ארץ מצרים היתה ארץ של חכמים ובעלי מופתים. כשאנו מתפעלים ממעשי הניסים, האותות והמופתים שעשו משה ואהרן, חובה עלינו לנהוג באובייקטיביות ולהתפעל גם מחרטומי מצרים וחכמיה. שכן שלוש פעמים מציינת התורה שחרטומי מצרים עשו בדיוק את הנפלאות שנעשו על ידי שליחי האל, משה ואהרן: במופת הפיכת המטה לנחש, "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן" (ז, יא); במכת הדם, "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם" (ז, כב); ובמכת הצפרדע, "ויעשו כן החרטומים בלטיהם" (ח,ג). רק במכת הכינים נאמר "ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכינים ולא יכולו, ותהי הכינם באדם ובבהמה. ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא" (ח, יד-טו). לא רק לפרעה הנוכחי היה חבר קוסמים עושי נפלאות, גם לפרעה שבימי יוסף היו מזומנים חכמים – חרטומים פותרי חלומות, בעלי קבלות על הפתרונות המקובלים שלהם. לא לחינם מציין הכתוב את חכמת שלמה מתוך השוואה לחכמת מצרים "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים" (מלכים א ה, י).

בעיקר התבטאה חכמת מצרים ביכולת הכישוף ועשיית הנפלאות, עד שדרשו חז"ל ש"עשרה קבין כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים" (קידושין מט ע"ב). ידועה ביותר הגמרא שרש"י מביאה בקצרה בפירושו לפסוק "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם" (ז, כב). אנו נביא כאן את המקור: "אמרי ליה יוחנא וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים? אמר להם, אמרי אינשי למתא ירקא – ירקא שקול" (מנחות פה ע"א). ופירש רש"י: "יוחנא וממרא – ראשי מכשפים של מצרים, למשה רבינו כשהתחיל לעשות האותות לעיני פרעה, שהיו סוברים שהיה עושה אותן על ידי כישוף. עפריים – שהוא מקום הרבה תבואה, אתה מביא לשם תבואה למכור? בתמיה. כך ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים? למתא ירקא ירקא שקול – לעיר שגדל שם ירק הרבה, הבא ירק שלך למכור, לפי שמתקבצין שם הכל לקנות. הם אמרו לו דברי ליצנות והוא השיב להם בעניינם"

על דברי רש"י העיר הנצי"ב ופרוש רש"י דחוק. אבל הכוונה האמיתית דתבן אין בם הבדל בין תבן טוב לרע, וא"כ ודאי אין להכניס תבן למכור אלא במקום שאין תבן כלל, מה שאין כן ירקות יש כמה מינים שונים, יש מהם פשוטים ונמכרים בזול, ויש בהם נפלאים ויקרים מאד, על כן מי שיש לו ירק נפלא אינו מביאו אלא במקום שיש שם הרבה ירקות ויודעים להוקיר זה הירק הנפלא. מה שאינו כן במקום שאין מצוי שם מיני ירקות אינם יודעים להוקיר זה המין יקר המציאות. כך לפי שהבינו יוחני וממרא שמשה ואהרן עושים כשפים, שאלו יפה, דלא במצרים יש להביא דברי כשפים; אבל משה ואהרן ביודעם שאין בזה כישוף, השיבו שאין ראוי לעשות כזה כי אם במצרים ששם ידעו והבינו היטב כוחות הכישוף וידעו להוקיר את פעולתם שהוא נשגב ממעשה הכישוף... אח"כ ראיתי זה בדרשות הר"ן (הרחב דבר ז, יא).

דברי הנצי"ב מפנים את תשומת לבנו למחלוקת הידועה בין הרמב"ם לרמב"ן בעניין הכשפים וכוחות הטומאה. כידוע, נחרץ הרמב"ם בשיטתו ש"דברים האלו כולן דברי שקר וכזב הם, והם שהטעו בהם עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"...(הל' עבודת כוכבים יא, טז). לעומתו מאריך הרמב"ן מאוד להוכיח ולהסביר, "כי הנחשים שרש דבר נמצא בם. ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם". ומהו השורש שיש בנחשים? "ודע והבן בענייני הכשפים: כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין, עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה...אבל היה מנפלאותיו העצומות ששם בכל המנהיגים העליונים דרכי תמונות וכוחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם...וזהו סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם שהם מכחישים פמליא של מעלה(חולין ז ע"ב), לומר שהם הפך הכוחות הפשוטים, והם הכחשה לפמליא בצד מן הצדדים, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו" (רמב"ן דברים יח, ט).

מובן שמחלוקת זו נוגעת גם לפשוטו של מקרא בפרשתנו. האמנם הצליחו חרטומי מצרים לחקות את מעשה הניסים של אותות משה ומכות מצרים כדעת הרמב"ן; או שמא כל מה שעשו לא היה אלא תרגיל בקוסמות מצויה, המשלב זריזות ידיים, פעלולים טכנו-מדעיים, כח שכנוע, יכולת הצגה ומשחק מעולים, יחד עם ביטחון עצמי מוגבר – כדעת הרמב"ם? רוב המפרשים, ונראה שגם רוב הלומדים, טועמים בפשוטי הכתובים את טעמו של הרמב"ן. שכן ללא עזרת ה' שמעבר לחוקי הטבע, קשה להניח כיצד מעוללים קסמים כאלה המתוארים בתורה, שמקל דומם מקבל חיות ופועל כנחש, או שמים חיים נהפכים לדם. ברם האם אין כיום הופעות של קוסמים מקצועיים, אשר מפליאים לעשות פלאי פלאות, ואף הם עצמם מודים שהקסם המדהים הוא אכזב, ואך שוא!

והנה גם בחז"ל ישנם עשרות מאמרים המתייחסים לכשפים כתופעה אמיתית קיימת. נציין רק שניים מהם: "אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי כשפין" (סנהדרין יז ע"א), ופירש רש"י: "להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם, ולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהן כגון המצרים". וכן "אמר רבי יוחנן, למה נקרא שמם כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה...אמר רבי חייא בר אבא, בלטהים אלו מעשי שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים" (סנהדרין סד ע"ב). ברם מאידך גיסא ברור, שהמציאות כיום פסקה בבירור כדעת הרמב"ם. שהרי ברור לנו שכיום אין כוחות מיסטיים שולטים בעולמנו. על דרך הצחות אמרו, שאכן היו כוחות כשפים בעולמנו, אך משפסק הרמב"ם שהם הבל ואפס, על כורחך ובעל כורחם היה עליהם להיעלם. את האזכור הקצר של מחלוקת רמב"ם-רמב"ן נסכם באמירה הכוללת שמחלוקת זו היא פרט וחוליה בשרשרת ארוכה של מחלוקת רמב"ן ורמב"ם שבסיסן הוא קבלת ה"קבלה": הרמב"ן דגל מאד בקבלה, ועשה בה שימוש בחיבוריו, והרמב"ם אולי לא ידעה ובודאי לא עשה בה שימוש נרחב.

לפי שיטת הרמב"ם, ההבדל בין אותות משה לאותו החרטומים הוא עצם ההבדל שבין האמת והשקר, שבין המקור לבין החיקוי העלוב, שבין החי באמת למת הנראה כחי. ולכן אומר פרעה למשה ואהרן "תנו לכם מופת" (ז, ט), ואינו אומר 'תנו לי מופת', או 'תנו לנו מופת'; משום ש"ההבדל בין מופת מזויף הנעשה באחיזת עיניים או בכשפים ובין מופת אמיתי המתרחש ע"י כח אלהי הוא שמופת מזויף מעורר רק את פליאתם של הצופים, ואילו המבצעים אותו אינם מתפלאים כלל ועיקר [כי הם מכירים ויודעים שזה רק 'טריק']. ולעומת זה המופת האלהי, מופלא הוא גם בעיני הצדיקים שעל ידם הוא מתרחש. תנו לכם מופת - גם בעיני עצמכם יהא זה מופת.

בדרך זו מעיר האלשיך, שה' לא ציווה את משה לתת אות ומופת לפרעה ביוזמתו, אלא רק "כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת, ואמרתי אל אהרן קח את מטך": "אל תעשו מעצמכם מופת, פן יחשבו כי איזה כישוף הכינותם מתחילה ועשיתם אותו. 'ואמרתם אל אהרן' ברם יהיה שהות ללחוש לכם, פן יאמרו שהוא כישוף, וזהו 'לפני פרעה' שיראה בעינו כי תעשה נחש בלא לחש, והוא עשה 'לעיני פרעה ולעיני עבדיו' שהכירו כולם כי לא היה נחש. אז 'ויקרא פרעה גם לחכמים' בחשבו יעשו בלי לחש ולהט, ולא עשו רק בלהטיהם, כי עשו לחשים ולהטים נראים. אז הראה לו הוא יתברך, כי זה כח אלהי, כי הלא מה שיעשו הם תנינים היה שנראו כמו תנינים, לא שנתנו בם חיוניות בעצם וכח לבלוע תנינים [=התנינים של החרטומים לא היו ממש חיים], והראיה כי בלע מטה אהרן את מטותם, ואין זה כי אם שזה כח אלהי הנותן חיות בדומם, מה שאין כן הם". יצוין שבדוחק קל ניתן להסביר כן גם לשיטת הרמב"ן.

מן הראוי להוסיף, שלכל קסם ואות יש מסר מסוים, לבד מן המטרה העיקרית של האות והמופת שהיא לאמת את השליחות. המטרה העיקרית הוצהרה בפירוש לפני האותות הראשונים שנתנו למשה: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (ד, א), שלושת המופתים אמורים לשכנע את העם להאמין במשה ובשליחותו. ואכן הפרק מסיים במילים "ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם" (ד, ל-לא). ברם כדי להוכיח, שאכן משה ואהרן נשלחו ע"י ה', די היה בקסם אחד או בקסם אחר, אבל האותות שבחר ה' לתת למשה מצביעים על פגם בהנהגה של משה והם אמורים לרמוז לו על כך. "ויהי לנחש – רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל, באומרו הן לא יאמינו לי, ותפס אומנותו של נחש... מצורעת כשלג – אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר, לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע" (רש"י ד, ג; ד, ו). ולאות השלישי רמז שונה לחלוטין – הוא מכוון כנגד עשרת המכות, "רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם" (רש"י ד, ט).

ומה המסר-הסמל בהפיכת המטה לתנין לפני פרעה? ישנם מדרשים המזהים את התנין עם הנחש, "הוא תנין הוא נחש" (לקח טוב); "לפי שהלשין ואמר לא ידעתי את ה' נדון בנחש, וכן אתה מוצא באבותינו 'וידבר העם באלהים ובמשה' (במדבר כא, ה), מהו אומר? וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, וכן כל הרשעים דינם בנחש, שנאמר (דברים לב, לג) 'חמת תנינים יינם'" (מדרש הגדול). אבל ישנם מדרשים המדגישים שלפני פרעה נהפך המטה לתנין ולא לנחש, כי פרעה דימה עצמו לתנין, והקב"ה רוצה לרמוז לו כי גם התנין וגם פרעה הם ביד ה' לעשות בהם כרצונו: "למה אמר לו נס של תנין? לפי שפרעה נדמה לתנין שנאמר (יחזקאל כט, ג) 'התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו' (שמות רבה ט, ב). וביתר פירוט: "אמר הקב"ה, רשע זה מתגאה וקורא לעצמו תנין, דכתיב 'התנים הגדול', לך אמור לו, ראה מטה זה הוא עץ יבש ונעשה תנין שיש בו רוח ונשמה והוא בולע כל המטות, אבל סופו לחזור עץ יבש, אף אתה בראתי אותך מטיפה סרוחה ונתתי לך מלוכה ונתגאית ואמרת 'לי יאורי ואני עשיתני' הריני מחזיר אותך לתוהו ובוהו".

מלכות ה' בטבע באה לידי ביטוי בפרשת הבריאה, ובפרשה זו מוזכרים מכל החיות, רק "התנינים" בשמם: "ויברא אלהים את התנינים הגדולים"  (בראשית א, כא) – הוא לויתן ובן זוגו (רש"י). לויתן בגימטריה מלכות, והתורה מדגישה שהקב"ה ברא את המלכות ואת התנינים, ומכאן רמז לשליטתו באותות ובמופתים שנעשו ע"י משה ואהרן. "אין עוד מלבדו", גם התנינים הגדולים" וגם "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו" – כמקל הם לפניו לעשות בהם כרצונו.