א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃ ב אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ ג וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ד וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ ה וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃ ו וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ ז וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה׃ ח וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ ט כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ י וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ יא וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן׃ יב וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם׃ יג וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ יד וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם׃ טו לֵ֣ךְ אֶל־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃ טז וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָעִבְרִים֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי בַּמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּ֥ה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ עַד־כֹּֽה׃ יז כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהוָ֑ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה ׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם׃ יח וְהַדָּגָ֧ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֛ר תָּמ֖וּת וּבָאַ֣שׁ הַיְאֹ֑ר וְנִלְא֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹֽר׃ יט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩ עַל־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם ׀ עַל־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כָּל־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים׃ כ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ צִוָּ֣ה יְהוָ֗ה וַיָּ֤רֶם בַּמַּטֶּה֙ וַיַּ֤ךְ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּיְאֹ֔ר לְעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּלְעֵינֵ֖י עֲבָדָ֑יו וַיֵּהָֽפְכ֛וּ כָּל־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֖ר לְדָֽם׃ כא וְהַדָּגָ֨ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֥ר מֵ֙תָה֙ וַיִּבְאַ֣שׁ הַיְאֹ֔ר וְלֹא־יָכְל֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹ֑ר וַיְהִ֥י הַדָּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כב וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֛ן חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ כג וַיִּ֣פֶן פַּרְעֹ֔ה וַיָּבֹ֖א אֶל־בֵּית֑וֹ וְלֹא־שָׁ֥ת לִבּ֖וֹ גַּם־לָזֹֽאת׃ כד וַיַּחְפְּר֧וּ כָל־מִצְרַ֛יִם סְבִיבֹ֥ת הַיְאֹ֖ר מַ֣יִם לִשְׁתּ֑וֹת כִּ֣י לֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לִשְׁתֹּ֔ת מִמֵּימֵ֖י הַיְאֹֽר׃ כה וַיִּמָּלֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַחֲרֵ֥י הַכּוֹת־יְהוָ֖ה אֶת־הַיְאֹֽר׃ כו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ כז וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֗י נֹגֵ֛ף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ֖ בַּֽצְפַרְדְּעִֽים׃ כח וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֮ צְפַרְדְּעִים֒ וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ וּבְבֵ֤ית עֲבָדֶ֙יךָ֙ וּבְעַמֶּ֔ךָ וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ׃ כט וּבְכָ֥ה וּֽבְעַמְּךָ֖ וּבְכָל־עֲבָדֶ֑יךָ יַעֲל֖וּ הַֽצְפַרְדְּעִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
נתתיך אלהים. כבודך בעיני פרעה לא יפחת בשל כך, שאחר מדבר במקומך. אדרבה, תיראה בעיניו כאלהים השולח את נביאו, כאשר הוא רוצה לבשר דברו לאדם.
פסוק א:
נביאך. במשמע המקורי, דהיינו דובר, מבשר13השוה Delitzsch לבראשית כ, ז ; Fleischer שם..
פסוק ב:
אתה תדבר. מובן מאליו שהכוונה היא, אתה תדבר אל אהרן. ומכאן נמצינו למדים, שכל מקום שבו דיבר ה' אל משה ואהרן, כגון פסוק ח או להלן ט, ח, לא הופנה הדיבור הישר אל אהרן, אלא כאמור כאן, ה' דיבר אל משה שיאמר לאהרן.
פסוק ב:
ושלח. כדי שישלח.
פסוק ג:
ואני אקשה. והוא אחרי שפעמים רבות לא ישמע בקולי, דהיינו במכה השישית (להלן ט, יב).
פסוק ג:
והרביתי. התקשות לבו של פרעה תצריך אותות ומופתים רבים.
פסוק ג:
אתתי... מופתי. הנסים הם אותות ומופתים בכך, שהם אותות לכל־יכולתו של ה' ואישור לשליחותו של משה.
פסוק ד:
את־ידי. כלומר את ידי המענישה.
פסוק ה:
וידעו מצרים. גם עובדי האלילים המצרים יכירו את גדולת ה', ועל אחת כמה וכמה שיכירו בה בני ישראל. אך אפשר שהכוונה היא - המצרים ידעו את ה' מחמת ידו המענישה.
פסוק ה:
והוצאתי את בני ישראל. כמו ובהוציאי את בני ישראל, והפועל "והוצאתי" חוזר אל הבי"ת של "בנטתי". פירוש הפסוק הוא אפוא - המצרים ידעו כי אני ה' בזה שאני נוטה את ידי על מצרים ובזה שאני מוציא את בני ישראל מתוכם.
פסוק ו:
ויעש. עוד קודם סיפור המאורעות עצמם קובע הכתוב, אחת לתמיד, כי משה ואהרן עשו בדיוק כפי שנצטוו, דהיינו משה מסר את דבר ה' לאהרן, ואהרן דיבר אל פרעה.
פסוק ז:
ומשה בן. וגו' קביעת גיל זו נחוצה כדי ללמדנו, שזקנים ובעלי ניסיון היו האישים שבידיהם הפקיד ה' את המלאכה הקשה של הגאולה.
פסוק ח:
(ב) המופתים המכינים (ז, ח - יא, י)
פסוק ח:
למעלה נצטוה משה לאיים על פרעה, כי כעונש על סירובו לשלח את העם - "הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (ד, כג). והנה אין זה צריך להתבצע מיד. תחילה צריך להראות את גדולתו ית' על ידי אותות ומופתים, ורק אחרי שכל האזהרות והנסים יהיו לשוא, רק אז יתרחשו השפטים הגדולים אשר יכופפו את קשיחות לבו של הרודן וישברו את גאוותו. לפיכך אין תשע המכות הראשונות אלא מעין הכנה למכה האחרונה, היא מכת בכורות, אשר נועדה להביא את הגאולה.
פסוק ח:
לפי תיאור הכתוב יש לחלק תשע מכות אלה לשלוש שלישיות. המכה הראשונה של כל שלישיה מתבשרת לו לפרעה בבוקר, שעה שהוא יוצא אל היאור - כך בדם, בערוב ובברד; במכה השניה שבכל שלישיה בא משה אל בית פרעה ומבשר לו שם את הנס־המכה העומד להתרחש - כך בצפרדע, בדבר ובארבה; המכה השלישית של כל שלישיה מתרחשת ללא כל אזהרה מוקדמת. חלוקה אחרת אפשר לראות בכך, ששלוש המכות הראשונות נעשות בידי אהרן, באמצעות המטה; שלוש האחרונות - על ידי משה, באמצעות המטה14כך בכתב היד, וראה להלן כא־כג בביאור. וראה גם להלן יט, כא ובהערה 24 שם (המ').; שלוש האמצעיות נעשות בלי מטה - שתיים מאליהן ואחת על ידי זריקת משה את פיח־הכבשן. אם נביא בחשבון גם את הנס הראשון של אהרן, דהיינו הפיכת המטה לנחש, הרי שגם אהרן וגם משה עושים ארבעה ניסים כל אחד - אהרן עושה את כולן באמצעות המטה, ואילו משה עושה אחד בלי מטה. ועוד ראוי לציין, שאחרי המכה הראשונה של השלישיה השניה פרעה מוכן לוויתור מסוים (ח, כא), אחרי המכה הראשונה של השלישיה השלישית הוא מרחיב את הוויתור (ט, כח); ואילו אחרי סיום כל תשע המכות המכינות הוא נכון לוויתור קיצוני - "רק צאנכם ובקרכם יצג, גם טפכם ילך עמכם"15והנה, אף על פי שלאורך כל הפרשה ניכר היותה סיפור בעל מבנה אחיד ומתוכנן היטב, ביקשו מבקרי־המקרא למצוא כאן שילוב שלושה מקורות שונים, שכל אחד מהם מתאר את המאורעות בדרך אחרת. לפיהם שייכים ל"מסורת היסוד" הקטעים הבאים: (א) נס הנחש (ז, ח־יג); (ב) מכת הדם (ז, יט־כ - עד 'ה" כא, ב, כב); (ג) מכת הצפרדעים (ח, א־ג, יא החל בתיבה "ולא"); (ד) מכת הכנים ח, יב־טו); (ה) מכת שחין (ט, ח־יב); (ו) קטע החתימה (יא, ט־י). קטעים אלה - כך הם טוענים - שונים מן המקורות האחרים בקיצורם ובניסוחם בנוסחים קבועים. הם אף טוענים, שיש סתירות בין המקורות השונים. באשר לסתירות מדומות אלה, הרי נידרש להן כל אחת במקומה, ואילו כאן בדעתנו רק להראות, שהתיאורים המיוחסים ל"מסורת היסוד" מונחים כידועים בתיאורים האחרים. וכי אי אפשר להפריד את "המקורות" השונים זה מזה: (א) ז, יד מניח כידוע את ז, יג, שכן על פי המסופר בפרקים ד־ה, שלפיו עדיין לא נודע לפרעה על אלוהיות של שליחותם של משה ואהרן, אין עדיין מקום לדבר על כבדות לב פרעה. (ב) "בזאת תדע כי אני ה'" (ז, יז) חוזר על "וידעו מצרים כי אני ה'" (ז, ה). (ג) "גם לזאת" (ז, כג) מוכיח שכבר קודם לכן נעשה נס לפני פרעה. כמובן טוענים המבקרים, כי תיבת "גם" היא תוספת של "העורך". ברם, יקשה להבין, מדוע "עורך" זה שמייחסים לו אי־ראיית סתירות (מדומות) רבות, ראה צורך להוסיף תיבה דווקא כאן. (ד) לא ניתן יהיה להבין, מדוע דווקא מכת שחין תיעשה לפי "מסורת היסוד" בידי משה, בשעה שכל יתר הנסים והמכות נעשים בידי אהרן. ואילו לפי תפישתנו אין כל קושי בכך, וכפי שנבאר במקומו. (ה) ז, א־ב מתמנה אהרן לנביאו של משה, למי שיהי הדובר במקומו. והנה לא נמצא "במסורת היסוד" אפילו פעם אחת, שמשה או אהרן ידברו אל פרעה. הם רק עושים את הנסים זה אחר זה. (ו) "והרביתי את אתתי ואת מופתי" (ז, ג) אינו הולם את המספר המועט של נסים המסופרים "במסורת היסוד". (ז) הערת החיתום "ומשה ואהרן עשו... לפני פרעה" (יא, י) אינה הולמת את הנסים שמסופר עליהם "במסורת היסוד", שכן ברובם כלל לא נאמר שניגשו לפני פרעה, או שפרעה ידע עליהם עובר לעשייתם. (ח) להלן טו, כו - פסוק אשר לדעת המבקרים אינו שייך "למסורת היסוד" - נאמר "כל המחלה אשר שמתי במצרים" ומעין זה גם נאמר בדברים ז, טו, שם כח, כז נמצינו למדים ששחין מצרים היה מחלה מכאיבה וכי בני ישראל חששו מפניה עוד שנים רבות. והנה מוזכרת מכה מכאיבה זו, היחידה מבין מכות מצרים, שאפשר לכנותה בשם "מחלה" "במסורת היסוד" בלבד. להלן עוד נגלה התייחסויות הדדיות אשר מעידות על השתייכותם של כל הסיפורים אל מקום אחד. (י,כד).
פסוק ט:
כי ידבר. כאשר באו האחים בפעם הראשונה אל פרעה, היו צריכים לבוא בלוויית הזקנים והעם, ואכן גם תבעו בשם העם חופשה בת ימים אחדים מעבודת הפרך. תוצאתה של תביעה זו היתה - לחץ מוגבר. והנה עתה עליהם לתבוע את שחרור העם - בתור שליחי ה'. בתור שכאלה צפוי היה שפרעה ידרוש מהם להראות את כוחו של שולחם על ידי מופת, שהרי כבר אמר בפגישה הראשונה "לא ידעתי את ה"'16למעלה ה, ב (המ')., וסירב לכל ציווי ממנו.
פסוק ט:
תנו לכם מופת. אצל פרעה היתה למופת תכלית שונה מאשר אצל ישראל. אצל הללו היה משה צריך להוכיח עצמו באמצעות המופת כשליח ה', שאם לא כן לא היו מאמינים לו ואומרים "לא נראה אליך ה"'17למעלה ד, א (המ').. אצל פרעה לעומת זאת היה המופת צריך להראות את כוח ה', מפני שלא הכיר אותו ית'. על כן נאמר אצל בני ישראל "אות"18למעלה ד, ח, ט, יז, ל (המ')., סימן, וזה יכול להיות גם תופעה טבעית לגמרי; השוה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך" (ג, יב). ואילו "מופת" הוא בדרך כלל תופעה על־טבעית19למעלה ג, יב (המ')..
פסוק ט:
ואמרת אל אהרן. מכיוון שמשה הוא נציגו של ה', ואהרן הוא נביאו, מן הראוי שמשה יאמר לאהרן לעשות את המופת.
פסוק ט:
את מטך. מטהו של משה אשר אותו היה צריך למסור לאהרן, כדי שיעשה בו את המופת20אך השוה פירוש המחבר לדברים יג, ב־ו עמ' קצא במהדורה העיברית (המ')..
פסוק ט:
והשלך. יש להשלים. אותו ארצה כמו למעלה ד, ג.
פסוק ט:
יהי. ה' מצוה שכך יהיה, ואכן כך היה, כשם שגם במעשה בראשית ה' ברא ישויות חדשות באמירת התיבה "יהי"21ואולם מבקרי־המקרא טוענים, שב"מסורת היסוד" נעשו המופתים במטהו של אהרן ולא במטהו של משה, ושלא כב"מקורות" אחרים. ברם, אם יקשה השואל על ביאורנו, שלפיו היה צריך להיות כתוב "המטה" או אפילו "מטי", הרי הוא מתעלם מכך שאין משמע "מטך" אלא המטה אשר בידך; השוה פסוק יז. להלן ח, א נאמר במקום "מטך" "ידך במטך", ובשעת הביצוע (פסוק ב) כתוב פשוט "ידו". גם להלן ז, יט נאמר "קח מטך ונטה ידך" וגם להלן ח, יג נאמר "ידו במטהו" ומכאן שהמטה משויך על פי היד שבה הוא נמצא, והוא משויך אפוא לאהרן כאשר הוא נמצא בידו. ראיה חותכת לקביעה זו שהמטה משויך למי שמחזיקו בידו מצויה בבמדבר פרק כ. שם מסופר כך: "ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד" (פסוק ו), "וידבר ה' אל משה לאמר, קח את המטה" וגו' (ז־ח), "ויקח משה את המטה מלפני ה'" (ט) והרי זה מטה אהרן שהושם באוהל מועד למשמרת (שם יז, כה). ואף על פי כן נאמר כאן "ויך את הסלע במטהו פעמיים" (כ, יא), כלומר הוא נקרא מטהו של משה. פירושו של דבר שאין משמעו של "מטהו" אלא במטה אשר בידו..
פסוק ט:
לתנין. יש לשאול, אם "תנין" זה זהה עם הנחש22בראשית ג, א,ג,ו,יד (המ').. מן האמור במעשה בראשית משמע שאין השניים זהים, שהרי "התנינים" המוזכר שם הוא חיית־מים, מעין מפלצת־ים23מבקרי המקרא עונים של שאלה זו בחיוב, והם מסיקים מכאן על שוני בין לשון "מסורת היסוד" ולשון יתר "המקורות". אך כבר מן האמור בבראשית א, כא שלדעת המבקרים שייך גם הוא ל"מסורת היסוד", מוכח שאין השניים זהים, שהרי "התנינם" המוזכר שם הוא חית־מים, מעין מפלצת ים.. אך גם אם נאמר ש"תנין" בא לציין גם את נחש־המים, שאפשר שכוונתו גם "נחש", יובן מדוע משתמש הכתוב כאן בלשון זה. כאשר משה היה צריך ליתן אות לבני ישראל, והפך לשם כך את מטהו לנחש היה די בזה, בנחש כלשהו, ואילו כאן אצל פרעה היה צריך להוכיח את גבורתו ית', ועל כן היה צריך למפלצת מרשימה, לתנין.
פסוק י:
ויבא. לשון יחיד לפני שני נושאים.
פסוק יא:
גם. כשם שמשה עשה נס באמצעות נביאו, כך גם ביקש פרעה להיראות כאלהים בכך, שחכמיו ומכשפים עושים אותו הנס.
פסוק יא:
חרטמי. השוה בראשית מא, ח, והוא מלשון חרט. הרי אלה יודעי הכתב שהם גם חכמים וגם מכשפים.
פסוק יא:
בלהטיהם. להט = לוט, כלומר לעטוף ולכסות. המכשפים יודעים לעשות דברים במעשה־סתרים, ואין הכתוב אומר - כפי שאמנם סבורים רמב"ם24מורה נבוכים ג, לז; משנה תורה הל' ע"ז פי"א הט"ו־טז ועוד (המ')., ראב"ע25לפסוק טו ד"ה ולמכשפים (המ'). ור"י אברבנאל26לפסוק ח, ד"ה וראוי לבאר במקום הזה (המ'). - שאין זה אלא מעשה אחיזת־עיניים. גם סופרים מוסרים על שבט אפריקאי מסוים שהיה לו כוח־שליטה סודי על הנחשים, ואף כיום יש במצרים - לפי תיאוריהם של נוסעים - אנשים המסוגלים להפוך נחש למעין מקל, והם עושים זאת על ידי אחיזה בראש הנחש, וזה חוזר ומתנועע רק אחרי שמשפשפים את זנבו. אמנם אין מספרים, שיש מי שמסוגל להפוך מטה־מקל לנחש, אך ייתכן גם ייתכן שחרטומי מצרים נשאו עמהם מטות, שלא היו אלא נחשים קשוהים כאלה, ואותם יכלו תמיד להפוך לנחשים. כך אפשר לומר, אם אמנם אין רוצים לייחס לחרטומי מצרים העתיקה ולמכשפיה כוחות על־טבעיים שאינם ידועים לנו.
פסוק יב:
ויבלע וגו'. כבר בנס הראשון היה צריך להיראות יתרונו של ה' על אלוהי מצרים.
פסוק יג:
ויחזק. ואף על פי כן חזק לב פרעה.
פסוק יד:
כבד. הלשונות כבד, חזק וקשה כציון לקשיחות לב פרעה באים לסירוגין, ודומה שמשמעם הוא זה. "כבד־לב" פירושו שאין הלב נוח לקבל רשמים טובים. כשם ש"כבד־פה" מתקשה לדבר, ו"כבד־אוזן" מתקשה לשמוע, כך "כבד־לב" מתקשה להיענות לבקשה, לקבל השפעה, והוא נשאר בשלו. דרגה חמורה מזו של "כבד־לב" היא זו של "קשה־הלב", זה שלבו אטום מפני כל התרשמות מבחוץ. וכאשר מאיימים על אדם עונשים וסכנות מיד מי שחזק ממנו, ואין לבו ירא, אבל הוא רץ עיקש לקראת אבדנו, הרי הולם לשון "חזק־לב". יכול אדם להיות עשוי לבלי־חת, אין בלבו שום יראה ולא פחד, והוא אפוא חזק־לב, אבל אפשר לשכנע אותו לטוב והוא אינו כבד־לב. וכן להיפך, כבד־לב יכול ליהפך לוותרן, כאשר סכנות מאיימות עליו, אבל אדם אשר אי־אפשר להניעו לשנות דרכו, הן על ידי בקשות הן על ידי איומים, אדם זה הוא גם כבד־לב וגם חזק־לב, ואי אפשר להשפיע עליו כלל, ויש מקום לכנותו קשה־לב. לפי זה כולל לשון "אקשה את לב פרעה" (פסוק ג) את הלשונות "אחזק את לבו" (ד, כא) והכבדתי את לבו (י, א). - בבקר הנה יוצא. וגו' לפי תרגום יונתן בן עוזיאל - "למנטור קוסמין עלוי מיא כאמגושא", כלומר לעסוק שם במעשה־כשפים. ולפי תרגום ירושלמי "למתקודרא עלי מיא", כלומר להתרענן27וראה דעות נוספות אצל Dillmann.. ביותר מסתבר להבין שהלך לסגוד לו ליאור, ודווקא בדרכו זו צריך היה להראות לו את אפסותם של אליליו ואת כל־יכולתו של ה'. מעין זה אירע שלוש פעמים, ובכך הוכחה לו בבירור אפסותה של עבודת האלילים המצריים. ובדומה לכך הוכח לו - בשלוש האזהרות שניתנו לו בביתו - חוסר האונים של אלילי ביתו, וכי גם ביתו הוא ביד ה'. בכל האזהרות האלה נתבשר פרעה על מכות העתידות לבוא על הארץ, על המים, על החי ועל הצומח. שלוש המכות שלא קדמה להן אזהרה, נגזרו בעיקר על תושבי מצרים - להראות שהאדם הוא תמיד בידיו ית', וכי עונשו יכול לבוא עליו בכל עת ובכל שעה.
פסוק טו:
ונצבת לקראתו. הצב עצמך לפגישה זו בקומה זקופה.
פסוק טו:
על שפת היאור, עליך להודיעו את אזהרת ה' על רקע מראה הנילוס דווקא.
פסוק טו:
המטה אשר נהפך לנחש. כאן בא "לנחש" כדי לרמוז לשני הנסים שכבר נעשו במטה זה, מכיוון שתנין הוא גם בכלל נחש, אבל אי אפשר לכנות28השוה ישעיה כז, א, וראה למעלה לפסוק י (המ'). נחש תנין, צריך לבוא דווקא לשון "נחש".
פסוק טז:
עד כה, כלומר עד עכשיו, עד לשעה שאביא עליך מכה. לא השתכנעת באשר לכוחי על ידי מופת, ובזה הבאת לכך, כי רק הן ישפיעו עליך.
פסוק יז:
כי אני ה'. כאן יש להבין את שם ה' במשמע שנתפש להם לישראל.
פסוק יז:
אנכי מכה. דבר ה' רואה במעשה שנעשה ביד שליח ה' מעשה שנעשה על ידי ה' עצמו, ואף אפשר לפרש לשון זה כהזדהות מוחלטת של השליח עם שולחו; השוה למשל דברים יא, יד־טו.
פסוק יז:
מכה. אין זה אלא הטיית היד כנגד היאור, וכמו "ונטה את ידך על השמים"29להלן ט, כב (המ').. והטיה זו נקראת הכאה על שום תוצאתה, שהמים הוכו בגללה והושחתו. ובאותו המובן נאמר להלן (פסוק כה) "אחרי הכות ה' את היאר", וכן "אשר הכית בו את היאר" (יז, ה), וכן יש להבין גם "והך את עפר הארץ" (ח, יב) שבמכת הכנים.
פסוק יז:
אשר ביאר. יש להניח שכל מימי מצרים באו רק מן היאור, הנילוס, ודבריהם של סופרים עתיקים וגם חדשים יכולים לשמש אישור להנחה זו30וראה מובאות בנידון אצל. Dillmann.. ולפיכך, כיוון שהוכו מימי היאור, הוכו בזה כל מימי מצרים 31כמובן שמבקרי המקרא מבקשים למצוא בעניין זה הבדלים בין "מסורת היסוד" ויתר "המקורות". לדידם לפי "מסורת היסוד" (פסוק יט) לקו כל מימי מצרים, בעוד שלפי "המקורות" האחרים לקו רק מימי היאור. ברם, גם לפי הפסוקים שלדעתם אינם שייכים ל"מסורת היסוד" נראה, שכל מימי מצרים הפכו לדם, שכן אם פסוק כד מספר "ויחפרו כל מצרים סביבת היאר מים לשתות", הרי שלא היו להם מים אחרים לשתיה. ובמיוחד מן המלים "ממימי היאר" (שם) מוכח בעליל שלא רק מימי היאור כי אם כל מקווי המים הנדונים לקו..
פסוק יז:
ונהפכו... לדם. הלשונות "ליהפך ל...", "היה ל..." ופשוט "היה" באים בפרשה זו לסירוגין; השוה ד, ג; ז, ט, טו,יט; ח, יב; ט, ח32ואין אפוא להסיק מחליפת לשונות אלה על שוני המקורות..
פסוק יח:
הדגה, שם קיבוצי, השוה בראשית א, כח.
פסוק יח:
תמות ובאש היאר. תיאור מפורט זה של מכת הדם נחוץ משום שהפיכת מימי הנילוס לאדומים הייתה תופעה שכיחה, שלא הייתה מלווה תוצאות שליליות. שכן, בימי שפל היאור הופכים מימיו ירוקים וממילא גם מימי תעלותיו ירוקים, יש להם ריח רקב מסריח, תולעים שורצות בהם ושתייתם מזיקה לבריאות האדם, אף כי לא לדגים. אחר זמן קצר מתבהרים המים, מקבלים צבע אדום, ואז הם שוב ראויים לשתיה. אודם זה נשאר במימי היאור במשך כל תקופת השטפונות, והמצרים אכן קוראים להם אז מים אדומים. בעוד שבדרך כלל קיבלו אפוא את התאדמות המים בשמחה, תהיה זו הפעם שונה בתכלית, כי המים ייהפכו לדם ממש, ושתייתם תהיה מזיקה.
פסוק יח:
ונלאו מצרים. הם יהיו לאים, עייפים, ינסו וישובו וינסו להתגבר על תיעובם, אבל לא יוכלו.
פסוק יט:
לא מסופר כאן שאמנם משה דיבר את הדברים שנצטוה לומר לפרעה - הפסוקים טז־יח, שהרי זה מובן מאליו, אבל מדובר על הוצאתה לפועל של האזהרה, ואהרן הוא זה אשר נתמנה על ידי ה' להיות מבצעה של המכה הראשונה. אין ה' רוצה לשלוח את משה בלא אזהרה תחילה, שמא יחשבה פרעה למקרה או לביטוי כעסם של אלוהיו שלו. אבל המכה תתרחש עם הטיית המטה על ידי אהרן, למען יכירו הכל שיש כאן נס מאת ה'. ברם, אין בכך כדי להסביר, מדוע ה' נותן לנס להתרחש דווקא על ידי הטיית המטה, ומה גם שתופעה זו חוזרת כמה וכמה פעמים, וראה להלן. יש אפוא להניח, שה' קשר את הכוחות העל־טבעיים בחפצים מסוימים שאותם אפשר לחוש בחושים, כשם שנתן את האותות הטבעיים באותות־טבע מסוימים ובמקום לעשות את הנסים במישרין נתן כוח נסי במטה. וראויה לציון העובדה, שבמטה נעשו דווקא עשרה נסים - פעמיים הפיכתו לנחש־תנין33למעלה ב, ב־ד,ל; ז, ט־יב (המ')., שש מכות מצרים34כך בכתב היד והרי הפירוט: דם ז, יז, יט־כ; צפרדע - ח, א; כנים שם, יב; ברד - ט, כג; ארבה - י, יג. ובאשר לחושך, ראה י, כא־כב בביאור, וראה גם למעלה הערה 4 (המ')., קריעת ים סוף35להלן יד, טז (המ')., הוצאת המים מן הסלע ברפידים36להלן יז, ה. ואילו הוצאת המים מן הסלע שבמדבר צין (במדבר כ, ז־יא) היתה במטהו של אהרן. והנצחון על עמלק37יז, ט. והוסיף המחבר ז"ל כי אם אמנם נמנה גם ענין זה עם הנסים שנעשו במטה, צריך לראות בהפיכת המטה לנחש שנעשתה פעמיים - נס אחד. וראה גם הערה 25 (המ')..
פסוק יט:
על מימי מצרים. "על נהרתם... ועל אגמיהם" הם פירוט "מימי מצרים", דהיינו נהרות - הנילוס וזרועותיו, יאורים - התעלות המלאכותיות, אגמים - בריכות המים העומדים*ונטה ידך על מימי מצרים. אין לי אלא מים שביאור, שבבורות ובשיחין ובמערות מניין? תלמוד לומר "על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם". נאמר דם חמש פעמים: "ונהפכו לדם"; "ויהיו דם"; "והיה דם"; "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם"; "ויהי הדם בכל ארץ מצרים". כנגד חמישה מיני המים: יאורים, אגמים, נהרות, מקוה מים, בעצים ובאבנים. (מדרש הגדול ומתוך ישורון 17, עמ' 546)..
פסוק יט:
כל מקוי מימיהם חוזר אל "מימי מצרים", והם הבורות ומכלי־המים וכיוצא בזה.
פסוק יט:
והיה דם וגו'. אבל דם היה צריך להתהוות בכל הארץ, ולא רק במים הקשורים לנילוס, אלא גם אלה ש"בעצים ובאבנים", כלומר בכלים מעץ ואבן שהיו בהם מים38לפי, Hengstenberg, BB Moses und Aegypten, p. 106 יש כאן זכר למנהג המצרים ליתן את מי הנילוס העכורים בכלי עץ ובכלי אבן כדי שהפסולת תשקע והם יזדככו. לפיכך כוונת הכתוב לומר, שהמים יהיו עכורים כל כך, שכל ניסיון לטהרם לא יצלח. ברם, נוסעים רבים מספרים רק על כלי חרס ששימשו לצורך זה.. מקומן של מלים אלה בסוף הפסוק בא לומר, שגם מי־הנילוס שבכלים אלה היו לדם, ולא נזדככו בהם.
פסוק כ:
וירם במטה. בתיאור ביצוע ציוויו של ה' אין הכתוב מזכיר פרטים, ואמנם אין צורך בכך, שהרי נאמר במפורש "ויעשו כן משה ואהרן". מודגש רק המעשה שנעשה לעיני פרעה, אשר לא ראה מה שנעשה באותה שעה בכל ארצו. לעיני פרעה ולעיני עבדיו נראה הנס שמשה בישרו בפסוקים יז־יח - "וירם ידו", אהרן הרים את ידו שבה המטה, "ויהפכו כל המים", במכה אחת זו הפכו כל מימי מצרים לדם; "והדגה אשר ביאור" וגו' גם זה התרחש לעיני פרעה.
פסוק כא:
ויהי דם וגו'. סיפא זה של הכתוב מוסר שאותו המחזה היה אפשר לחזות בכל ארץ מצרים.
פסוק כב:
יש להניח כאן מעין האמור למעלה פסוק יא - "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים", כלומר, כיוון שראה פרעה את הנס קרא לחכמיו, לראות אם גם הם יכולים לעשות כדבר הזה, והם עשוהו.
פסוק כב:
ויחזק לב פרעה, כיוון שראה כן, מיד "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם", כלומר, לא המתין עד עבור המכה, אלא השיב בשלילה מיד ובו במקום, ולא כמו במכה הבאה שבה הכביד את לבו רק אחר שנסתיימה (להלן ח, יא). על השאלה, היכן מצאו חרטומי מצרים מים להפוך אותם לדם, אם אמנם הפך אהרן את כל מימי מצרים, משיב ראב"ע. "והתשובה, אחרן לא הפך רק המים אשר על הארץ ולא המים שהיו תחת הארץ; החרטומים חפרו והוציאו מים והראו שנהפכו לדם". ואילו לפי יונתן בן עוזיאל הפכו לדם מים שהובאו מארץ גושן39לפי Dillmann ואחרים הפכו מים לדם רק מאוחר יותר, אחרי שהמכה פסקה.. אך דומה, שגם אפשר לומר, שהמים אשר נשאבו קודם המכה והם כבר היו נתונים בכלים, לא הפכו לדם, או שהלשון "בעצים ובאבנים" אינו כולל את כל הכלים אלא רק את מכלי המים הגדולים, ולפיכך יכלו חהרטומים להוציא מים בנקל.
פסוק כג:
מה שסופר עד כה התרחש בשעה שפרעה היה ליד היאור. וכיוון שראה שגם חרטומיו מסוגלים לעשות את הנס הזה, הלך בשלוה לביתו.
פסוק כג:
גם לזאת. וגם לעובדה, שארצו לקתה מכה קשה, לא שת לבו. צרת הארץ לא ענינה אותו, שכן קרוב לוודאי היו לו משקאות אחרים והיה יכול אפוא לוותר על המים.
פסוק כד:
בעוד שפרעה אינו שם אל לב, סבלה ארצו סבל רב. תושביה הוצרכו לחפור בארות הדשות, ואין הכתוב מגלה, אם המים שנחפרו היו ראויים לשתיה או לא. אך מסתבר, שה' לא הכה גם מים אלה שהופקו בעמל רב, שאם לא כן הרי היו הכל מתים. עניינו של נס לא היה אלא להראות למצרים, כי יאורם זה, עליו הם סומכים ובו הם מאמינים, על פי ה' אף הוא לוקה, וכי אף הם, כמו עמים אחרים, צריכים להשיג את פרנסתם בזיעת אפם.
פסוק כה:
וימלא. וגו' הוא משפט־הרישא, ומשפט־הסיפא - "ויאמר ה"' וגו'. הפרשה הפתוחה שבין שני משפטים אלה היא כמו למעלה, סוף פרק ו. אין הכתוב מגלה, כמה זמן נמשכה מכת הדם. מכל מקום שבעת ימים אחרי סיומה היה צריך לבשר לפרעה מכה חדשה. שבעה ימים הניח ה' לו להרהר ולהימלך בדעתו - שמא ייכנע. אבל כיוון ששבעת הימים הגיעו לקצם בלא שניכר שינוי בדעתו, היה צריך לבשרו מכה חדשה.
פסוק כז:
מאן בקיצור במקום "ממאן".
פסוק כז:
נגף המכות נקראות גם מגפות.
פסוק כח:
ושרץ היאור תחילה יוליד היאור בעלי חיים אלה במספרים גדולים עד מאוד; השוה בראשית א, כ40מבקרי המקרא מייחסים פסוק זה שבמעשה בראשית ל"מסורת היסוד" ואילו פסוקנו שייך לדידם למקור C. הלשון שרץ הבא בשני המקומות מוכיחה את אחידות החומש..
פסוק כח:
ועלו. כלומר הם יעלו מן היאור ליבשה.
פסוק כח:
ובעמך, בקיצור במקום "ובבתי עמך"; השוה להלן י, ו.
פסוק כח:
ובמשארתיך. מלשון שאור להחמיץ ולתפוח, כלומר כלי לתפיחת הבצק. קערת עץ מעין זה שבה הערבים מכינים את פתם.
פסוק כח:
ובתנוריך. עיין ביאורנו לויקרא יא, לה.
פסוק כט:
ובכה וגו'. הצפרדעים אף יעלו כנגד האנשים. *"ובכה ובעמך יעלו הצפרדעים" למה נאמרה המלה "צפרדעים" עשר פעמים? כנגד עשרה מקומות שהיו בהם - בית, בחדר־משכבך, ועל מטתך, בבית עבדיך, בעמך, תנוריך, משארותיך, בכה, בעמך, בכל עבדיך. (ילקוט מעין גנים. ישורון 1917, עמ' 546).