א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃ ב אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ ג וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ד וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ ה וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃ ו וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ ז וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה׃ ח וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ ט כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ י וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ יא וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן׃ יב וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם׃ יג וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ יד וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם׃ טו לֵ֣ךְ אֶל־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃ טז וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָעִבְרִים֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי בַּמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּ֥ה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ עַד־כֹּֽה׃ יז כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהוָ֑ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה ׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם׃ יח וְהַדָּגָ֧ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֛ר תָּמ֖וּת וּבָאַ֣שׁ הַיְאֹ֑ר וְנִלְא֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹֽר׃ יט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩ עַל־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם ׀ עַל־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כָּל־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים׃ כ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ צִוָּ֣ה יְהוָ֗ה וַיָּ֤רֶם בַּמַּטֶּה֙ וַיַּ֤ךְ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּיְאֹ֔ר לְעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּלְעֵינֵ֖י עֲבָדָ֑יו וַיֵּהָֽפְכ֛וּ כָּל־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֖ר לְדָֽם׃ כא וְהַדָּגָ֨ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֥ר מֵ֙תָה֙ וַיִּבְאַ֣שׁ הַיְאֹ֔ר וְלֹא־יָכְל֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹ֑ר וַיְהִ֥י הַדָּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כב וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֛ן חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ כג וַיִּ֣פֶן פַּרְעֹ֔ה וַיָּבֹ֖א אֶל־בֵּית֑וֹ וְלֹא־שָׁ֥ת לִבּ֖וֹ גַּם־לָזֹֽאת׃ כד וַיַּחְפְּר֧וּ כָל־מִצְרַ֛יִם סְבִיבֹ֥ת הַיְאֹ֖ר מַ֣יִם לִשְׁתּ֑וֹת כִּ֣י לֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לִשְׁתֹּ֔ת מִמֵּימֵ֖י הַיְאֹֽר׃ כה וַיִּמָּלֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַחֲרֵ֥י הַכּוֹת־יְהוָ֖ה אֶת־הַיְאֹֽר׃ כו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ כז וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֗י נֹגֵ֛ף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ֖ בַּֽצְפַרְדְּעִֽים׃ כח וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֮ צְפַרְדְּעִים֒ וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ וּבְבֵ֤ית עֲבָדֶ֙יךָ֙ וּבְעַמֶּ֔ךָ וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ׃ כט וּבְכָ֥ה וּֽבְעַמְּךָ֖ וּבְכָל־עֲבָדֶ֑יךָ יַעֲל֖וּ הַֽצְפַרְדְּעִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ג:
ואני אקשה את לב פרעה, א"ל כן כדי שלא יתרעם כשיראה שלא ירצה לשלחם כמו שעשה שאמר לו ואני אחזק את לב פרעה גו' ועכ"ז אמר למה הרעות והצל לא הצלת, לזה הקדים לו ואמר לו פעם אחרת ואני אחזק וגו' ולא ישמע אליכם פרעה וגו', וכן תמצא באות התנין אמר ויחזק לב פרעה כאשר דבר ה', לא נתחזק לבו לפי שראה שעשו החרטומים כן, כי לא טח עיניו מראות שבלע מטה אהרן ומטה בלע מטה, וזה לא עשו החרטומים, א"כ לא נתחזק לבו מהם אלא כאשר דבר ה', וכן במכת הדם אמר ויחזק לב פרעה כאשר דבר ה', לומר שלא חזק לבו לפי שראה שעשו כן חרטומי מצרים שכבר ידע שהכל הוא זיוף, וכן בלטיהם גימ' זיו"ף ע"ה, כי כל מימות שבמצרים נהפכו לדם שנאמר על יאוריהם וגו' ונהפכו לדם כדברי משה ומאין הביאו החרטומים מים, ואם כדבריהם למה חפרו כל מצרים ילכו לחרטומים ויתנו להם מים, אלא שראה ונתאמת לו שהוא דם ממש במראה ובטעם ובריח, במראה שנאמר ויך את המים לעיני פרעה ולעיני עבדיו שראו בעיניהם, בטעם שמתו הדגים, ובריח ובאש היאור, אלא ודאי שהחרטומים כל מעשיהם בזיוף, ולזה לא אמר ויעשו כן חרטומי מצרים לפני פרעה כמ"ש במשה, א"כ החיזוק של פרעה אינו לפי שראה שעשו כן החרטומים אלא כאשר דבר ה'. ועוד ראיה שהחזוק אינו בשביל עשיית החרטומים הרי במכת הכנים אמר ויעשו כן החרטומים להוציא את הכנים ולא יכלו ואמר ויחזק לב פרעה וגו' כאשר דבר ה'. עם זה יקשה עלינו מה ששואלים אם הב"ה הקשה לבו למה הביא עליו מכות. מה שנ"ל הוא שהקב"ה אמר ואני אקשה ולא אמר אחזק, כי חזוק הוא יותר מקשוי, כי קשוי הוא דבר רך שמקשין אותו, אבל חזוק הוא יותר שיוכל לעמוד ולסבול, א"כ אמר ואני אקשה לא אמר אחזק, והוא הוסיף יותר שחזק, ועל התוספת הכהו, ואפי' שאמר ויחזק ה' את לב פרעה וגו' הוא בערך הקושי לא בתוספת, ואע"פ שתמצא בתחלת שליחותו אמר לו ואני אחזק את לב פרעה הודיעו שם על ה' מכות אחרונות, אחר שהוא חזק לבו, ובערוב אמר ויכבד פרעה את לבו לא אמר ויחזק אלא ויכבד שהוא יותר מחזוק, ובמכת הדבר אמר ויכבד לב פרעה, אח"כ אמר ויחזק ה' אחר שהוא הוסיף בחזוק והוסיף שהכביד לבו בערוב שאמר שיש פעמים שמשתלחים החיות ולא חשבם למכה, וכן בדבר של הבהמות פעמים מהפסד האויר בא, לז"א ויכבד לב פרעה לכך מנע ממנו דרכי התשובה והוסיף על רשעתו רשע לז"א בה' מכות אחרונות, ויחזק ה' את לב פרעה:
פסוק ג:
עוד נאמר שמ"ש וחזקתי את לב פרעה הוא על ה' מכות אחרונות שהם שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות שבאלו נאמר בהם ויחזק ה' את לב, ואע"פ שבראשונות אמר ויחזק לב פרעה ולא אמר ויחזק ה' סמך ואמר בא אל פרעה וגו'. ולז"א ונתתי את ידי, כי היד יש בה ה' אצבעות כנגד ה' מכות אחרונות. ואמר והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל, אפשר לומר שיובן עם מה שאז"ל בראש השנה שהוא תשרי בטלה עבודה מאבותינו במצרים, א"כ ה' מכות ראשונות היו מניסן עד תשרי, וכן מצאתי כי תקופת ניסן היא כנגד מכת הדם שנהפכו כל מימות מצרים לדם ואז לקו כל מימות שבעולם ע"כ, וה' מכות אחרונות היו מתשרי עד ניסן כי משפט המצרים במצרים י"ב חודש, לזה אמר והוצאתי את צבאותי את עמי וגו', כי מאחר שבטלה העבודה אין צורך בצבאות שהם המלאכים כי היו במצרים להקל מעליהם, אבל עתה שבטלה העבודה אין צורך בהם, ואמר את עמי לא אמר ואת עמי, רמז כאן כי אין ההוצאה לגמרי אלא עד שיביא עליהם ה' מכות אחרונות, ולזה אמר את עמי כי הוא עדין תלוי ועומד לזה לא אמר ואת, אבל אחר שידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים שהיא מכת בכורות שהיא מכה אחרונה, אז והוצאתי את בני ישראל מתוכם:
פסוק ד:
או נאמר והוצאתי את צבאותי. שאמר הקב"ה למשה שאחר ה' מכות שהוא מכת הדבר שנאמר בה הנה יד ה' הוי"ה שהוא צרוף חמישי הוי"ה של י"ב צרופים, אתחיל להוציא, כמו שעושין אנשי השיירא שקודם שילכו מוציאים המשאות חוץ למדינה ואח"כ יוצאין האנשים, כן אמר הקב"ה אחר ה' מכות אוציא את צבאותי, ואח"כ בנטותי את ידי שהיא מכת הדבר שנאמר בה הנה יד ה' הוי"ה, אחר כן והוצאתי את עמי, ולכן אמר משה במכת הברד כצאתי את העיר לפי שיצאו צבאות ה':
פסוק ה:
ועוד נאמר שאמר בנטותי את ידי, שהיא על קריעת ים סוף שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה. וא"ל הקב"ה. כל מה שעתיד לעשות מגיד מראשית אחרית:
פסוק ו:
ומשה ואהרן עשו. ועדין לא עשו אלא לפי שקבלו לעשות נחשב כאילו עשו, וכפל הפסוק שאמר ויעש משה ואהרן ואח"כ כן עשו, ואמר קודם בלשון יחיד ואח"כ בלשון רבים, הוא לפי שתמצא ששלש מכות נעשו ע"י אהרן, בדם שנאמר אמור אל אהרן קח את מטך ונטה את ידך על מימי מצרים, ובצפרדעים אמור אל אהרן נטה את ידך במטך, ובכנים אמור אל אהרן נטה את ידך והך את עפר הארץ, הרי ג' מכות ע"י אהרן. ערוב ע"י הקב"ה שכן אמר כה אמר ה' הנני משליח בך את הערוב, ואמר ויעש ה' כן ויבא ערוב. בדבר אמר הנה יד ה' הויה, ואמר ויעש ה' כן וימת כל מקנה מצרים וגו', ומכת בכורות נאמר וה' הכה כל בכור, הרי ג' ע"י הקב"ה. שחין על ידי שניהם שכן אמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו מלא חפניכם וגו', ברד ע"י משה שנאמר ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד ויט משה את ידו וגו', ארבה נאמר ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על ארץ מצרים בארבה, ויט משה את מטהו, חשך נאמר ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי חשך, ונאמר ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך, הרי ע"י משה ג', א"כ לז"א ויעש בלשון יחיד לפי שכל אחד עשה אחד, ובמכת השחין שנעשית בשותפות ע"י שניהם אמר כן עשו, ואמר כאשר צוה ה' אותם אתם כתיב, שה' ג"כ אתם שהכה מכת הדבר והערוב ומכת בכורות, ולפי שהדבר והערוב היה באמצע לז"א ה' אתם, שאם לא כן ב"פ ויעשו כן עשו למה, אם ה' צוה אותם מה שבחם לומר ב"פ עשו, אלא כמו שאמרנו, משה עשה ג' ואהרן ג' וה' אתם ג"כ עשה ג', ואחד בשותפות, לז"א כן עשו. או נאמר שאמר ה' אתם, שהמכות של הקב"ה היו באמצע בין מכות של אהרן ושל השחין שהיתה בשותפות כלם, וזהו ה' אתם:
פסוק ט:
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו'. מה שהיה תחלת האותות אות התנין הוא לפי שהקב"ה רצה להקשות את לבו כמ"ש ואני אקשה את לב פרעה וגו', אמר הקב"ה צריך להפכו לבריה אחרת, שהוא תנין, תנין גימ' תיק ותי"ק בא"ת ב"ש אדם, א"כ נהפך מאדם לתיק ומתיק לתנין, ולז"א לתנין ולא אמר לנחש, ולבסוף אמר והמטה אשר נהפך לנחש לא אמר לתנין, לרמוז להפוך שנהפך מאדם לתנין כמ"ש, ולזה היה תנין ולא בריה אחרת לפי שהנחש אם לא ירוצצו את ראשו לא ימות ומקבל כל מכות שבעולם, לזה קודם שיביא עליו המכות נעשה תנין, ולז"א והשלך לפני פרעה יהי לתנין, כלומר פרעה יהי לתנין, ולא אמר השלך לפני פרעה ולפני עבדיו כמו שהיה במעשה שאמר וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו, אלא לפני פרעה יהי לתנין כדי שיוכל לקבל המכות ומתפשט ומתעקם, כן פרעה כשבאה המכה אומר חטאתי וכשתסור מעליו חוזר ומתעקם. וכתב רבינו בחיי מה שנהפך לנחש ולא לבריה אחרת לפי שהנחש חטא והחטיא לחוה בלשון, כן פרעה חטא בלשון שאמר מי ה' ע"כ:
פסוק י:
ויבא משה ואהרן אל פרעה, י"ל שלזו הביאה לא קדמה דבור שיאמר לך אל פרעה, אלא זאת הביאה הוא כמו שאמר המדרש שיום גינוסיא היה ובאו כל מלכי מזרח ומערב להמליכו וזה היה משום כבודן של ישראל שלא יאמרו ממלכה שפלה שלטה עליהם, כמ"ש בפ' שמות, וכשנכנסו משה ואהרן ועמדו לפני פרעה והיו דומים למה"ש ורום קומתם כארזי לבנון וגלגלי עיניהם כמו גלגלי חמה וייראו כלם מהם שנאמר שיתה ה' מורה להם ידעו גוים אלו המלכים שבאו להמליכו אנוש המה באותה שעה נפלה עליהם פחד וחלחלה באותה שעה הוצרך פרעה לנקביו ונכנס לביה"כ ונזדמנו לו י"ב עכברים ונשכו אותו וצעק צעקה גדולה ומרה עד ששמעו קול צעקתו כל גדולי המלכות, ואח"כ נתחזק וישב על כסאו וחזק לבו ואמר למשה מי אתם ומאין באתם ומי שגרכם אצלי, מרו אלהי העברים שלחנו אליך לאמר שלח עמי וגו', אמר לא ידעתי את ה' מעולם לא שלח לי אגרת שלום ולא הביא לי דורון וגו', א"כ זו היא הביאה והיא התחלת ביאתם ונכנסו להטיל אימתם עליו ועל עבדיו, וכדי שיהיה להם למשה ולאהרן לב ליכנס:
פסוק יד:
ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה. אני אמרתי אני אקשה את לב פרעה, והוא הקשה את לבו יותר. ובמדרש למה הדבר דומה לארי וחיות ושועל שהיו מהלכים בספינה וחמור גובה מכס מהספינה, א"ל החמור תנו לי מכם א"ל השועל כמה עזים פניך אתה רואה שהמלך שבחיות עמנו ואתה שואל מכס א"ל החמור גם מן המלך אני נוטל, א"ל הארי קריבו לי הספינה ויצא וטרף לחמור ונתנו לשועל, וא"ל סדר לי איבריו של שוטה זה, הלך השועל וסדרם ראה לבו נטלו ואכלו, כשבא הארי ראה איבריו נתוחים א"ל היכן לבו של שוטה זה, א"ל אדוני המלך לא היה לו לב שאם היה לו לב לא הוה נוטל מכס מן המלך. כן פרעה אילו היה לו לב לא היה אומר למלך מ"ה תן לי דורון ע"כ, א"כ פירוש כבד לב פרעה, שהכבד הוא במקום הלב:
פסוק טו:
לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו, א"ל הקב"ה למשה לא תתבייש הנה יוצא לעשות צרכיו ביאור שהוא עושה אותו ע"א, הוא מבזה אותו ועושה בו צרכיו, ומאחר שקבלו באלוה היה לו לכבדו שנאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא עונו, ואמור לו מאחר שאתה התחלת בבזיונו הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר וגו' ובאש היאר, ולמה אמר אשר ביאר, אלא אמר לו לא תעלה בדעתך לומר שכשאכה המים אותם המים ילכו ויבאו מים אחרים, כי נילוס מימיו הם שוטפין והולכים, לז"א אשר ביאר שמכה הוא ליאר וכל המים שיבאו כולם יהיו דם:
פסוק טו:
לך אל פרעה הנה יוצא המימה. במדרש זש"ה שיתה ה' מורה להם, לפי שהיו עושין עצמן מוראו, ידעו גוים אנוש, ידעו גוים שהם אנוש הודיעם שהם ב"ו, א"ל הקב"ה למשה בשביל שעשה עצמו אלוה הודיעו שהוא ב"ו, אחז בו משה א"ל הניחני עד שאעשה צרכי ואח"כ אני מדבר עמך, א"ל משה יש אלוה שעושה צרכיו, לפיכך א"ל הקב"ה השכם בבוקר ע"כ. א"כ יהיה פירוש הנה יוצא מלשון צואה, המימה הוא מי רגלים:
פסוק טו:
לך אל פרעה. והתרה בו על מכת הדם, ולא תהיה ההתראה על מימי מצרים כמו שהיתה המכה, אלא על המים אשר ביאור כדי לתת מקום לחזוק לבו שיאמר שיש לי מים אחרים, לז"א אמור הנה אנכי מכה המים אשר ביאור ובאש היאור ונלאו לשתות מים מן היאור, אבל במכה אמר על מימי מצרים על נהרותם וגו' ובענים ובאבנים בתרגומו ובמני דאעא ומאנין דאבנא. ומה שאמר מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם, ולא אמר על הנהרות על היאורים וגו' כמו שאמר במכת הצפרדעים, הוא לומר שמימי מצרים ילקו ומימי ישראל לא ילקו, כמו שאמר במדרש ממכת הדם העשירו ישראל, כיצד היה מצרי וישראל נתונים בבית אחד והיה הגיגית מלאה מים והיה המצרי ממלא הקיתון מתוכה ונעשה דם וישראל הולך ושותה מתוך הגיגית, והיה המצרי אומר לו תן לי מידך מעט מים והיה נותן לו ונעשה דם ביד המצרי, והיה אומר לו בוא אני ואתה ונשתה מן הקערה, והיה ישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה המצרי לוקח בדמים מיד ישראל היה שותה מים, לזה אמר על מימי מצרים לבד ולא מימי ישראל:
פסוק טו:
ובזוהר תמצא סוד הענין (דף כ"ח) ז"ל א"ר אבא ת"ח ההוא, רקיע דאית ביה שמשא וסיהרא כוכביא ומזליא איהו בי כנישות מיא דהוא נטיל כל מיין ואשקי לארעא דהוא עלמא תתאה, כיון דנטיל מיין בדר לון ופליג לון לכל עבר ומתמן אתשקיין כולא, בזמנא דדינא שריא בעלמא עלמא תתאה לא ינקא מההוא רקיע וינקא מסטרא דשמאלא וכדין אקרי חרב לה' מלאה דם כו', בההוא זמנא ימא אתפלג לתרין חולקין חוור וסומק וכדין שדי ליאורא חולקא דמצרים ואלקי לעילא ואלקי לתתא ועל דא שתאן ישראל מיא ומצראי דמא ע"כ. ועל זה היה על ידי אהרן שהוא איש חסד שהם המים, למנוע מהם החסד, ולזה אמר אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך, נטה אותה לסטרא דשמאלא, וכן במכת הצפרדעים שהיא גם כן על הנהרות ועל האגמים שהם מים אמר גם כן נטה ידך, נטה אותה לסטרא אחורא, אבל במכת הכנים לא אמר ידך אלא נטה מטך, והיה ע"י אהרן שלא עכב, על דרך הכפירים שהם כחות המקטרגים שואגים לטרף ומי מעכב על ידי מדת החסד, לזה מבקשים ממנו שלא יעכב, זהו ולבקש מאל אכלם. והיתה גם כן מכת הכנים על ידי אהרן, לפי שאהרן הוא יסוד המים שהוא איש חסד כמו שאמר, ויסוד המים גובר על יסוד העפר, ולזה לא היה ע"י משה כי משה הוא מיסוד האש, אע"פ שהוא מן המים שנאמר כי מן המים משיתיהו, הוא כמ"ש בספר יצירה הרו מים וילדו אש, ולזה נגלה אליו בסנה באש כפי יסודו, ולזה עלה להר אע"פ שהיה בוער באש שנאמר אשר ירד עליו ה' באש, ואמר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה לקב התורה שהיא אש, שנאמר אש דת למו, אם כן יסוד האש הוא למעלה מיסוד המים, לזה לא היתה מכת הכנים על ידי משה אלא על ידי אהרן שהוא יסוד המים שהוא גובר על יסוד העפר שהוא פרעה, ולזה לא אמר ידך שלשון יד הוא כמו יד הירדן יד גבול, במים שהם מצדו אמר בהם יד, ובדם ובצפרדע אמר נטה ידך, אבל בכנים שהם למטה ממנו שהוא יסוד העפר אמר נטה את מטך שהוא צומח מן העפר, והוא מה שרמזו ז"ל זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי, אם כן לזה היה דצ"ך על ידי אהרן, והערוב והדבר היו על ידי הקב"ה שהוא מכת האויר, שעל ידי שנוי האויר שנהפך נשתלחו החיות ובאו, וכן מכת הדבר היא ג"כ מחמת האויר שלקה, אבל מכת השחין היתה ע"י משה ואהרן, שבאה מאש ומים, ולזה הלקה יסוד האש ויסוד המים והביא עליהם השחין, ומכת בכורות היתה על הקב"ה ששם לקו הד' יסודות, וזה א"א אלא על ידי הקב"ה, ולזה היתה באחרונה שהיא כנגד כולם, שאחר שלקו הד' יסודות שהכל ילקו, ולזה היה על ידי הקב"ה, כי על ידי הטבע שהיא גימ' אלהים ועם ד' אותיות והמלה עולה מלאך, א"א לחיות שום אחד לא מישראל ולא ממצרים, ולזה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, קרי ביה ובערתי אבער החמץ, ואי אפשר זה אלא כמ"ש, והשלש מכות שהם ברד ארבה חושך היה על ידי משה שהוא מיסוד האש אע"פ שהוא מן המים שנאמר כי מן המים משיתיהו, ופירוש משתי ממנו יסוד המים ונשאר בו יסוד האש כדי לעלות ולקבל התורה שהיא אש, ולזה אמר בספר יצירה הרו מים וילדו אש, אם כן לזה היו אלו השלש מכות על ידי משה, במכת הברד נאמר בה ואש מתלקחת בתוך הברד, ובארבה נאמר (יואל) לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה, שהוא הזבל שאוכל, ומרוב החמימות שבטבעו מיד מתעכל ומוציא הרעי, ושורף הזרעים, וזהו ואחריו תלהט להבה, ולזה אוכל ואינו שבע, כי מרוב החמימות מתעכל המאכל מיד, וזה מפני שיסוד האש מתגבר עליו, והחושך גם כן מיסוד האש, שכן אמר במדרש מהיכן היה אותו חושך רבי יהודה ור' נחמיה אומר מחושך של גיהנם היה, אם כן לזה היה בא"ח על ידי משה שהוא מיסוד האש ללקות יסוד האש, ואע"פ שאמרתי שאהרן יסוד המים, ומשה יסוד האש, מורכבים הם מארבעה יסודות, אלא רצוני לומר על יסוד הגובר, ולזה אמר במכת הדם על נהרותם שהוא יסוד האש שבמים, מלשון נורא, ולזה הם חמים בימי החורף על יאריהם הוא על יסוד הרוח, שאלמלא יסוד הרוח שבהם לא היו הולכים ביאורים, ועל אגמיהם הם המקומות שדולים מהם לשתיה ונקראים אגמים מלשון הגמיאיני האמור באליעזר, אגמים אגמי מים, אם כן הם יסוד המים, כי עיקרם הם לשתיה, ועל כל מקוה מימיהם הוא על יסוד העפר שבהם, שכשהמים נקוים במקום אחד אפילו שיהיו צלולים ביותר ימצא להם עפרירות והוא מחמת יסוד העפר שהם מורכבים, אם כן כשאמר שאהרן הכה המים, פירוש הכה הארבעה יסודות שהמים מורכב מהם. ולזה אמר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היתה של ארבע מכות וכו', וכן הצפרדעים, וכן הכנים הם מורכבים מארבעה, וכן הערוב והדבר הכה הארבעה, וכן שחין וכן ברד היה מורכב כי היה בו אש ומים ורוח, כי על ידי הרוח הוא בא, והברד כשנפשר תמצא בו עפרירות, והחשך הוא גם כן מורכב מארבעה, ולזה נאמר חושך פעמים, אפלה הרי ד', ולזה לא קמו שהיה בו ממשות מחמת ההרכבה, א"כ כשאנו אומרים שהכה יסוד המים או יסוד האש, הכוונה היא על הגובר, והך הכפתור וירעשו הספים שהם שאר היסודות. ולזה אמר והיה דם לא אמר והיה לדם אלא והיה דם, הוית דם מכל מקום בין בטבע בין במראה בין בטעם בין בריח כמו שאמרנו:
פסוק טו:
ובמדרש נתן טעם לעשר מכות ז"ל. עשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב, דם א"ל הקב"ה למשה בדבר שנתגאה בו ואמר לי יאורי בו יתחיל פורענותם. צפרדע אמר הקב"ה יבא דבר שגדולו ומחייתו במים ויפרע מהמצריים שבקשו לאבד אומה שעתידה לקבל תורה שהיא משולה למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים. כנים אמר הקב"ה יבא דבר שנברא מן העפר ויפרע מהמצריים שבקשו לאבד אומה שנמשלה לעפר שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ. ערוב אמר הקב"ה יבאו אריות נחשים ודובים ויפרעו מהמצריים שבקשו לאבד אומה המשולה לחיות שנאמר גור אריה יהודה, יהי דן נחש, בנימין זאב ישרף. ד"א אמר הקב"ה יבא דבר שממית ויפרע מהמצריים שבקשו לאבד אומה המוסרת עצמה על יחוד שמי שנאמר כי עליך הורגנו כל היום וגו'. שחין נאמר קחו מלא חפניכם פיח כבשן אמר הקב"ה יבא דבר העולה מן הכבשן ויפרע מהמצריים שבקשו לאבד אומה שמסרה עצמה למיתה, אברהם באור כשדים חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמן לכבשן האש. ברד אמר הקב"ה יבא דבר שהוא לבן כשלג ויפרע מהמצריים שבקשו לאבד אומה שאני עתיד להלבין עונותיהם כשלג, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ארבה אמר הקב"ה יבא ארבה שנקרא חילי הגדול ויפרע מהמצריים שבקשו לאבד אומה שנקראו חילותי שנאמר והוצאתי את צבאותי. חושך אמר הקב"ה יבא חושך שהוא מובדל מהאור ויפרע מהמצריים שבקשו לאבד אומה המובדלת מן האומות. מכת בכורות אמר הקב"ה אני עובר בתוך מצרים בחצי הלילה ואפרע מהמצריים שבקשו לאבד בני אברהם שחצה וחלק הלילה לאבד אויבי ה', שנאמר ויחלק עליהם לילה, ע"כ במדרש:
פסוק טו:
עוד במדרש טעם אחר לי' מכות. לפי מה שחשבו המצריים על ישראל הביא הקב"ה עליהם, הם חשבו שיהיו שואבים מימיהם לכך ויהפך לדם יאוריהם., הם חשבו שיהיו צדים להם שרצים ודגים הביא עליהם צפרדעים. הם חשבו לעשותם כארץ ושיהיו מכבדים ומרביצים השוקים והרחובות השריץ הארץ כנים. הם חשבו שיהיו טוענים את בניהם כפדגוג הזה שלח בהם אריות ודובים, היה למצרים בנים ואומר לישראל שיוליכם לשוק והיה הארי בא ונוטל אחד והזאב אחד והדוב אחד והנמר אחד והברדלס אחד והיה הישראל נכנס אצל המצרי לבדו והמצרי אומר לו היכן הם בני אומר לו הישראלי שב ואני עושה לך חשבון נטל הארי אחד זאב אחד נמר אחד עד שנתן לו החשבון. הם חשבו שירעו מקניהם שלח בהם הדבר וימת כל מקנה מצרים. הם חשבו שיהיו בלנים הביא עליהם את השחין. הם חשבו לסקול אותם באבנים הביא עליהם את הברד. הם חשבו שיהיו כורמיהם הביא עליהם את הארבה ואכל אילנותיהם. הם חשבו לאסור אותם בבית האסורים הביא עליהם חושך שנאמר לא ראו איש את אחיו ולא קמו וגו'. הם חשבו להרוג אותם והקב"ה הרג בכוריהם הם חשבו לשקוע אותם במים אף הקב"ה שקעם במים שנאמר מרכבות פרעה וחילו ירה בים. ע"כ:
פסוק טו:
ואחוה דעי אף אני. מכה ראשונה היתה במים, לפי שבטלו ישראל מלמוד התורה שנמשלה למים שנאמר פוטר מים ראשית מדון. שנייה מכת הצפרדעים, לפי שבטלו ישראל מהתפלה ומק"ש שחרית וערבית יבאו הצפרדעים שאינם שותקים ערבית ושחרית. שלישית מכת הכנים לפי שבטלו ישראל מעשיית המצות לכך הביא עליהם מכת הכנים שבטלום ממלאכתם והיו כל היום וכל הלילה מפלים כליהם. רביעית מכת הערוב לפי שכשהיו באים הנוגשים אשר שם עליהם פרעה והיו נדמים בעיניהם של ישראל כדובים ואריות והיו נרתעים ונרעדים מפניהם, לכך הביא עליהם הדובים והזאבים והאריות והיו הם נרתעים ונרעדים מהם. חמישית דבר לפי שהיו משעבדים בהם למשוך הבהמות להוליכם לרעיה ויש צער גדול במשיכתם ובפרט בסוסים שמורדים ובחמורים שעסקיהם רעים והגמלים מסרכים דרכיהם, וכן הבקר וכן הצאן מעבטים דרכיהם, ואולי זה הצאן שנזכר כאן העזים שהם נקראים צאן שנאמר ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים, כי הכשבים לא היו בשדה אלא מגדלים אותם על אבוסם למעלת יראתם, ולזה הנה יד ה' הויה בסוסים, הקדים הסוסים שיש להם צער גדול במשיכתם ובחמורים וגו'. מכה ששית היא מכת השחין לפי שהיו משעבדים אותם תחת השמש והיה השמש מכה עליהם ומחממם שנאמר ובכל עבודה בשדה כל עבודה שהיו משתעבדים בהם לא היתה אלא בשדה תחת השמש, ולא די זה אלא שהיו דוחקים אותם לעשות במהירות והיה בשרם נכמר מחמימות השמש ומהדוחק, ולזה הביא עליהם השחין שהיה מחממם ומלהטם. מכה שביעית היא מכת הברד לפי שלא היו מניחים אותם להסתופף לחסות תחת צל אילן או ללכת להצטנן על גבי עשבים, לזה הביא עליהם הברד שנאמר את כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עצי השדה שבר. מכה שמינית היא מכת הארבה לפי ששלטו על זרעו של אברהם שנתברכו בארבה שנאמר הרבה ארבה את זרעך, ואע"פ שהגר גם כן נתברכה בארבה, זו היא מפי מלאך אבל אברהם נתברך מפי הקב"ה, לזה הביא עליהם ארבה. מכה תשיעית היא חושך לפי שהחשיכו וסתמו לבן ועיניהם מן השעבוד לזה החשיך את עיניהם. עוד לפי שמבואות מצרים אפלים והיו משתעבדים בבני ישראל שילכו לפניהם בפנס, לא יראו. מכה עשירית הוא מכת בכורות, לפי שלא היו משתעבדים בהם כל אחד כפי כחו הבחור כפי כחו והזקן כפי כחו או אם היו מגדולי הדור שאינו מלומד מלאכה ישתעבדו בו כפי ערכו, אלא אדרבא כל מה שהוא גדול היו מכבידים עליו ולא היו נושאים פנים לזקן, לזה הכה בכוריהם, כמו שאז"ל כשלא היה בכור בבית היה מת גדול הבית. וכן בזוהר (דף ל') שמכת הצפרדעים היתה לפי שבטלו ישראל מליחד שמו ערבית ושחרית, ז"ל וישראל כד אתפלג ליליא אינון דתיאובתא דילהון לאדכרא תדיר לקב"ה ולא יהבי ליה שכיכו וכד סליק צפרא מקדמי לבי כנשתא ומשבחן ליה לקב"ה וכן בתר פלגות יומא וכן כד אתחשך ליליא ועאל שמשא על אלין כתיב המזכירים את ה' אל דמי לכם ודא עמא קדישא דישראל, ועל דא אדכר לון קב"ה במצרים וסליק עלוי פרעה אלין דלא משתככי יממא ולילי ומאן אינון ערדעניא דקלהון לא משתככי תדיר בגין דאתקיף בעמא קדישא דלא משתככי יממא ולילי לשבחא לקב"ה ולא הוה בר נש במצרים יכול למשתעי בהדי הדדי מינייהו ומינייהו מתחבלת ארעא מקליהון מיתו ינוקין ורביין. ושרץ היאור צפרדעים. המים הם השורצים, כד"א ישרצו המים שרץ, לא היאור, אלא הם השליכו אנשי היבשה שנאמר בהם שרצו בארץ ליאור, לזה שרץ היאור, יבאו שבים ליבשה ויפרעו מהם. ובמדרש אמרו צפרדע צפור שיש בו דעה שהיו באים בבתי השיש ובבתי הפספסים והיו בוקעות ועולות לתוכן והיו אומרים שלוחין של מקום אנו והיה השיש והפספס מתבקע מפניהם שנאמר ותעל הצפרדע, תרגום ויבא ועאל שנכנסו לתוך האבן ממש, זה אחד מז' דברים שהשליט הקב"ה הרך בקשה, זהו ועלו ובאו בביתך שיכנסו לתוך בתי שיש שלך ואחר כך ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך:
פסוק טו:
אמרו בזוהר כתיב ויראו אותה שרי פרעה. תלת פרעה הכא, חד בההוא זמנא וחד ביומוי דיוסף וחד ביומוי דמשה, בשעתא דאתנסיבת שרה לגביה רמז לאומנין וציירו ההוא דיוקנא באידריה ועל ערסיה בכילתא לא נח דעתיה עד דעבד דיוקנה בנסירו וכד סליק לערסיה סליק לה עמיה. כל מלכא דאתי עמיה אבתריה הוה חמי ההוא דיוקנא מציירא והוו עאלין קמיה בדיחין. כד סליק פרעה לערסיה הוה אתהני בההוא ציור בג"כ מלכא אלקי הכא יתיר מכלהו. ת"ח היינו דכתיב ובחדר משכבך ועל מטתך ולבתר ובבית עבדיך ובעמך ובכלהו לא כתיב ועל מטתם אלא ליה בלחודוי ע"כ. ולזה אמר במכת הדם ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו כשהיה בא ונכנס ורואה אותה צורה היה שמח בה והיה מחזק לבו מרוב שמחתו ולא היה מרגיש במכה, לזה כדי שירגיש בה באו לבית משכבו ועל מטתו ונכנסו במעיו יהיו מקרקרין בתוך מעיו ולא היו מניחין אותו לשמוח באותה צורה שהיתה בעיניו שכל העולם כולו אינו כדאי לו. לזה אמר ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו, ולזה א"ל רק ביאור תשארנה, כשראה משה שהרגיש במכה זו א"ל רק ביאור תשארנה כדי שיראה אותן וישמע קולן ויזכור מה עשו לו וישוב, ועכ"ז לא שב אלא וירא פרעה כי היתה הרוחה מעט רוחה שראה ויכבד לבו, אפילו שהם ביאור ושומע קול והם צבורין לפניו וריחן נכנס לפניו שנאמר ויצברו אותם חמרים ותבאש הארץ, עם כל זה לא שמע אליהם:
פסוק כח:
ובתנוריך ובמשארותיך. היל"ל ובמשארותיך ובתנוריך, שקודם היו עושין העיסה ואחר כך מחממין התנור, אלא יובן זה המאמר מן הזוהר זה לשונו, מאי אכפת להו למצראי דעאלין לאשא כל אינון ערדעניא, אלא כלהו עאלין לאשא ואזלין בתנורא ולא מייתין ואינון דמייתו מאי קא עבדי נהמא הוה בתנורא ועאלין בגו נהמא ומתבקעין ונפקי מנייהו אחרנין ואשתאבין בנהמא אתון למיכל מניה ההוא פתא אתהדר עורדענין במעייהו ורהדן ורמאן קלין עד דהוו מייתין ודא קשייא לון מכולא. ואמר אחר כך וא"ת איך לא יכלין לקטלא לון אלא אי ארים בר נש חוטרא או אבנא למקטל חדא אתבקעת ונפקין מינה שית מאה מגו מעהא ואזלי וטרטשי בארעא עד דהוו מתמנעי למקרב בהו והוו מסרי ית גרמייהו לאשא והוו אמרי באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה שלא מתו, שנאמר וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות, אותם מתו אבל אותם שבאו לתוך התנורים לא מתו לפי שקדשו שם שמים, ומהם למדו חנניא מישאל ועזריה, וזהו על דבר הצפרדעים על דבורם של צפרדעים שהיו אומרים שלוחים של מקום אנו, והיו אומרים באנו באש ובמים, לפי שהשליכו בני ישראל באש לשורפם לאלהיהם והצילם הקב"ה שנאמר ויוצא אתכם מכור הברזל, ומהם השליכו ליאור והצילם הקב"ה. תנא אותו יום שהשליכו משה ליאור השליכו ס' רבוא ילדים וכולם ניצולו בזכותו של משה שנאמר שש מאות אלף רגלי שכולם עלו לרגלי, וזהו צפרד"ע עד"ר צ"ף העדר שלי צפו ועלו, וכן הצפרדעים גימ' עד"ר ירד"ו, שירדו לים שהשליכום ועלו, וכן צפרדעים גימ' עדר"י רד"ו שנשתעבדו רד"ו ותם גלותם, ולזה היו אומרים הצפרדעים על ישראל באנו באש ובמים, באש שהשליכום באש לשורפם לאלהיהם, ובמים שהשליכום ליאור, ותוציאנו לרויה שהצילם הקב"ה. ולפי שלא היו ישראל אוכלים לחמם אלא בידים מלוכלכות בטיט, כן המצריים לכלכו הצפרדעים לחמם ואכלוהו מלוכלך כמאמר הזוהר. ואמר ובכה ובעמך ובכל עבדיך, אחר שאמר ועלו ובאו בביתך ובבית עבדך ובעמך למה חזר ואמר יעלו הצפרדעים, לרמוז למה שאמר הזוהר שכתבנו, שאמר ואשתאבין בנהמא ואכלי ההוא פתא אתהדר ערדעניא במעייהו, וזהו וברה בכה ממש, ולזה נכתבו י' פעמים הצפרדעים חוץ מהצפרדעים של חרטומים, שאותם לא היו צפרדעים ממש אלא זיוף גימ' בלהטיה"ם עם ב' מלות, לומר שמרת הצפרדעים היא כנגד י' מכות, כנגד מכה ראשונה היו נכנסים במים ומתבקעים והיו המים נצבעים בדמיהם והם מכה שניה, וכנגד שלישית שהיא מכת הכנים, הכנים היו על גופן מבחוץ והצפרדעים היו נכנסים לתוך גופן ומרקדים. ערוב באו לקחת בניהם ומקול הצפרדעים אתו ינוקין ורביא כמאמר הזוהר. דבר וברד כמו שהיו נכנסים בגוף האדם כן היו נכנסים בגוף. הבהמות ומתים, וכן כמו שהברד השחית כל עשב הארץ וכל עצי השדה שבר כן הצפרדע"ם, וימותו הצפרדעים ולא אמר כל, כי אותם שנכנסו לתנורים לא מתו כמו שאמרנו. ואמר וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות, שדות מאן דכר שמיהו הא לא אמר אלא ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ובבית עבדיך ובתנוריך, ושדות לא נזכר, אלא מכאן שהשחיתו בשדה כמו הברד והדבר. וכנגד השחין, השחין בא מעפוש המאכלות ואין ספק שמחמת עפוש הלחם והתבשיל שהיו נכנסים לתוכם דמם מתעפש והיה בהם חבורות ופצעים וחלאים מחמת עפוש המאכלות. וכנגד החושך לפי שהיו נכנסים חדר תוך חדר להחבא מהם שנאמר ובחדר משכבך והחדר הוא חשוך. וכנגד מכת בכורות היו נכנסים למעיהם ומתים כמאמר הזוהר. ולזה נאמר י' לשונות, בביתך, ובחדר משכבך, ועל מטתך, ובבית עבדיך, ובעמך, ובתנוריך, ובמשארותיך, ובכה, ובעמך, ובכל עבדיך, עשר לרמוז למה שאמרנו: