א וְֽ֠הָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽ֠הָיָה בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא־עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל־חָֽי׃ ב וְ֠נִקְבְּצוּ בְּנֵֽי־יְהוּדָ֤ה וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ יַחְדָּ֔ו וְשָׂמ֥וּ לָהֶ֛ם רֹ֥אשׁ אֶחָ֖ד וְעָל֣וּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י גָד֖וֹל י֥וֹם יִזְרְעֶֽאל׃ ג אִמְר֥וּ לַאֲחֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְלַאֲחֽוֹתֵיכֶ֖ם רֻחָֽמָה׃ ד רִ֤יבוּ בְאִמְּכֶם֙ רִ֔יבוּ כִּֽי־הִיא֙ לֹ֣א אִשְׁתִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א אִישָׁ֑הּ וְתָסֵ֤ר זְנוּנֶ֙יהָ֙ מִפָּנֶ֔יה וְנַאֲפוּפֶ֖יהָ מִבֵּ֥ין שָׁדֶֽיהָ׃ ה פֶּן־אַפְשִׁיטֶ֣נָּה עֲרֻמָּ֔ה וְהִ֨צַּגְתִּ֔יהָ כְּי֖וֹם הִוָּֽלְדָ֑הּ וְשַׂמְתִּ֣יהָ כַמִּדְבָּ֗ר וְשַׁתִּ֙הָ֙ כְּאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה וַהֲמִתִּ֖יהָ בַּצָּמָֽא׃ ו וְאֶת־בָּנֶ֖יהָ לֹ֣א אֲרַחֵ֑ם כִּֽי־בְנֵ֥י זְנוּנִ֖ים הֵֽמָּה׃ ז כִּ֤י זָֽנְתָה֙ אִמָּ֔ם הֹבִ֖ישָׁה הֽוֹרָתָ֑ם כִּ֣י אָמְרָ֗ה אֵלְכָ֞ה אַחֲרֵ֤י מְאַהֲבַי֙ נֹתְנֵ֤י לַחְמִי֙ וּמֵימַ֔י צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י שַׁמְנִ֖י וְשִׁקּוּיָֽי׃ ח לָכֵ֛ן הִנְנִי־שָׂ֥ךְ אֶת־דַּרְכֵּ֖ךְ בַּסִּירִ֑ים וְגָֽדַרְתִּי֙ אֶת־גְּדֵרָ֔הּ וּנְתִיבוֹתֶ֖יהָ לֹ֥א תִמְצָֽא׃ ט וְרִדְּפָ֤ה אֶת־מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹֽא־תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אִישִׁ֣י הָֽרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה׃ י וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ נָתַ֣תִּי לָ֔הּ הַדָּגָ֖ן וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֑ר וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל׃ יא לָכֵ֣ן אָשׁ֔וּב וְלָקַחְתִּ֤י דְגָנִי֙ בְּעִתּ֔וֹ וְתִירוֹשִׁ֖י בְּמֽוֹעֲד֑וֹ וְהִצַּלְתִּי֙ צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י לְכַסּ֖וֹת אֶת־עֶרְוָתָֽהּ׃ יב וְעַתָּ֛ה אֲגַלֶּ֥ה אֶת־נַבְלֻתָ֖הּ לְעֵינֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאִ֖ישׁ לֹֽא־יַצִּילֶ֥נָּה מִיָּדִֽי׃ יג וְהִשְׁבַּתִּי֙ כָּל־מְשׂוֹשָׂ֔הּ חַגָּ֖הּ חָדְשָׁ֣הּ וְשַׁבַּתָּ֑הּ וְכֹ֖ל מוֹעֲדָֽהּ׃ יד וַהֲשִׁמֹּתִ֗י גַּפְנָהּ֙ וּתְאֵ֣נָתָ֔הּ אֲשֶׁ֣ר אָמְרָ֗ה אֶתְנָ֥ה הֵ֙מָּה֙ לִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָֽתְנוּ־לִ֖י מְאַֽהֲבָ֑י וְשַׂמְתִּ֣ים לְיַ֔עַר וַאֲכָלָ֖תַם חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃ טו וּפָקַדְתִּ֣י עָלֶ֗יהָ אֶת־יְמֵ֤י הַבְּעָלִים֙ אֲשֶׁ֣ר תַּקְטִ֣יר לָהֶ֔ם וַתַּ֤עַד נִזְמָהּ֙ וְחֶלְיָתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ אַחֲרֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאֹתִ֥י שָׁכְחָ֖ה נְאֻם־יְהוָֽה׃ טז לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל לִבָּֽהּ׃ יז וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וִּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃ יח וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי׃ יט וַהֲסִרֹתִ֛י אֶת־שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹֽא־יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם׃ כ וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח׃ כא וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים׃ כב וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת־יְהוָֽה׃ כג וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אֶֽעֱנֶה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶעֱנֶ֖ה אֶת־הַשָּׁמָ֑יִם וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ כד וְהָאָ֣רֶץ תַּעֲנֶ֔ה אֶת־הַדָּגָ֖ן וְאֶת־הַתִּיר֣וֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָ֑ר וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶֽת־יִזְרְעֶֽאל׃ כה וּזְרַעְתִּ֤יהָ לִּי֙ בָּאָ֔רֶץ וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת־לֹ֣א רֻחָ֑מָה וְאָמַרְתִּ֤י לְלֹֽא־עַמִּי֙ עַמִּי־אַ֔תָּה וְה֖וּא יֹאמַ֥ר אֱלֹהָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק א:
והיה מספר. המפ' נדחקו בסמיכות ענין הזה לשל מעלה, ואיך אחר כ"ז אמר ריבו באמכם, ולמ"ש הוא ויכוח, הושע השיב עמ"ש קרא שמו לא עמי, והלא והיה מספר וכו' וא"כ אמרו לאחיכם עמי, והשיב לו ה' א"כ ריבו באמכם:
פסוק ג:
ולאחותיכם. היה ראוי לאחיותיכם, כמו את אחי ואת אחיותי (יהושע ב' י"ג), או שיאמר אחותכם בלשון יחיד, אולם מצאנו פעל זה בריבוי אחד, ואחותיך סדום ובנותיה (יחזקאל ט"ז נ"ה), ועמ"ש בזה בס' התו"ה ויקרא (סי' שפ"ז) על וחמישיתיו:
פסוק ד:
ריבו באמכם. סתם ריב נקשר עם את או עם. ואם נקשר עם למ"ד מורה שרב בשביל חברו, כמו האתם תריבון לבעל (שופטים ו' ל"א), או בשביל עצמו, איש אשר יריב לו, פי' שהבעל יריב על כבוד עצמו, כמו אם אלהים הוא יריב לו (שם). ואם נקשר עם מלת אל מורה שמציע טענותיו לפניו, כמו כי יבואו לריב אלינו (שופטים כ"א כ"ב), וכן למה תריבו אלי (ירמיה ב'), צדיק אתה ה' כי אריב אליך (שם י"ב), הצעת הטענות והוכוחים. וריב הנקשר עם ב' רב עמו על שמגיע לו רע על ידו, וירב בלבן וכו' כי דלקת אחרי. וכן פה ריבו שתסיר זנוניה, כי יגיע לכם רע על ידם, כי את בניה לא ארחם:
פסוק ד:
זנוניה, ונאפופיה. זנות מציין היציאה מרשות בעלה וההפקר. וזנונים מציין ההפקר בפרהסיא (כנ"ל א' ב'). ונאף. מציין תאות הניאוף (כמ"ש ירמיה ג' ח', יחזקאל ט"ז ל"א), ובהשאלה בא זנות על יצרא דע"ז, וניאוף על יצרא דעריות, לכן אמר מבין שדיה. ונאפוף מורה התמדת הניאוף, שהשמות שנכפל בם למ"ד הפעל מורה על חזוק הפעולה והתמדתה:
פסוק ה:
ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה. ארץ ציה גרוע מן המדבר, כי המדבר ישוב להיות ארץ מושב אם יעבד ויזרע, לא כן הציה, (כמ"ש ישעיה ל"ה א', ירמיה ב' ו',), ויש הבדל בין שיתה ובין שימה, שפעל שית מורה על הקביעות (כמ"ש ישעיה ה' ו', ירמיה י"ג ט"ו). ובזה מוסיף שישיתה בקביעות, וכארץ ציה שהיא שממה לעולם, וגם שבארץ ציה לא ימצא מים לעולם מחום השמש ועי"כ תמות בצמא:
פסוק ז:
זנתה אמם הובישה הורתם. שם אם יבא לפעמים גם על האומנת, ולכן אמר (ירמיה ט"ז ג') ועל אמותם היולדת אותם, ושם (כ"ב כ"ו) ואת אמך אשר ילדתך, ואמר (שיר ג') אל בית אמי ואל חדר הורתי, שמוסיף על בית אמו שגדלה אותו, החדר שבו ישבה הורתו בעת ההריון, ופה הוסיף שהובישה אותו גם מצד ההריון שיהיה עליו חשש ממזרות:
פסוק ז:
מאהבי. בפועל. מורה על הפלגת האהבה, ולרוב בא על האהבה החומריית:
פסוק ח:
הנני שך את דרכך, ונתיבותיה לא תמצא. הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, ונתיבות הם אשר הם מהלך ליחידים לפרקים, ויוכלו לעות את הנתיבות עד שלא יוכרו כלל, לא כן את הדרך הגדול שהוא ניכר תמיד, רק שיסך אותו בסירים וקוצים, וכן אמר (איכה ג׳:ט׳) גדר דרכי בגזית, נתיבותי עוה:
פסוק ט:
ורדפה. בנין הכבד מורה על התמדת הרדיפה:
פסוק י:
והיא לא ידעה. הלא יפלא איך אחר שספר שתשוב אל אישה חזור לספר איך יענוש אותה ומוכרח כמ"ש בפירושי:
פסוק יא:
דגני בעתו, ותירושי במועדו. יש הבדל בין עת ובין מועד. שהעת היא עת הטבעי, והמועד הוא ההסכמיי, (כמ"ש באילת השחר כלל רצ"ט) והדגן דרך לקוצרו תיכף כשיגמר שהוא העת הטבעי, לכן אמר בעתו, והתירוש לא יבצרו הענבים תמיד בעת גמרם כי יניחם לפעמים על האילן כדי שיתבשלו היטב בחום השמש, ולקיטת ענבים תלוי ביעידת הבעלים והסכמתם, לכן אמר במועדו, שבעת שיעד לקחת הענבים אז ישחיתם ה':
פסוק יא:
ולקחתי, והצלתי. הלקיחה תצוייר גם כשאינו עדיין ביד הבעלים, אבל ההצלה הוא כשיקחם מיד מי שהוא כבר בידו, כמו ויצל אלהים את מקנה אביכן, ר"ל שכבר היה בידו, וכן וינצלו את מצרים, ור"ל צמרי ופשתי שכבר הוא בידם:
פסוק יב:
לעיני מאהביה. מוסב על כלל המאמר, ולקחתי דגני והצלתי צמרי ואגלה נבלותה כ"ז יהיה לעיני מאהביה ובכ"ז איש לא יצילנה מידי":
פסוק יג:
חגה מועדה. החג הם הימים שמרבים להביא בם שלמי חגיגה, והמועד כולל כל מועדים הקבועים, ור"ה ויוה"כ לא נקראו בשם חג בשום מקום, כי לא הביאו בהם שלמי חגיגה, כמ"ש באילת השחר (כלל תקמ"ה) וביחזקאל (מ"ה י"ז, מ"ו י"א), ולעומת זה מועדים הם הקבועים, וחג יקרא גם הבלתי קבוע אם יעשה לו חג לזבוח זבחים, כמו חג לה' מחר, ובזה מוסיף במ"ש וכל מועדה:
פסוק יד:
אתנה. כמו אתנן. ושרשו נתן ונפלה נו"ן פ"א הפעל ונכפלה מן למ"ד הפעל במלת אתנן, כמו סגריר, נאפוף, וה"א נוספת, כמו אשכר, ובאשר בנו שם זה בחסרון הנו"ן עשו ממנו פעל בחסרון זה. אפרים התנו אהבים, גם כי יתנו בגוים (לקמן ח' ט' יו"ד):
פסוק טו:
ופקדתי. הוא עבר בוא"ו החבור כמו ותעד, ותלך שהם פעלים עוברים, ודוגמתו ש"א (ג' י"ג) והגדתי לו כי שופט אני את ביתו, לפי פירושו שם:
פסוק יז:
עמק עכור. מליצה נלקחת משם המקום שעשו שם שפטים בעכן שעבר על החרם והיה לו לפתח תקוה, כמ"ש חז"ל יעכרך ה' ביום הזה ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב, וכן ישוב הגלות לפתח תקוה העתיד:
פסוק יז:
וענתה, מלשון הרמת קול בשיר, כמו ותען להם מרים, וכן פירשו חז"ל בתנחומא:
פסוק יח:
אישי בעלי. בעל מורה על הקנין, בעל השור, בעל הבור, בעל הבית, ואיש מורה על האישות (עמ"ש ש"ב י"א כ"ו), וגם ר"ל שלא תזכיר שם בעל שמשותף להבעלים, כמ"ש והסירותי את שמות הבעלים מפיה, ויל"פ ביום ההוא נאום ה' אז ידבר אלי ה' לאמר תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי כן ינאם ה' ולכן דבר זה בלשון נוכח:
פסוק יח:
(כא-כב) צדק ומשפט. בין אדם לחברו, ואמונה בין אדם למקום (ישעיה א' כ"א), משפט לפי הדין, צדק לפנים משורת הדין (ישעיה שם), חסד רחמים עי' מ"ש ישעיה ס"ג ו', באמונה, וידעת הידיעה הוא בדבר שהשיג בחושיו או שהתברר לו ע"י מושכל ראשונות עד שא"א שיסופק כלל. והאמונה הוא בדבר שלא השיג בבירור רק שקבל מפי מגידי אמת, ומאמין בדבר, וכ"מ שיש לו ידיעה ברורה א"צ עוד לאמונה: