ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע
בנבואה המסיימת את סדרת ספרי הנביאים מוכיח מלאכי את העם בין השאר על שדיברו בחוצפה ובלשון קשה על ה', "חזקו עלי דבריכם אמר ה', ואמרתם מה נדברנו עליך"(מלאכי ג יג). מהר"י קרא: "שהטיחו דברים כלפי מעלה". סגנונו של הנביא מלאכי מיוחד ומאופיין בריבוי שאלות רטוריות. את רוב המסרים מעלה מלאכי בצורה של שאלות ותשובות, למשל: "במה אהבתנו?" "במה בזינו את שמך?" "במה נשוב?". לשאלת העם "מה נדברנו עליך", עונה מלאכי "אמרתם שווא עבוד א-לוהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאו-ת. ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו א להים וימלטו" (מלאכי ג יד-טו). העם לועג על הנהגת ה' את העולם, וטוען שחס ושלום לית (=אין) דין ולית (=ואין) דיין, צדיק ורע לו רשע וטוב לו. הנביא מבטיח שלעתיד לבוא ישתנה המצב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד א להים לאשר לא עבדו"(מלאכי ג יח).
מצודת דוד פירש: "עם כי עתה רואים אתם הזֵדִים בשלווה, ולא כן עובדי הא-להים, הנה אז תשובו ותראו ההפרש בין צדיק לרשע". וכן המלב"ים תוך הסבר הפועל "ושבתם": "כשתשובו אל העולם הזה על ידי שתקומו בתחיית המתים וראיתם ההבדל בין צדיק לרשע". ההבדל יהיה לא רק מובן, אלא גם מוכרח, כי בדרך כלל אין הצדיק מקבל שכרו בעולם הזה בכוונת מכוון, כדי שיוכל ליהנות משכר רוחני שהוא בעל משמעות גדולה לגביו בעולם הבא. על מיעוט עוונותיו הוא מעדיף להיות נדון בעולם הזה.
יש לדעת, שכל טובה בעולם הזה באה על חשבון שכר בעולם הבא: "מעשה בתלמיד אחד של רשב"י שיצא לחו"ל ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו ומתקנאין בו והיו מבקשין לצאת לחו"ל. הוציאן רשב"י לבקעה אחת והתפלל ואמר: בקעה, בקעה, המלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהם. אמר להם, אם זהב אתם מבקשים הרי זהב, טלו לכם; אלא היו יודעים כל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עולם הבא הוא נוטל. שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא, הוי 'ותשחק ליום אחרון' "(שמות רבה נב ג; וראה תהילים קכו ה). ובהמשך מביא המדרש מעשה בר' שמעון בן חלפתא, שלא היה לו במה להתפרנס, והתפלל וניתנה לו מהשמים אבן טובה. אשתו סירבה לקבלה וטענה כנגדו, "רוצה אתה שיהיה שולחנך [בעולם הבא] חסר, ושולחן חברך מלא"? זה שלמדנו באבות, "ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא"(אבות ב כא), "לפום צערא אגרא"(אבות ה ג); "וכיוון שחשבון השכר הוא לפי הצער, הרי שעיקר העבודה היא בצער"(הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר תשל"ג מאמר י "לפום צערא אגרא" עמ' לג; ועיין גם במאמר שאחריו "שלמות המעשה" עמ' לז).
אולם לגבי הרשעים ההנהגה הפוכה. הרי גם להם קצת מצוות, ועל כן יש להם שכר בעולם הזה. הם הרי מחשיבים את העולם הזה ומעדיפים אותו על פני העולם הרוחני עולם הבא, אשר על כן ניתן להם שכר גשמי, ובעולם הזה. משקיבלו שכרם בעולם הזה, באים הם ליום הדין מנוקים ממצוות ורק עוונותיהם בידיהם, ועל כן ייענשו בגהינום.
זה כנראה המסר של מזמור צב בתהילים: "מזמור שיר ליום השבת. טוב להודות לה'... מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעולם ה'. כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו...צדיק כתמר יפרח..." מה תוכנו של הפרק ומה הקשר שלו ליום השבת דווקא? זאת ועוד, אם מעשיו של ה' הם כה גדולים ומחשבותיו כה עמוקות, בדין הוא שאף חכמי תבל המחוכמים ביותר לא ידעום ולא יבינום, ומה הרבותא ש'איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת'? הם אינם מבינים דברים הרבה יותר פשוטים (וראה קושית הגמרא על בניו של שמואל בשבת נו.).
הרב הוטנר הסביר שעיקרו של המזמור הוא בעיית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו; בעייה שבעולם הזה מהווה את אבן הנגף הגדולה ביותר בעבודת ה' ובאמונה בו. כל זאת כאשר חיים רק את ההווה בעולם הזה, אבל כאשר מביאים בחשבון גם את העולם הבא אזי הגדולה שבקושיות נהפכת לפשוטה שבהבנות, שכן רואים בחוש ש"בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון", הרשעים נבראו רק כדי "להשמדם עדי עד". יום השבת, שהוא מעין עולם הבא, יש לו סגולה פנימית לראות איך כל מעשי ה' ישרים, יש דין ויש דיין, והרשע מקבל את עונשו. ולכן "טוב להודות לי-הוה", ומתוך כך מבינים גם את ההשגחה המופלאה של הקב"ה בעולם.
מתוך ש"שבתם וראיתם בין צדיק לרשע", יבין העם את השטות שהוא השמיע "שווא עבוד א לוהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו". לעתיד לבוא יראו כולם ש"היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, ולהט אותם היום הבא... וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה"(מלאכי ג יט-כ), ואז ידעו כולם "כי גדול שמי בגויים".