וארשתיך לי לעולם
במאמר הקודם עמדנו על הרעיון, שלעתיד לבוא קרבת ה"אירוסין" שבין בני ישראל לקב"ה תתעלה לקרבה יותר משפחתית ואינטימית, לקרבה של "אישות", "ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי"(הושע ב יח).
והנה שלושה פסוקים לאחר מכן מזכיר הושע את הביטוי "וארשתיך לי לעולם"(הושע ב כא). נבואה זו סותרת, לכאורה, את הנאמר לעיל שקרבת האירוסין ("בעלי") תיפקע, ובמקומה תתפתח קרבת הנישואין ("אישי"). גם בלי הסתירה הביטוי מוקשה, שהרי כל אירוסין, תכליתן וייעודם הם חיי נישואין, חיים של שותפות ואישות בכל המובנים, וההיגד "וארשתיך לי לעולם" מבטא קללה ולא ברכה?!
שורש התשובה נעוץ בהבנת טבע האדם. טבעו של אדם שככל שרב חסרונו, כך גדל צמאונו וגדלה תשוקתו, וכאשר יש לאדם פת קבועה בסלו, נקל לו להדרדר למצב של "לבו גס בה". דווקא מצב הריחוק יוצר קרבה, וקרבה מתמדת עלולה ליצור הרגשה של שביעה וריחוק פנימי. "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך"(משלי כה יז). נדגים את הדבר בשני פסוקים מתהילים.
"אחת שאלתי מאת ה'... שבתי בבית ה'... ולבקר בהיכלו"(תהילים כז ד) בנוהג שבעולם קודם הביקור לישיבה. הביקור הוא זמני וחולף, ואם השאיר טעם טוב, מבקש האדם לישב במקום בקביעות. מדוע מחליף דוד בבקשתו את הסדר? "שבתי... ולבקר" , מה תועלת בביקור אחרי שאדם קבע מקומו בבית ה' ויושב שם? דוד יודע, שהביקור יש בו חידוש, רעננות והפתעה, והוא מעורר חיבה לדברים שאינם צפויים. הישיבה יש בה יסוד של קביעות ונצחיות, אך דווקא משום כך קרובה היא לשגרה ולחיים נטולי צבע והתרגשות. דוד מבקש איפוא לישב בבית ה' בקביעות, ובאותה שעה הוא רוצה להרגיש את טעם הרעננות והחידוש של הביקור.
ועל זה הדרך דוד עותר "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך"(תהילים סג ב-ג). מהו "כן בקדש חזיתיך"? בהיותו במדבר רחוק מבית ה' הרגיש דוד את הצמא לדבר א-להים בבשרו ובעצמותיו, בערגה שאין לה שיעור. אך דוד ידע שכאשר יגיע לאהלי ה', בתוך הקודש פנימה, ויזכה לשתות ממעיין מים חיים, תחלוף ותעלם לה ההשתוקקות והתשוקה. ועל זה מבקש דוד שאותה הרגשה של צמאון וכמיהה שהרגיש בארץ ציה ועיף בלי מים - אותה הרגשה תהיה לו ולא תיעלם גם בהיותו בקודש בבית א-ל חי... "כן בקדש חזיתיך".
בדומה יש שפירשו את כפילות הלשון "אהבה ואחווה" בברכות האירוסין. האהבה היא רגש פנימי הבא מצד האדם עצמו ובבחירתו, לעומתה האחווה היא רגש הכפוי על האדם, שהרי אין הוא בוחר את אחיו. בכך מורגש יתרון לרגש האהבה על פני האחווה. אולם לאחווה גם פנים אחרות, במהותה היא רגש נצחי שתהפוכות זמן ורגשות אינן יכולות לו. אפשר לריב עם אח, לשנוא אותו, לא לראותו וכדומה - אבל אי אפשר להתגרש מאח, והוא תמיד נשאר אח. לא כן רגש האהבה הבחירי, האישה שנבחרה עלולה להיות מגורשת. הברכה מתייחדת בכפל הלשון: אהבה בדרכה של אחווה - בחירה חופשית שהתמדתה לנצח
זהו פשר הנבואה והברכה "וארשתיך לי לעולם". לעולם אין להיכנס לעייפות של שגרה, ולשובע של הפת שבסל. יש לדעת לצקת את החידוש, את הרעננות, את הכמיהה והזוהר של ימי האירוסין אל תוך חיי היום יום "האפורים" של שגרת הנישואין. "מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל וקץ בה. אמרה תורה, תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה"(נדה לא:).
השאיפה ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" שנאמרה לעם ישראל על התורה והמצוות, מוצאת כאן ביטויה ביחס שבין ה' לעמו- "וארשתיך לי לעולם".