א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃ ב אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ ג וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ד וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ ה וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃ ו וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ ז וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה׃ ח וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ ט כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָמַרְתָּ֣ אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת־מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי־פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ י וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עַשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין׃ יא וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן׃ יב וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם׃ יג וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ יד וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם׃ טו לֵ֣ךְ אֶל־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃ טז וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָעִבְרִים֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי בַּמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּ֥ה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ עַד־כֹּֽה׃ יז כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהוָ֑ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה ׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם׃ יח וְהַדָּגָ֧ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֛ר תָּמ֖וּת וּבָאַ֣שׁ הַיְאֹ֑ר וְנִלְא֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹֽר׃ יט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩ עַל־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם ׀ עַל־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כָּל־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים׃ כ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ צִוָּ֣ה יְהוָ֗ה וַיָּ֤רֶם בַּמַּטֶּה֙ וַיַּ֤ךְ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּיְאֹ֔ר לְעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּלְעֵינֵ֖י עֲבָדָ֑יו וַיֵּהָֽפְכ֛וּ כָּל־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֖ר לְדָֽם׃ כא וְהַדָּגָ֨ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֥ר מֵ֙תָה֙ וַיִּבְאַ֣שׁ הַיְאֹ֔ר וְלֹא־יָכְל֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹ֑ר וַיְהִ֥י הַדָּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כב וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֛ן חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ כג וַיִּ֣פֶן פַּרְעֹ֔ה וַיָּבֹ֖א אֶל־בֵּית֑וֹ וְלֹא־שָׁ֥ת לִבּ֖וֹ גַּם־לָזֹֽאת׃ כד וַיַּחְפְּר֧וּ כָל־מִצְרַ֛יִם סְבִיבֹ֥ת הַיְאֹ֖ר מַ֣יִם לִשְׁתּ֑וֹת כִּ֣י לֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לִשְׁתֹּ֔ת מִמֵּימֵ֖י הַיְאֹֽר׃ כה וַיִּמָּלֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַחֲרֵ֥י הַכּוֹת־יְהוָ֖ה אֶת־הַיְאֹֽר׃ כו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ כז וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֗י נֹגֵ֛ף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ֖ בַּֽצְפַרְדְּעִֽים׃ כח וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֮ צְפַרְדְּעִים֒ וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ וּבְבֵ֤ית עֲבָדֶ֙יךָ֙ וּבְעַמֶּ֔ךָ וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ׃ כט וּבְכָ֥ה וּֽבְעַמְּךָ֖ וּבְכָל־עֲבָדֶ֑יךָ יַעֲל֖וּ הַֽצְפַרְדְּעִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"ויאמר ה' אל משה" וגו'. הניחא שהגוי שחילק את התורה לפרקים, התחיל כאן פרק חדש. אבל לי קשה על בעלי הטעמים שקבעו כאן פרשה פתוחה, אף־על־פי שקוטעים בזה דיאלוג בין הקב"ה לבין עבדו משה רבנו ע"ה. ולכאורה זה עוד קשה מן הסמיכה שבין הפסוקים כח ו־כט שלמעלה. (פ' וארא תשס"ו) וראה מש"כ שם.
פסוק א:
רש"י ד"ה יהיה נביאך, כתרגומו - מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה וכו'. ואילו יונתן בן עוזיאל מתרגם: נביא דילך. כלומר אונקלוס מתרגם, כדרכו בקודש, על פי הקשר הדברים, ולפי ההקשר ודאי שאין הכוונה לנבואה. עם זאת ראוי לבדוק אונקלוס במקומות אחרים, כי הנה למעלה (בראשית כ, ז) הוא מתרגם "נביא": נבִיָא. (פ' וארא תשנ"ז)
פסוק א:
ולשון רש"י קצת קשה לי, כי סוף סוף אינו מבאר מה משמע התיבה "מתורגמנך" כאן, שהרי בוודאי אין משמעותו מתרגם משפה לשפה, או "אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות". (פ' וארא תשס"ו)
פסוק ב:
רש"י ד"ה אתה תדבר, פעם אחת כל שליחות ושליחות וכו'. ולא ידעתי מאיזו הווה אמינא בא רש"י להוציא באמרו "פעם אחת". וראה "שפתי חכמים" (אות נ). (פ' וארא תשס"א)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ואני אקשה, מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, ...טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ...ואף על פי כן, בחמש מכות הראשונות לא נאמר 'ויחזק ה' את לב פרעה' וכו'. בה' המכות הראשונות עדיין לא היה צריך לחיזוק לבו על ידי ה', כי עמדה לו רשעותו, ואף־על־פי שחפץ ה' להקשות לבו מתחילה להרבות אותותיו כדי שישמעו ישראל וייראו, לא חיזק ה' את לבו אלא אחר חמש מכות, לפרסם רשעותו. ראה רא"ם. (פ' וארא תשמ"ט)
פסוק ה:
"וידעו מצרים... על מצרים". אין כאן משום חזרה יתירה על התיבה "מצרים", כלומר אי־אפשר היה לומר: "וידעו מצרים... בנטותי את ידי עליהם", שהרי "מצרים" הראשון מוסב על העם, ואילו השני - על הארץ. (פ' וארא תשנ"ב)
פסוק ה:
אבל לא ידעתי, אימתי נתקיים דיבור זה, כלומר, אימתי ידעו מצרים את ה'? (פ' וארא תשס"ה) וראה "העמק דבר" על אתר המבאר כי דיבור זה נתקיים על ים־סוף. ראה להלן (יד, ד).
פסוק ה:
רש"י ד"ה את ידי, יד ממש, להכות בהם. ע"כ. ולא אדע, מה בא רש"י לומר בביטוי "יד ממש". (פ' וארא תשמ"ט)
פסוק ה:
ועתה שאלני ר' רפאל בנימין פוזן שי' זה ובדקתי בכל ספרי. רא"ם ו"גור אריה" אומרים בפשטות - "דברה תורה בלשון בני אדם", אך ר' שמואל פ. גלברד קושר את הצורך בהערה זו בפועל המתלווה. ומעניין שהוא מציין רש"י זה לפסוק ד (וכן הוא אצל ר' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש), בעוד שבחומש שלי הוא מצוין לפסוק ה. (פ' וארא תש"ן) וראה "משכיל לדוד" המבאר כי לא שייך לשון נטיה אלא ביד ממש (לדבריו פירוש רש"י הוא דווקא על פסוק ה ולא על פסוק ד). בכך מבקש רש"י להוציא מההבנה ש"יד", משמעותה כאן - הכאת מכות (כפי שתרגם אונקלוס: מחת גברתי). וראה רש"י להלן (יד, לא).
פסוק ט:
רש"י ד"ה מופת, ...שיש צרוך (צורך) במי ששולח אתכם. ע"כ. ראה ביאורו של ר' שמואל פ. גלברד שכתב: נראית הגירסה ברש"י: שיש צרוך במי וכו'. ופירושו: שיש כוח ויכולת (רא"ם, חזקוני וכן ב"שפתי חכמים" אות ר). וכך גם בספר דברים (לב, יז), שם נאמר: "יזבחו לשדים לא אלה", ואונקלוס מתרגם: דבחו לשדין דלית בהון צרוך. (פ' וארא תשמ"ט)
פסוק ט:
"קח את מטך". ראוי לבדוק את סוגיית המטות, זה של משה וזה של אהרן, בכל ספר שמות, שכן לכאורה הרבה קושיות יש בה. (פ' וארא תשס"ו) וראה מש"כ למעלה (ד, ב). וראה ראב"ע על אתר.
פסוק ט:
רש"י ד"ה לתנין, נחש. ע"כ. משום מה, ולכאורה ללא כל סיבה של ממש, מסודר ד"ה זה בחומש "רב פנינים" לפסוק י. קשה לפי זה, אימתי נקרא בעל חיים זה נחש ואימתי תנין, ובעל "שפתי חכמים" (אות ש) מביא בשם רד"ק בספר השרשים שהתנינים הנזכרים ביבשה, הם מין ממיני הנחשים, ואלו הנזכרים במים, הם מין ממיני הדגים הגדולים כדמות נחשים. (פ' וארא תשס"ד) אכן בחומש רש"ר הירש מסודר ד"ה זה לפסוק ט.
פסוק יא:
"ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים". "גם" זה, מה בא לרבות? והרי משה ואהרן לא קראו לאיש. (פ' וארא תשנ"א) וראה חזקוני שכתב: מהו "גם" - אפילו התינוקות שבכאן יכולים לעשות כן. ובחומש "תורת חיים" העירו (הערה 29) שלפי פירוש זה נראה שהמקרא מסורס הוא, והוא כמו: ויקרא פרעה גם לחכמים וכו'.
פסוק יא:
רש"י ד"ה בלהטיהם, ...ואין לו דמיון במקרא. ויש לדמות לו (בראשית ג, כד) "להט החרב המתהפכת" וכו'. וקצת קשה לשון "דמיון" ולעומתו "ויש לדמות", והרי זה כאילו הסיפא סותר את הרישא (על כך העיר ר' חזקי פוקס שי' שיתכן שמלות "אין לו דמיון במקרא", כתב רש"י בשם המדקדקים שקדמו לו. וראה דברי מנחם במחברתו שאכן הביא פסוק זה בערך 'להט' בתור מחלקה נפרדת, דהיינו שאין לה דמיון. בעקבות דברי המדקדקים כותב רש"י את דעתו, שניתן לדמות ל"להטיהם" של החרטומים את "להט החרב המתהפכת"). וזה שאין רש"י מביא כבר כאן את דברי רבותינו (סנהדרין סג ע"ב) שאותם מביא להלן (פסוק כב ד"ה בלטיהם), דומה שכן דרכו של רש"י להביא כגון זה בהזדמנות השניה ולא בראשונה. ובדפו"ר זה אינו. גם קצת קשה שהיה יכול להביא־לדמות לתיבה "בלהטיהם" את "בלטיהם" שבפסוק כב באשר שתי התיבות דומות הן במשמעותן הן בצלילן, ואכן אונקלוס מתרגם שתיהן "בלחשיהון", חרף דברי הגמרא בסנהדרין (שם), ואילו "להט" שבבראשית (ג, כד) הוא מתרגם "שנן". גם תמוה ששם בבראשית מפרש רש"י "להט" לא כמו שמפרש כאן. (פ' וארא תשמ"ח, תשנ"ג, תשנ"ה, תשנ"ט)
פסוק טו:
רש"י ד"ה הנה יצא המימה, לנקביו, שהיה עושה עצמו... ומשכים ויוצא לנילוס וכו'. (שמות רבה ט, ח ותנחומא יד). הרי לך שבפרשה זו הנילוס הוא זה הנקרא בשם יאור. והנה להלן (פסוק יט ד"ה יאוריהם) מפרש רש"י: הם בריכות הניגרים מבריכות העשויות בידי אדם וכו', והרי זה קשה, לכאורה. ועל כל פנים, חשיבותו של הנילוס למצרים ניכרת משכיחות איזכור התיבה "יאור" בפרשיות אלה, ראה א, כא; ב, ג, ה; ז, טו, יז, יח, יט, כ, כא, כד, כה, כח; ח, א, ז. (פ' וארא תשמ"ח) וראה רש"י לספר בראשית (מא, א) ד"ה על היאר ו"שפתי חכמים" שם (אותיות ב-ג), שלעולם "היאור" בה"א־הידיעה הוא הנילוס ונקרא גם יאור על שם היאורים־תעלות המים הנמשכים מן היאור אל השדות.
פסוק טו:
ועל הרישא של דברי רש"י קשה, כי הנה להלן (פסוק כ) נאמר "לעיני פרעה ולעיני עבדיו", כלומר שלא לבדו יצא לנהר. (פ' וארא תשנ"ג) וראה "גור אריה" שכיון שהיאור הוא יראתם של המצרים (רש"י להלן פסוק יז), אמר פרעה שיש לו דברים עמו ביחידות, במקום מיוחד.
פסוק טו:
"...והמטה אשר נהפך לנחש". עניין המטה־המטות צריך עיון שיטתי. (פ' וארא תשמ"ט) וראה מש"כ למעלה (ד, ב; ז, ט).
פסוק טז:
"אלהי העברים". תרגם אונקלוס: אלהא דיהודאי. ולא ידעתי, למה מתרגם אונקלוס בספר בראשית "עברי": עבראה, ורק החל בספר שמות (א, טו) מתרגם: יהודאי. (פ' וארא תשנ"ו, בים המלח)
פסוק טז:
והנה הראה לי שכני בבית הכנסת ר' יהודה גרינשפן שי' מדרש בבראשית רבה (צח, ו) - בלא כל קשר עם שאלתי - בזה הלשון: "יהודה אתה יודוך אחיך, אחיך מודים בך, אמך מודה בך, אני בעצמי מודה לך. אמר רבי שמעון בר יוחאי, יהיו כל אחיך נקראין על שמך. אין אדם אומר: ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא", והרי הכל אתי שפיר - מאז ואילך אין אונקלוס מתרגם עבראה כי אם יהודאי. (פ' וארא תשנ"ט) וראה מש"כ למעלה (א, טו; ב, ו).
פסוק טז:
נראה שלהלן (י, ג) הפעם האחרונה שבא השם "עברים". להלן (ט, ד) בא "ישראל" או "בני ישראל" וביניהם בא השם הסמוי - "עמי". (פ' וארא תשס"ה)
פסוק יט:
רש"י ד"ה אמר אל אהרן, לפי שהגין היאור על משה שנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן (שמות רבה ט, י). ע"כ. ובדומה להלן (ח, יב ד"ה "אמר אל אהרן"): לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה וכו' (שמות רבה י, ז). ע"כ. משום מה חשבתי תמיד, בלא לדייק בכתובים, שמשה רבנו ע"ה על דעת עצמו עשה כן, והנה רק עתה שמתי לב שבציוויו ית' עשה. הרי לך שהכרת טובה מעין מצוות עשה היא, ולא סתם מדה טובה. ואמרתי את הדבר לפני רבו של קיבוץ חפץ חיים ולפני ידידי ר' משה ריינמן שי', ונראה להם.
פסוק יט:
וראה מה שכתבתי להלן (ח, א; כב, ל) וראה גם דברים (כג, ח וכו, ג) ומה שכתבתי שם. (פ' וארא תשס"ב)
פסוק יט:
לרגל הבר מצוה של אביתר שי' קראתי לפני הבנים והנכדים מדברי חז"ל (מדרש הגדול, מובא ב"תורה שלמה" אות פח) על הפסוק "אשר לא ידע את יוסף" (א, ח), וכה דבריהם: "לא ידע את יוסף" - כמו שלא ידע את יוסף, שהרי הביא את הכסף ביתה פרעה, וקנה כל אדמת מצרים לפרעה ותיקן עליהם מס, שנאמר "ונתתם חמישית לפרעה" (בראשית מז, כד), לפיכך כתוב "אשר לא ידע את יוסף". וכשם שכפר ביוסף דכתיב "אשר לא ידע את יוסף", כך כפר בבורא הכל, שהרי אמר לו יוסף "את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה" (שם מא, כה), והוא אמר "לא ידעתי את ה'" (ה, ב). ארורים הם הרשעים שהם כפויי טובה, שכופרין במי שעשה עמהם טובה. ע"כ. ולעומת מנהגם של אלה הארורים מקובל כי בדרשות הבר־מצוה פותח החתן בדברי תודה להוריו ומוריו, והמשפטים מקובלים בכל החוגים. על החובה של כל אחד להכיר טובה למי שעשה עמו טובה ובפרט להוריו, מרחיב בעל "ספר החינוך" את הדיבור, כמובא להלן (כ, יב). (פ' שמות תש"ס, בר מצוה של אביתר שי')
פסוק יט:
"קח מטך ונטה ידך". לכאורה הכוונה כפי שנאמר במפורש להלן (יד, טז) "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך", כלומר הציווי הוא להטות את היד אשר בה נתון המטה. ואולם לאורך שתי הפרשיות (וארא ובא) לא נאמר במפורש, אם נצטוה המחזיק במטה להחזיקו ביד הנטויה, או שמא - להטות יד אחת בשעה שהמטה נתון ביד האחרת, אף כי אפשרות זו אינה מסתברת ביותר. וכדאי לבדוק באורח שיטתי. (פ' וארא תשנ"א) וראה מש"כ למעלה (ד, ב).
פסוק כ:
"וירם במטה". צריך לבדוק סיבת מציאותה של בי"ת זו. וראה "דעת מקרא" על אתר. (פ' וארא תשנ"ד, תשס"ב) וראה מש"כ למעלה (ד, ב).
פסוק כב:
"...ולא שמע אלהם". "אלהם" מוסב על משה ואהרן המוזכרים לאחרונה בפסוק כ! (פ' וארא תש"ן)
פסוק כג:
רש"י ד"ה גם לזאת, למופת המטה שנהפך לתנין, ולא לזה של דם. ע"כ. צריך להסב את הריבוי שבתיבת "גם" על מכת הדם, כלומר לא רק אל אות התנין לא שת לבו, כי אם גם למכת הדם, וכפי שכבר השתמע מפסוק יג. (פ' וארא תשמ"ח, תשנ"ג, תשנ"ט)
פסוק כג:
ולכאורה יש לשאול, אם גם חרטומי מצרים מסוגלים היו לעשות כן, והוא הדין באשר לצפרדע, מה מופת יש כאן, ולשם מה אפוא נעשו? (פ' וארא תשס"א) על כך משיב ראב"ע (לפסוק כב): ויש הפרש גדול בין מעשה אהרן ובין מעשיהם, כי אהרן הפך כל היאור שהיה לפניו, וכל מים שהיה בכל גבול מצרים שלא היה רואה אותם. ועוד כי הפך מים שאינם עומדים רק רצים תמיד, ומים אחרים באים, ועוד כי עמדה המכה שבעת ימים. והחרטומים לא הראו שהפכו רק מים מעטים עומדים בכלי, וזה היה רגע אחד עד ששב פרעה אל ביתו. ע"כ. וחזקוני להלן (יד) מעיר: אף־על־פי שבדם וצפרדעים עשו כמשה ואהרן, ומכל מקום לא בטלום, בשלישית לא ניתן בהם כח, לא לעשות ולא לבטל, כדי שלא יהיו מוחזקים בדבר.
פסוק כד:
"ויחפרו כל מצרים סביבת היאר". אבל לא נאמר בשום מקום, אם חפירה זו הועילה להם או לאו, וכאילו העיקר חסר מן הספר. (פ' וארא תש"ן)
פסוק כד:
וראה דברי ר' עמוס חכם ב"דעת מקרא" על אתר שמבאר שאכן מצאו שם מים. ולכאורה כך מסתבר מן הכתוב. (פ' וארא תש"ס)