בין עובד א-להים לאשר לא עבדו
כאשר מלאכי מנבא את הגילוי המוחלט של הנהגת הצדק של הקב"ה, גילוי שיתרחש לעתיד לבוא, הוא כופל את דבריו, "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד א להים לאשר לא עבדו". בעל מצודת דוד רואה בכפילות מילים נרדפות, ובלשונו "כפל הדבר", וכן הסביר בדעת מקרא שזוג אחד של ביטויים מפרש את חברו, "עוד תבינו ותבחינו בין גורל הצדיק העובד א-להים ובין גורל הרשע אשר לא עבד אותו". ברם עלינו מקובל שחזרות כאלו בלשון הנביאים אינן מקריות, וככל שנוכל נעמול להסביר מה הן באות לחדש. וכבר הגמרא שאלה, "היינו 'צדיק' היינו 'עובד א-להים'? היינו 'רשע' היינו 'שלא עבדו'?"(חגיגה ט:) ואם כן לשם מה הכפילות?
בטרם נביא את תשובת הגמרא ונדון בה, נתייחס לתשובת המלבי"ם: "וראיתם ההבדל בין צדיק לרשע, וגם בין הצדיקים תראו הבדל: בין [צדיק ]עובד א לוהים ל[צדיק] אשר לא עבדו. רצה לומר בין מי שעבד מאהבה שתכלית עבודתו היה לעבוד את הא לוהים, ובין העובד מתקוות גמול ליראת העונש...ובעבודה על מנת לקבל פרס עיקר העבודה הוא בשביל עצמו ולא בשביל לעבוד א-להים". לפי הגדרת המלבי"ם נראה שעבודת ה' מיראה היא כעין 'עבודה זרה', באשר אינה מכוונת לבורא, אלא לתועלת עצמית. נכון שגם עבודה זו חשובה ומקובלת "ומתוך שלא לשמה בא לשמה", אבל כדאי שנדע את גדרה של עבודה כזו.
הערה זו על עבודה מיראה, מאירה את פירוש רש"י לחטאו של משה ולכינוי החריף של חטא זה כחילול ה'. " 'יען לא האמנתם בי להקדישני' - שאילו דיברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים, מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו"(רש"י במדבר כ יב ע"פ מדרש אגדה). אולם משהכה משה את הסלע ילמדו בני ישראל שחייבים לציית לדבר ה' רק מתוך איומים ומכות, ואם כן כל עבודת ה' תיעשה מיראה ושלא לשמה, והרי היא כ"עבודה זרה". על כן מכנה הכתוב את חטא משה כחילול ה': "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל".
גם הגמרא מבחינה בין שני עובדי ה', בין שני צדיקים, אך בהיבט שונה: " 'עבדו' ו'לא עבדו' תרוויהו צדיקי גמורי נינהו (=שניהם צדיקים גמורים הם), ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. אמר לו, ומשום חדא זימנא קרי ליה (בשל פעם אחת קוראים לו) 'לא עבדו'? אמר לו אין (=כן), צא ולמד משוק של חמרין. עשרה פרסי בזוזא, חד עשר פרסי בתרי זוזי" [לשכור חמר וחמורו למהלך עשר פרסאות עולה זוז, ותוספת פרסה אחת מכפילה את המחיר. כלומר, לעיתים תוספת כמות קטנה משנה באיכות!]. רש"י מנסה להמתיק את הביטוי הקשה "לא עבדו" על זה שהוא צדיק ושחזר מאה פעמים על תלמודו, ומפרש: "אף על פי ששניהם צדיקים לא עבדוהו בשווה. שזה עבדו יותר", כאומר "לא עבדו" כמו שעבד זה, שלמד מאה פעמים ואחת. ועדיין זוקקת הגמרא ביאור.
הרב אהרון קוטלר מעיר על גמרא זו הערה מאלפת: "דאף בוודאי גם השונה פרקו מאה פעמים אינו מבטל מזמנו כלום, ובאותו הזמן שהשונה חוזר בפעם המאה ואחת, הוא - בעל המאה פעם - לומד עניין חדש. דאי לאו הכי (=שאם לא כן), אלא שמתבטל מעט, הרי ההבדל הוא בין השונה תמיד לבין המבטל זמן מה (ובוודאי לא את זה באו הפסוק והגמרא ללמדנו, שיש הבדל בין לומד תורה למי שמבטל תורה) ...אלא ודאי דאינו מבטל כלום ואף על פי כן נקרא הוא 'לא עבדו' לעומת חברו"(משנת רבי אהרן עמ' סה). והשאלה מתחזקת, היאך מכנה הגמרא תלמיד חכם מתמיד כאחד ש"לא עבדו".
בעלי המוסר העמיקו את מעניתם במשמעות דברי הגמרא. אב לכולם הוא הרב דסלר. "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ...כולם מן הקצה אל הקצה. כל שינוי ברוחניות פירושו מצב שונה לגמרי, עולם חדש. הרוחניות היא תוכן כל דבר, וכשיש שינוי בתוכן הריהו דבר אחר לגמרי. אין אנו מרגישים בין מדרגה למדרגה אלא תוספת וחסרון בלבד, כי האדם יראה לעיניים, אבל ה' יראה ללבב ובדין שמים יש הבדל עצום ועצמותי בין כל מדרגה למדרגה שלמעלה או למטה ממנה בדקות"(מכתב מאליהו ה עמ' 15) [ויש להוסיף לדבריו את ההלכה "מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה". מדוע "מבטלים", הרי המגילה היא חלק מכתבי הקודש? ללמדך שהפחתה ברמת הלימוד [וקריאת מגילה בבית הכנסת אינה לימוד רגיל] אינה לימוד לחצאין, לשליש או לרביע, אלא ביטול תורה!].
ועל כן הסביר הרב דסלר ש"זה שלומד רק לשם שכל וחידוד ואין לו חפץ בשינון וחזרה כי מחפש רק חידושים - תלמודו לא יתקיים בידו"(מכתב מאליהו ה עמ' 98). וכן הסביר ר' אהרון קוטלר, ש"ההבדל הוא מצד אהבת התורה. שהרי קשה להיות שונה [=משנן] ומשום שנקל לאדם ללמוד דבר חדש, אף אם חסר לו באהבת תורה, לעומת זה יש כאן אהבת החידוש. אבל דבר שכבר למד ויודע אותו אפילו ידיעה במקצת קשה עליו לעסוק בזה, דאהבת החידוש אין בזה ורק מצד אהבת התורה נקל לשנות, כאמור "באהבתה תשגה תמיד"(משלי ה יט). ולהיות שונה אחרי חזרת מאה פעמים הרי נחוץ לזה אהבת התורה במידה נפרזת, עד שהשני בעל המאה פעמים הוא כסוג אחר נגדו, בחינת לא עבדו"(משנת רבי אהרן שם).
ובמקום אחר כתב ר' אהרון קוטלר: "דאם לומד מספר פעמים מסוים וחושב שכבר יצא ידי חובתו בעניין זה, זהו קצת בגדר הסרת עול, ומקרי 'לא עבדו' לגבי אחר המוסיף עוד פעם"(משנת רבי אהרן עמ' נז). נדמה שכאן הורה ר' אהרון כלל גדול בעניין "המסגרת". צריכים אנו לדעת כיצד לנצל את "המסגרת" להתעלות בעבודת ה' ולא להידרדר בה. מחד גיסא - המסגרת מדרבנת. אדם שנותרו לו רק שני דפים לסיים מסכת, ישקיע כל מאמץ על מנת לגמור את המסכת; אם הוא לא איחר כל השנה לשיעור, מסתבר שיעשה מאמץ עילאי כדי לא לאחר גם בשבוע האחרון. אולם מאידך גיסא המסגרת גורמת לפריקת עול: 'מחר אתחיל ללמוד', 'מהחודש הבא אקום כל בוקר לתפילה בזמן', 'דף יומי? טוב, מתחילת המסכת הבאה'! לחזרה של מאה פעמים מגיעים בכוחה של "המסגרת", ואותה "מסגרת" גורמת לנו ליפול לתהומות אחרי חזרת המאה! השונה מאה פעמים ואחת מתגבר על מגבלות המסגרת!
ונסיים על דרך הצחות; ישנם הלומדים לשם עצמם, ושוכחים לקיים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", שוכחים להכריז "שמע ישראל ה' א לוהינו ה' אחד". עליהם אומרת הגמרא, שאינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשם עצמו ופרקו, לשונה פרקו מאה ואחד, שלִבּוֹ מלא את ה"אחד". שזה הראשון - לא עבדו כלל בכל מאת הפעמים, והאחרון בכל פעם ופעם ממאה הפעמים ששנה פרקו - עבדו! (וראה עוד ביאור המהרש"א).