מספר... אשר לא ייספר
הנביא הושע אומר בפרקנו: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר".
בפסוק זה קשיא רישא אסיפא (=יש סתירה בין שני חלקיו). "ר' יונתן רמי, כתיב 'אשר לא יימד ולא ייספר' וכתיב 'והיה מספר בני ישראל'? לא קשיא. כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום. ר' יוסי אומר כאן בידי אדם כאן בידי שמים" (ילקוט שמעוני רמז תקטז; וראה יומא כב: ובמהרש"א שם).
הצד השווה בשני התירוצים במדרש הוא שהרישא "מספר בני ישראל" והסיפא "לא יספר" מדברות על שני מצבים שונים: כשישראל עושים רצונו – אין להם מספר, וכשאינם עושים – יש להם מספר מוגבל. ולפי ר' יוסי, מדובר בשני מישורים שונים: בידי אדם אין להם מספר, בברכת שמים יש להם מספר. ניתוק זה של המשך הפסוק מתחילתו אינו עולה יפה לפי הפשט, שבו מדבר הושע על מספר שהוא עצמו אינו ניתן לספירה.
בהמשך מביא הילקוט שמעוני את השאלה בסגנון אחר ועם תירוץ אחר:
מהו הדבר? משהוא נותן קצבה "והיה מספר בני ישראל", חוזר ואומר 'אשר לא יימד ולא ייספר'? - אלא שהראה הקב"ה להושע כשם שהראה לאברהם, הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, להודיעך שהראה אותם במספר, וחזר והראה לו – שלו. מתחילה הראה לו מזל אחד, ואחר כך הראה לו שניים, ואחר כך הראה לו שלושה, ואחר כך הראה לו שנים עשר, ואחר כך שבעים, ואחר כך הראה לו מזלות שאין להם מספר – וכן להושע...
(ילקוט שמעוני רמז תקיז).
והסביר השפת אמת:
כי עיקר הרצון להיות ממשיכין מספר שלהם עד אין תכלית, כי שורש בני ישראל שלושה אבות, שנים עשר שבטים, שבעים נפש שישים ריבוא ואחר כך אין מספר. וצריכין תמיד להיות דבוק בשורש האבות, והוא אחדות אחד. וכשמתחברין באופן זה אין נפרדים משרשם וחל עליהם ברכה. וכפי הביטול להשורש כן מתברכין להיות יותר אין מספר, וזה שאמר "כה יהיה זרעך" כשידבקו בשורשם יהיו אין מספר
(שפת אמת במדבר תרל"ד).
פירוש: דבקותם של בני ישראל בשורשם העליון, בקב"ה, מעלה אותם מעל גדרי הטבע וממילא חלה עליהם ברכת ה', והמספר הטבעי הנגלה שלהם הופך מרוב ברכה לשפע כזה אשר לא יספר.
קטע אחר בשפת אמת רומז לפן אחר: ה"מספר" נהפך ל"לא יספר".
שיגביה בחינת "מספר" עד "אין מספר", והיינו בהתבטלות לשורש האחדות שם אין מספר ... כי הריבוי שמתבטלת לאחדות ואין נגלית, נקראית אין מספר" (שנת תרל"ז).
כדי לבאר את דבריו נביא את פירוש הרד"ק. לדעתו, יש במילים "לא יימד ולא ייספר" רמז לברכת ה' את אברהם בעקידה, שעם ישראל יהיו "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (בראשית כב יז). "ולשון מדידה נופל על החול. ועל הכוכבים לא יפול אלא לשון מספר. לפיכך חלקם ירמיהו הנביא כשהמשיל בשניהם ואמר 'אשר לא יספר צבא השמים, ולא יימד חול הים'(ירמיהו לג כב) ".
מפשט הכתובים עולה שברכת הכוכבים והחול היא ברכה זהה של ריבוי. כך בפסוק שצוטט לעיל "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים", וכך "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (בראשית כו ד), "ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא ייספר מרוב" (בראשית לב יג). אולם עיון מדוקדק יותר מגלה שכוכבים וחול אינם מייצגים ברכה זהה, אלא דווקא ברכה מנוגדת אשר חלקיה המנוגדים משלימים זה את זה להרמוניה מופלאה.
כוכב מציין את הייחודיות של האדם, את מעלתו ויתרונו כלפי האחרים. לכן הוא בולט, ומזהיר על רקע השמים. האינדיווידואליות והפרטיות בשיאם. ובהשאלה, 'כוכבי' במה וספורט מציינים את המצויינים העומדים מעל ומעבר להמון הפשוט. לעומתו הכוכב, החול מציין את האחדות. כל גרגר חול דומה לחבירו כשתי טיפות... חול, אין בו ייחודיות כלשהיא. כוחו של החול ועוצמתו – בהאספם של מיליוני גרגרי חול ביחד. לכל אחד משני חלקי הברכה, חסרון המתוקן ע"י חבירו. חסרונם של הכוכבים הוא שהם פועלים כבודדים, כל אחד לעצמו. חסרון זה נובע מיתרונם המדגיש את מעלתם. גם החול שעוצמתו באחדות יש בו חסרון, שכן לכל גרגר אין שום ייחודיות ואישיות עצמית.
ברכת ה' לאבות הייתה איפוא שכל יהודי יהיה בחינת כוכב, חשוב ומיוחד. יחיד שלא היה, לא נמצא ולא יהיה כמוהו לעולם. רק הוא נברא לתקן את מה שעליו לתקן. אבל בה בשעה עליו לדעת שאין לו שום ערך בלעדי התאחדותו בתוך כלל ישראל.
ראש הישיבה הרב ח.י. גולדוויכט זצ"ל הביא את דברי השפת אמת שהסביר כך את המשנה המפורסמת באבות: "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני"(אבות א יד). "אם אין אני לי מי לי – כי כל אדם נברא על דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקנו. וכן בכל זמן וזמן מיוחד תיקון אחר. עם כל זה כשאני לעצמי מה אני – שצריך כל אחד לבטא חלק פרטי שלו אל הכלל"(שפת אמת קורח תרמז). "אם אין אני לי - מי לי" מדגיש את הייחודיות, ו"כשאני לעצמי מה אני" מדגיש את האחדות. סוד היחיד והיחד - הכוכבים והחול, הוא סודה של כנסת ישראל, שכל אחד מיחידיה הוא כבורג במכונה ענקית. כל המכונה מונעת בסיועם של כל הברגים, אבל כל בורג כשהוא נפרד – אינו אלא בורג קטן וחסר ערך.
זהו פשרם של דברי ה"שפת אמת": "שיגביה בחינת מספר עד 'אין מספר' והיינו בהתבטלות לשורש האחדות". כאשר כל יהודי שהוא "מספר" חשוב יבין, שלמרות שהוא כוכב הוא בעצם גרגיר חול, נגיע לברכת הושע – "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר".