תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי
בפרקנו משווה הושע את היחסים בין הקב"ה לעמו ליחסים שבין בעל לאשתו (השווה ישעיה מז, מט, נא, נב, נד, סא, סב). בתחילה מתאר הושע שישראל עבדו עבודה זרה, חטא המשול לבגידת הרעיה בבעלה, "כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי"(הושע ב ז). הקב"ה מתרחק מעם ישראל בדומה לבעל המגרש את אשתו: "והשימותי גפנה ותאנתה... ופקדתי עליה את ימי הבעלים"(הושע ב יד-טו); אבל לבסוף תבוא עת הגאולה והבעל והרעיה יתאחדו מחדש באהבת נצח, "והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי"(הושע ב יח).
צמד המילים "אישי" ו"בעלי" מציין אפוא שתי תקופות ביחסים שבין ישראל לבוראם: ה"בעלות" מתארת את התקופה הקשה, שהעם זנה מא-להיו וסבל את עונשו, את ריחוקו של הא-להים מהעם; וה"אישות" מתארת את תקופת הזוהר והשיא של יחסי האיש והרעיה - יחסי ה' ועמו. להלן נדון בגמה היבטים לדרך בה צמד המילים "אישי" ו"בעלי" מביע הבדל זה.
רש"י מביא שהמילה "אישי" מציינת עבודה מאהבה, שכן "אישי - לשון אישות וחיבת נעורים", "ובעלי - לשון אדנות ומורא". דברי רש"י מבוססים על ההוראה המקורית של המילים. "אישי" מבטא את התאחדותם הגמורה של האיש והאישה, "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"(בראשית ב כד). הביטוי "בעלי" מבטא שהאישה נשואה לבעל, תוך הדגשת ההבדל ביניהם, את ה"בעלות" שלו עליה, שהרי מבחינת ה'חוק היבש' "האשה נקנית"(משנה קדושין א א). ועוד, ה"בעילה" מדגישה את ההיבט הביולוגי-גשמי, לעומת ה"אישות" הכוללת גם היבטים נפשיים-רוחניים.
לפירוש זה הנביא הושע מתאר, שבעת החטא עבדו ישראל את ה' עבודה מיראה, ועל כן משגבר היצר, פרקו עול ובגדו; אבל לעתיד לבוא יעבדו לה' מאהבה, לא בבחינת עבד המואס באדון והמנצל בל הזדמנות על מנת לחמוק מעול השעבוד. בדרגת השוויון של האישות באה לידי ביטוי אהבתם הנשגבה של האיש והאישה, ולדרגה זו יגיעו בני ישראל בעת הגאולה.
רש"י מפנה גם לדברי הגמרא "אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה, ולא ככלה בבית אביה"( כתובות עא:). שכן כלה שהיא בבית אביה היא כלה שהתארסה לבעלה, ומבחינת הקניין היא אשתו; אבל אין הם חיים יחדיו עד לנישואין הגמורים, עד שהיא באה לבית חמיה, לבית בעלה כשנה מאוחר יותר (משנה כתובות ה ב). וכעין זה כתב המלבי"ם: "שם 'בעל' מורה על הממשלה והקניין... ושם 'איש' מורה על האהבה והקרבה והאישות".
ויש פרשנים שבחרו להם דרך שונה, ובעקבות תרגום יונתן הם מסבירים את השם "בעלי" בפסוקנו במובן אחר: כינוי לעבודה זרה. "בעלי" אינו רכיב במשפחה המקביל ל"אישי", אלא שם המציין כינוי לפולחן של תרבות העמים; "אישי" הוא כינוי לקב"ה ו"בעלי" הוא כינוי לעבודת הבעל, הלא היא העבודה הזרה הנפוצה ביותר בימי הנביאים. וכך תרגם יונתן: "והיה בעידנה ההיא אמר ה' תתנהון לפולחני ולא תפלחון עוד לטעות עממיא" (=והיה ביום ההוא נאום ה' תעבדו אותי ולא תעבדו עבודה זרה). ובעקבותיו פירש מהר"י קרא: לא תקראי לי עוד בעלי "לפי שהסירותי את שמות הבעלים מפיה". וכן ברד"ק "בעל הוא שם משותף. כי היו קוראים לגויים בעל, לפיכך אמר 'לא תקראי לי עוד בעלי' כדי להסיר שם הבעלים מפיה".
אכן מתחילת הפרק ולאורכו מיוחד הכינוי "איש" לה' והכינוי "בעל" לעבודה הזרה: "ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה"(הושע ב ד); אבל "היא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל"(הושע ב י) "ופקדתי עליה את ימי הבעלים"(הושע ב טו), "והסירותי את שמות הבעלים מפיה"(הושע ב יט).
פירוש זה ש"בעלי" שבפסוקנו הוא האליל 'בעל' הולם יפה את רצף הפסוקים, אך קשה להולמו בפסוק עצמו: "ולא תקראי לי עוד בעלי", שהרי ברור שה' אינו הבעל ואין לקרוא לו כך. אפשר שהנביא רומז שהעם האמין בטעות, שהבעל הוא הבורא והמשגיח, ואפשר שה' יהיה קרוב אל עמו, והם יחושו במציאותו כמו שחשו בקרבתם של משרתיו השמש והירח, ובלשון המלבי"ם: "עד עתה שלא הייתה קורבה לה' עמהם והשגחתו הייתה נסתרת ומעוטפת במסך טבעי (הבעל כביכול ממונה על הגשם) היו עובדים מצד היראה וקוראים לו 'בעלי' מצד ממשלתו עליהם. שבזה יביטו לפעמים אל משרתיו אשר הם אמצעים אל השפע וייראו ויכבדו גם אותם. אבל לעתיד יתהלך בתוכם וייתן להם ברכותיו מבלי אמצעי, כאשר יתייחד איש עם אשתו כמו שכתבו חז"ל על זה, שתהיה ככלה בבית חמיה, כי יהיה מעונתו בעולם השפל, לשכון כבוד בתוכם, ותקבל השפע הא-להי פנים אל פנים ותעבוד מאהבה ולא תירא" ואז תקראי לי אישי.