פסוק א:נטה... במטך. לשון קצר, במקום "קח מטך" וגו' שלמעלה ז, ט.
פסוק א:על־הנהרות וגו'. לא נאמר כאן "ועל כל מקוה מימיהם" כמו למעלה ז, יט, מפני שבהם לא היו מצויים צפרדעים.
פסוק ב:ותעל הצפרדע. שם קיבוצי בלשון נקבה. נוסעים מספרים שאחרי שטפונות הנילוס מכסות הצפרדעים את הקרקע בהמוניהן, אלא שציפורים מסוימות משמידות אותן, ואלו כאן עולות הצפרדעים מן היאור והופכות למכת־מדינה מטרידה.
פסוק ג:ויעשו־כן החרטומים, הראו שגם הם מסוגלים להעלות נחילי צפרדעים מן המים אל היבשה באמצעות הטיית מטותיהם.
פסוק ד:ויקרא פרעה - כיוון שהוא עצמו הוטרד מן המכה, הוא נכון לוויתורים.
פסוק ד:ממני ומעמי. הוא מבקש לשחרר רק את עצמו ואת עמו מן המטרד הזה.
פסוק ה:התפאר עלי. תרגום השבעים, תרגום הרומי והפשיטתא מבינים "התפאר" כמו "התבאר", ולכן הם מתרגמים־מפרשים - הבהר עצמך באורח ברור כנגדי. אונקלוס מתרגם "שאל לך גבורא", וכן מפרש רש"י "השתבח להתחכם ולשאול דבר גדול ולומר שלא אוכל לעשותו". לפי ראב"ע הרי זו מעין נוסחת נימוסין. "אעשה לך תפארת שאעתיר אל ה"'. ברם, לפי שופטים ז, ב וישעיה י, ט משמעו של להתפאר על פלוני הוא - לראות עצמו גדול ממנו, וכאן בא הלשון במובן. צוה עלי ואציית לדבריך.
פסוק ה:למתי. מפסוק ח נראה, שמשה התפלל אל ה' מיד אחר השיחה עם פרעה, ולפיכך מוסב "למתי" על "להכרית הצפרדעים", וכן "למחר" שבפסוק ט.
פסוק ה:רק ביאור וגו' כלומר, כדי שיישארו רק ביאור.
פסוק ו:למען תדע. על ידי זה שהצפרדעים ייעלמו בדיוק בשעה שאתה בחרת בה, יוכח שאין כאן יד מקרה, ועל כן תוכל לדעת מכאן את פועל ה'.
פסוק ז:וסרו, הטעם מלרע, וכן "שמו" בבראשית מ, טו; השוה "מגדל חננאל" (ולא ידעתי, מיהו. המ').
פסוק ח:ויצא, לשון יחיד, כאשר המושא קודם לנושא.
פסוק ח:על־דבר. לרוב מפרשים ביטוי זה במובן "על אודות", כלומר על אודות הצפרדעים. ואולם מוטב לפרש על אודות דבר הצפרדעים, דהיינו על אודות עניין הצפרדעים שנקבע על ידי פרעה (ההבטחה שניתנה לפרעה בעניינן), וכפי שמתרגמים השבעים והתרגום הרומי. משה הבטיח לו לפרעה מה שהבטיח מבלי שנצטווה על כך מפי ה'. עתה הוא מתפלל, שאמנם ה' יקיים את הבטחות־נבואתו. וכן הוא אצל אברבנאל - "ולכן פחד משה, אולי היה רצון ה' שתתמיד מכת הצפרדעים שבעה ימים כמו שהתמידה מכת הדם, ושהוא מיהר את הקץ שלא ברשות גבוה, ומפני זה הוצרך לצעוק אל ה' שיקיים דבר עבדו בזה... והוא אמרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, רוצה לומר, על הדבר ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים, והוא שיסורו למחר, ויהיה על דבר כמו על הדיבור והמאמר אשר שם משה לפרעה בענין הצפרדעים".
פסוק ט:כדבר משה, כדבר משה אשר אמר לפרעה.
פסוק ט:מן־הבתים... ומן־השדות, בניגוד ליאור שבו נשארו ולא מתו.
פסוק י:חמרים חמרים, השוה בראשית יד,י.
פסוק יא:והכבד, כמו "ונתון אותו" (בראשית מא, מג).
פסוק יב:לכנים. הפיכת עפרה של מצרים לכנים היתה המכה האחרונה שנתבצעה על ידי אהרן. אין ספק שמדבור כאן בבעלי־חיים זעירים, שהרי הם מתהווים מן העפר, אבל שונות הן הדעות באשר למשמעה המדויק של המלה. לפי המסורת הארץ־ישראלית המשמע הוא כנים במובן המקובל גם היום. כך בתרגומים כאן, אצל יוסף בן מתתיהו ואצל חז"ל. לפי פילון הרי זה חרק זעיר אך מטריד ביותר שלא רק פוצע את העור וגורם גירוי בלתי־נעים, אלא גם חודר לגוף האדם דרך האף והאוזן, ואפילו דרך העיניים, ומזיק. ואולם מסתבר שהכתוב משתמש כאן בלשון "כנים" לציון תופעה בלתי־רגילה, שכן דבר השכיח במצרים לא היה מביא את החרטומים להכריז "אצבע אלהים הוא".
פסוק יג:הכנם. לשון היחיד של כנים מצוי בישעיה נא, י - "ויושביה כמו כן ימותון", ואלו בתלמוד באה הצורה "כינה". הצורה "הכנם" היא שם קיבוצי, כמו "הצפרדע" (למעלה פסוק ב), וכמו "כנימה" בתלמוד. ובאשר לסיומת קמץ־מי"ם, השוה רשב"ם ע"א.
פסוק יד:ולא יכלו. הסיבה לאי־יכולתם זו של החרטומים היא, לפי פירושו של רמב"ן, "כי מכת הדם - להפוך תולדת המים לדם, ומכת הצפרדעים - להעלותם מן היאור, יכלו לעשות כן, כי אין שום בריאה או יצירה. רק מכת הכינים היתה יצירה... ולא יוכל לעשות כמעשה הזה זולת היוצר ה'..." ותהי הכנם. לפי ראב"ע באה החזרה לומר, כי "גם היא היתה בחרטומים". ואולי משמש סיפא זה כפתיחה לפסוק הבא, כלומר כיוון שהכנים היו באדם ובבהמה, כי אז אמרו החרטומים, כי עונשו מן ה' הוא זה. שכן החרטומים ניסו להעלות את הכנים מיד אחרי שאהרן עשה את הנס, ולא יכלו, וכאשר המכה הכאיבה גם לאדם וגם לבהמה, הכירו שאצבע אלהים היא זו.
פסוק טו:ויחזק וגו'. ואף־על־פי־כן חזק לב פרעה; וכך צריך לפרש גם להלן ט, ז.
פסוק טז:והפליתי ביום ההוא. במכה זו מובלט לראשונה שארץ גושן לא נפגעה ממנה. כלום יש להסיק מכאן, ששלוש המכות הראשונות אכן פגעו במצרים ובבני ישראל כאחד, כפי שסובר ראב"ע? דומה, שלא צריך להגיע למסקנה זו. ולא רק חכמינו ז"ל אינם סוברים כך, אלא גם ההגיון אינו מדבר בעד דעה זו. כאשר הכתוב מפרט את כל אלה שעתידים להיפגע ממכת הצפרדעים, אין הוא מפרט ביניהם את בני ישראל, שהרי אין להניח, שהמלה "בעמך" באה לרבות את ישראל. אבל יש להבין שרק במכה זו והבאה אחריה (ערוב ודבר) צריך להבליט, שלא פגעו בבני ישראל, מפני שאלה נעשו לא באמצעות משה או אהרן כי אם במישרין על ידי ה', ודווקא בהן ההפליה בין ישראל ומצרים העידה שהמכות באו כעונש למצרים, וכי ה' מבדיל בין ישראל ומצרים. במכות שנעשו על ידי משח ואהרן היתה הפליה זו מובנת מאליה, שכן ודאי לא נבחרו כדי להכות את בני עמם, וברי הדבר, שהמכות שעשו, על המצרים בלבד באו. לעומת זאת צריך לספר, שה' בחר בישראל והסיר את המכות מהם. יוצאות מן הכלל הן מכות הברד והחושך, אשר אף כי נעשו על ידי משה, מסופר בהן שלא רק שלא פגעו בבני ישראל אלא שהיה בהם נס מיוחד במינו. באותה ארץ היה ברד, ושם - שמים בהירים, כאן חושך - ושם אור. לא היה מקום לצפות לנס כזה. היה די בכך שהקב"ה ימנע כל רע מבני ישראל בשעת הברד והחושך.
פסוק טז:ערוב. מכה זו היא הראשונה מבין אלה שנעשו בידי ה' עצמו. וערוב זה - מה טיבו? שוב יש כאן משום מחלוקת בין המסורת הארץ־ישראלית והמצרית. לפי תרגום יונתן בן עוזיאל והתרגום הירושלמי ולפי חכמינו ז"ל, הרי זו תערובת של חיות פראיות. ברם, מן הכתוב משמע שמדובר כאן במין מסוים של בעל־חיים וכתרגומם של השבעים ופילון. לפי פילון מאחדת בריה זו בתוכה את הוצפתו של הכלב עם זו של הזבוב. היא עוקצנית וערמומית, מתקיפה את האדם בלא פחד ואינה מתרחקת ממנו עד שתשבע בשר ודם, ולא בכדי אומר המשורר בתהלים (עח, מה) "ערב ויאכלם".
פסוק יז:משליח. צורת ההפעיל של השורש של"ח באה כביטוי לגזירת מכת־מדינה; השוה "והשלחתי בכם את־חית השדה" (ויקרא כו, כב); "והשלחתי רעב בארץ" (עמוס ח, יא); "החל ה' להשליח ביהודה רצין מלך ארם" (מלכים ב' טו, לז).
פסוק יז:וגם האדמה, חרקים מעופפים אלה יתמקמו גם על האדמה.
פסוק יח:והפליתי. השוה תהלים ד, ד.
פסוק יח:עמד עליה. לשון יחידאי, ומשמעו - משתהה שם.
פסוק יח:אני... הארץ. לפי ראב"ע פירושו - "דרך משל, כמנהג המצרים לעמוד באמצע מלכותם, להיות קרוב אל הקצוות". אבל רש"י מפרש, "אף על פי ששכינתי בשמים, גזירתי מתקיימת בתחתונים" ובדומה גם רמב"ן. ואולם לפי לשון הפסוקים יא, ד ו־יב, יב נראה שאף כאן הכוונה ללמד שה' נמצא במצרים כדי להעניש את תושביה. שכן, המצרים יכולים היו להאמין, שיד המקרה בדבר, ומה גם שזבוב־הכלבים (= הערוב) מטריד את המצרים לעתים מזומנות, אף כי לא במידה רבה כל כך. רק העובדה, שארץ גושן אינה מוטרדת עתה ממכה זו, תשכנע שאכן עונש מיד ה' הוא זה.
פסוק יט:ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. רק על ידי כך תבין, פרעה, שהבדל יש בין עם ה' ובין עם פרעה.
פסוק יט:פדות. כלומר חירות.
פסוק יט:בין. לפני "בין" יש להשלים - "להבדיל".
פסוק כ:ערב כבד. כלומר מכה גדולה, המון, כמו בארבה (להלן י, יד).
פסוק כ:ובכל־ארץ מצרים. תרגום השבעים מושך מלים אלה אל הרישא, בניגוד לטעמי המקרא. ברם, "תשחת הארץ" צריך להיאמר כדי לתאר את קיום האזהרה שבפסוק יז - "וגם האדמה אשר־הם עליה". גם אם זבובי־הכלבים לא השחיתו את האדמה ממש, הרי כיסו אותה, כמו הארבה (להלן י, ה), והשחיתו את מראה; השוה ישעיה נב, יד. תופעה זו לא היתה רק בבתים, כי אם גם בכל ארץ מצרים, מכאן ש"בכל־ארץ מצרים" נמשך אל הסיפא.
פסוק כא:מכה זו מרשימה את פרעה יותר משעשו זאת קודמותיה, ועתה הוא מוכן לוויתור של ממש - שלבני ישראל יותר לערוך את חג זבחיהם בארצו. עד כה, כאשר המכות נעשו על ידי הטיית יד־אהרן, ובחלקן נעשה כמובן גם על ידי חרטומי מצרים, חשב פרעה, שמשה ואהרן רק מכשפים הם שכוחם גדול מכוח מכשפיו שלו. ואולם עתה, כשהמכה באה במישרין מאת ה', ופרעה הגיע למסקנה, שאמנם אלוהי העברים חזק הוא ומשליח מכות בארצו, אין הוא רוצה להתגרות עוד באל זה והוא מתיר שעמו יקריב לו קרבנות.
פסוק כב:לא נכון. כלומר, אין זה במקומו, אין זה הולם.
פסוק כב:תועבת מצרים. במקביל למלכים א' יא, ה,ז, שם נקראים אלוהי הגויים "שיקוץ" ובמקביל למלכים ב' כג, יג, שם הם נקראים "תועבה", כמו כאן מתרגם אונקלוס כאלו בא הלשון "תועבת מצרים" במקום "אלוהי מצרים" - "הא נדבח ית בעירא, דמצראי דחלין לה"'. לפי זה אמנם אמר משה אל פרעה "אלוהי מצרים", אך בתורה כתוב "תועבת מצרים". אולם אין להעלות על הדעת, כי משה יאמר לפרעה, כי ישראל יזבחו את אלוהי מצרים. על כן נכון יותר לבאר לשון תועבה, כי זביחת צאן ובקר כפי שהעברים יעשוה, דבר שנוא ומתועב הוא למצרים.
פסוק כב:הן, כמו ראה, אם....
פסוק כב:ולא. הוי"ו פותחת את משפט־הסיפא.
פסוק כג:כאשר יאמר אלינו. משה סבור, שבמדבר יצטווה באשר לפרטיו של חג הזבח, וכן גם להלן י, כו.
פסוק כד:רק הרחק. פרעה סבור, שלא יאמינו לו עוד, וכי משה יתפלל עליו הפעם רק אחרי שבני ישראל אמנם יצאו למסעם, על כן הוא אומר "רק הרחק לא תרחיקו ללכת", כלומר התפלל עלי סמוך לתחילת המסע.
פסוק כה:הנה אנכי וגו'. על כך משיב לו משה, שגם הפעם יאמין לו ויתפלל עליו מיד עם יציאתו ממנו.
פסוק כה:רק אל־יסף, רק אל תהתל בנו פעם נוספת כפי שעשית בעבר (פסוקים ד ו־יב).
פסוק כה:התל, השוה בראשית לא, ז.
פסוק כו:ויצא משה. משה בלבד מוזכר כאן, כי רק הוא התפלל. למעלה (פסוק ח) עוד מוזכר גם אהרן, כי הוא אשר עשה את נס הצפרדעים והיוה אפוא דמות עיקרית בפרשה זו, מה שאין כן כאן.
פסוק כז:כדבר משה. כהבטחה שהבטיח משה, פסוק כה.
פסוק כז:לא נשאר אחד. כמו להלן, י, יט. הערוב לא מתו כמו שמתו הצפרדעים, אבל הם עפו להם.
פסוק כח:ויכבד. צורת הפעיל זאת כאן וכן למעלה פסוק יא ולהלן ט, לד. במקרים אלה פרעה התכחש להבטחתו, והרי מצפונו היה צריך לומר, שגם אם אינו נכנע לבקשות ולאיומים, עליו להניח לעם לצאת משום עצם הבטחתו שנתן. אלא שאת הקול הפנימי הזה הדחיק בכוח, וכל כן לשון "ויכבד". במכת הארבה היה זה ה' אשר חיזק את לבו (להלן י, ה). "גם הפעם הזאת" חוזר אל המסופר למעלה, פסוק יא.