א הִנְנִ֤י שֹׁלֵחַ֙ מַלְאָכִ֔י וּפִנָּה־דֶ֖רֶךְ לְפָנָ֑י וּפִתְאֹם֩ יָב֨וֹא אֶל־הֵיכָל֜וֹ הָאָד֣וֹן ׀ אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֗ים וּמַלְאַ֨ךְ הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר־אַתֶּ֤ם חֲפֵצִים֙ הִנֵּה־בָ֔א אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ ב וּמִ֤י מְכַלְכֵּל֙ אֶת־י֣וֹם בּוֹא֔וֹ וּמִ֥י הָעֹמֵ֖ד בְּהֵרָֽאוֹת֑וֹ כִּֽי־הוּא֙ כְּאֵ֣שׁ מְצָרֵ֔ף וּכְבֹרִ֖ית מְכַבְּסִֽים׃ ג וְיָשַׁ֨ב מְצָרֵ֤ף וּמְטַהֵר֙ כֶּ֔סֶף וְטִהַ֤ר אֶת־בְּנֵֽי־לֵוִי֙ וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽיהוָ֔ה מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה׃ ד וְעָֽרְבָה֙ לַֽיהוָ֔ה מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹנִיּֽוֹת׃ ה וְקָרַבְתִּ֣י אֲלֵיכֶם֮ לַמִּשְׁפָּט֒ וְהָיִ֣יתִי ׀ עֵ֣ד מְמַהֵ֗ר בַּֽמְכַשְּׁפִים֙ וּבַמְנָ֣אֲפִ֔ים וּבַנִּשְׁבָּעִ֖ים לַשָּׁ֑קֶר וּבְעֹשְׁקֵ֣י שְׂכַר־שָׂ֠כִיר אַלְמָנָ֨ה וְיָת֤וֹם וּמַטֵּי־גֵר֙ וְלֹ֣א יְרֵא֔וּנִי אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ ו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה לֹ֣א שָׁנִ֑יתִי וְאַתֶּ֥ם בְּנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב לֹ֥א כְלִיתֶֽם׃ ז לְמִימֵ֨י אֲבֹתֵיכֶ֜ם סַרְתֶּ֤ם מֵֽחֻקַּי֙ וְלֹ֣א שְׁמַרְתֶּ֔ם שׁ֤וּבוּ אֵלַי֙ וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֥ה נָשֽׁוּב׃ ח הֲיִקְבַּ֨ע אָדָ֜ם אֱלֹהִ֗ים כִּ֤י אַתֶּם֙ קֹבְעִ֣ים אֹתִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה קְבַעֲנ֑וּךָ הַֽמַּעֲשֵׂ֖ר וְהַתְּרוּמָֽה׃ ט בַּמְּאֵרָה֙ אַתֶּ֣ם נֵֽאָרִ֔ים וְאֹתִ֖י אַתֶּ֣ם קֹבְעִ֑ים הַגּ֖וֹי כֻּלּֽוֹ׃ י הָבִ֨יאוּ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי׃ יא וְגָעַרְתִּ֤י לָכֶם֙ בָּֽאֹכֵ֔ל וְלֹֽא־יַשְׁחִ֥ת לָכֶ֖ם אֶת־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֑ה וְלֹא־תְשַׁכֵּ֨ל לָכֶ֤ם הַגֶּ֙פֶן֙ בַּשָּׂדֶ֔ה אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יב וְאִשְּׁר֥וּ אֶתְכֶ֖ם כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כִּֽי־תִהְי֤וּ אַתֶּם֙ אֶ֣רֶץ חֵ֔פֶץ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יג חָזְק֥וּ עָלַ֛י דִּבְרֵיכֶ֖ם אָמַ֣ר יְהוָ֑ה וַאֲמַרְתֶּ֕ם מַה־נִּדְבַּ֖רְנוּ עָלֶֽיךָ׃ יד אֲמַרְתֶּ֕ם שָׁ֖וְא עֲבֹ֣ד אֱלֹהִ֑ים וּמַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י שָׁמַ֙רְנוּ֙ מִשְׁמַרְתּ֔וֹ וְכִ֤י הָלַ֙כְנוּ֙ קְדֹ֣רַנִּ֔ית מִפְּנֵ֖י יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ טו וְעַתָּ֕ה אֲנַ֖חְנוּ מְאַשְּׁרִ֣ים זֵדִ֑ים גַּם־נִבְנוּ֙ עֹשֵׂ֣י רִשְׁעָ֔ה גַּ֧ם בָּחֲנ֛וּ אֱלֹהִ֖ים וַיִּמָּלֵֽטוּ׃ טז אָ֧ז נִדְבְּר֛וּ יִרְאֵ֥י יְהוָ֖ה אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וַיַּקְשֵׁ֤ב יְהוָה֙ וַיִּשְׁמָ֔ע וַ֠יִּכָּתֵב סֵ֣פֶר זִכָּר֤וֹן לְפָנָיו֙ לְיִרְאֵ֣י יְהוָ֔ה וּלְחֹשְׁבֵ֖י שְׁמֽוֹ׃ יז וְהָ֣יוּ לִ֗י אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת לַיּ֕וֹם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֣ה סְגֻלָּ֑ה וְחָמַלְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁר֙ יַחְמֹ֣ל אִ֔ישׁ עַל־בְּנ֖וֹ הָעֹבֵ֥ד אֹתֽוֹ׃ יח וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ׃ יט כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף׃ כ וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ וִֽיצָאתֶ֥ם וּפִשְׁתֶּ֖ם כְּעֶגְלֵ֥י מַרְבֵּֽק׃ כא וְעַסּוֹתֶ֣ם רְשָׁעִ֔ים כִּֽי־יִהְי֣וּ אֵ֔פֶר תַּ֖חַת כַּפּ֣וֹת רַגְלֵיכֶ֑ם בַּיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֲנִ֣י עֹשֶׂ֔ה אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ כב זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים׃ כג הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא׃ כד וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם פֶּן־אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת־הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ואמנם אומרו הנני שולח מלאכי ושאר הפסוקים שאחריו פירשום המפרשים לעתיד לבוא. וכתב הראב"ע שמלאכי הנז' כאן הוא משיח בן יוסף, והאדון הוא הכבוד והוא עצמו מלאך הברית. והרד"ק פי' האדון על משיח בן דוד ומלאך הברית על אליהו שיבא באחרית הימים כמו שיזכור ולכן אמרו בהגדה שאליהו קנא על ברית המילה שמנעוה מהם מלכות אפרים שנאמר (מלכים א יט, י) קנא קנאתי לה' אלקי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל, ושאמר לו הקב"ה אתה קנאת בשטים על הע"ז וכאן אתה מקנא על ברית מילה חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך מכאן התקינו להניח כסא כבוד לאליהו בשעת הברית ומפני זה נקרא מלאך הברית שנאמר ומלאך אשר אתם חפצים. זה דרכם בפירוש זה הענין. אבל הוקשה לי איך תהיה התשובה ההיא מספקת לקושית רשע וטוב לו שהיו מסתפקים בה רשעי הדור רוצה לומר שיבא מלך המשיח ויעניש את הרשעים כי כאשר יהיה זה לא יהיה כי אם אחרי אלפים מהשנים ואז הרשעים האלה כבר יהיו חולפים מן העולם הזה הם וזרעם כמה דורות ומה תשובה זאת לקושיתם. האמנם רש"י פירש הכתובים האלה לאחר המות על עונשי הרשעים בגיהנם, וענין הכתובים כפי פירושו אם תבקשו משפט הרשעים בא יבא ולא יאחר וגם לא תחפצו בו כי הנה אנכי שולח מלאכי והוא רמז למלאך המות ופנה דרך הרשעים לפני לתת לאיש כדרכיו ופתאום יבא כשלא תחשבו ולא תרצו האדון אשר אתם מבקשים שהוא אלקי המשפט אשר אמרתם ר"ל שתבא המות פתאום על כל חי ואחריה יכירו וידעו כי אלקי משפט ה', ומלאך הברית הוא מלאכי הנזכר והיא נוקם נקם ברית רמז למלאך המות, ואולי שמפני זה אמר הנה בא כי תמיה הוא בא ויבא אבל מי יכלכל ויסבול את יום בואו שעונשי גיהנם גדולים מנשוא. ובסוף הדברים אמר על זה אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם אף על פי שאני מאריך אפי לא שניתי דעתי עלי מבראשונה לאהוב עתה את הרע ולשנא את הטוב, ואתם בני יעקב אף על פי שתמותו ולא גביתי מכם עונותיכם בחיים לא כליתם אינכם כלים מלפני כיון שהנחתי לי הנפשות לגבות מכם דיני בגיהנם וכן ת"י. ודברי הרב בזה טובים ונכוחים כפי אמתת הענין, אבל פשט הכתובים אינם מתישבים עליו כי הנה אומרו ומי יכלכל את יום בואו מורה שעל יום מיוחד ידבר לא על העונש התמידי, גם אומרו וטהר את בני לוי והיו לה' מגישי מנחה בצדקה וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות הנה זה לא יפול על הנפשות אחר המות. והראב"ע מכח המאמרים האלה פירשם לעתיד. עוד תשוב תראה שענין הפרשה הזאת מתלונת רשע וטוב לו ותשובת השם הוא עצמו ענין פ' חזקו עלי דבריכם ששם זכר אותה תלונה ואותה תשובה עצמה ולא התעוררו המפרשים לתת טעם בהכפלתה, גם תראה שיש בפסוק הזה מאמר בלשון הוה הנני שולח מלאכי ומאמר בלשון עתיד ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומאמר בלשון עבר ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא, שבא הוא עבר כמו בא אחיך במרמה (בראשית כז, לה) הנער בא ודוד קם (שמואל א כ, מא) וראוי לתת לו סבה:
פסוק א:
ולכן נראה לי לפרש בזה שאנשי בית שני בראותם עצמם משועבדים למלכי פרס, ובראותם שאף גם כן שבנו את הבית לא ירדה בו שכינה חשבו שנסתלקה מהם השגחת השם יתברך כמו שנסתלקה השכינה והכבוד והאש מן השמים ותשובת האורים והתומים, ולכן עשו טענה על הסתלקות ההשגחה מרוע הסדור הנראה בהצלחות הרשעים, וע"ז השיבם הש"י הנני שולח מלאכי כאומר הנה לרוע הסדור אשר הקשיתם ואמרתם איה אלקי המשפט הנני שולח מלאכי והוא הנביא הזה אשר נקרא שמו כן מלאכי, או שהוא היה מלאך השם ונביאו שהיה הש"י שולחו להודיע להם מה שיהיה בעונש הרשעים וצדקת הצדיקים באחרית הימים, רומז למה שיזכור אחר זה בפסוק חזקו עלי דבריכם כי שם זכר הנביא הספק הזה, והשיב עליו והוא אומרו הנני שולח מלאכי שהוא הנביא הזה להודיע איה אלקי המשפט ומתי ישפוט משפט מוחלט וגודל אותו המשפט לכל נוצר, והוא יפנה דרך לפני רוצה לומר שיתיר לכם התלונה הזאת ולכן אמר בלשון הווה הנני שולח. והנה לא זכר כאן מיד הענין ההוא לפי שראה לזוכרו בסוף נבואותיו להיותו אחרית הדברים כולם כדי לחתום בו חזון ונביא ולכן השלים ראשונה עניני התוכחות ובאחרית הדברים יעד על מה שיהיה באחרית הימים. ואמנם לענין הכבוד והשכינה שאמרתם שלא ירדה ביניכם דעו נא וראו כי עתידה היא לרדת בבית העתיד ועז"א ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ירמוז לשם הנכבד שיבא אז אל היכלו אשר בבית מקדשו וישכון שם כבודו ושכינתו, וקראו אדון כי הוא אדון כל הארץ ואותו היו מבקשים בתלונתם. ונתן להם ראיה על קיום זה הייעוד מענין מלך פרס שהיה מלאך השם שלוחו ומשיחו להחריב את בבל ולהשיב נדחי יהודה לירושלם כמו שניבא עליו ישעיהו והוא אשר כרת להם ברית שלום, על זה אמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים רוצה לומר בכבודו ואהבתו הלא ראיתם שהנה בא כמו שיעדתם כן יבא האדון אשר אתם מבקשים פתאום ובהסח דעת בזמן הגאולה וקבוץ הגליות יבא.
פסוק ב:
אבל מי יכלכל ויסבול את יום בואו שהוא יום ה' הגדול והנורא אשר תבא בחורבנם. ואמנם כנגד בני ישראל שהוא בזמן ההוא אמר ומי העומד בהראותו של אותו יום כי הוא כאש מצרף וכמו שאמר (זכריה יג, ט) והבאתי את השלישית באש והוא יהיה כבורית של המכבסים שמסיר הכתמים מתוך הבגד כן היום ההוא יבדיל המורדים והפושעים מישראל.
פסוק ג:
וגם לבני לוי הכהנים הנגשים אל ה' יזקק ויטהר באופן שישארו נקיים וטהורים מכל חטא ויהיו מגישים לה' מנחה באמת ובצדקה לא כאשר הם עושים היום הזה, (ד) ואז תערב לה' מנחת יהודה וירושלם אשר שם יהיה בית המקדש כימי עולם כבית אשר בנה שלמה וכשנים קדמוניות כשעשה משה את המשכן כי לא יאמר אז ומנחה לא ארצה מידכם כמו שהוא אומר עתה מפני רשעת הדור. ובתורת כהנים (שמיני מלואים מה, א) דרשו כימי עולם כימי משה שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה, וכשנים קדמוניות כימי שלמה שנאמר וכל בני ישראל רואים ברדת האש, ר' אומר כימי עולם כימי נח וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היתה ע"ז בעולם. הנה העירו שבבית ה' העתיד תרד אש מן השמים שלא ירדה בבית שני.
פסוק ה:
ואמנם אומרו עוד וקרבתי אליכם למשפט הוא כאומר ואל תחשבו שעד אותו זמן שירחק מאד לא יקבלו הרשעים שום עונש ונזק, כי הנה מלבד אותו שכר ועונש שיהיה באחרית הימים כמו שיגיד לכם מלאכי בסוף דבריו הנה עוד עתה אקריב אתכם למשפט כלומר קרוב אליכם הדבר מאד שבכל יום ימותו אנשים ובקרוב יבאו לתת את הדין ביציאתם מן העולם הזה, ובזה השיב על שאלתם מהצלחת הרשעים שיש אלקי המשפט אבל הוא באמת משפט יום המות ועונשי גיהנם, וצדקו דברי רש"י בפירוש הפסוקים האלה בזה בלבד. וזכר שבאותו משפט לא יצטרך לחקור את העדים ולא יהיה בו אריכות אפים ואיחור הדין כי אני אהיה עד רוצה לומר מגלה את נבלות המכשפים והמנאפים והנשבעים לשקר ושאר העונות אשר זכר מאותם שלא יראו ממני, כי אם יראו ועשו תשובה אסלח להם ולא יתאחר משפטי ודיני כי אהיה ממהר בו. והסתכל שזכר כל העונות האלה ולא זכר העבודה זרה לפי שלא נמצאת בזמן בית שני.
פסוק ו:
ואמר כי אני ה' לא שניתי רוצה לומר שתמיד אהבתי משפט וצדק אבל אם לא יהיה בעולם הזה יהיה בעולם הבא, וזהו ואתם בני יעקב לא כליתם שאף שתמותו הנה נפשותיכם קיימות לקבל גמול מעשיכם.
פסוק ו:
ואפשר לפרש הנני שולח מלאכי ופתאום יבא וגומר שאינה תשובה לתלונתם וטענתם אבל שהקדים להודיעם מה שיהיה באחרית הימים כדי להוכיחם על פשעיהם, ואחר כך בפרשה חזקו עלי דבריכם זכר אותו ספק ואותה טענה עצמה שעשו כדי להשיב עליה. ושיהיה ענין הכתובים האלה שבאחרית הימים יעשה הקב"ה שתי פליאות עצומות, האחת והיא היותר גדולה תחיית המתים. והשנית קבוץ הגליות. ועל התחייה אמר הנני שולח מלאכי רומז לאליהו הנביא שיבא בתחילת התחייה כמו שיזכור אח"ז שהוא המלאך והשליח המיוחד לפניו יתברך, ועל גאולת העם אמר ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים שהוא יהיה מלך המשיח והוא יהיה מלאך הברית שישים ברית שלום בארץ, ונתן על כל אחד מהם משפטים אם על מלך המשיח דסמיך ליה אמר ומי יכלכל את יום בואו שהוא יום המלחמה העצומה מחרבן האותות וחבלי המשיח לישראל, ועל אליהו ראשון הקמים בתחייה אמר ומי העומד בהראותו לפי שכאשר יקומו המתים יבהלו בני אדם מפניהם ומי שיעמוד באותו ההראות המבהיל. וזכר שכל אחד מאלה ישוב פעם אחר פעם להיות מצטרף ומטהר הפושעים והמורדים. ובסוף הדברים אמר ואתם בני יעקב לא כליתם כלומר עתידים אתם לקום בתחייה ולתת את הדין, וכיון שהדבר כן למה לא תיראו ולא תפחדו ממני שמימי אבותיכם סרתם מחוקי.
פסוק ו:
וחז"ל (סוטה ט, א) דרשו אני ה' לא שניתי לא הכיתי לאומה ושניתי לה אבל אתם העמדתי אחרי פורעניות הרבה חצי כלים ואינכם כלים והוא דרך אחר.
פסוק ז:
והנה אמר סרתם מחוקי על מצות עשה, ולא שמרתם על מצות לא תעשה כמ"ש חז"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. וכבר זכרו המפרשים שלמ"ד למימי היא נוספת כמו השלישי לאבשלום (דברי הימים א ג, ב), והיה תכלית הדברים שובו אלי ואשובה אליכם אבל מה נעשה שכבר יגיע עזותכם עד שתאמרו במה נשוב כאלו לא תדעו לכם חטא ועון לשוב ממנו, (ח) הלא ידעתם שאין ראוי שיקבע ויגזול אדם את אלקיו ואתם גוזלים אותי וגם תכחישו את הגזל באומרכם במה קבענוך והדבר מבואר שהוא המעשר והתרומה שמה שאתם גוזלים מן הכהנים והלוים אתם גוזלים ממני האם חשבתם לריוח במונעכם מתת המעשר והתרומה כראוי, (ט) אין הדבר כן כי בעבור העון הזה במארה אתם נארים ומקוללים ממני ואעפ"כ אתם קובעים אותי ונמצא הדבר מזיק לכם ומזיק ללוים ולכהנים, ואם תאמרו שמארת התבואות איננה מפני זה ושמקרה הוא היה לכם (י) נעשה איפה עליו נסיון הביאו את כל המעשר אל בית האוצר כלומר תנו המעשר והתרומה בשלמות ובעין טובה והביאוהו אל בית אוצר ה' ויהיה טרף בביתי ר"ל מזון ופרנסה למשרתי ביתי הכהנים והלוים, ובחנוני נא בזאת כי עם היות שצותה תורה לא תנסו את ה' אלקיכם (דברים ו, טז) הנה נא עתה להוראת שעה בחנוני ונסוני אם לא אפתח לכם את ארובות השמים לתת מטר ארצכם בעתו באופן שאריק עליכם ברכה עד בלי די ר"ל לא די לבדו שהוא המספיק אבל יותר ויותר מדאי שהוא התוספת העצום. והרד"ק פירש עד בלי די עד בלי כלי לשום אותו ובזאת תדעון שבעון המעשרות היתה קללת התבואה עד כה.
פסוק יא:
ולפי שהחסיל והגזם היה יורד עליהם ואוכל פירותיהם בשדות ובכרמים לכן אמר וגערתי לכם באוכל שהוא הארבה האוכל את התבואה באופן שלא ישחית לכם עוד את פרי האדמה והגפן כי ברצות ה' דרכיהם חית השדה ועוף השמים השלימו לך והארץ תתן יבולה בשלימות (יב) עד שמפני רבוי התבואות אשר יהיו לכם יאשרו אתכם כל העמים, ובמקום שהייתם חרפה בגוים בעבור הרעב אשר בא מתוך המארה אשר קללתי אתכם בעונותיכם עתה בהתברך כל התבואות תהיו מאושרים ומצליחים בעיני כל הגוים ויאמרו שארצכם ארץ חפץ חפצתי בה ולכן נתברכו תבואותיה: והותרה עם מש"פ בפרשה הזאת השאלה הו':
פסוק יג:
חזקו עלי דבריכם וכולי עד סוף הספר. ענין הפרשה הזאת כפי מה שפירשתי ראשונה בפרשה של מעלה הוא שהשם הודיע לאומה שהיה שולח את הנביא מלאכי לפנות דרך לפניו בענין השכר והעונש ולהודיע איה אלהי המשפט, ולכן אחרי שהשלים כל תוכחותיו הביא הנביא מלאכי זכרון קושיתם להשיב עליה עם ביאור השכר והעונש האחרון שיהיה לצדיקים ולרשעים, ומפני זה נזכרה כאן הקושיא שהיא עצמה אותה שנזכרה למעלה מרוע הסדור. וגם שנפרש מלאכי על אליהו הנביא כמו שפירשנו בפירוש השני ראוי היה להכתב כאן הפרשה הזאת לפי שרשעי אותו הדור להיותם בלתי מאמינים בפנות הידיעה וההשגחה האלהית בדברים השפלים היו מלעיגים על תוכחות הנביא שהוכיחם על הנשים הנכריות ועל המעשר והתרומה, ולכן הוצרך הנביא להשיבם על רוע דעתם והפסד אמונתם באומרו בשם האל חזקו עלי דבריכם רוצה לומר דברים חזקים ועצומים דברתם עלי ואתם בדבריכם מכחישים ואומרים מה נדברנו עליך לפי ששב הפועל פעול לרוב התמדת הדבור. ויותר נכון לומר שנדברנו הוא מהנפעל כפשוטו ושהם היו מדברים כדרך בני אדם שכאשר יאשימו על דבר מגונה שדברו בסתר ישיבו ויאמרו לדובר בם מה הרכילות הזה שאמרו לך ממנו, ועל דרך זה אמרו אלה מה נדברנו עליך שהם היו הנדברים והמולשנים מפי הרכלים והמלשינים וגם זה היה מסכלותם כאלו לא היה הקדוש ברוך הוא יודע סתרי דבריהם ומחשבותיהם אם לא יגיד אותם לו המגיד.
פסוק יד:
ולכן השיבם אמרתם שוא עבוד אלקים כלומר הלא אמרתם שמעשה המצות היה לא לעזר ולא להועיל לא בערך הנעבד יתברך כי בערכו שוא עבוד אלקים ומה איכפת לו בעבודות האלו והוא על דרך אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח (איוב לה, ז), ולא ג"כ בערך העובד כי מה בצע ומה תועלת יגיע לנו כאשר שמרנו משמרתו מצותיו חקותיו ותורותיו, ולא די בזה שאין לנו בזה תועלת אלא שהלכנו קדורנית קודרים ומצטערים מפני ה' כלומר בעבור ששמרנו מצותיו.
פסוק טו:
ועתה אנחנו מאשרים זדים רוצה לומר עתה שראינו שאין תועלת כי אם נזק בעבודתו אנחנו גוזרים שהזדים ועושי הרשעה הם מאושרים, והנסיון הורה עליו שגם נבנו עושי רשעה והם קיימים ומצליחים כבנין החדש, ואין לומר שהשם עוד יענישם על רשעתם כי הם גם בחנו אלקים וימלטו שנסוהו הגם עונש יוכל תת ונמצאו נמלטים בידו מבלי כשלון עונש כלל.
פסוק טז:
ואמנם אומרו אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כתבו המפרשים שהיא תשובת ה' ופרש"י אז בעשות הרשעים רשעם, והטובים הולכים קדורנית מפני נדברו ואמרו יראי ה' איש אל רעהו שלא להדבק במעשי הרשעים ולא נשכחו דברים הטובים מלפני. והרב רבי דוד קמחי פירש כשישמעו יראי ה' דברי הכופרים האלה נדברו איש אל רעהו כנושאים ונותנים בדברים האלה עד שימצא בדעתם כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול ויקשב ה' דבריהם ויתן להם שכרם.
פסוק טז:
והנה לכל אחד מן הפירושים האלה העיקר חסר מן הספר ולכן נראה לי לפרש שאז נדברו יראי ה' הוא גם כן מכלל דברי הכופרים ושנדברו הוא מלשון דבר והריגה כמו אהי דבריך מות (הושע יג, יד) ידבר עמים תחתינו (תהלים מז, ד) ותדבר את כל זרע הממלכה (דברי הימים ב כב, י) וכמו שהביאו בעל ספר השרשים, יאמר הכתוב שנבנו עושי רשעה גם בחנו אלקים בהכנסם בסכנות עצומות וימלטו מהם ובאותו זמן עצמו היו נדברים נשברים ונכרתים יראי ה' איש אל רעהו שענינו איש עם רעהו, או שיראי ה' במקרים רעים נמשכים ביניהם היו משברים והורגים אלו לאלו כאילו יד ה' היתה בם להומם ולאבדם, וזה כלל רוע הסדור שיהיו טובות לרשעים ואמנם לצדיקים ימצאום צרות רבות ורעות, ועל זה משיבם הנביא ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו רוצה לומר דעו נא וראו שכל זה אשר אמרתם השם יתברך מקשיבו ושומע אותו וצדקת הצדיקים ורשעת הרשעים כולה גלויה לפניו כאלו נכתבה בספר זכרון למען תעמוד ימים רבים עד בוא עת הפרעון והגמול האמתי, והזכרון ההוא יהיה ליראי ה' והם בעלי המצות המעשיות ולחושבי שמו והם בעלי הדעות והאמונות כי הם יודעי סוד השם הגדול והנורא. והנה כתיבת הספר הוא דבר המשליי להורות על גלוי הידיעה הפרטית לפניו יתברך.
פסוק טז:
ובמדרש רות (ה, יד) אמר רבי יצחק כשאדם עושה מצוה יעשה אותה בלב שמח אלו היה יודע ראובן שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו (בראשית לז, כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו, אילו היה יודע אהרן שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו (שמות ד, יד) וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו בתופים ומחולות היה יוצא, אילו היה יודע בעז שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו ויצבט לה קלי עגלים פטומים היה מאכילה, רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי יהושע בן לוי לשעבר אדם עושה מצוה נביא כותבה ועכשו כשאחד עושה מצוה מי כותבה אליהו ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו. וכן היא ג"כ בויקרא רבה. ולא רצו בזה שספר הזכרון הנכתב לפניו יתברך מלך המשיח ואליהו היו הכותבים עליו אלא שעל ידם יהיה הגמול לכל אחד על פי מעשיו אם לחיים בזמן קבוץ הגליות על ידי מלך המשיח ואם למתים ביום התחייה על יד אליהו ולכן יחסו להם הכתיבה כפי כוונת הענין, ואמר שבזמן ההוא יהיה ליראי ה' וחושבי שמו שכר גדול לפניו יתברך, (יז) והוא אומרו והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה כלומר שבאותו יום וזמן מיוחד יהיו הצדיקים לפניו יתברך כסגולה החביבה על אדם שישמרה מכל פגע רע ויענדה עטרה אליו ואז יחמול עליהם כאשר יחמול איש על בנו אהובו העובד אותו, (יח) ואז תשובו ותראו כמה מההפרש יש בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ובחגיגה פ"ק (ט, ב) א"ל בר הא הא להלל היינו צדיק היינו עובד אלקים היינו רשע היינו לא עבדו, אמר לו עובד ולא עבדו תרויהו צדיקי גמירי נינהו אלא אינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו מאה ואחת, אמר לו ומשום זמנא חדא קארי ליה לא עבדו אמר לו אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזי וחד עשר פרסי בתרי זוזי. האמנם במדרש שוחר טוב פירשו הכתוב באופן אחר עובד אלקים לצורך אלקים רוצה לומר לשמו לא עובדו שלא לצורך אלקים שלא יעשה האדם דברי תורה קרדום להשתמש בהם ועטרה להתעטר בהם ודבריהם אמת. אבל כפי הפשט יותר נכון לפרש בין צדיק לרשע שהצדיק הוא מקיים מצות עשה והרשע הוא הפושע והעובר על מצות לא תעשה, וגם כן זכר ההפרש שיש בין עובד אלקים לאשר לא עבדו שהוא אשר עבר על מצות עשה ובטלה כי אינו דומה מי שעבר שב ואל תעשה שנקרא לא עובד אל עושה העבירות במצות לא תעשה שהוא הנקרא רשע, הנה א"כ אין הבדל בין צדיק לעובד אלקים אבל יש הבדל גדול בין רשע לאשר לא עבדו ולגודל הגמול ההוא אמר כי הנה היום בא בוער כתנור:
פסוק יט:
האמנם מהו היום הזה אשר אמר ליום אשר אני עושה כי הנה היום בא בוער כתנור, הנה הרב הגדול המימוני בפירוש המשנה אשר לו ובמקומות אחרים מספריו יראה שפירש הפסוקים האלה כולם על עונש הרשעים בגיהנם אחר המות בעולם הנשמות, כי הוא כתב בפ' חלק ואמנם גיהנם הוא כנוי לעונש הרשעים ולא התבאר בתלמוד איך יהיה זה העונש, אבל מקצתם אומרים כי השמש תקרב אל הרשעים ותשרפם ויביאו ראייה מן הפסוק הנה היום בא בוער כתנור וגומר, ומקצתם אומרים כי הוא חמימות נפלא תבער בגופיהם ותשרפם והראיה ע"ז רוחכם אש תאכלכם, ושם ביאר הרב דעתו הוא שהעונש הגדול הוא שתכרת הנפש ותאבד ולא תשאר ומזה יראה שדעתו היא שעל עונשי גיהנם המגיעים לנפש בהפרדה מן הגוף נאמרה הפרשה הזאת, ושעליו יפרש ג"כ מ"ש בע"ז פר"ק (ג, ב) אמר ר"ל אין גיהנם לעתיד לבוא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ורשעים נידונין בה שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור וצדיקים מתרפאין בה שנאמר וזרחה לכם יראי שמש צדקה ומרפא, ומה שזכרו גם מזה בב"ר (ו, ו) ששם אמרו רבנין אמרין יש גיהנם לעתיד לבוא שנאמר (ישעיה לא, ט) נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם, ורבי יהודה אומר לא יום ולא גיהנם אלא אש שיוצאה מגופו של רשע ומלהטתו שנאמר (שם לג, יא) תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלם. והרב העיר דבריו אל דברי ריש לקיש ולדברי רבי יהודה ולא זכר דעת רבנין וזה כולו כדי להוכיח שעל עונשי גיהנם דברו השלמים האלה ולדעת הזה נמשכו רבים מהאחרונים ששתו מימיו. וכפי זה הדעת ראוי שיפרשו הפסוקים כן שיהיה פירוש ולהט אותם היום הבא להגיד שאין האש ההיא גשמית כאש היסודית או המורכבת אשר לנו ולכן אין שם אש לוהט אבל הלוהט האמתי ברשעים הוא היום הבא כלומר בזמן ההוא הבא אחר המות ושליפות המשל אמר אשר לא יעזוב להם שורש וענף.
פסוק כ:
ואמר שלצדיקים יהיה הדבר בהפך שעליהם יזרח ה' שמש צדקה ומרפא בכנפיה שהוא משל ודמוי לשכר הנפשיי שהוא אור בהיר מתוק הנפש ומרפא לעצמותה, וכן ופשתם כעגלי מרבק הוא משל לרוב העונג והשגה עליונה שתגיע לנשמה.
פסוק כא:
ושאמר ועסותם רשעים להמשיל מעלת מדרגת הצדיקים בשכר ושפלות מדרגת הרשעים בעונשם, ואע"פ שתגמולי העולם הבא אינם נאחזים במקום לא בשכר ולא בעונש וכ"ש לדעת הרב כבר השרישנו שאין דרך להגיד הדברים הרוחניים כי אם בהמשל הדברים הגופיים מפני שהנפש תלויה בגוף וציורה ע"י הכח המדמה הגשמי, אבל כפי מה שיורו פשוטי הכתובים האלה לא כיון הנביא כאן לבאר בזה העונש והשכר הנפשיי הבא אחר המות וגם חכמים ז"ל באותם המאמרים שזכרתי לא כוונו אליו, ויתבאר זה אם מפשט הכתובים שאמר והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה ואמר כי הנה היום בא בוער כתנור ולהט אותם היום הבא ביום אשר אני עושה ומה היום הזה היחיד המיוחד אשר זכר פעמים רבות ושאמר עליו אח"כ לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, האם אפשר שיפורש זה על העונש והשכר האמתי והתמידי ממשות הנה זה בלתי אפשר, ועלינו לשבח להראב"ע שמפני זה כתב בביאור שאין ראוי לפרש הפרשה הזאת כי אם לעתיד, אבל לא ידענו אם כיון על קבוץ הגליות והוא היותר נראה מדבריו או על תחיית המתים כמו שפירש הרד"ק, וגם רש"י לעתיד לבוא פירשה אבל לא כתב בביאור קבוץ הגליות ולא התחייה, וגם יקשה לדעת הראב"ע אומרו ושבתם וראיתם כי מה תהיה ענין ההשגחה הזאת ומאין ישובו ואנא. גם אומרו בסוף הנבואה הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים האם אפשר שיפורש על יום המות כי הנה שם לא יבא כ"א מלאך המות לא אליהו הנביא.
פסוק כא:
סוף דבר שפשט הפרשה לא יסבול הדעת הזה בשום פנים. אלא שניבא הנביא במקום הזה על תחיית המתים ויום הדין ששם יהיה הגמול האמתי בשכר ועונש לגוף ולנפש יחד, ואמנם ריש לקיש ושאר הדברים שזכרתי במחלוקת הזה אינם חולקים על דיני גיהנם המצוי תמיד כי אם ליום המועד ההוא אשר יעמיד השם לדין עמים בזמן התחייה בהקבץ הגוף והנפש. וכן פירשו הרב הנחמני בשער הגמול אשר לו, ולכן לא אמר ריש לקיש אין גיהנם בהחלט אבל אמר אין גיהנם לעתיד לבא כאלו אמר שאותו גיהנם שנידונת בה הנפש אחרי צאתה מן הגוף בעולם הנשמות לא יהיה כן לעתיד לבוא ביום ה' הגדול והנורא שהוא באמת יום תחיית המתים. ואחשוב שהביאו לזה לפי שאותו גיהנם המיוחד לנפש בהפרדה מן הגוף יסבור ריש לקיש שיהיה רוחני כדברי הרב המורה ולכן לא יפול ולא יגיע אל הגוף אבל בזמן התחייה שתדבק הנפש אל הגוף סבר שיזמין הקדוש ברוך הוא עונש גשמיי שיהיה מתיחס אל הגוף והוא שיהיה הנפש בחזקה ושישרוף את הרשעים כמו שאמר (ישעיה סו, כד) ואשם לא תכבה, ולצדיקים יהיה שמש צדקה ומרפא לפי שיתרפאו בו ממומיהם ומחולייהם כמו שאמרו חז"ל שיקומו במומיהם ויתרפאו, שהשמש כבר יעשה פעולות הפכיות כפי המקבלים שיתיך את השעוה ויתיך את המלח ולכן בהיות הרשעים בערכו כקש ילהט אותם ובהיות הצדיקים בערכו לחים ורטובים יהיה השמש אליהם צדקה ומרפא, וכבר יורה על שזה דעת ר"ל באמת שאתה תמצא באותו מאמר של ב"ר שזכרו זה הדעת עצמו אף שלא יחסוהו לריש לקיש באומרו שם גלגל חמה יש לו נרתק מה טעם לשמש שם אהל בהם וברכה של מים לפניו ובשעה שהוא יוצא הקדוש ברוך הוא מתיש את כחו במים שלא יבא וישרוף את העולם, אבל לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מערטלו מנרתקו ומלהט בו את הרשעים מה טעם ולהט אותם היום הבא. הנה ביארו שלא אמרו זה כי אם לעתיד לבוא. ואמנם רבנין אמרין יש גיהנום לעתיד לבא, וכוונתם אצלי בזה שאחרי שיחיו המתים ויתראו הרשעים בחרפות בדראון לעיני כל חי ישובו למות וישוב העפר אל הארץ כשהיה ורוחם ונשמתם תשוב לגיהנם כבראשונה והוא דעת הרב באגרת התחייה. או שהיה דעתם שלא יקומו רשעים במשפט ולא יחיו בתחייה ולכן יהיו אף לעתיד לבוא תמיד בגיהנם. אמנם רבי יהודה אמר שלא יהיה עונשם באש וחום השמש כי הוא דבר טבעי וענין התחייה כולו הוא פליאה עצומה, וגם לא יהיה גיהנם לעתיד לבא מתיחס אל הנפש בלבד בלתי הגוף אלא שמגופו של רשע יצא אש שילהט אותו על דרך נס להיותו אות וסימן שמידו ומעשיו היתה זאת לו זהו הנראה בעיני בדעת השלמים האלה.
פסוק כא:
וכוונת כללות הפרשה כי הנה בפרשה שלמעלה כבר זכר ענין העונש והשכר הנפשיי הבא לאדם אחר המות כמו שפירשתי ולכן לא בא הנביא פה כי אם להודיע ענין תחיית המתים והדין האחרון אשר יעשה השם, ולכן אמר ליום אשר אני עושה לפי שהענין ההוא לא יהיה מפעל הטבע ולא מסדור המערכות השמימיות כי אם מפעל הרצון האלהי המוחלט בבריאה הכוללת הראשונה ולכן יחסו לעצמו באומרו ליום אשר אני עושה, ולזה אמר ג"כ ושבתם וראיתם כלומר הנה בשכר והעונש הנפשיי לכל אחד עושים לו מדור בפני עצמו ולכן לא יראה שם הצדיק בעונש הרשע אבל בזמן התחייה כדי שהצדיקים יראו בעיניהם הגשמיים גמול הרשעים והרשעים גם הם יראו בחושיהם הגשמיים שכר הצדיקים ותגמולם לכן יקומו בתחייה, והוא אומרו ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע רוצה לומר תשובנה הנשמות לגופים ויחיו באופן שיראו בעיניהם יכירו וידעו שכר הצדיק ועונש הרשע ויתפרסם בעולם איזה חייב בדינו ואיזה זכאי. ואמר זה לפי שרוב בני אדם בעולם הזה מספקים בגמול הנפשיי לפי שאינו דבר מושג לחושים לכן אמר עוד בריאה יברא ה' שתראו בחושיכם הגמול הנפשיי בשכר והעונש איך הוא. וכמ"ש ישעיהו (ישעיה סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. ואמר כי הנה היום בא בוער כתנור כלומר כי ידוע תדעו שבלי ספק בא יבא היום ההוא מהתחייה שיהיה בוער כתנור שורף לכל הרשעים כמו שאמר ואשם לא תכבה והיו כל זדים וכל עושי רשעה כקש ילהט אותם ביום ההוא, וכבר כתב הראב"ע שקרא את השמש יום לפי שעיקר היום הוא השמש וכמו שאמר כחום היום והיום רד והשמש הוא המחמם והוא היורד, כן אמרו כאן היום הבא ענינו השמש הבא אז. ואמרו אשר לא יעזוב להם שורש וענף פירשו המפרשים כפי תרגום יונתם שהשרש הוא הבן והענף הוא בן הבן, ואם היה שיפרשו הפרשה על ענין תחיית המתים איך שייך לומר בעונש הרשעים שמה אשר לא יעזוב להם שרש וענף. ויותר נכון לפרשו על המעשים הטובים שעושים הרשעים שבעבור שיקבלו שכרם בעולם הזה לא יעזוב להם ה' שם שורש וענף ממצוה ומעשה טוב לשיקבלו עליו גמול ביום הדין, וכמו שאמרו חכמים ז"ל רובו עונות ומיעוטו זכיות נותנין לו שכר מיעוט זכיותיו בעולם הזה כדי להענישו משלם לעולם הבא. וכבר נמצא סימן לפירוש הזה ממ"ש בפ' חלק (סנהדרין קי, ב) קטני בני רשעי ישראל אינן באין לע"ה שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור וגו' אשר לא יעזוב להם שרש וענף שרש בעולם הזה וענף לעולם הבא דברי רבן גמליאל, רבי עקיבא אומר באין הם לעולם הבא שנאמר שומר פתאים ה' שכן בכרכי הים קורין לינוקא פתיא ואלא מה אני מקיים אשר לא יעזוב להם שרש וענף שלא יניח להם לא מצוה ולא שיירי מצוה. ד"א שורש זו נשמה וענף זה הגוף אבל קטני בני רשעי אומות העולם דברי הכל אינן באין לע"ה. הנה פירש ר' עקיבא שרש וענף באותו הדרך שפירשתי.
פסוק כא:
ואמר הנביא שלא יהיה כן ליראי השם כי יזרח להם שמש צדקה ומרפא עד שהם יצאו לאור השמש ההוא ויתענגו וירבו כעגלי מרבק, ובמקום שבעולם הזה היו הצדיקים מרמס לרשעים בזמן ההוא יהיה בהפך שירמסו הצדיקים את הרשעים כמו שרומסים הענבים בגת ברגלים לעשות מהם עסיס והוא אומרו ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עושה. וכבר דרשו הפסוק הזה בפרק קמא דר"ה (יז, א) באותה ברייתא של בית שמאי אומר שלש כתות הן ליום הדין ואמרו פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדים לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשין אפר תחת כפות רגלי הצדיקים שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. וכן הוא גם כן בתנא דבי אליהו (תדא"ר ג, י). וכבר יחשב מזה סיוע לדעת הרב המימוני אשר זכרתי שהנבואה הזאת על עונשי גיהנם הבא לאדם אחר המות נאמרה, אבל הרב הנחמני כבר השיב על זה בשער הגמול אשר לו וכתב שכל הברייתא הזאת היא ליום הדין של יום התחייה ושגם ביום דין התחייה יהיה ענין י"ב חדש בהפלגת עונש לנפש החוטאת יעויין משם.
פסוק כא:
וכלל ענין הכתובים האלה כפי פשוטן שאם ראינו שדרך רשעים צלחה והצדיקים ילכו קדורנית הנה זה יקרה בזה העולם החשוך אבל כשיזרח שמש ומגן ה' צבאות ביומו האלהי וידין את כל חי יתן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ומה נאה מאמרם בילמדנו (במ"ר טז, כג) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני הוו זהירין במצות ואתם נוטלין שכר שלא תאמרו על חנם אנו יגעים ואנו עובדים והאומות שעובדין לעבודה זרה עתקו גם גברו חיל, יש לכם לראות מה ביניכם לבינם למטרונה שהיתה לה שפחה כושית עמדה בלילה ועשתה מריבה עם מטרונה ואומרת אני לבנה ממך אמרה המטרונה אמרי מה שאת מבקשת שהוא לילה יבוא הבקר ואנו יודעים מי שחור ומי לבן, כך אומות העולם אומרים בנו אלקים חפץ אומרים ישראל יבא הבקר ואנו יודעים במי יחפוץ שנאמר (ישעיה כא, יב) אמר שומר אתא בקר, באותה שעה וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע.
פסוק כא:
ומפני שהעבודה המביאה לאותו שכר האחרון האמתי אשר בתחייה היא עבודת התורה והמצוות והמרי הגדול המביא לאותו עונש אשר זכר היא ביטול התורה, לכן אמר הנביא סמוך לזה זכרו תורת משה עבדי להגיד שבאמצעותה יזכו לשכר ולהצלחה האמתית, וכבר הקשו במכילתא (בשלח שירתא פ"א) זכרו תורת משה עבדי והלא תורת השם יתברך היא שנאמר תורת ה' תמימה אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו: וכפי הפשט הנה הדבר יוחס אם אל הפועל שפעלו ואם למקבל שקבלו ראשונה ולכן יוחסה התורה למשה לא להיות פועלה להיותו המקבל הראשון בה.
פסוק כב:
והכתוב הזה ביארו באומרו אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל כלומר הנה קראתיה תורת משה לא בבחינת הפועל כי אני אני הוא אשר צויתיה, אבל בבחינת המקבל לפי שהתורה אני צויתי אותה אליו בחורב על כל ישראל כלומר שבחרתי בו על כל ישראל לתתה על ידו וזה בין החקים שלא נודע להם טעמם ובין המשפטים שטעמם נודע ונגלה.
פסוק כג:
והודיעם השם שהראשון אשר יקום בתחייה יהיה אליהו הנביא אם שיהיה כמותם אם היה שכלה גופו בהלקחו כדעת קצת מן האחרונים ואם שהוא עומד על דרך הפלא בגוף ונפש קיים בגן עדן אשר בארץ כדעת חכמים ז"ל וישלחהו השם קודם בו יומו הגדול והנורא שהוא יום הדין לכל החי.
פסוק כד:
והנביא האלהי ההוא ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ופירשו המפרשים שישים אהבה ורצוי שלום והסכמה רבה בין בני אדם כולם. ומדברי חכמים ז"ל הוא בסוף מסכת עדיות. ויותר נראה לפרש שאם היה אדם בחיים שמתו בניו יקומו במצות הנביא הזה, וכאשר יראו האבות את בניהם חיים ויפרסמו להם אמתת הגמול הנפשיי שהוא כפי האמונות התוריות יאמינו האבות וישיבו לבבם אל השם, וכן ישיב לב בנים על אבותם אם היו האבות מתים והבנים חיים באופן שעל ידי הקמים בתחייה יתישר המין האנושי בהכרת האל יתברך ואמתת אמונתו כי זהו תכלית התחייה באמת כמו שזכרתי פעמים. ועל זה אמר כאן פן אבוא והכתי את כל הארץ חרם כלומר שאם המין האנושי לא יכיר את בוראו יתחייב כליה ותהיה כל הארץ חרם ולכן תהיה תחיית המתים באלף הששי אשר בסופו יחרב העולם כדי שהמין האנושי יגיע אל התכלית ההוא שבעבורו נברא קודם הפסדו באופן שלא תהיה בריאתו לבטלה. ולמדנו באומרו פן אבא והכתי את כל הארץ חרם שהפסד העולם שזכר פה לא תהיה כי אם בדברים ההווים והנפסדים אשר על הארץ לא בשמים וכל צבאם כמו שהיה ענין המבול שמחה השם את כל היקום ובכלל כל מה שבעולם השפל לבד.
פסוק כד:
וכבר חשב הראב"ע שאליהו יבא בקבוץ הגליות כשר צבא ה' וכדרך שבא מרע"ה בגאולת מצרים לא לענין התחייה וגם זה מדברי חכמים ז"ל הוא, ואם לא זכרו בשמם כי כל יקר ראתה עינם אמרו במדרש שוחר טוב (פרק מג) אמרו ישראל בגאולה הראשונה כתוב שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו שלח לי אף שנים כנגדם שלח אורך ואמתך המה ינחוני (תהלים מג, ג), אמר הקדוש ברוך הוא אני משלח שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא הרי אחד והשני הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי. וכפי דרכם זה אולי יהיה ייעוד אליהו כייעוד ודוד עבדי נשיא להם (יחזקאל לז, כב) כפי פשוטו. וכתב הראב"ע שאליהו אין ספק שעלה בסערה השמים כמו שהעיד הכתוב ואלישע לא נתפרד ממנו כי אם כשלוקח מאתו, האמנם מצינו אחר כך בימי יהורם בן יהושפט שכתוב ובא אליו מכתב מאליהו הנביא וזה יורה שאז כתבו ושלחו אליו שאילו היה כתוב קודם עלותו היה לו לומר וימצא מכתב מאליהו או ויובא אליו מכתב אשר הניח אליהו, אלא שהאמת הוא שהוא עומד במקום שגזרה חכמתו ומתעסק בעניני בני אדם כפי הצורך ולכן היה נראה לחכמינו הקדושים ויעד הנבא שיבא בזמן קבוץ הגליות. גם מצאתי בפרקי רבי אליעזר (סוף פמ"ג) מאמר מסייע לדעת הזה רבי יהודה אומר אם אין ישראל עושין תשובה אינן נגאלין ואינן עושים תשובה אלא מתוך צער ומתוך טלטול ומתוך שאין להם, ואין ישראל עושין תשובה גדולה עד שיבא אליהו הנביא זכור לטוב שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא מה כתיב אחריו והשיב לב אבות על בנים מה כתיב אחריו ולב בנים על אבותם. הנה יראה מהמאמרים האלה שאליהו יבא בקבוץ הגליות אבל אין מזה סתירה למה שזכרת כי הנה הגאולה העתידה ותחיית המתים שניהם היו כאחד ובזמן קרוב, ולכן תמצא פעמים בכתוב יום ה' על קבוץ הגליות ופעמים יאמר יום ה' על זמן התחייה ואלו ואלו דברי אלקים חיים לפי ששניהם יהיו קרובים בזמן ושניהם יהיו יום ה', אם בערך החיים מן האומות שידין אותם באותה המלחמה החזקה ויחריב את שונאיו וזעם את אויביו וכן שיצרוף את ישראל כצרוף את הכסף, ואם בערך המתים שיקומו בתחייה אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם והכל הוא דין ומשפט וכולו יום ה' רוצה לומר זמן פקידתו ומשפטו, האמנם להיות ענין התחייה העצומה שבפליאות קרא אותה הנביא יום ה' הגדול והנורא כי יהיה גדול ועצום בענינו ונורא לבני אדם. הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו ישים חלקנו בקרב חסידיו ויראיו וחושבי שמו יראנו נפלאותיו יקימנו ונחיה לפניו וכן יהי רצון:
פסוק כד:
סליק ספר מלאכי:
פסוק כד:
ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה: בריך רחמנא דסייען מריש ועד.