ח וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה עַל־דְּבַ֥ר הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לְפַרְעֹֽה׃ ט וַיַּ֥עַשׂ יְהוָ֖ה כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיָּמֻ֙תוּ֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִן־הַבָּתִּ֥ים מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת וּמִן־הַשָּׂדֹֽת׃ י וַיִּצְבְּר֥וּ אֹתָ֖ם חֳמָרִ֣ם חֳמָרִ֑ם וַתִּבְאַ֖שׁ הָאָֽרֶץ׃ יא וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּ֤י הָֽיְתָה֙ הָֽרְוָחָ֔ה וְהַכְבֵּד֙ אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ יב וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן נְטֵ֣ה אֶֽת־מַטְּךָ֔ וְהַ֖ךְ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְהָיָ֥ה לְכִנִּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יג וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֗ן וַיֵּט֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־יָד֤וֹ בְמַטֵּ֙הוּ֙ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה כָּל־עֲפַ֥ר הָאָ֛רֶץ הָיָ֥ה כִנִּ֖ים בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן הַחַרְטֻמִּ֧ים בְּלָטֵיהֶ֛ם לְהוֹצִ֥יא אֶת־הַכִּנִּ֖ים וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃ טו וַיֹּאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּים֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ טז וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הַשְׁכֵּ֤ם בַּבֹּ֙קֶר֙ וְהִתְיַצֵּב֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה הִנֵּ֖ה יוֹצֵ֣א הַמָּ֑יְמָה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ יז כִּ֣י אִם־אֵינְךָ֮ מְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּי֒ הִנְנִי֩ מַשְׁלִ֨יחַ בְּךָ֜ וּבַעֲבָדֶ֧יךָ וּֽבְעַמְּךָ֛ וּבְבָתֶּ֖יךָ אֶת־הֶעָרֹ֑ב וּמָ֨לְא֜וּ בָּתֵּ֤י מִצְרַ֙יִם֙ אֶת־הֶ֣עָרֹ֔ב וְגַ֥ם הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁר־הֵ֥ם עָלֶֽיהָ׃ יח וְהִפְלֵיתִי֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא אֶת־אֶ֣רֶץ גֹּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֤ר עַמִּי֙ עֹמֵ֣ד עָלֶ֔יהָ לְבִלְתִּ֥י הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם עָרֹ֑ב לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ יט וְשַׂמְתִּ֣י פְדֻ֔ת בֵּ֥ין עַמִּ֖י וּבֵ֣ין עַמֶּ֑ךָ לְמָחָ֥ר יִהְיֶ֖ה הָאֹ֥ת הַזֶּֽה׃ כ וַיַּ֤עַשׂ יְהוָה֙ כֵּ֔ן וַיָּבֹא֙ עָרֹ֣ב כָּבֵ֔ד בֵּ֥יתָה פַרְעֹ֖ה וּבֵ֣ית עֲבָדָ֑יו וּבְכָל־אֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם תִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵ֥י הֶעָרֹֽב׃ כא וַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵֽאלֹהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ׃ כב וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ׃ כג דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֙חְנוּ֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ כַּאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ׃ כד וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙ וּזְבַחְתֶּ֞ם לַיהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר רַ֛ק הַרְחֵ֥ק לֹא־תַרְחִ֖יקוּ לָלֶ֑כֶת הַעְתִּ֖ירוּ בַּעֲדִֽי׃ כה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י יוֹצֵ֤א מֵֽעִמָּךְ֙ וְהַעְתַּרְתִּ֣י אֶל־יְהוָ֔ה וְסָ֣ר הֶעָרֹ֗ב מִפַּרְעֹ֛ה מֵעֲבָדָ֥יו וּמֵעַמּ֖וֹ מָחָ֑ר רַ֗ק אַל־יֹסֵ֤ף פַּרְעֹה֙ הָתֵ֔ל לְבִלְתִּי֙ שַׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם לִזְבֹּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ כו וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֖ה מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃ כז וַיַּ֤עַשׂ יְהוָה֙ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֔ה וַיָּ֙סַר֙ הֶעָרֹ֔ב מִפַּרְעֹ֖ה מֵעֲבָדָ֣יו וּמֵעַמּ֑וֹ לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר אֶחָֽד׃ כח וַיַּכְבֵּ֤ד פַּרְעֹה֙ אֶת־לִבּ֔וֹ גַּ֖ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
נטה... במטך. לשון קצר, במקום "קח מטך" וגו' שלמעלה ז, ט.
פסוק א:
על־הנהרות וגו'. לא נאמר כאן "ועל כל מקוה מימיהם" כמו למעלה ז, יט, מפני שבהם לא היו מצויים צפרדעים.
פסוק ב:
ותעל הצפרדע. שם קיבוצי בלשון נקבה. נוסעים מספרים שאחרי שטפונות הנילוס מכסות הצפרדעים את הקרקע בהמוניהן, אלא שציפורים מסוימות משמידות אותן, ואלו כאן עולות הצפרדעים מן היאור והופכות למכת־מדינה מטרידה.
פסוק ג:
ויעשו־כן החרטומים, הראו שגם הם מסוגלים להעלות נחילי צפרדעים מן המים אל היבשה באמצעות הטיית מטותיהם41ולא, כפי שסבור Dillmann, שעשו כן רק אחרי שפסקה המכה..
פסוק ד:
ויקרא פרעה - כיוון שהוא עצמו הוטרד מן המכה, הוא נכון לוויתורים42המלה "ולאהרן" איננה נוחה להם, לDillmann ול-Wellhausen, שכן לדעתם עשה משה את כל הנסים לבדו - לפי כל המקורות להוציא "מסורת היסוד", ולפיכך הם טוענים, שזוהי תוספת "העורך". ברם, לפי זה צריך לשאול, מדוע זה לא הוסיף "העורך" את השם אהרן גם למעלה ז, כו? ומכל מקום, היו צריכים להיות לדידם שינויים של "העורך" גם במקומות הבאים: (א) לשון הרבים "העתירו" שבפסוקנו; (ב) "ואהרן" בפסוק ח; (ג) המלה "משה" אחרי "ויצעק" (שם) שהיא מיותרת לגמרי, אם אמנם נאמר במקום ברישא "משה" בלבד; (ד) "ולאהרן" שבפסוק כא, שם קשה לבאר תוספת זו; (ה) כנ"ל ט, כז; (ו) לשונות הרבים "אליהם" ו"העתירו" - ט, כז־כח; (ז) התוספת "ולאהרן", להלן י, ג; (ח) התוספת "ואת־אהרן, להלן י, ח; (ט) לשון הרבים "ויאמרו" י, ג; (י) לשון הרבים "אליהם" י, ח. לשווא יחפשו סיבה להוספת אהרן דווקא במקומות אלה, ולנו משמש איזכורו החוזר של אהרן מחוץ ל"מסורת היסוד" הוכחה לאחדות החיבור כולו..
פסוק ד:
ממני ומעמי. הוא מבקש לשחרר רק את עצמו ואת עמו מן המטרד הזה.
פסוק ה:
התפאר עלי. תרגום השבעים, תרגום הרומי והפשיטתא43וכן Gesenius. מבינים "התפאר" כמו "התבאר", ולכן הם מתרגמים־מפרשים - הבהר עצמך באורח ברור כנגדי44בכתב־היד: Erklaere dich bestimmt gegen mich (המ').. אונקלוס מתרגם "שאל לך גבורא", וכן מפרש רש"י "השתבח להתחכם ולשאול דבר גדול ולומר שלא אוכל לעשותו". לפי ראב"ע הרי זו מעין נוסחת נימוסין. "אעשה לך תפארת שאעתיר אל ה"'45וכן Knobel, Keil ו- Dillmann - התפאר בי, התכבד בי, כלומר אני נותן לך את הכבוד לקבוע את המועד הרצוי.. ברם, לפי שופטים ז, ב וישעיה י, ט משמעו של להתפאר על פלוני הוא - לראות עצמו גדול ממנו, וכאן בא הלשון במובן. צוה עלי ואציית לדבריך.
פסוק ה:
למתי. מפסוק ח נראה, שמשה התפלל אל ה' מיד אחר השיחה עם פרעה, ולפיכך מוסב "למתי" על "להכרית הצפרדעים", וכן "למחר" שבפסוק ט.
פסוק ה:
רק ביאור וגו' כלומר, כדי שיישארו רק ביאור46(Ewald. (350b..
פסוק ו:
למען תדע. על ידי זה שהצפרדעים ייעלמו בדיוק בשעה שאתה בחרת בה, יוכח שאין כאן יד מקרה, ועל כן תוכל לדעת מכאן את פועל ה'.
פסוק ז:
וסרו, הטעם מלרע, וכן "שמו" בבראשית מ, טו; השוה "מגדל חננאל" (ולא ידעתי, מיהו. המ').
פסוק ח:
ויצא, לשון יחיד, כאשר המושא קודם לנושא.
פסוק ח:
על־דבר. לרוב מפרשים ביטוי זה במובן "על אודות", כלומר על אודות הצפרדעים. ואולם מוטב לפרש על אודות דבר הצפרדעים, דהיינו על אודות עניין הצפרדעים שנקבע על ידי פרעה (ההבטחה שניתנה לפרעה בעניינן), וכפי שמתרגמים השבעים והתרגום הרומי. משה הבטיח לו לפרעה מה שהבטיח מבלי שנצטווה על כך מפי ה'. עתה הוא מתפלל, שאמנם ה' יקיים את הבטחות־נבואתו. וכן הוא אצל אברבנאל47הפירושים למעלה ז, כו ד"ה ויאמר ה' אל משה (המ'). - "ולכן פחד משה, אולי היה רצון ה' שתתמיד מכת הצפרדעים שבעה ימים כמו שהתמידה מכת הדם, ושהוא מיהר את הקץ שלא ברשות גבוה, ומפני זה הוצרך לצעוק אל ה' שיקיים דבר עבדו בזה... והוא אמרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, רוצה לומר, על הדבר ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים, והוא שיסורו למחר, ויהיה על דבר כמו על הדיבור והמאמר אשר שם משה לפרעה בענין הצפרדעים".
פסוק ט:
כדבר משה, כדבר משה אשר אמר לפרעה.
פסוק ט:
מן־הבתים... ומן־השדות, בניגוד ליאור שבו נשארו ולא מתו.
פסוק י:
חמרים חמרים, השוה בראשית יד,י.
פסוק יא:
והכבד, כמו "ונתון אותו" (בראשית מא, מג).
פסוק יב:
לכנים. הפיכת עפרה של מצרים לכנים היתה המכה האחרונה שנתבצעה על ידי אהרן. אין ספק שמדבור כאן בבעלי־חיים זעירים, שהרי הם מתהווים מן העפר, אבל שונות הן הדעות באשר למשמעה המדויק של המלה. לפי המסורת הארץ־ישראלית המשמע הוא כנים במובן המקובל גם היום. כך בתרגומים כאן, אצל יוסף בן מתתיהו48קדמוניות היהודים ב', יד, ג (המ'). ואצל חז"ל49לשון יחיד - כינה - ראה שבת יב ע"א; ערובין סה ע"א; חגיגה ח ע"א; חולין קה ע"ב; זבחים יט ע"א, ובלשון רבים - כנים: שבת קז ע"ב; פסחים קיב ע"ב; קדושין מט ע"ב; ע"ז ג ע"ב; נדה כ ע"ב. וראה בבא קמא ב ע"ב וב"מ קז ע"ב, שם מדובר בכינה שבבני־המעיים (המ').. לפי פילון50De Vita Mosis I, 19 (המ') בכתה"י עמ' 118 ש' 16. הרי זה חרק זעיר אך מטריד ביותר שלא רק פוצע את העור וגורם גירוי בלתי־נעים, אלא גם חודר לגוף האדם דרך האף והאוזן, ואפילו דרך העיניים, ומזיק51החדשים מפרשים כינים כיתוש עוקץ אשר מהווה לפי תיאוריהם של נוסעים גם היום מכת־מדינה איומה במצרים. גם תרגומם־פירושם של השבעים ושל פילון אינו מבוסס על מסורת כלשהי, אבל הוא לקוח מתנאי הארץ כפי שהיו ידועים להם. אנחנו תרגמנו על פי רמב"ן באורח סתמי Ungeziefer.. ואולם מסתבר שהכתוב משתמש כאן בלשון "כנים" לציון תופעה בלתי־רגילה, שכן דבר השכיח במצרים לא היה מביא את החרטומים להכריז "אצבע אלהים הוא"52פסוק טו (המ')..
פסוק יג:
הכנם. לשון היחיד של כנים מצוי בישעיה נא, י - "ויושביה כמו כן ימותון", ואלו בתלמוד באה הצורה "כינה". הצורה "הכנם" היא שם קיבוצי, כמו "הצפרדע" (למעלה פסוק ב), וכמו "כנימה" בתלמוד53משנה מכשירין ו, א - חרקים־תולעים המפסידים את הפירות (המ').. ובאשר לסיומת קמץ־מי"ם, השוה רשב"ם ע"א.
פסוק יד:
ולא יכלו. הסיבה לאי־יכולתם זו של החרטומים היא, לפי פירושו של רמב"ן54פסוק טו ד"ה ויאמרו החרטומים (המ')., "כי מכת הדם - להפוך תולדת המים לדם, ומכת הצפרדעים - להעלותם מן היאור, יכלו לעשות כן, כי אין שום בריאה או יצירה. רק מכת הכינים היתה יצירה... ולא יוכל לעשות כמעשה הזה זולת היוצר ה'..." ותהי הכנם. לפי ראב"ע באה החזרה לומר, כי "גם היא היתה בחרטומים". ואולי משמש סיפא זה כפתיחה לפסוק הבא, כלומר כיוון שהכנים היו באדם ובבהמה, כי אז אמרו החרטומים, כי עונשו מן ה' הוא זה. שכן החרטומים ניסו להעלות את הכנים מיד אחרי שאהרן עשה את הנס, ולא יכלו, וכאשר המכה הכאיבה גם לאדם וגם לבהמה, הכירו שאצבע אלהים היא זו55השוה מחלוקתם של ראב"ע ורמב"ן כאן. פירושם של Knobel ושל Dillmann שהחרטומים ביקשו לומר, שלא ה' כי אם אלוהי מצרים הביאו מכה זו על הארץ, רחוק הוא מלהסתבר. אין ניגוד זה משתמע מתוך דבריהם של החרטומים כלל. אדרבה, הם מכירים שאין כאן משום כוח־כשפים, כי אם מעשה ה'..
פסוק טו:
ויחזק וגו'. ואף־על־פי־כן חזק לב פרעה; וכך צריך לפרש גם להלן ט, ז.
פסוק טז:
והפליתי ביום ההוא. במכה זו מובלט לראשונה שארץ גושן לא נפגעה ממנה. כלום יש להסיק מכאן, ששלוש המכות הראשונות אכן פגעו במצרים ובבני ישראל כאחד, כפי שסובר ראב"ע56למעלה ז, כד ד"ה ויחפרו (המ').? דומה, שלא צריך להגיע למסקנה זו. ולא רק חכמינו ז"ל אינם סוברים כך57השוה למשל שמות רבה פרשה ט, ט; פרשה י, ב, ג, ה, ו (המ').. וראה גם אצל פילון., אלא גם ההגיון אינו מדבר בעד דעה זו. כאשר הכתוב מפרט את כל אלה שעתידים להיפגע ממכת הצפרדעים, אין הוא מפרט ביניהם את בני ישראל, שהרי אין להניח, שהמלה "בעמך"58למעלה ז, כח־כט (המ'). באה לרבות את ישראל. אבל יש להבין שרק במכה זו והבאה אחריה (ערוב ודבר) צריך להבליט, שלא פגעו בבני ישראל, מפני שאלה נעשו לא באמצעות משה או אהרן כי אם במישרין על ידי ה', ודווקא בהן ההפליה בין ישראל ומצרים העידה שהמכות באו כעונש למצרים, וכי ה' מבדיל בין ישראל ומצרים. במכות שנעשו על ידי משח ואהרן היתה הפליה זו מובנת מאליה, שכן ודאי לא נבחרו כדי להכות את בני עמם, וברי הדבר, שהמכות שעשו, על המצרים בלבד באו. לעומת זאת צריך לספר, שה' בחר בישראל והסיר את המכות מהם. יוצאות מן הכלל הן מכות הברד והחושך, אשר אף כי נעשו על ידי משה, מסופר בהן שלא רק שלא פגעו בבני ישראל אלא שהיה בהם נס מיוחד במינו. באותה ארץ היה ברד, ושם - שמים בהירים, כאן חושך - ושם אור59להלן ט, כו (ברד); י, כג (חושך) (המ')... לא היה מקום לצפות לנס כזה. היה די בכך שהקב"ה ימנע כל רע מבני ישראל בשעת הברד והחושך.
פסוק טז:
ערוב. מכה זו היא הראשונה מבין אלה שנעשו בידי ה' עצמו. וערוב זה - מה טיבו? שוב יש כאן משום מחלוקת בין המסורת הארץ־ישראלית והמצרית. לפי תרגום יונתן בן עוזיאל והתרגום הירושלמי ולפי חכמינו ז"ל60שמות רבה פרשה יא, ג, ושם - גם עופות במשמע (המ')., הרי זו תערובת של חיות פראיות. ברם, מן הכתוב משמע שמדובר כאן במין מסוים של בעל־חיים וכתרגומם של השבעים ופילון61II, 101.. לפי פילון מאחדת בריה זו בתוכה את הוצפתו של הכלב עם זו של הזבוב62ואכן המחבר מתרגם ערוב Hundsfliege, כלומר, זבוב־כלבים (המ').. היא עוקצנית וערמומית, מתקיפה את האדם בלא פחד ואינה מתרחקת ממנו עד שתשבע בשר ודם, ולא בכדי אומר המשורר בתהלים (עח, מה) "ערב ויאכלם".
פסוק יז:
משליח. צורת ההפעיל של השורש של"ח באה כביטוי לגזירת מכת־מדינה; השוה "והשלחתי בכם את־חית השדה" (ויקרא כו, כב); "והשלחתי רעב בארץ" (עמוס ח, יא); "החל ה' להשליח ביהודה רצין מלך ארם" (מלכים ב' טו, לז)63ודווקא בקשר לערוב - תהלים עח, מה - בא לשון פיעל: "וישלח בהם ערוב ויאכלם"..
פסוק יז:
וגם האדמה, חרקים מעופפים אלה יתמקמו גם על האדמה.
פסוק יח:
והפליתי. השוה תהלים ד, ד.
פסוק יח:
עמד עליה. לשון יחידאי, ומשמעו - משתהה שם.
פסוק יח:
אני... הארץ. לפי ראב"ע פירושו - "דרך משל, כמנהג המצרים לעמוד באמצע מלכותם, להיות קרוב אל הקצוות". אבל רש"י מפרש, "אף על פי ששכינתי בשמים, גזירתי מתקיימת בתחתונים" ובדומה גם רמב"ן. ואולם לפי לשון הפסוקים יא, ד ו־יב, יב נראה שאף כאן הכוונה ללמד שה' נמצא במצרים כדי להעניש את תושביה. שכן, המצרים יכולים היו להאמין, שיד המקרה בדבר, ומה גם שזבוב־הכלבים (= הערוב) מטריד את המצרים לעתים מזומנות, אף כי לא במידה רבה כל כך. רק העובדה, שארץ גושן אינה מוטרדת עתה ממכה זו, תשכנע שאכן עונש מיד ה' הוא זה.
פסוק יט:
ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. רק על ידי כך תבין, פרעה, שהבדל יש בין עם ה' ובין עם פרעה.
פסוק יט:
פדות. כלומר חירות.
פסוק יט:
בין. לפני "בין" יש להשלים - "להבדיל".
פסוק כ:
ערב כבד. כלומר מכה גדולה, המון, כמו בארבה (להלן י, יד).
פסוק כ:
ובכל־ארץ מצרים. תרגום השבעים64וכן אצל Dillmann. מושך מלים אלה אל הרישא, בניגוד לטעמי המקרא. ברם, "תשחת הארץ" צריך להיאמר כדי לתאר את קיום האזהרה שבפסוק יז - "וגם האדמה אשר־הם עליה". גם אם זבובי־הכלבים לא השחיתו את האדמה ממש, הרי כיסו אותה, כמו הארבה (להלן י, ה), והשחיתו את מראה; השוה ישעיה נב, יד. תופעה זו לא היתה רק בבתים, כי אם גם בכל ארץ מצרים, מכאן ש"בכל־ארץ מצרים" נמשך אל הסיפא.
פסוק כא:
מכה זו מרשימה את פרעה יותר משעשו זאת קודמותיה, ועתה הוא מוכן לוויתור של ממש - שלבני ישראל יותר לערוך את חג זבחיהם בארצו. עד כה, כאשר המכות נעשו על ידי הטיית יד־אהרן, ובחלקן נעשה כמובן גם על ידי חרטומי מצרים, חשב פרעה, שמשה ואהרן רק מכשפים הם שכוחם גדול מכוח מכשפיו שלו65עיין מנחות פה ע"א. ורש"י שם ד"ה א"ל יוחנא וממרא (המ').. ואולם עתה, כשהמכה באה במישרין מאת ה', ופרעה הגיע למסקנה, שאמנם אלוהי העברים חזק הוא ומשליח מכות בארצו, אין הוא רוצה להתגרות עוד באל זה והוא מתיר שעמו יקריב לו קרבנות.
פסוק כב:
לא נכון. כלומר, אין זה במקומו, אין זה הולם.
פסוק כב:
תועבת מצרים. במקביל למלכים א' יא, ה,ז, שם נקראים אלוהי הגויים "שיקוץ" ובמקביל למלכים ב' כג, יג, שם הם נקראים "תועבה", כמו כאן מתרגם אונקלוס כאלו בא הלשון "תועבת מצרים" במקום "אלוהי מצרים" - "הא נדבח ית בעירא, דמצראי דחלין לה"'. לפי זה אמנם אמר משה אל פרעה "אלוהי מצרים", אך בתורה כתוב "תועבת מצרים". אולם אין להעלות על הדעת, כי משה יאמר לפרעה, כי ישראל יזבחו את אלוהי מצרים. על כן נכון יותר לבאר לשון תועבה, כי זביחת צאן ובקר כפי שהעברים יעשוה, דבר שנוא ומתועב הוא למצרים66וגם תיאורים חיצוניים מן התקופה ההיא הולמים ביאור זה, ראה אצל Dillmann..
פסוק כב:
הן, כמו ראה, אם...67(Ewald (355b..
פסוק כב:
ולא. הוי"ו פותחת את משפט־הסיפא.
פסוק כג:
כאשר יאמר אלינו. משה סבור, שבמדבר יצטווה באשר לפרטיו של חג הזבח, וכן גם להלן י, כו.
פסוק כד:
רק הרחק. פרעה סבור, שלא יאמינו לו עוד, וכי משה יתפלל עליו הפעם רק אחרי שבני ישראל אמנם יצאו למסעם, על כן הוא אומר "רק הרחק לא תרחיקו ללכת", כלומר התפלל עלי סמוך לתחילת המסע.
פסוק כה:
הנה אנכי וגו'. על כך משיב לו משה, שגם הפעם יאמין לו ויתפלל עליו מיד עם יציאתו ממנו.
פסוק כה:
רק אל־יסף, רק אל תהתל בנו פעם נוספת כפי שעשית בעבר (פסוקים ד ו־יב).
פסוק כה:
התל, השוה בראשית לא, ז.
פסוק כו:
ויצא משה. משה בלבד מוזכר כאן, כי רק הוא התפלל. למעלה (פסוק ח) עוד מוזכר גם אהרן, כי הוא אשר עשה את נס הצפרדעים והיוה אפוא דמות עיקרית בפרשה זו, מה שאין כן כאן.
פסוק כז:
כדבר משה. כהבטחה שהבטיח משה, פסוק כה.
פסוק כז:
לא נשאר אחד. כמו להלן, י, יט. הערוב לא מתו כמו שמתו הצפרדעים, אבל הם עפו להם.
פסוק כח:
ויכבד. צורת הפעיל זאת כאן וכן למעלה פסוק יא ולהלן ט, לד. במקרים אלה פרעה התכחש להבטחתו, והרי מצפונו היה צריך לומר, שגם אם אינו נכנע לבקשות ולאיומים, עליו להניח לעם לצאת משום עצם הבטחתו שנתן. אלא שאת הקול הפנימי הזה הדחיק בכוח, וכל כן לשון "ויכבד". במכת הארבה היה זה ה' אשר חיזק את לבו (להלן י, ה). "גם הפעם הזאת" חוזר אל המסופר למעלה, פסוק יא.