א וְֽ֠הָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽ֠הָיָה בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא־עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל־חָֽי׃ ב וְ֠נִקְבְּצוּ בְּנֵֽי־יְהוּדָ֤ה וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ יַחְדָּ֔ו וְשָׂמ֥וּ לָהֶ֛ם רֹ֥אשׁ אֶחָ֖ד וְעָל֣וּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י גָד֖וֹל י֥וֹם יִזְרְעֶֽאל׃ ג אִמְר֥וּ לַאֲחֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְלַאֲחֽוֹתֵיכֶ֖ם רֻחָֽמָה׃ ד רִ֤יבוּ בְאִמְּכֶם֙ רִ֔יבוּ כִּֽי־הִיא֙ לֹ֣א אִשְׁתִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א אִישָׁ֑הּ וְתָסֵ֤ר זְנוּנֶ֙יהָ֙ מִפָּנֶ֔יה וְנַאֲפוּפֶ֖יהָ מִבֵּ֥ין שָׁדֶֽיהָ׃ ה פֶּן־אַפְשִׁיטֶ֣נָּה עֲרֻמָּ֔ה וְהִ֨צַּגְתִּ֔יהָ כְּי֖וֹם הִוָּֽלְדָ֑הּ וְשַׂמְתִּ֣יהָ כַמִּדְבָּ֗ר וְשַׁתִּ֙הָ֙ כְּאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה וַהֲמִתִּ֖יהָ בַּצָּמָֽא׃ ו וְאֶת־בָּנֶ֖יהָ לֹ֣א אֲרַחֵ֑ם כִּֽי־בְנֵ֥י זְנוּנִ֖ים הֵֽמָּה׃ ז כִּ֤י זָֽנְתָה֙ אִמָּ֔ם הֹבִ֖ישָׁה הֽוֹרָתָ֑ם כִּ֣י אָמְרָ֗ה אֵלְכָ֞ה אַחֲרֵ֤י מְאַהֲבַי֙ נֹתְנֵ֤י לַחְמִי֙ וּמֵימַ֔י צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י שַׁמְנִ֖י וְשִׁקּוּיָֽי׃ ח לָכֵ֛ן הִנְנִי־שָׂ֥ךְ אֶת־דַּרְכֵּ֖ךְ בַּסִּירִ֑ים וְגָֽדַרְתִּי֙ אֶת־גְּדֵרָ֔הּ וּנְתִיבוֹתֶ֖יהָ לֹ֥א תִמְצָֽא׃ ט וְרִדְּפָ֤ה אֶת־מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹֽא־תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אִישִׁ֣י הָֽרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה׃ י וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ נָתַ֣תִּי לָ֔הּ הַדָּגָ֖ן וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֑ר וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל׃ יא לָכֵ֣ן אָשׁ֔וּב וְלָקַחְתִּ֤י דְגָנִי֙ בְּעִתּ֔וֹ וְתִירוֹשִׁ֖י בְּמֽוֹעֲד֑וֹ וְהִצַּלְתִּי֙ צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י לְכַסּ֖וֹת אֶת־עֶרְוָתָֽהּ׃ יב וְעַתָּ֛ה אֲגַלֶּ֥ה אֶת־נַבְלֻתָ֖הּ לְעֵינֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאִ֖ישׁ לֹֽא־יַצִּילֶ֥נָּה מִיָּדִֽי׃ יג וְהִשְׁבַּתִּי֙ כָּל־מְשׂוֹשָׂ֔הּ חַגָּ֖הּ חָדְשָׁ֣הּ וְשַׁבַּתָּ֑הּ וְכֹ֖ל מוֹעֲדָֽהּ׃ יד וַהֲשִׁמֹּתִ֗י גַּפְנָהּ֙ וּתְאֵ֣נָתָ֔הּ אֲשֶׁ֣ר אָמְרָ֗ה אֶתְנָ֥ה הֵ֙מָּה֙ לִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָֽתְנוּ־לִ֖י מְאַֽהֲבָ֑י וְשַׂמְתִּ֣ים לְיַ֔עַר וַאֲכָלָ֖תַם חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃ טו וּפָקַדְתִּ֣י עָלֶ֗יהָ אֶת־יְמֵ֤י הַבְּעָלִים֙ אֲשֶׁ֣ר תַּקְטִ֣יר לָהֶ֔ם וַתַּ֤עַד נִזְמָהּ֙ וְחֶלְיָתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ אַחֲרֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאֹתִ֥י שָׁכְחָ֖ה נְאֻם־יְהוָֽה׃ טז לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל לִבָּֽהּ׃ יז וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וִּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃ יח וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי׃ יט וַהֲסִרֹתִ֛י אֶת־שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹֽא־יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם׃ כ וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח׃ כא וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים׃ כב וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת־יְהוָֽה׃ כג וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אֶֽעֱנֶה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶעֱנֶ֖ה אֶת־הַשָּׁמָ֑יִם וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ כד וְהָאָ֣רֶץ תַּעֲנֶ֔ה אֶת־הַדָּגָ֖ן וְאֶת־הַתִּיר֣וֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָ֑ר וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶֽת־יִזְרְעֶֽאל׃ כה וּזְרַעְתִּ֤יהָ לִּי֙ בָּאָ֔רֶץ וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת־לֹ֣א רֻחָ֑מָה וְאָמַרְתִּ֤י לְלֹֽא־עַמִּי֙ עַמִּי־אַ֔תָּה וְה֖וּא יֹאמַ֥ר אֱלֹהָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
והיה מספר בני ישראל וגומר חז"ל במסכת יומא בפר' בראשונה (יומא כב, ב) אמרו ר' יונתן רמי כתיב והיה מספר בני ישראל וכתיב כאשר לא ימד ולא יספר לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, וכן בספרי ובפסיקתא עשו בזה דרשות אחרות, ורש"י כפי פשוטו פירש סמיכות הפרשיות כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם אראה עצמי כאילו איני לכם ותגלו לבין האומות ואף שם תרבו ותצמחו ואם תשיבו את לבבכם לשוב אלי כמ"ש ע"י משה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגומר ושב ה' אלקיך את שבותך (דברים ל, ג) אף כאן ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וגומר ראש א' דוד מלכם כי גדול יום יזרעאל יום קבוץ זריעתם אמרו לאחיכם עמי תזכו לאורייתא ועל כנשתכון ארחם באמנם בכנסיה שלכם עכשיו שהיא אם לדורות הבאים. והראב"ע פי' שהם קוראים עצמם בני אל חי אבל הם באמת לא עמי בעבור מעשיהם הרעים ופי' ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש א' שזה הראש היה סנחריב שתפש כל ערי יהודה הבצורות והיו עבדים מקובצים בידו בני יהודה ובני ישראל יחדו כי גדול יום יזרעאל שנפקד עון ישראל ושהכל לגנאי לא לשבח, ופי' אמרו לאחיכם עמי ע"ד ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול (מלכים א' יח, כז) וכמו שמח בחור בילדותך (קהלת יא, ט) באו בית אל, על כן אחריו ריבו באמכם ריבו איך אפשר שיהיו הבנים בני אל חי והאם זנתה שהוא רמז לאבות. והדרכים האלה הם כולם זרים אצלי כפי פשט הכתובים. ולפי דעתי ומה שפירשתי בפסוקים שלמעלה הנה אחרי שניבא הושע על גלות השבטים ועל גלות בית יהודה ואח"כ על פקידת בית שני ואח"כ על גלותינו הארוך הזה ע"י אדום ניבא על הגאולה העתידה אשר ישובו בה הגליות כולן מבית ישראל ומבית יהודה, ולפי שיהיו אז עם גדול אמר עליו והיה מספר בני ישראל כחול הים, ולפי שהמספר הוא כספור ומה שאינו ספור לא יפול תחת המספר לכן אמר אשר לא ימד ולא יספר כלומר שיהיה בזמן ההוא מספר בני ישראל כמספר חול הים שאין ספק שיש לחול הים עם כל רבויו מספר מוגבל כי אינו בב"ת כי כבר התבאר בחכמה שמציאות דברים בב"ת בפעל שקר, הנה אם כן לחול הים יש מספר בהכרח אבל הוא מספר רחוק להמצא ולהספר מפני רבויו כן יהיו בני ישראל שהם האומה כולה מתרבים בכמותם כ"כ שיהיה בלתי אפשר למנותם מפני רבוים, ויהיה ענינם במספר כמו החול שיש לו מספר בהכרח אבל לרבויו לא ימד ולא יספר, והנה המשילם גם כן כחול הים לפי שהחול בסבת לחות הים אשר עליו יתדבקו ויתאחדו חלקיו החלקים והדקים ההם כאילו הם כולם גוף א' מדובק, כן האומה בית יהודה ובית ישראל בזמן ההוא בסבת התורה והאמונה שתהיה ביניהם הנמשלת למים יתאחדו ויהיו רבים מאד מצד ואחרים מצד והותרה בזה השאלה הה':
פסוק א:
ואחרי שיעד זה על כמותם ורבויים ייעד עוד על איכותם בכבוד ובמעלה באומרו והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם רוצה לומר תמורת שבזמן רשעתם יאמר להם מפאת השם יתברך לא עמי אתם כמו שאמר למעלה כי אתה לא עמי אז בזמן גאולתם יאמר להם שהם בני אל חי, (ב) ועם היות שבראשונה היו באומה מלכיות חלוקות ומלכים מתחלפים שונאים זה את זה הנה אז לא יהיה ביניהם חלוק לבבות אבל יתקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, כי עם היות שבבית שני לא נקבצו כי אם בני יהודה ובנימין בלבד הנה אז בזמן התשועה העתידה ישובו השבטים גם באופן שיתבקצו בני יהודה ובני ישראל יחדו שהם שתי המלכיות, ושמו להם ראש אחד שהוא מלך המשיח שיהיה מזרע דוד, ולפי שזה יהיה לזמן ארוך כפי אורך גלותנו זה הנפלא שהראה בו זרוע ה' וגבורתו לכן אמר כי גדול יום יזרעאל רוצה לומר גדול וזמן ארוך מאד היום והמשך הגלות שבו ישבר קשתם בעמק יזרעאל, וכבר כתבתי במבשר הששי ממשמיע ישועה שרמז הנביא בזה שבאחרית הימים בהקבץ עמים יחדו על אדמת הקדש יבואו האומות עליהם למלחמה או יתקבצו בני אדום וישמעאל אלו על אלו למלחמה על ירושלם ואז יתקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד שהוא משיח בן יוסף ועלו מן הארץ רוצה לומר שיעלו מן הארץ אשר הם שמה להלחם באותן האומות בהיותם במלחמתם, ומפני גודל הנקמה אשר תהיה שמה באומות ההם אמר כי גדול יום יזרעאל כי כל יום נקמה והרג רב נקרא כן כמו שפרשתי.
פסוק ג:
ולפי שבשבת ישראל על אדמתם היתה שטנה ואיבה עצומה בין בני ישראל ובין בני יהודה והיו מגנים ומחרפין אלו לאלו, לכן ייעד הנביא שלא יהיה כן בימי תשועתם וגאולתם וזהו אמרו לאחיכם עמי כי הוא מאמר מכוון כנגד כל בית ישראל שיאמרו לאחיהם בני יהודה שהם עם ה' כי לא יקרא להם עוד לא עמי, וכן אמר כנגד בני יהודה שיאמרו כנגד מלכות ישראל אשר קראה למעלה לא רוחמה שעתה יקראו לה רוחמה שהאל י"ת ירחם עליהם ושבו בנים לגבולם כי מפני שהמשיל מלכות ישראל בבת הנביא שקראה לא רוחמה והמשיל בני יהודה שהיו בבית שני וגלו ע"י טיטוס בבן הנביא שקרא לא עמי לכן באו הדברים על סגנון זה המשל, האמנם כפי דרך יונתן יהיה עמי ורוחמה הכל ד"א כי הוא תרגם נביאיא אמרו לאחיכון עמי תובו לאורייתי ועל כנשתיכון ארחם נמשך לדעתו שהיתה הפרשה מהאשה וילדיה בדרך המשל מהנביא:
פסוק ד:
ריבו באמכם וגומר, כל המפרשים הסכימו והוא האמור בעצמו שהפסוקים האלה הם תוכחה לאומה, אבל לא נתנו הסבה למה יכניס התוכחה הזו סמוכה לנחמות שזכר, והענין מבואר כי כוונת הש"י בדברו אל הושע היתה כדי שיוכיח את העם וישתדל עמהם להשיבם מדרכם הרעה וזה היה תכלית נבואתו, האמנם תחלת דבר ה' בהושע צווהו על האשה ועל הבנים כדי שתתחיל נבואתו בייעודים הרעים והטובים אשר יבואו להם וימשיך אחריהם תוכחתו כאומר הידעתם שעתידה לבא עליכם צרה וצוקה כשתחרב מלכות יהודה ואח"כ ישובו בני יהודה ויבנו בית שני ולא ישובו בית ישראל שמה, ועוד יבא גלות אחר על אנשי בית שני מר וקשה וגדול מאד ואל תחשבו שתבא האומה לידי הפסד וכליון מוחלט כי זה לא יקום ולא יהיה אבל ישובו בנ"י ובני יהודה באחרית הימים וירשו את מורשיהם, ואחר שכל הגליות והרעות האלה עתידים להיות על פשעיכם למה תפשעו למה תריבו אלי כלכם ריבו באמכם ריבו וקבלו מוסר ושובו אל ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, זהו קשור הכתובים וצורך הייעודים קודם התוכחה.
פסוק ד:
ואמנם מה היא האם ומה הם הבנים הנזכרים בכתוב הזה הנה המפרשים כולם פה אחד אמרו שהאם היא משל ורמז לאומה בכללה כי היא היתה סבת כל רעתה, אבל קשה לי בזה שאין בכלל אלא מה שבפרט והנה לא היה באומה כי אם בית ישראל ובית יהודה אשר המשילו בבנים ומה יהיה אם כן ענין האם לשיהיה זולת הבנים, ואם אמרו שהבנים הם בני הגלות ושהאם היא כנסת ישראל בהיותה בארץ וכן יראה שהיה דעת הראב"ע באומרו הנביא מוכיח הגולים אולי ישובו וישיב שבותם השם, הנה יקשה לדעתו פן אפשיטנה ערומה וגומר שמורה שעדיין לא היה בגולה. ואפשר לפרש האם והבנים באחד משני דרכים. האחד הוא שאמר ריבו באמכם כנגד הצדיקים אשר בישראל ויהודה שלא היו ראויים ללכת בגלות ולהשפך דמם כמים ואמר שאין להם להתרעם ממשפטי השם כי העולם נדון אחר רובו ולכן הצדיקים והנביאים ההם היה ראוי שיריבו עם האם שהיא כנסת ישראל הפושעת ונמשכת אחרי העבודה זרה כי ברעתה תבא ג"כ עליהם רעה, ואומרו כי היא לא אשתי נראה לי לפרש מלת כי מלשון דלמא שהוא מארבעה שמושיו כמו שזכרו רז"ל (ר"ה ג, א) אמר בדרך תימה וכי שמא היא לא אשתי ואנכי לא אישה באמת אינו כן כי היא מקודשת לי ואשתי לכל דבר היא וכמאמר הנביא (ישעיה נ, א) איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, וכיון שזה כן זנוניה מפניה רוצה לומר במיני הצבעונין שעשתה בפניה כדרכי הזונות ונאפופיה מבין שדיה והם הבשמים והריחות שמשימים שמה, ויחזקאל אמר (יחזקאל כג, ג) שמה מעכו שדיהן והענין שוה כולו לא יאות לאשה הנישאה בעולת בעל כי אם לזונות, והיה כולו משל נאות לענין האומה שהיא כאשה מתקדשת להקדוש ברוך הוא מיוחדת להנהגתו והוא אישה ומנהיגה ומשגיח עליה בפרט וביחוד מבין שאר האומות ולכן היה מהרשע והפשע הגדול שבדרכי עבודתה ומעשיה תפנה אל אלהים אחרים שהוא הזנות.
פסוק ה:
ואמר פן אפשיטנה ערומה וגומר להגיד שהטובות וההצלחות אשר היו באות על ישראל היו כולן אלקיות לא טבעיות ולא מקריות כי הוא יתברך מצא אותם בארץ מצרים ובמדבר מבלי מעלה ושלמות והשפיע עליהם טובות הרבה והורישם את ארצו ונחלתו, וכיון שזנו מאחריו היה משורת הדין שיסיר מהם כל המתנות הטובות שנתן להם, ולכך המשיך הדברים באותו משל שזכר מהאשה באומרו שיפשיטנה ערומה ויקח ממנה הלבושים והתכשיטים שנתן לה באופן שיציגנה כיום הולדה רוצה לומר כימי היותה במצרים כאשר הזכיר יחזקאל (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, ולפי שהיה זה דבור המשלי ביאר ענינו באומרו ושמתיה כמדבר ואין פירושו שתהיה הפקר לכל העולם ולא תמצא בו מחיה כמדבר כמו שפירשו המפרשים אבל שישים את האומה באותה מדריגה שהיתה כשהלכה במדבר השמם נחש שרף ועקרב וצמאון (דברים ח, טו) בשנאת המצריים אשר יצאו משם ומבלי ירושת הארץ ומבלי מזונות שזה היה תכלית השממון וההפסד וכמו שנאמר בשירת האזינו (שם לב, י) ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון וגומר ועל זה אמר ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה כלומר כמו שהיתה במדבר ובאותה ארץ ציה וצלמות שאפילו המים אשר נתן הטבע חנם בכל מקום לא היו להם שמה כ"א על דרך נס וזהו והמתיה בצמא: ויש מפרשים הצמא על ביטול התורה והנבואה כמו שנאמר (איכה ב, ט) מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה', (ו) ואומרו ואת בניה לא ארחם אפשר לפרשו כמו שפירשו הראב"ע על בני הגלות שעם היות שנתרחקו מהעבודה זרה הנה עם כל זה לא ירחם עליהם לפי שהם בני זנונים כלומר שאבותם בהיותם בארץ זנו אחרי עבודה זרה והבנים בגלות עונותיהם סבלו, (ז) והוא אומרו מיד כי זנתה אמם הובישה הורתם כלומר שאבותיהם ואבות אבותיהם בימי השופטים והמלכים זנו אחרי אלהי הנכר והיו אומרים אלכה אחרי מאהבי רמז לשמש ולירח ולכוכבים שהיו עובדים להם ואוהבים אותם והיו אומרים שהם היו נותנים להם מזונם וספוקם וזהו נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי כי היו מייחסים כל הצלחותיהם לשרים העליונים שהיו עובדים והוא ע"ד ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו (ירמיה מד, יח), ויונתן תרגם הובישה הורתם בהיות מלכיהון שהוא רמז לחכמים המורים להם הוראות ופירש עליו רש"י שהיו בושים מעמי הארץ מפני שהיו גם הם נכשלים בעונותיהם הם היו אומרים להם לא תגנובו והם היו גנבים לא תלוו ברבית והם היו מלוים והוא מדברי רז"ל באלה הדברים רבה (ב, יב), ותרגם מאהבי העמים שחשבו ישראל שהם אוהביהם כאילו תאמר מצרים ואשור, וכפי מה שפירשתי בענין הבנים האלה שהוא רמז לצדיקי ישראל ונביאיהם שהוא היותר נכון יאמר הכתוב ואת בניה לא ארחם רוצה לומר הצדיקים והנביאים שבהם יראי ה' וחושבי שמו לא ארחם עליהם לא מצדם כי צדיקים הם אלא מפני שבני זנונים המה ולא מצד האב כי הוא האל יתברך כי אם מצד האם שהיא כנסת ישראל בכללותה שזנתה אמם הובישה הורתם שהוא רמז לאבותם הקרובים אליהם ולאבות אבותם הרחוקים מהם שהיו אומרים כולם אלכה אחרי מאהבי כמו שפירשתי, וכאילו אמר בזה שעם היות שהמשילם בדור המדבר הנה לא יתדמו אליהם בכל הענינים כי דור המדבר עם היות שתמו בה כל העם היוצא ממצרים הזכרים הנה בניהם ירשו את הארץ ואלו לא יהיו כן שאותם שילכו בגלות יתמו ושם ימותו וגם בניהם ובני בניהם דורות הרבה, זהו הדרך הראשון אשר ראיתי לפרש בענין הבנים והאם שזכר פה הנביא:
פסוק ה:
והדרך האחר הוא שהנביא המשיך הדברים בתוכחתו כפי משל האשה והבנים אשר זכר בראשונה ומבואר הוא שהבנים היו רמז לגלות ולחרבנות בית ישראל וכאילו ידבר הנביא עם אותם הגליות והחרבנות הנרמזים בבניו ואומרו אליהם ריבו באמכם ריבו כלומר אם תראו שגדלה רעתכם בחרבן ובגלות אין ראוי שתתרעמו ממנו כי אין רע יורד מלמעלה מפאת האב יתברך ריבו באמכם ריבו שהיא האומה כי כמו שהבנים יצאו מהאם והיא תולידם כן הצרות והגליות והחרבנות יצאו ונמשכו מהאומה והיא הולידתם, ולפי שלא יאמרו הבנים מה לנו לריב עם אמנו הנה אתה אישה ובעלה אתה תריב לה כי על האיש מוטל להוכיח אשתו לכן אמר כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה כלומר היא זנתה תחתי וכבר היא אסורה אלי ואינה כבר מפני זה אשתי וגם אני אינני אישה ואיך איסרנה ולכן אתם ריבו באמכם כמו שיעשו הבנים שיתומים היו ואין אב שיריבו באמם בראותם אותה נוטה מדרך הצניעות ואמרו לה הלא היה ראוי לך אמנו להיותך אבלה וחפוית ראש כאשה אלמנה מתאבלת על מת ואת מתקשטת כדרך אשה מנאפת והוא אומרו ותסר זנוניה מפניה וגומר שאין ראוי לעשות כן אם הבנים היושבת כאלמנה, ונתן הסבה למה הוא לא יריב אותה באומרו פן אפשיטנה ערומה כלומר אם אבא אני ליסרה הלא יהיה לרעתה שאפשיטנה ערומה ואסלק ממנה כל הטובות שעשיתי עמה וגם לא תשאר כאשה ערומה שלימה אבל אציגנה כיום הולדה בהיותה יוצאת לאויר העולם מתבוססת בדמיה ולא תהיה כוולד הנולד בברכ' הגדול והצמיחה, כי אשימנה כמדבר ושתיה כארץ ציה שהם מקומות יבשים מבלי לחות וגם לא תהיה לה מינקת כמו שיש לנולדים והוא אומרו והמתיה בצמא. וכל זה משל לרעות ולצרות שיבואו על האומה כשיקום אל לפקוד חטאתם ועל אותם הבנים רוצה לומר הגליות והחרבנות הבאים עליהם אמר ואת בניה לא ארחם כי בני זנונים המה רוצה לומר נמשכים ונולדים מזנות הע"ז אשר בידיהם אשר זנתה אמם וגומר והענין שלא יחמול עליהם בגלותם ובצרותיהם: הנה התבאר גם בדרך הזה מה הם הבנים ומה היא האם עם פירוש הכתובים מתיישב על פשוטם:
פסוק ח:
לכן הנני שך את דרכך וכו' עד לכן הנה אנכי מפתיה: פירש"י הנה אנכי סוגר את דרכך דרכים ושבילים שאת הולכת בהם אחרי מצרים ואשור, והענין כמו שפירש הרד"ק שלא יוכלו לצאת מהעיר מפני החרב ולא יועילוה מאהביה אשור ומצרים להצילה ושהוא על דרך גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה (איכה ג, ט):
פסוק ח:
ורדפה את מאהביה שהן אותם האומות ולא תשיג אותם כלומר שלא תשיג מהם תועלת ולא תמצאם לעזרה וכפי מה שפירשתי יאמר לבעבור שתכירי ותדעי שטובותיך והצלחותיך אינם מהאלהות והכוכבים אשר עבדת כמו שאמרת נותני לחמי ומימי וגומר לכן הנני שך את דרכך בסירים ר"ל שלא יעבור שפע הכוכבים שהיו עובדים אותם עליהם וכאילו נסתמו ונסגרו אותם הדרכים בסירים שהם הקוצים ובגדרות באופן שנתיבותיה של אותה הדרך לא תמצא, וזה דבור המשלי ממה שיעשה האדם וזה כשירצה לבלע את הדרך ולהשחיתה כדי שלא יעבור בה איש יסתום אותה בסירים ובקוצים ויעשה בה גדר מפסיק ומונע המעבר כן אמר שיעשה הקב"ה להפסיק דרכי ההצלחה והטובה היורדת עליהם מונעים ומעכבים שלא יעבור השפע והטובה, (ט) ואז האשה הזונה הזאת תרדוף את מאהביה כלומר שתתפלל לאותם האלהות והכוכבים ושרי מעלה שהיתה עובדת אותם ולא יועילו לה כלל תבקשם בצרתה ולא תמצאם כי גם שפע הגרמים השמימיים הטבעי ברצות ה' לא ירד על עם עברתו, וזכר שהאומה תכיר אז בחסרונה וברוע דרכיה ותאמר אלכה ואשובה אל אישי הראשון שהוא משל להקב"ה שהוציאם מגלות מצרים ונתן להם תורתו וירושת הארץ, כי טוב לי אז מעתה ר"ל כי בזמן שהיה אישי והייתי דבקה בעבודתו היה לי טוב והצלחה ממה שיש לי עתה.
פסוק י:
ואמנם אומרו והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתרוש ויצהר וגומר ואומרו אחריו לכן אשוב ולקחתי דגני יראה זר מאד אם מפני שכבר אמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה והודתה שמאתו יתברך היו הטובות וברכת התבואות ואיך יאמר אחריו והיא לא ידעה, ואם מפני שאחרי אותה תשובה שעשתה באמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון גדל ענשה באומרו לכן אשוב ולקחתי דגני. וכפי דרך המפרשים כולם יהיה אומרו והיא לא ידעה מה שהיתה אומרת קודם אלכה ואשובה שבזמן חטאה היתה אומרת שהבעלים אשר תקטיר להם הם ייטיבו לה בדגן ובתירוש וביצהר ובכסף ובזהב אשר הרביתי לה ועשו אותה לבעל ליפותו כמו שנאמר (ירמיה י, ד) ובכסף ובזהב ייפהו, ולכן יהיה לה העונש שנזכר למעלה והוא אומרו לכן אשוב ולקחתי דגני וגומר והצלתי צמרי ופשתי והנה לא ימלטו המפרשים בפירושם זה משתי הקושיות שהעירותי בכתובים אלא אם יאמרו שבאו בכתובים הראשון אחרון והאחרון ראשון אשר לא כדת.
פסוק י:
ולכן נראה לי לפרש הכתובים האלה באופן אחר והוא שהיא בתשובתה שעשתה באלכה ואשובה לא נתחרטה מלכת אחרי הבעלים ולא אמרה לשוב מהם ולעזבם גם לא הודתה בפיה שהצלחותיה וטובותיה לא היו מהם כ"א מהי"ת, אבל היה ענין תשובתה שבזמן פשעיה עזבה את ה' ועבדה את הבעלים בלבד ושבזה חטאה לא בעבודת הבעלים כי אם בשעזבה עבודת האל ית' ושהיה יותר טוב לשוב אל ה' ולעובדו בשתוף עם הבעלים רוצה לומר שיעבדו אותו יתברך בדרך סבה ראשונה ואת הבעלים ג"כ בדרך אמצעיים, ולכך אמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה שעשתה החילוף בפחות ויתר כי מי שיאמר טוב זה מזה מורה ששניהם טובים אלא שאחד הוא יותר טוב מחברו, וכן היה דעת האומה הפושעת שהכוחות שהיתה עובדת אותם היו משפיעים עליה הטובות אבל לא היתה השפעתם כל כך טובה כמו השפעת הש"י, ויצא מזה שהיה יותר טוב לקבץ כולם בעבודת האלוה יתברך והבעלים כדי שהאל ית' ישפיע בהשגחתו והכוכבים בפעלותיהם וכוחתיהם ישפיעו ג"כ ובה תתרבה הברכה, ולזה אמרה אלכה ואשובה כי מלת אלכה חוזרת אל מה שנאמר למעלה אלכה אחרי מאהבי כאלו אמרה אנכי עכ"פ אלכה אחרי מאהבי אבל עם זה ג"כ אשובה אל אישי הראשון כי טוב יהיה לי אז ר"ל כשאעבוד את כולם מעתה שעזבתי את ה' ועבדתי הבעלים בלבד, ועל זה אמר יתברך הנה הסכלה ההוללה הזאת גם עתה חשבה שטובותיה היו מפאת הבעלים ועוד היום החזיקה בסכלותה לעבדם וכיון שהיא לא ידעה ולא הודתה בפיה שאנכי נתתי לה בכל הזמנים הראשונים והאחרונים את הדגן והתירוש והיצהר ושאנכי הרבתי לה הכסף והזהב שעשו מהם צורות הבעלים והפסילים, (יא) לכן מפני זה אשוב ולקחתי דגני בעתו רוצה לומר שאשלח בהם מארה בעת הקציר ובעת הבציר, וככה אמר בענין מרעה הצאן והצלתי צמרי ופשתי כלומר שימותו כל הצאן באופן שלא יהיה להם בהפסד התבואות ומות הצאן לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש לכסות את ערותה, ומלת והצלתי היא כמו והסירותי מלשון אשר הציל אלקים מאבינו (בראשית לא, טז) וכבר פירשתי במרכבת המשנה אשר לי בדרך הזה פרשתי הנך שוכב עם אבותיך (דברים לא, טז).
פסוק יב:
ואמר עוד ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה להגיד שההשגחה האלקית היתה עד עתה מגינה על האומה לשמור אותה מן המזיקין הטבעיים והמקריים ומן הרעות אשר יורו עליה המערכות השמימיות, אמנם כשיסתיר הש"י פני השגחתו מהם יהיו מוכנים לקבל הרעות וההזיקים ההם כולם, וזהו ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה כלומר שתהיה כאשה שתגלה ערותה בהיותה זבת דם לעיני החושקים בה שבהכרח תבא לידי מיאוס בעיניהם ותעזב מה', כן יהיו ישראל כי תגלה נבלות מעשיהם וישארו מוכנים לקבול הרעות כולן ומלבד זה עוד תקבל העונשים האלקיים ולא יועילו לה ההוראות השמימיות אף בהיותן טובות ועל זה אמר ואיש לא יצילנה מידי ירמוז באיש כל שרי מעלה שנאמר בהם (ישעיה מ, כו) איש לא נעדר.
פסוק יג:
ואמר שגם לא יגין עליהם זכות שבתות ומועדי ה' והוא אומרו והשבתי כל משושה חדשה חגה ושבתה וכל מועדה כי מפני שהם יבחרו הבעלים לעבוד אותם בשיתוף עם ה' הנכבד באמרם אלכה ואשובה כמו שפירשתי היה מענשם שעבודת הבעלים לא תועילם ועל זה אמר ואיש לא יצילנה מידי, וגם עבודת השם הנכבד במועדיו מקראי קדש שהם היו עושים לשמוח עצמם לא תועילם ועל זה אמר והשבתי כל משושה וגומר. ורז"ל (שבת נה, א) פירשו ואיש לא יצילנה מידי על הזכות ומכאן למדו שתמה זכות אבות בימי הושע.
פסוק יד:
וזכר איך ישבית משושה ושמחתה גם בימי השבתות והמועדים באומרו והשמותי גפנה ותאנתה אשר אמרה אתנה המה לי כי מפני שאמר למעלה ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו והצלתי צמרי שהוא אבוד התבואות גורן ויקב ומרעה צאן אמר עתה שג"כ יסיר מהם שאר הפירות שבהם תהיה שמחת החגים והמועדים ושבתות ה' וכאשר תקולל האדמה בתבואותיה ופירותיה ישבות משושה של האומה, ונתן שתי סבות למה יקוללו פירות הארץ, האחת היא מפני שהם אמרו שהטובות והתבואות הבאות עליהם מפאת השגחה האלהית היו בשפע הבעלים והכוחות העליונים שהיו עובדים ולכן היה מן הדין כיון שהיו הם בפירות הארץ כפויי טובה שיחדלו מהם ועל זה אמר אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי כלומר שהיו מיחסים אותם למתנות הכוכבים שהיו עובדים, ואתנה הוא כמו מתנה והאל"ף נוסף והראב"ע כתב בשם ר' מרינו' שהוא כמו אתנן זונה: והסבה הב' להעדר התבואות וברכת פירות הארץ היא מפני הגלות שהיה עתיד לבא עליהם, והנה ארץ ישראל נתברכה בעבור העם היושב עליה ולכן בגלותו משם היה ראוי שתקולל הארץ ועל זה אמר ושמתים ליער ואכלתם חית השדה רוצה לומר הנה אחריב הפרדסים והשמותי פירותיהם לפי שאני עתיד לשום אותם ליער ואם היו שם פירות משובחים תאכלם חית השדה אשר תבא על הארץ, ואין ראוי שיהיו הפירות המבוכרים לחזירים ההם ועל זה אמר ואכלתם חית השדה שהוא רמז אל האומות אשר ימשלו בארץ הנבחרת אחר גלות ישראל ממנה, (טו) ולכן אמר אחריו ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם וידוע שישראל עבדו הבעלים בימי השופטים וגם בימי מלכי ישראל כולם ובימי מלכי יהודה אשר הרשיעו לחטוא ועל הזמן ההוא נאמר ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם, אמנם בזמן בית שני הן אמת שלא היתה בהם עבודת הבעלים אבל כעסו את השם יתברך בהבליהם אם בגבורותיהם ומלחמותיהם ואת ה' לא דרשו, ואם בברית הרומיים ואהבתם אותם שממנו נמשך מה שנמשך עליהם מהרעות והחרבן ועליו אמר כאן כפי המשך המשל ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה ואותי שכחה נאם ה' רוצה לומר ששמו בטחונם זמן הרבה בכוחם וגבורותם וענדוהו עטרות להם בימי החשמונים וזמן אחר שמו בטחונם ברומיים וקראום לעזרתם והם היו להם למוקש ושכחו את ה' שהיה מגינם האמיתי:
פסוק טז:
לכן הנה אנכי מפתיה וכו' עד והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי: הראב"ע פירש הנה אנכי מפתיה שהוא חוזר למה שנאמר למעלה אלכה ואשובה אל אישי הראשון שמפני שפתחה בתשובה אפתה אותה בדברים והולכתיה אל ארצה ששבה במדבר ונתתי לה את כרמיה משם הפך והשימותי גפנה ותחת עמק עכור שעכרתיה שהוא עמק יזרעאל ישוב לפתח תקוה. ורש"י פירש והולכתיה המדבר בגולה שהיא להם כמדבר וציה ונתתי לה את כרמיה משם כתרגום יונתן לשון פרנסים ומנהיגים:
פסוק טז:
ואת עמק עכור עמוק הגלות שהם עכורים בו שם אתן לך פתח תקוה שמתוך אותן הצרות יתנו לב לשוב אלי:
פסוק טז:
וענתה שמה לשון דירה כמו מעון אריות. ויונתן תרגם בכן הא אנא משעבד לה לאוריתא ואעביד לה נסין וגבורן כמה דעבדי' לה במדברא. אמנם כפי מה שפירשתי המשיך הנביא דבריו באותו משל מהאשה אשר זכר ואחרי שהוכיח את האומה תוכחה מגולה על עוונותיה דיבר על לבה מה שיהיה באחרית הימים כי כן דרך הנביאים להביא הנחמות אחרי התוכחות והיסורין כמו שיתבאר, כי הנה אומרו לכן הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר הוא רמז שתצא האומה מארצות הגלות אם מרצונה שיחדש לה הקדוש ברוך הוא רצון לעזוב את ארצם ולנטוש את נחלתם בגלותם ללכת להתקרב לאדמת הקודש ואם בסבת הגירושים שיעשו המלכים בהם לאמור קומו צאו מתוך עמי ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר מגמת פניהם קדימה מול בית ה' שגם זה הוא מענין הפתוי, ואמר והולכתיה המדבר מסכים למה שאמר יחזקאל (יחזקאל כ, לה) והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, והנה לא אמרו שני הנביאים מדבר לא על הגלות ולא על ארץ ישראל ולא המדבר אשר הלכו בו בצאתם ממצרים שג' הדעות ההם תמצא בדברי המפרשים, כי אם להודיע שכמו שישראל כשיצאו ממצרים הלכו במדבר השמם מ' שנה כן ביציאתם מזה הגלות ילכו בדרכים נעים ונדים נבוכים הם בארץ, וכמו שבמדבר ספו תמו כל הדור אשר לא שמעו בקול ה' כן בדרך הזה יתמו חטאים יתבררו ויתלבנו הצדיקים מהרשעים, ולפי שלא יהיה זה מדבר שמם כי אם בארצות הגוים בקרב עמים מתחלפים לכן קראו הנביא יחזקאל מדבר העמים, ולפי שיסבלו בטלטולם זה צרות רבות ורעות אמר שם גם כן ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים להגיד שיהיה הדמוי כצרות המדבר אבל לא שילכו באותו מדבר עצמו, ואמר וברותי מכם המורדים ולפי שהיה בייעוד הזה מהייסורין חלק רב, לכן אמר הושע במקום הזה לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר והוא חוזר למה שנאמר למעלה ותלך אחרי מאהבי' ואותי שכחה להעיר שישראל בגלות יתערבו בגוים יקנו שדות ויטעו כרמים ויבנו בתים כי כל זה נכלל בותלך אחרי מאהביה, ולפי שלא היו שמים על לב שבא תבא גאולתם לכן אמר ואותי שכחה נאם ה' ולכן מפני זה מארץ מגורותם אוציאם בעל כרחם ועל ידי גירושין ואוליכם המדבר רוצה לומר מדבר העמים מאומה לאומה ומממלכה לממלכה בדרכים אשר לא ידעו, ולפי שלא יחלש דעתם ולא יתיאשו אדבר על לבם דברים טובים דברים ונחומים והדבור הוא שיתן להם לב אמיץ לסבול כל תלאותיהם וחוזק אמונה וכוסף יותר גדול לתורה ולשמירת הדת ממה שהיה להם קודם לכן, כמו שהיום הזה אנחנו רואים בעינינו לאלפים ולמאות מההולכים בגירושים מגוי אל גוי והם תמימי דרך הולכים בתורת ה' סובלים מהרעות מה שלא ישוער אשר למות למות ואשר לרעב לרעב ואשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי וילכו לבקש דבר ה' וקיום דתו.
פסוק יז:
ולפי שמפאת אותו טלטול אשר יעשו במדבר העמים ימרקו ישראל עונותיהם ומשם יזכו לרשת את ארצם לכן אמר ונתתי לה את כרמיה משם כלומר שלא ישם עוד גפנם ותאנתם אשר בארץ הקדושה אבל משם מאותם צרות שיסבלו במדבר ההוא יזכו לרשת כרמיהם ותאינתם על אדמת הקדש, והעמק שהיה עכור ומשחת שהוא ארץ ישראל בכללה כמו שנאמר למעלה ושמתים ליער שנתקללה מפני חורבנה וגלות עמה יהיה לפתח תקוה רוצה לומר להתחלת התקוה באופן שיהיה אחריתם טוב מראשיתם. וכפי דרך הראב"ע שפירש עמק עכור על עמק יזרעאל ראוי שיפורש הכתוב כן ששם יזרעאל שכינה הנביא למעלה על חרבן בית ישראל ויהודה כמו שנזכר לפי שתצא זרוע ה' להנקם באויביו אותו זרוע ה' לא יהיה עוד עמק עכור לעכור את ישראל כי אם פתח תקוה לרחם עליהם עד שמפני זה תשורר ותזמר האומה לה' אלקי ישראל ותתן לו שבח והודאה רבה עליה והוא אומרו וענתה שמה כימי נעוריה שהוא כימי תשועתם על ידי השופטים והמלכים, ובפרט ביציאת מצרים ועל הים כי וענתה הוא מלשון שיר, ורש"י פירש כימי נעוריה בהיותה במצרים שנאמר (שמות יד, י) ויצעקו בני ישראל אל ה' וכיום עלותה מארץ מצרים על הים שאז ישיר משה ובני ישראל (שם טו, א) ונכון הוא.
פסוק יז:
ובפסיקתא (פדר"כ מט; פס"ר לד, ח) בשם רבי ברכיה בשם ר' לוי כגואל הראשון כך גואל האחרון גואל הראשון נגלה להם ונתכסה מהם כך גואל האחרון, כמה הוא נכסה מהם רבי תנחומא בשם רבי חמא בר חנינא ארבעים וחמשה ימים הדא הוא דכתיב (דניאל יב, יא) ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם אלף מאתים ותשעים וכתיב (שם יב) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה אלין מותרי מאי אינון אלין מ"ה יום שנגלה להם וחוזר ונכסה מהם, להיכן הוא מוליכן אית דאמרי למדבר יהודה אית דאמרי למדבר סיחון ועוג הה"ד לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר, מי שמאמין בו אוכל מלוחים ושרשי רתמים הה"ד (איוב ל, ד) הקטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם ומי שאינו מאמין בו והולך לאומות העולם הם הורגים אותו, אמר רבי יצחק בר מריון לסוף מ"ה יום נגלה להם ומוריד להם את המן למה שאין כל חדש תחת השמש (קהלת א, ט) ומה טעם אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים (תהלים פא, יא) ע"כ. הביטו וראו אנשי הגלות בעלי הדור הזה חכמת זה המאמר אם יש בלבבם תבונה, שהנה גלה השלם הזה שתדמה הגאולה העתידה לגאולת מצרים כי כמו שבמצרים כשנולד משה גואלם היתה התחלת הגאולה והם לא ידעו הענין נתכסה מהם ובזמן ההוא שנתכסה כבדה עליהם עבודת פרך סבבום צרות רבות, ככה היתה התחלת גאולתינו בהתעורר לבבות מלכי האומות לגרש אותנו מארצותם ומי יודע אם נולד משיחנו אז ונתכסת ממנו הגאולה והתשועה עד עת בא דברו יתברך ומאותה התחלת הגאולה שהתחילו הגרושים ירדו לשערים עם ה' ספו תמו מן בלהות כי באו באש ובמים הבאים משרש יעקב ומזרע ישראל יבואו וישרפו אותם במשרפות אש בכל ארצות המערב, וכמו שביציאתם ממצרים הלכו במדבר מ' שנה ככה אמר ר' חמא בר חנינא שתהיה התכסות הגאולה השלמה ממנו מ"ה שנה ושעליהם אמר דניאל אשרי המחכה ויגיע וגומר כי מפני רוב הצרות אמר אשרי רוצה לומר שאשרי מי שיוכל לסובלן ויגיע עד סופן:
פסוק יז:
ושני הדעות אשר באו להיכן מוליכן אית דאמרי למדבר יהודה ואית דאמרי למדבר סיחון ועוג א"א שיובנו כפשוטם, כי הנה המדבר אשר יוליכם הוא מדבר העמים כמו שאמר יחזקאל (יחזקאל כ, לה) וא"א אם כן שיהיה מדבר יהודה שהיה בקרב ארץ ישראל, גם המדבר שהלכו בו ישראל לא נקרא מעולם מדבר סיחון ועוג כ"א מדבר סיני ומדבר פארן ומדבר קדש, אבל כפי האמת הדעות האלה שניהם אמתיים ואלו ואלו דברי אלקים חיים כי האומר למדבר יהודה רוצה לומר שאותם הנעים ונדים במדבר העמים יהיו תמיד בני יהודה שיעמדו בדתם ועם כל צרתם ריחם לא נמר, והאומר שילכו למדבר סיחון ועוג רוצה לומר שאותם ההולכים מפני חרבות ומפני כובד מלחמה וצרת העמים יעברו על דת ויאמרו נהיה כגוים לעבוד עץ ואבן והוא מדבר סיחון ועוג, ולכן פירש ענין שתי הדעות באמרו מי שמאמין בו אוכל מלוחים ושרשי רתמים ותמיד עומד טעמו בו ויהיה זה תמיד הולך במדבר יהודה, ומי שאינו מאמין בו והולך לאומות העולם הם הורגין אותו כאשר עושים היום בכל מקומות בני אדום לאשר יצאו מכלל דתינו שהורגין אותם באמרם שהם בלתי מאמינים בדתם, ואלה הם אשר במדבר סיחון ועוג כי ינערו רשעים מן הארץ ובוגדים יסחו ממנה וזהו סיחון ויבאו באש כעוגה כלי הפוכה, אמנם אחרי תום המ"ה יום שהם מ"ה שנים יגלה להם משיחם יוריד את המן כלומר שיתמו ימי הרעה ויבואו ימי תענוג ושלוה כמו שהיה בצאתם ממצרים. ראה גם ראה כמה זו מהעתידות כללו במאמר הזה ואמנם בתנחומא דרשו ונתתי לה את כרמיה משם וגומר כסדום ועמורה לפי שנאמר ויהפוך את הערים האלה וכתיב בחלמיש שלח ידו הפך משרש הרים לעולם הבא הקב"ה מרפא את ישראל ומרפא אותם שנאמר ונתתי לה את כרמיה משם אלו הנביאים ואת עמק עכור עמק שעכרתי באפי לפתח תקוה אותה שעה הם אומרים שירה שנאמר וענתה שמה כימי נעוריה ואין וענתה אלא שירה שנ' ותען להם מרים. והוא דרך אחר בפירוש הכתובים:
פסוק יח:
והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי עד והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים: ייעד הנביא שאחרי שובם מהגלות ימול השם את לבבם הערל ולא ישובו לכסלה, ומפני שבהתרחק האומה מהשם יתברך אמר עליה כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה יעד עתה שבזמן גאולתה ותשועתה תאמר האומה שהיא אשת השם מקודשת אליו ושהוא אישה ומנהיגה לא שר ולא כוכב כי תהיה דבקה בו כדבקות האשה לאישה וכל כך תתרחק מעבודת הבעלים שאף לש"י לא תקרא בעלי כדי שלא ישמע שם הבעל על פיה כי תהיה תשובתה שלמה בעזיבת החטא בהחלט והוא אומרו ולא תקראי לי עוד בעלי, (יט) והסירותי את שמות הבעלים מפיה ועם היות התשובה בבחירת האדם ורצונו הנה אמר והסירותי את שמות הבעלים מפיה על דרך ומל ה' אלקיך את לבבך (דברים ל, ו) כי כאשר ישוב החוטא מחטאו ה' יורנו ויעזרהו לשוב אליו כמו שנאמר (שבת קד, א) הבא ליטהר מסייעין אותו, ומאשר אמר הכתוב עוד ולא יזכרו עוד בשמם פירש הרב סעדיה גאון שהיו הייעודים שנים, האחד בערך ישראל ועליו אמר והסירותי את שמות הבעלים מפיה, והשנית בערך אומות העולם כולם שלא יעבדו עבודה זה עוד ועליו אמר ולא יזכרו עוד בשמם רוצה לומר ששמות הבעלים לא יזכרו עוד בשמם משום אדם בעולם וכמו שאמר צפניה (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד:
פסוק יח:
האמנם רואה אני בפסוקים האלה זרות רב, והוא שבתחלה דבר לנוכח וכנגד נקבה יחידה כמו שאמר תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, אחר כך ידבר לנסתרת יחידה באומרו והסירותי את שמות הבעלים מפיה אחר כך ידבר לרבים זכרים נסתרים באומרו וכרתי להם ברית וגומר והשכבתים לבטח, אחר כך חזר לדבר לנוכח לנקבה יחידה כבראשונה וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי וגומר וידעת כי אני ה', וראוי לתת טעם לזה כפי היכולת. ולכן נראה לפרש שבראשונה ייעד שבזמן הגאולה העתידה האומה בכלל תקרא לשם יתברך אישי ולא תקרא עוד בעלי כי תכסה כלמה פניה מלזכור שם הבעלים אף עליו י"ת מפני שתוף השם מהבעל של ע"ז אשר עבדה ואמר הש"י שיקבל תשובתה ויסייעה בה והוא אומרו והסירותי את שמות הבעלים מפיה באופן שלא יזכרו אותם הבעלים בשמם והענין שלא יוסיפו עוד לחטוא בעבודתם. ולפי שהבעלים היו רמז כמו שפירשתי לשמש ולירח ולכוכבים ביאר הש"י שאותם השרים העליונים לא תהיה הנהגתם והשפעתם על האומה עוד כי היא תהיה מושגחת מההשגחה האלקית הפרטית ולא תהיה הנהגתה כי היא תהיה מושגחת מההשגחה האלוקית הפרטית ולא תהיה הנהגתה כפי מערכת הכוכבים. ואמנם ההוראות העליונות בזמן ההוא יהיו על הב"ח לא על בני אדם שכולם יהיו מיוחדים להנהגת ההשגחה האלקית וכמאמר הנביא על אותו זמן (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ואמר במקום אחר רומז לזה גם כן אלקי כל הארץ יקרא (ישעיה נד, ה) שהוא כולו רמז על שבזמן ההוא כל עניני בני אדם יהיו כפי ההשגחה האלקית ולא על פי המערכה, ועל זה אמר כאן הושע הנביא (כ) וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה וגומר שמלת להם חוזרת לבעלים אשר זכר, והענין שיגביל הקדוש ברוך הוא הנהגתה והוא הברית אשר זכר על חית השדה ושאר הב"ח לא על מין האדם, ומפני זה אמר וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ כלומר שמאדים וכן שאר הכוכבים לא יורו עוד על הארץ מלחמה ומכת חרב והרג ואבדן כי הוא י"ת בהשגחתו יבטלם. ואמנם אומרו עוד והשכבתים לבטח אפשר לפרשו על הב"ח אשר זכר שלא ירעו ולא ישחיתו אלו לאלו וכמאמר ישעיהו (ישעיה יא, ו) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגומר כי לא בלבד יהיה השלום בארץ בין בני אדם כי גם בין הב"ח יהיה. ואפשר לפרש והשכבתים לבטח על האומות כמאמר הנביא (שם ב, ד) ולא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ולכן אחרי שאמר וקשת וחרב ומלחמה אשבית מן הארץ שהוא רמז לכלל האומות בארצותם לגויהם אמר כנגדם והשכבתים לבטח.
פסוק כא:
ואמר כנגד כנסת ישראל עם היות ששרי מעלה לא יחייבו בהוראותם עניני בני אדם כולם ושכולם ישכבו לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו לא תחשוב שלא יהיה לך מעלה ויתרון עליהם כי הנה בלא ספק שלש מעלות תהיינה לך על כולם. האחת שאת תזכי לחיי העולם הבא שהוא הנצחיות המוחלט ועליו אמר וארשתיך לי לעולם כלומר תהיה לפני כנערה מאורסה לאיש חשקה נפשו בה ויהיה זה לענין אותו עולם הנצחי ההחלטי וכאמרם במשנה (סנהדרין צ, א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואין כן בשאר האומות. והמעלה השנית היא בענין התורה ומשפטיה שמציון תצא תורה (ישעיה ב, ג) וכמאמר המשורר (תהלים קמז, יט - כ) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, ועל זה אמר כאן וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים שהם כולם דרכי המצות התוריות כי מהן משום ועשית הישר והטוב (דברים ו, יח) ויוכללו אלה בצדק ובמשפט ומהם משום ג"ח והמיית הרחמים על האח וזהו ובחסד וברחמים, הנה אם כן המצות שהם כפי שורת הדין אמר עליהם צדק ומשפט ואשר הם לפנים מן השורה אמר עליהם בחסד וברחמים וכל זה הוא במה שבין אדם לחבירו.
פסוק כב:
והמעלה הג' היא באמונה שעם ישראל ישלם באמונתו ובידיעת השרשים האלקיים מבלי שבושי שאר העמים באמונתם ועל זה אמר וארשתיך לי באמונה. הנה אם כן משלש המעלות האלה אחת מהן היא התכלית והיא אשר זכר אחרונה שהיא תחלת המחשבה רוצה לומר האמונה והב' האחרות הן הדרכים לקנות בהן אותו תכלית אם במעשים בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים ואם באמונות ובידיעות האלקיות ולכן אמר ג' פעמים וארשתיך שתהיה האומה מיוחדת לו י"ת מבין כל שאר האומות בג' המעלות האלה זהו הדרך הנכון אצלי בפסוקים האלה והותרה בו השאלה הו':
פסוק כב:
ואם על כל פנים נפרש וכרתי להם ברית על ישראל ויהודה יהיה ענין הייעוד הזה שאחרי גאולתם לא ילכו עוד בגלות אחר וחרב לא תעבור בארצכם משום אומה ולשון שהם הנמשלים בחית השדה ועוף השמים ורמש האדמה, וביאר הנמשל בזה באומרו וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח. ואמר וארשתיך לי בהמשך המשל שהתחיל בו כאילו הש"י עזב את אשתו לפי שזנתה תחתיו וכמ"ש (לעיל ד) כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה ואחרי שהיא שבה אליו וקראתו אישי והסירה את שמות הבעלים מפיה יעשה לה הקב"ה אירוסין חדשים והענין שתשוב שכינתו בתוכם והנהגתו והשגחתו תדבק בהם. ואפשר לומר שזכר ג' פעמים וארשתיך לי לרמוז על ג' הבתים שעברו הא' כנגד המשכן שעשה משה במדבר להוראת שעה עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה שלא היה בית עולמים. והשני הבית אשר עשה שלמה והג' הבית אשר בנה זרובבל וחדשו הורדוס והשלימו. וכנגד המשכן אמר וארשתיך לי לעולם שהבית העתיד יהיה נצחי עד להוראת שעה כמשכן, וכנגד הבית אשר בנה שלמה שלא היה בו צדק ומשפט חסד ורחמים כמ"ש עמוס הנביא אמר וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים שהבית העתיד צדק ילין בו ורחמים גדולים מבני אדם אלו לאלו לא כבית ראשון, וכנגד הבית אשר בנה הורדוס שבזמנו רבו הצדוקים המינים והאפיקורסים ונתיסדה שמה אמונת הגשמות האל שהחזיקו בו אמר וארשתיך לי באמונה לפי שבבית העתיד יתישרו בני אדם באמונה ובידיעה האלהית וזהו וידעת את ה':
פסוק כב:
ורש"י פירש וכרתי להם בריתי עם חית השדה שאשבית מזיקין מן העולם וכן הוא אומר (ישעיה יא, ט) לא ירעו ולא ישחיתו וגומר והוא ע"ד וחית השדה השלמה לך (איוב ה, כג). ויהיה ענין זה לדרכו כי מפני שאמר למעלה ואכלתם חית השדה הוצרך לומר שבזמן גאולתם לא יהיה כן, ופירש בצדק ובמשפט שתתנהג אתה בהם ובחסד וברחמים שיבאו לך מאתי בעבורם כי כן מצינו באברהם (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו וגומר לעשות צדקה ומשפט וכנגדם נתנו לבניו חסד ורחמים שנאמר (דברים ז, יב) ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה, ז) ההפכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו אף הקב"ה פסק מהם החסד והרחמים שנאמר (ירמיה טז, ה) אספתי שלומי מן העם הזה החסד והרחמים וכשיחושו לעשות צדקה ומשפט שנאמר (ישעיה א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה הקב"ה מוסיף עליהם חסד ורחמים ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבה בראשו. ופירש וארשתיך לי באמונה בשכר האמונה שהאמנת בגולה להבטחות נביאי. ודברי פי חכם חן ומדברי חכמינו הם.
פסוק כב:
ואמנם באומרו וארשתיך לי באמונה דבר גדול דיבר הנביא כי לשלמות האמונה הוא יסוד ושרש לכל שאר השלמיות. אמרו עליו במכילתא (בשלח בפסוק ויאמינו בה' סוף פ"ו) אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמנה וכן הוא אומר (שה"ש ד, ח) אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה וגדולה האמנה לפני מי שאמר והיה העולם שבשכר האמונה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה שנאמר (שמות יד, לא - טו, א) ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל, וגם אתה מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות אמונה שנאמר (שמות ד, לא) ויאמן העם וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות האמונה שהאמין שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין ביי וכה"א (תהלים לא, כד) אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר ה' אלו שהם עונין אמן באמונה, אומרים מחיה המתים ועדין לא ראו אלא לשעה ומאמינים שאני מחיה מתים אומרים גואל ישראל ועד עכשיו לא נגאלו אלא לשעה וחזרו ונשתעבדו והם מאמינים לי שאני עתיד לגאול אותם הוי אמונים נוצר יי ומשלם על יתר וכה"א (שמות יז, יב) ואהרן וחור תמכו בידיו ויהי ידיו אמונה, מזכירין זכות אבות זה השער לה' צדיקים יבאו בו (תהלים קיח, כ) בבעלי אמונה הוא אמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים השער הזה כל בעלי אמונה נכנסין בו וכה"א (שם צב, ב - ג - ה) טוב להודות לה' וגו' ואמונתך בלילות כי שמחתני ה' בפעליך מי גרם לנו לבא לידי שמחה זו אלא בשכר אמונה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילות לכך נאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, וכן יהושפט אמר לעם (דברי הימים ב' כ, כ) האמינו בה' אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו ה' עיניך הלא לאמונה וצדיק באמונתו יחיה חדשים לבקרים רבה אמונתיך וכן ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו (תהלים קו, יב):
פסוק כג:
והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים וגומר עד סוף הנבואה: לפי שייעדם בטובות הגאולה חשש שמא יאמר אומר שאולי המערכת השמימית תחייב רעה וחרבן על ישראל ואיך לא תתקיים, לכן הוצרך להבטיחם ע"ז באומרו והיה ביום ההוא נאם ה' והוא כנגד מ"ש למעלה ולקחתי דגני בעתו וגומר וענין הענייה הזאת שבזמן ההוא תדבק בהם ההשגחה האלהית והיה טרם יקראו והשם יענה והוא בכחו הבב"ת יסדר המערכות וירכב שמים בעזרתם וידריכם לטובתם והוא אומרו אענה את השמים שהוא יסדרם באופן שיורו הוראות טובות תמיד עליהם או יבטל הוראתם או יקיימם באויביהם כמ"ש (דברים ז, טו) לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך, ובזה האופן הם יענו את הארץ בגשמי רצון וטללי ברכה, ולפי שהשפע הבא מאתו יתברך לא ימלט משיהיה באמצעיים לכן אמר על רצונו והשגחתו אענה נאם ה' ועל השמים שהם משפיעים בדברים השפלים אמר אענה את השמים והם יענו את הארץ, (כד) באופן שהארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר כי לא תהיה מקוללת כאשר היתה עד עתה לא מפאת המשפיעים עליה שהם השמים ולא מפאת עצמה המקבלת שהיא הארץ כי השמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה, וכבר ביארו הנביאים שארץ ישראל אחרי גלות העם נתקללה בפירותיה ושבזמן הגאולה תשוב לברכתה וכמ"ש (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל.
פסוק כג:
ואמנם אומרו כאן והם יענו את יזרעאל הוא לבאר מה שכבר פירשתי למעלה על ואכלתם חית השדה רוצה לומר שלא נתקללה הארץ בגלות העם כ"א לבעבור שלא יהנו מברכותיה האומות המושלים בה ולכן כשישובו בנים לגבולם ישובו תבואותיה ופירותיה לברכתן כי לא יאתה הברכה העליונה וזהו אומרו כאן והם יענו את יזרעאל כלומר שהדגן והתירוש והיצהר שלא היו עונין לאומות המושלות בארץ יענו את ישראל אשר זרען האל בגלות או שנענש בעונש יזרעאל וזרוע ה' עליו נגלתה, כי כמו שבפורענות והעונשין קרא שם ישראל יזרעאל לפי שהיו גולים וזרועים בגוים ושנדונו כבית אחאב שנענש בעמק יזרעאל כמו שפירשתי כן לענין הישועה קורא אותם יזרעאל לפי שגם גאולתם תהיה בזרוע ה' ויכולתו וגם שיהיו נזרעים בארצם, (כה) ולהעיר על השימוש והמובן האחרון הזה אמר וזרעתיה לי בארץ רוצה לומר שהאומה בכללה שנתפזרה בין הגוים יחזירם השם ויזרעה בארצו, וכנגד מלכות ישראל שיחזרו השבטים אמר ורחמתי את לא רוחמה שאותה מלכות אשר בת הנביא רמזה עליהם ירחמם השם וישיבם על אדמתם, וכנגד בית יהודה הנפוצים בשביה אמר ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר אלהי שכולם יתדבקו בו יתברך ויעבדוהו בלב שלם ובנפש חפצה. וממה שפירשתי בזה יתבאר לך אמתת מה שזכרתי למעלה שלא רוחמה רמזה לשבטים שלא שבו בבית שני ולכן אמר כאן עליה שירחמם כלומר שישובו אל הבית העתיד, ושהבן הנקרא לא עמי רמז לגלות בני יהודה בבית שני, והסתכל בסגנון דברי הנביא כי מפני שזכר למעלה שהיו לו ג' בנים יזרעאל ולא רוחמה ולא עמי דיבר כנגד שלשתם, וכנגד הבכור יזרעאל אמר והם יענו את יזרעאל כלומר שהשמים בברכתם יענו את הצרות אשר רמז אליהם יזרעאל והוא כשישיב שבות ישראל ויהודה, וכנגד הבת שהיא השנית אמר ורחמתי את לא רוחמה, והבן השלישי אמר ואמרתי ללא עמי עמי אתה, וזה כולו על דרך הפשט. אמנם חכמינו ז"ל פירשו וזרעתיה לי בארץ על הגלות שהוא ארץ העמים אמרו בפסחים בפרק האשה (פז, ב) אמר רבי אלעזר לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות אלא כדי שיתוספו גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להוציא ממנה כמה כורים: