פסוק א:ואולם אחרי הזניחה והניתוק שגולמו בילדי הזנונים יזרעאל, לא רֻחמה ולא עמי, תחודש הברית: וְהָיָה בזמן הישועה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל רב כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד, יימדד וְלֹא יִסָּפֵר. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם: "לֹא־עַמִּי אַתֶּם" כשמו של הבן, אז יֵאָמֵר לָהֶם: "בְּנֵי אֵל־חָי".
פסוק ב:וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ, מנהיג אֶחָד, וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ, מהגלויות. ואולי: יעלו מארץ ישראל לכבוש את סביבותיה, כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל. אם הבן הראשון, יזרעאל, סימל את זריית הממלכה בגלות, עתיד לבוא יום גדול ליזרעאל שיתקבץ וייזרע בארצו.
פסוק ג:ואז – אִמְרוּ, קראו לַאֲחֵיכֶם שנקרא 'לא עמי' "עַמִּי", וְלַאֲחוֹתֵיכֶם 'לא רֻחמה' – "רֻחָמָה".
פסוק ד:כל זה יהיה לעתיד, אבל בינתיים אומר האב לילדים הללו: רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ, כִּי־הִיא – האשה הנואפת הזאת – כנסת ישראל, אמנם אמכם אבל היא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ. וְתָסֵר, עליה להסיר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ, ניאופיה מִבֵּין שָׁדֶיהָ. על האומה לסלק מעליה את העבודה הזרה ואת מעשיה הבוגדניים, הגלויים והמכוסים,
פסוק ה:פֶּן־אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ עירומה כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ, וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ, אשים אותה כְּאֶרֶץ צִיָּה, שיממון וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא,
פסוק ו:וְאֶת־בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם, כִּי־בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. מצד אחד, הושע מורה לבנים להוכיח את אמם ולהתריע על מפלתה אם לא תשוב ממעשיה; ומצד שני, הוא מזהיר שאם היא לא תשנה את דרכיה – גם הילדים עצמם ילקו,
פסוק ז:כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה, המיטה בושה בהתנהגותה, הוֹרָתָם, כִּי אָמְרָה: "אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי, מיני עבודה זרה וממלכות גויים, שהרי הם נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, הפשתן שלי – הבגדים שאני לובשת, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי, משקַי. המאהבים מספקים לי את כל צרכי; למה אזדקק לבעל?!" ישראל בטוחה שהקשרים הפוליטיים והעסקיים מצפון ומדרום הם מקור הצלחתה, ובהם טמונה ישועתה.
פסוק ח:לָכֵן הִנְנִי־שָׂךְ, חוסם אֶת־דַּרְכֵּךְ אל המאהבים בַּסִּירִים, באמצעות קוצים. וְגָדַרְתִּי אֶת־גְּדֵרָהּ, ואת נְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא.
פסוק ט:וְרִדְּפָה אֶת־מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא־תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְשָׁתַם, היא תחפש אותם וְלֹא תִמְצָא. כולם יעזבו אותה וייעלמו. וכשתתאכזב מהם – וְאָמְרָה: אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל־אִישִׁי הָרִאשׁוֹן, כִּי היה טוֹב לִי אָז, כשהייתי עם אישי, יותר מֵעָתָּה, כשכל מאהבי בוגדים בי, ואינני יכולה לבטוח בהם.
פסוק י:וְהִיא, כשחשבה שמקור לחמהּ הוא של מאהביה, לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי הוא שנָתַתִּי לָהּ את הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ, יין וְהַיִּצְהָר, שמן, וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב שאותו עָשׂוּ לַבָּעַל. לאמתו של דבר היא לא קיבלה דבר ממאהביה. כל מה שברשותה – ממני הוא בא.
פסוק יא:לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי ממנה את כל השפע שהרעפתי עליה: דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ, וְהִצַּלְתִּי, אחלץ ממנה את צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, הפשתן שנתתי לה, ששימשו לְכַסּוֹת אֶת־עֶרְוָתָה,
פסוק יב:וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת־נַבְלֻתָהּ, כיעורה לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאִישׁ מהם לֹא־יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי, כי לאמתו של דבר אין הם רוצים בטובתה, ואילו היא מתמסרת להם לחלוטין בלי לתת את הדעת על כך שאינה מקבלת מהם דבר.
פסוק יג:וְהִשְׁבַּתִּי, אבטל מהאומה את כָּל זמני מְשׂוֹשָׂהּ, שמחתה: חַגָּהּ, ראש חָדְשָׁהּ, שהיה מעין יום שמחה וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ.
פסוק יד:וַהֲשִׁמֹּתִי, אחריב את גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה: אֶתְנָה, אתנן הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ־לִי מְאַהֲבָי. היא חשבה שהם העניקו לה את הגפן והתאנה. באותם הדורות ערבבו אנשים מישראל אמונות ופולחנים שונים. היו שהאמינו שהבעל והעשתורת ממונים על התבואה ועל היבולים, ולכן בין אם הם קשורים בה' ובין אם לא, עליהם לעבוד את האלילים הללו כדי לזכות ביבול. כיוון שכך – וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, אהפוך את עצי הפרי להפקר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה.
פסוק טו:וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ, אזכור לה אֶת־יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, וַתַּעַד, ענדה את נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ, תכשיטיה, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאֹתִי שָׁכְחָה, נְאֻם־ה'. ולכן אקח ממנה הכול, והיא תישאר שוממה וחסרה.
פסוק טז:שוב הנביא עובר מתוכחה אל דברי פיוס: לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר. אשיב אותה אל ימי הראשית של היחסים ביננו. נחדש את מפגשנו באהבת נעורים, בבדידות ובמסירות כפי שהיה בשעת היציאה ממצרים. ובמדבר – וְדִבַּרְתִּי עַל־לִבָּהּ.
פסוק יז:וְנָתַתִּי לָהּ אֶת־כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם – אפילו מן המדבר, וְאֶת העֵמֶק העָכוֹר, הדלוח אהפוך לְפֶתַח שממנו יוצאת תִּקְוָה. וְעָנְתָה, היא תענה לי בחיבה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, כשנותיה הראשונות וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ־מִצְרָיִם.
פסוק יח:וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא – בגאולה העתידה, נְאֻם־ה', את תִּקְרְאִי לי 'אִישִׁי', וְלֹא־תִקְרְאִי־לִי עוֹד 'בַּעְלִי'. המלה 'בעל' תהפוך מלה מגונה מפני שהיא מזכירה את האליל בעל.
פסוק יט:וַהֲסִרֹתִי אֶת־שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ, וְלֹא־יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם.
פסוק כ:וְכָרַתִּי לָהֶם – לבני ישראל בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה. כשתבוא גאולה ושלום ישרה בעולם, גם בעלי החיים לא יזיקו יותר, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן־הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. הכול יחיו בשלום ובאחווה.
פסוק כא:ואז – וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים,
פסוק כב:וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, בנאמנות, ביציבות– וְיָדַעַתְּ אֶת־ה'.
פסוק כג:רוח הפיוס מאופיינת הן בחידוש הברית הזוגית בין אלוקים לבין עמו-אשתו, הן בהרמוניה הקוסמית: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא – יום הגאולה, אֶעֱנֶה, אמלא את המבוקש, נְאֻם־ה', אֶעֱנֶה אֶת־הַשָּׁמָיִם. אני אפנה למלא את משאלותיהם של השמים להגשים את הפוטנציאל האצור בהם. וְהֵם יַעֲנוּ אֶת־הָאָרֶץ וימטירו.
פסוק כד:וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת־הַדָּגָן וְאֶת־הַתִּירוֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָר. היא תגיב בהצמחת יבולים. וְהֵם כולם יַעֲנוּ אֶת־יִזְרְעֶאל, הממלכה הצפונית.
פסוק כה:וּזְרַעְתִּיהָ – את כנסת ישראל לִּי שוב בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת־לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא־עַמִּי: "עַמִּי־אַתָּה", וְהוּא יֹאמַר אז: "אֱלֹהָי".
