פסוק א:ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וגו'. לא אמר ויקרא יעקב לבניו אלא אל בניו, קרא לבניו העיקרים שהם בני הנשמה ואמר להם האספו שיאספו כולם וימשכו אחריו, והיינו ואגידה תרגום משכו נגידו, את אשר יקרא אל מקום שיזדמן אתכם, באחרית הימים בזמן התחיה, ולאלו אמר האספו שהוא לשון גויעה כמו ויגוע ויאסף, ולבני הגוף שהם ראובן ואחיו אמר הקבצו ושמעו בני יעקב בני הגוף, והואיל והגוף כלה א"כ אינו אביכם לזה שמעו אל אביכם שבשמים שהוא ישראל סבא, לזה אני מצוה אתכם שתשמעו ממני. והרב רבי מנחם רקנטי ז"ל כתב את אשר יקרא אתכם לא אמר אשר יקרא לכם אלא אתכם, רמז להם על מה שיקרא להם בעצמם בסוד הגלגול על מכירת יוסף, וזהו באחרית הימים, ואמר לראובן כי יש לו יתר שאת ויתר עז על שאר אחיו שלא פשע במכירתו של יוסף, אמנם בעבור שהיה פחז כמים ובלבל יצועי אביו אל תותר, ובשמעון ולוי אמר בסודם אל תבא נפשי זהו סוד העיבור, וליהודה אמר מטרף בני עלית הרמז לרבן שמעון בן גמליאל, זה כבס ביין לבושו ובדם, שחזר ונתכבס בדם, ויהיה פירוש עלית כמו כעלות גדיש, ואמר זבולן לחוף ימים ישכן רמז על רבי יהודה בן בבא שישב בין שני הרים ובין שני תחומין ושם נעצו בו שלש מאות לונכיות של ברזל ויתנכל"ו בצרוף לונכיות, ונרמז בפסוק וימררהו ורבו וישטמוהו בעלי חצים, ובעון ויפשיטו את יוסף נפשט עורו של רבי ישמעאל, ובעון דבתם רעה לשונו של רבי יהודה ליחך העפר, ובעון חיה רעה אכלתהו מה שאמר רבי עקיבא מי יתן לי ת"ח ואנשכהו כחמור נסרק בשרו בשיני ברזל, ונרמז בפסוק יששכר חמור גרם, וירא מנוחה הצדיקים בג"ע כי טובה ותענוגי ארץ העליונה כי נעמה ויט שכמו לסבול דינו של הקב"ה והוא האריך ע"ש:
פסוק ג:ראובן לפי דרכנו אמר ראובן בכורי אתה וכו'. יאמר מאחר שאתה יש לך שני יתרונות על אחיך שהם כחי וראשית אוני שהיא טפה ראשונה שהיא כחו של אדם א"כ היה לך להתגבר על יצרך ולהדמות למקור שבאת ממנו שתתגבר על יצרך במדת הסבלנות ואע"פ ששמתי מטתה של שפחת אחות אמך היה לך להתגבר יותר משאר אחיך, יתר שאת היא הסבלנות ויתר עז היא הגבורה, אבל אתה לא עשית כן אלא מיד כשראית מטתה בלבלת יצועי ולא היה לך סבלנות כמים הנגרים שאינם יכולים לעמוד יותר משאר משקים, א"כ אל תותר, ואמר כמים שלא הענישו, שי"ב שבטים הם כנגד י"ב מזלות, שכמו שהמים הם קיום העולם כך ראובן הוא קיום העולם, אלא אל תותר:
פסוק ד:ובזוהר פחז כמים אל תותר, הכא אתרמיז על הרהורא קדמאה דהוה ליה ליעקב על טפא קדמאה דרחל דאלמלא ההיא טפא הוא באתרה אשתאר ראובן שלים בכולא, אבל פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך, עלית בהרהורא אחרא אז חללת:
פסוק ה:שמעון ולוי אחים. צריך שלא להפרידם כי לוי מקל ורצועה לשמעון, הרי מבני לוי הרגו לזמרי, ובענין העגל אמר משה לבני לוי שימו איש חרבו עברו ושובו והרגו וגו', כלי חמס שחמסו עצמם וסכנו עצמם שנאספו עליהם, מכרותיהם שמכרו עצמן, בסודם אל תבא נפשי שלא לקחו עצה ממני אלא עשי סוד ביניהם, ובזוהר דא את קיימא קדישא דאיקרי סוד ה' ברית קדש שמעון ולוי אטרחו גרמייהו על האי סוד באנשי שכם דיגזרון גרמייהו ויקבלו עלון האי סוד וקרא אסהיד במרמה תו בעובדא דזמרי דפסל האי סוד ויעקב אמר בסודם אל תבא נפשי, אחלקם ביעקב, הם עשו לפנים משורת הדין שהם רוצים לגיירם ולהכניסם תחת כנפי השכינה אף אני אחלקם להעמיד משמעון סופרים ומלמדי תינוקות ומלוי מורי הוראות שנאמר יורו משפטיך ליעקב וכו' והיינו לישראל ולא לאומות עכו"ם, ויהיה לשמה ולא יהיה לפנים, וכמו שבאפם הרגו איש שכולם נחשבו לפניהם כאיש אחד וברצונם עקרו שור שהוא יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו כשאמר להם יהודה לכו ונמכרנו לישמעאלים אמר וישמעו אחיו מאן אחיו אלו שמעון ולוי כי ראובן לא היה שם ובני השפחות לא היו שונאים אותו ואינם צריכים שמיעה א"כ כשנתרצו בו היה לעקרו שאמר לכו ונמכרני, א"כ במקום אותו אף יהיה לכם אף אחר שיהרגו עובדי העגל ובמקום אותו רצון ג"כ יהיה להם כשיהרג זמרי שהוא משמעון ויאלם פיהם. ארור אפם כי עז, אמר אע"פ שאנשי שכם היו חייבים הריגה לפי שבני נח מצווים על הדינים שהיא אחת משבע מצות שנצטוו בהם והם לא עשו דין כי ראוהו גונב דינה ושתקו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עכ"ז העזו ביותר שהרגו הטף ושבו הנשים ולקחו חילם א"כ יהיו הם מחזרים על הגרנות, ומשמעון מלמדי תינוקות וסופרים שאינם רואים סימן ברכה כמו שאז"ל ג' פרוטות הן שאינם רואים סימן ברכה וסי' חמ"ס חזן מלמד סיפר, וכמו שהם באו על החללים לפשוט מלבושיהם כן תמצא בעלי ג' אומנות אלו הם ערומים אם הם משמעון אבל אהדורי אפתחא לא מהדרי, וזהו ואפיצם בישראל לשון שררה שלא יתבזו, דין ברחמים:
פסוק ח:יהודה אתה יודוך אחיך וכו'. ח"ל לפי שראית שקללתי לאפם של שמעון ולוי, לא כן אתה, אתה יודוך אחיך, כמו דהודו לדבריך כשאמרת לכו ונמכרנו. ידך בעורף אויביך כנגד מה שאמר וידינו אל תהי בו ולא תאמר כמו ששמעו כשאמר לכו ונמכרנו וגו' היו שומעים אילו היית אומר ונשיבנו לאבי. כן היו שומעין אבל עתיד הייתי לירד בשלשלאות של ברזל ובסבתך חסו עלי וירדתי בכבוד א"כ ישתחוו לך בני אביך. או נאמר מטרף בני עלית סבת עלוייך היה בסבת הטרף כי אחר שיצאו ממצרים ויעברו בים ירד וקדש שמו ברבים ובסבת זה יהיה מושל על ישראל כמו שאז"ל על פסוק היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, וכל זה היה סבת ירידת יוסף. או נאמר מטרף בני עלית עלייה לבד שהצלת לבני ראוי אתה לברכות ולעילוי כ"ש שיש לו הצלות אחרות שהציל אשה וב' בניה ויצאו ממנה מלכים ונביאים לכך ראוי לברכות הללו, כנגד הצלת יוסף אמר גור אריה וכו', וכנגד פרץ וזרח אמר כרע רבץ כאריה וכו', על פרץ לא יסור שבט, ועל זרח שהוא על מלך המשיח שעתיד לזרוח:
פסוק ח:ובמדרש רמז לו שיצאו ממנו מי שעתידין לבנות ג' בתים, שלמה בנה בית ראשון ולזה אמר יודוך אחיך ישתחוו וגו', כי בזמן שלמה היה שלום בעולם, זרובבל שיצא מזרע יהודה בנה בית שני, ולזה רמז גור אריה שקודם היה כמו גור ואח"כ נתגבר, ולזה אמר, מטרף, שרצו הכותיים לטרוף וכתבו שטנה ולא עלה בידם אלא שנתעלה יותר, וזהו בני עלית, בית ג' עתיד לבנותו מלך המשיח שהוא מזרע יהודה ועליו רמז לא יסור שבט מיהודה, ואמר לא יסור לא כמו שאר מלכי ישראל שמהם נפלו ומהם סר המלכות אבל זה לא יסור לעולם כי יהיה שלם בכל מיני שלימות שבעולם, שלם באיבריו, זהו ומחק"ק גי' רמ"ח, ואפשר שרמז כאן משיח בית יוסף, ומחקק מבין רגליו, ס"ת קנ"ו, גי' יוס"ף:
פסוק ח:אחר שכתבתי זה מצאתי ראיה לדברי מהזוהר ז"ל, וכל שיח השדה זה משיח ראשון, וכל עשב השדה טרם יצמח דא משיח שני, ולמה בגין דלית תמן משה למפלח לשכינתא דעליה אתמר ואדם אין לעבוד את האדמה, ורזא דמלה לא יסור שבט מיהודה דא משיח בן דוד, ומחקק מבין רגליו דא משיח בן יוסף, עד כי יבא שיל"ה דא מש"ה חשבן דא כדא ול"ו יקה"ת אתוון ולו"י קה"ת ע"כ פרשת בראשית דף כ"ה. וכתב רבינו בחיי ז"ל אם תסתכל בפ' ברכת יהודה תמצא כל אותיות של תורה חוץ מאות זיי"ן לפי שמלכות ישראל הבא מיהודה אין עיקר נצחונם על ידי כלי זיין כשאר האומות כי החרב ירושה לעשו אבל מלכות ישראל לא בחרבם ירשו ארץ ואינה נוהגת מנהג הטבע בכח היד רק לפי הזכות והעונש בכח עליון ית', ולזה תמצא בשם יהודה שם הוי"ה שלם, כי כשישראל עושים רצונו של הקב"ה ישראל עושה חיל ומלכותם מתגברת ומצלחת וה' עמם ואין להם צורך לכלי זיין, ומה שנתוספה אות ד' לפי שהוא ד' בלידה ע"כ. עוד יכולני לומר לפי דרכו ז"ל שמה שנתוספה אות ד' הוא לומר שאם אין עושין רצונו של מקום מלכותם מדלדלת והולכת וכה"א יולך ה' אותך ואת מלכך וכו'. וכתב הרב ר' מנחם רקנטי ז"ל יהודה הוא ז' לאבות אברהם יצחק יעקב ראובן שמעון לוי יהודה כי הוא כנגד הכלה הכלולה, נאמר כאן ביהודה ותעמוד מלדת, ובשבת נאמר שבת וינפש, ונאמר ביהודה יודוך אחיך, ובשבת נאמר טוב להודות לה', ונאמר ביהודה מטרף בני עלית, טרף הוא מזון כמו הטריפני לחם חקי, כלומר יש לך לסלק עצמך אפי' ממזון אוכל נפש שנאמר לא תעשה כל מלאכה, ביהודה נאמר כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו, ובשבת נאמר שבו איש תחתיו, ומחקק מבין רגליו רמז שהמילה דוחה שבת, ביהודה נאמר אסרי לגפן עירה ולשרקה וכו' כלומר יאסר אותו ממלאכתו, ובשבת נאמר למען ינוח שורך וחמורך. כבס ביין רמז על קדוש היום שהוא על היין, רמז למדת הדין לזה נתן לו השבת שנאמר לא יסור שבט ביהודה. חכלילי עינים מיין רמז מה שאז"ל פסיעה גסה נוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקדושא דבי שמשא, וכמו שיהודה הוא רביעי לשבטים כן השבת הוא רביעי בעשרת הדברות ע"כ. וכ"כ רבינו בחיי ז"ל:
פסוק ח:יודוך אחיך ידך וכו'. יודוך יו"ד כ"ו. כתב רבינו בחיי ז"ל נרמז בשמו של יהודה תחילת ההתפשטות. ופי' תחילת ההתפשטות הוא שם א"ך ויו"ד ע"ה א"ך, וכן יהודה אתה יודוך ר"ת א"ך, ולזה אמר אתה מה שלא אמר כן בשאר השבטים והבן. ובספר הזוהר פרשת משפטים דף ק"ד ז"ל, ועל דא אמר קרא יהודה אתה להאי אתה יודוך אחיך ולא כתיב יהודה יודוך אחיך ולא יתיר אלא על שמה דאת"ה אתה אתר דא איצטריך לשמא דא ולא אחרא יהודה אבא קדמאהו אבא תניינא וכו' ועל דא רווחא שמא דא דאקרי אתה וכו' ובנוי דיהודה וזרעא דיליה אודן ואמרין כי אתה אבינו מה דלית הכי לשאר בני גלגולא, שאר בני גלגולא תרין אבהן תרין אמהן אית לון לבניינא וכו'. יהודה אתה ודאי מרישא ועד סופא ולא איתחזי לשאר בנין אלא לי' בלחודוי לאתקרי אתה וכו' כרע במיתת ער, רבץ במיתת אונן, לבתר אתגבר כאריה לאקמא לפרץ וכלביא לאקמא לזרח מי יקימנו דכתיב ולא יסף עוד לדעתה תרגום ולא פסק, מי יקימנו מאן הוא דיימר אסירא אתתא דא, והוא האריך ע"ש:
פסוק ח:ובמדרש א"ר תנחום בן חנילאי כשהוכיח יעקב ראובן שמעון ולוי הוריקו פניו של יהודה ונתיירא שלא יוכיחו על מעשה תמר מיד קראו ופייסו א"ל יהודה אתה יודוך אחיך אתה הודית מעשה תמר לכך יודוך אחיך להיות מלך עליהם בעוה"ז ובעוה"ב, בעוה"ז עמדו ממנו שלשים מלכים, בעוה"ב שנאמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ולזה אמר לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה כתיב, כלומר אע"פ שתראה שנחלקה מלכותי וכרע רבץ לא יסור עד יבא, פי' אפי' כי יבא שילה גימט' משה ולו יקהת עמים עתיד להקהות שיניהם של א"ה עכו"ם וכתיב שילה וקרי שילו פי' כשתחזור ה' ו' שעתה כב"י חסר שנאמר כי יד על כס יה אין השם שלם כב"י עד שתחזור המלכות ליהודה. ותמצא בברכת יהודה ה' פסוקים, יהודה, גור, לא יסור, אסרי, חכלילי, ר"ת יגאל ח', חבלו יחלקו כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ותמצא נ"ה מלות בפרשה, שמספר היו"ד בכלל נ"ה ולזה התחיל ביו"ד יהודה אתה ותחלת שמו יו"ד, הן לה' אלהיך השמים וגו':
פסוק יג:זבולן לחוף ימים ישכון. סמך זבלון ליהודה לומר כי יהודה מלך על הים ועל היבשה כי זבולן הוא מדגל יהודה ואחריו יששכר לפי שהמלך צריך שיהיה עמו התורה שנאמר והיתה עמו וגו' למען יאריך ימים וגו', ואין מלכותו קיימת אלא בתורה שנאמר בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו, ואם אין קמ"ח אין מק"ח מקחה ומשאה ומתנה של תורה שנקחה במ' יום והיינו מק"ח מ' ק"ח, לזה הקדים זבולן שהיה זן יששכר, וכן תחלת ברכתו ז' וסוף נו"ן וירכתו עד צידן היינו ז"ן, ולזה זכה לב' שלחנות לעוה"ז ולעוה"ב, ולזה לחוף ימים י"מ י"ם והבן:
פסוק יג:ובזוהר מהכא אוליפנא מאן דסעיד למארי אורייתא נטל ברכאן מעילא ותתא ולא עוד אלא דיזכי לתרי פתורי מאי דלא זכי בר נש אחרא זכי לעותרא דיתברך בהאי עלמא וזכי למיהוי ליה חולקא לעלמא דאתי, הה"ד זבולן לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות, כיון דכתיב לחוף ימים אמאי והוא לחוף אניות, אלא לחוף ימים בעלמא דין ולחוף אניות בעלמא דאתי כד"א שם אניות יהלכון ע"כ. וכן הוא אומר היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה ממרחק דייקא. לחוף בא"ת ב"ש כספו, נכסף לעוה"ב, וירכתו עד צידן, וירכתו כתרו י', שהכתר לא יושם אלא כשהמלך יושב על כסאו אבל כשהולך ממקום למקום אין בראשו כתר, אבל זבולן אפי' שיהיה לחוף אניות שיהיה בספינה ואין שם מי יראנו היה לו כתר ומה כתר היה לו דא י' ולמה יו"ד שהוא רמז לעוה"ב שהוא כמוס וסתום כמו היו"ד שהיא המוסה, וכן אז"ל כי בי"ה ה' צור עולמים עוה"ז בה' שנאמר בהבראם בה"א בראם ועוה"ב ביו"ד, אם כן וירכתו וכתרו י', אם כן עליו נאמר ותומכיה מאושר, שכל אדם אין לו אישור אלא בעוה"ז כמו שאמר אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב אבל זבולן יש לו אישור בב' עולמות, ולזה אמר מאושר שכפול באישור כמו שאמר הזוהר זכי לתרי פתורי מאי דלא זכי בר נש אחרא, ולזה תמצא י' מלות בברכתו:
פסוק יד:יששכר חמור גרם. כבר ידעת כי יששכר בא מכח הדודאים ועליהם נאמר הדודאים נתנו ריח ריחה של תורה, הדודאים גי' ע' שבעים פנים לתורה, וכן המשפתים גי' ת"ת ע', וכן יששכר גי' לת"ת. חמור גימ' נרד, שיש לו ריח טוב וטבעו משמח כשנותנים אותו במאכל, גם חמור גימ' נרד היא הבינה, ומזה אמר ומבני יששכר יודעי בינה, גם משפתים בא"ת ב"ש יבוא מ"י, שהיה מחבר מ"י עם י"ם, וכל זה גרם חמורו שהיה זך, והיינו חמור גרם החומר גרם, כמו שאמר וישכב עמה בלילה הוא, ההוא לא נאמר אלא הוא, מלמד כביכול הוא סייע באותו מעשה, א"כ מוכרח הוא שיהיה חומרו זך וחמרו גרם גמר בלבו לסבול עול התורה למה לפי שראה מנוחה כי טוב היא הבינה ששם מנוח הנשמות, ואת הארץ כי נעמה היא כ"י, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד שהיה מחבר בעבודתו י"ם עם מ"י, וזהו יודעי בינה לעתים, יודעי מחברים כמו וידע אדם את חוה אשתו, בינה לעתים היא כ"י שנקראת עת שנאמר ואל יבא בכל עת, וכל העתים שאמר שלמה בספרו שם רמוזים לזה מג"ר חומרו לסבול, ולזה יששכר יש שכר לתת לאיש כדרכיו:
פסוק טז:דן ידין עמו. לפי שהיה דן ראש הדגל שנאמר מחנה דן צפונה לזה אמר כאחד שבטי ישראל וכו', כמיוחד שבישראל שהוא שבט יהודה, כמו שיהודה הוא ראש הדגל כן דן ידין עמו על ששמו עגל בנחלתו, שנאמר את האחד נתן בדן, ולזה הוא בצפון שהוא צפון וחשוך וצריך אורה, לזה אחר דגל יהודה זבולן יששכר שהוא במזרח הזכיר דן להאיר חשכו. ואמר יהי דן נחש עלי דרך שלא יעלו ישראל שם לראות העגל עת שתשכח מני רגל שלא יעשו שם רגל, וכן היה שאותה העיר שבנה דן ויקרא אותה לשם ששם הועמד הפסל והפכו הקערה לש"ם שמ"ל, והיא העיר שאמר ויקראו לש"ם דן בשם דן אביהם, כלומר שאביהם שבשמים ידון במי שהעמיד שם העגל, וכן אבנו היתה לשם, לומר שלא היה רוצה דן שיושם העגל בנחלתו אלא יד המלך גברה עליו, ולזה אמר יהי דן נחש עלי דרך דשיפון עלי אורח שלא יעלו ותשכח מני רגל. וכן הוא שזו העיר היא בארץ ישראל עדין עומדת בבניינה וקורין לה פניאס, והיא שאז"ל ירדן יוצא ממערת פימאיס, ונשכחה מני רגל שאינה מקבלת ישוב וכמה פעמים הלכו לשם לשבת בה וליישבה לפי שהיא מקום גנים ולא נתיישבו לפי שהוא חולנית ולא היו יכולים להאריך בנשימתם בישיבתם שם, ולזה אמר לישועתך קויתי ה' שתחזור לישובה, ועדיין חומתה ודלתותיה קיימין. גם אמר לישועתך קויתי שהוא מאסף לכל המחנות באחרונה יסעו לישועה אחרונה קויתי:
פסוק יז:ובזוהר יהי דן נחש עלי דרך אימתי הוה דן נחש ביומוי דירבעם דכתיב את האחד נתן בדן, אמאי אתיהיב תמן עלי דרך דיתמנע ההוא דרך דסלקין לירושלים ולא יסלקון תמן ודא הוא לון נחש לישראל עלי דרך דרך ודאי כד"א ויועץ המלך וכו' שפיפון עלי אורח דעקין לון לישראל וכולא לא הוה אלא עלי דרך ועלי אורחא לאתמנע מישראל דלא יסלקון למיחג חגייהו ולקרבא קרבנין ועלוון ולמפלח תמן. ת"ח בשעתא דמטו ברכאן לידא דמשה לברכא לכלהו שבטין חמא לדן דהוה קטיר בחויא הדר קטר ליה באריה שנאמר ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן מ"ט בגין דיהא שירותא כו' וסופא דדגלין דן דכתיב דן גור אריה למהוי שירותא בסופא קטיר דא בדא קטיר בחד אתר ע"כ. א"כ כאחד שבטי ישראל כמיוחד בשבטים שהוא יהודה ולזה במעשה המשכן היה בצלאל מיהודה ואהליאב מדן. ועוד יהי דן נחש עלי דרך רמז על מה שאמר בזוהר בלק (דף קצ"ד) כד אתא פינחס למקטליה לבלעם כיון דחמא לפינחס פרח באוירא ונטל כל חרשין דהוה ידע ונטל חרשין דבנוי דאינון יונוס ויומברוס דאתקטילו על ידי דבני לוי דכתיב ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש אינון בנוי דבלעם יונוס ויומברוס דהוו שקילי כשלשת אלפי איש ונטל אינון חרשין דהוו רגילי בהו ובהו טס ואסתלק, פינחס חמא ליה דהוה בר נש טס באוירא והוה, מסתלק באוירא, מעינא, רמא קלא לבני חילא אמר אית מאן דידע למפרח אבתריה דההוא רשע דהא בלעם איהו חמו ליה דהוה טס. צליה בריה דשבטא דדן קם ונטל שולטנו דשליט על חרשין ופרח ואסתלק כיון דחמא ליה ההוא רשע עבד אורח כדין אתכס מעינא בההיא שעתא אסתכן צליה והוה בצערא דלא הוה ידע מה יעביד רמא ליה קלא פינחס ואמר טולא דתניניא דרבעין על כל חוין הפוך במזייך מיד ידע וגלי ההוא אורחא ועאל לגביה מיד אתגלי ונחתו תרווייהו לקמיה דפינחס. ת"ח ההוא רשע כתיב ביה וילך שפי דא הוא עליון דדרגין דיליה חויא דכורא, צליה נטל תרין דכר ונוקבא ובההוא שליט עליה בגין דשולטנו דשליט עלייהו נטל ואתכפיין קמיה ודא הוא שפיפון עלי ארח ע"כ. ולזה רמז כאן ואמר יהי דן נחש עלי דרך, על ההוא דרך דידע וגלי ועאל לגביה:
פסוק יט:גד גדוד יגודנו בירך לגד אחר שבירך לדן לפי שדן היא בן ראשון מבלהה שפחת רחל וגד הוא ראשון מזלפה שפחת לאה, ובירך לדן ואמר יהי דן נחש עלי דרך ואמר לגד והוא יגוד עקב, כלומר גם הוא כנחש ישוך כמה דאתמר ואתה תשופנו עקב, זה אליהו שבא מגד שהרג נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש, שנאמר ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם, וזהו גד הבא מגד גדוד יגודנו שיתקבצו עליו כמה גדודים נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש ונביאי האשרה ארבע מאות והוא יגוד עקב, שהרגם בסוף, ופי' יגוד כמו גודו אילנא:
פסוק יט:ובמדרש כיון שראה יעקב לשמשון הבא מדן אמר אין זה מביא את הגאולה אלא הבא מגד, והוא יגוד עקב אותו הבא בעקב שנאמר הנני שולח לכם את אליה הנביא וגו', אם כן כמו שדן היה מקנא על עגלי ירבעם ששם בנחלתו כן ג"כ מגד יצא מי שמקנא לה', לזה בירכו אחר דן, ולזה לא נזכר שם אביו של אליהו לפי שבא מגד שהוא משפחת לאה:
פסוק יט:ובזוהר א"ר יצחק אלמלא דהוה גד מבני השפחות שעתא קיימא ליה לאשלמא יתיר מכולא הה"ד בא גד קרי וכתיב בגד חסר א' דהא שעתא קיימא בשלימו ואסתלק מיניה הה"ד אחי בגדו כמו נחל בגין דההוא נהר דנגיד ונפיק אסתלק בההיא שעתא וכתיב בגד חסר א' ועל דא לא זכה בארעא קדישא ואסתלק מינה ע"כ. יראה כי בא גד היא עשר, ולזה אמר שעתא קיימא ליה לאשלמא יתיר מכלא, בגד ט' חסר א', גד גימ"ל דל"ת גמול דלים, ואילו היה בארץ היה חייב בלקט שכחה ופאה שהם לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם וגו', כשהלך בחו"ל חיסר, זה הוא מה שאמר דההוא נהר שהוא היסוד אסתלק, א"כ בגד בגידה עשה:
פסוק יט:עוד בזוהר גד גדוד יגודנו וגו' רבי יוסי אמר מגד אשתמע דהא חילין יפקון לאגחא קרבא משמע דכתיב גד בכל אתר גימ"ל דל"ת חילין ומשריין נפקי מינייהו דהא גימ"ל יהיב ודל"ת נקיט, ומהכא כמה חילין וכמה משריין תליין בהו, ת"ח ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן לא פסקין מימוי לעלמין והוא אשלים למסכני ועל דא קיימין כמה חילין וכמה משריין אתזנו מהכא ועל דא ג"ד גימ"ל דל"ת דא אפיק ויהיב ודא לקיט ונקיט ואתזן ביתא ע"כ:
פסוק יט:עוד שם א"ר יהודא מנין לראובן דהוה כהאי גוונא דכתיב פחז כמים אל תותר דאסתלקו מיין ולא נגידו והא אתמר במה אפגים ותרווייהו לא זכו בארעא קדישא, ת"ח מה דאתפגים בגד אשתלים באשר דכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מל השתא אשלים גימ"ל לדל"ת ע"כ. וזהו שאמר ג"ד גדו"ד יגודנו:
פסוק כ:מאשר שמנה לחמו והוא. ר"ת משלו יתן וצדיק חונן ונותן, כמו שאמר הזוהר דא הוא אתר דכלא מאשרין ליה, שמנ"ה אותיות נשמ"ה ששם הוא מוצא הנשמות ומשם נטלין והוא מעלה נשמת הצדיק, זהו והוא יתן מעדני מלך שהוא מלכו של עולם שהוא כביכול מתעדן בנשמת הצדיק, ומי מעלה אותה צדיק, מצא מין את מינו וניעור, וזהו שאמר באשרי כי אשרוני בנות, אמא עילאה ואמא תתאה, ולאה אמרה בנות ומשה אמר בנים שנאמר ברוך מבנים אשר, נקבה לנקבות וזכר לזכרים, לפי שהם למעלה מהם ומשפעת בהם, א"כ בערכה הם מקבלים וכל מקבל בערך מה שלמעלה ממנו נקבה והבן. ואמר ברוך מבנים אשר לפי שהוא מושך מוא"ו וממשך הוא"ו לפי שאשר במ"ק ו'. וא"כ ברוך מבנים ודאי, א"כ שמנה לחמו לחם ו'. וכתב רבינו בחיי ז"ל פרשת ויצא ז"ל בראותה שעמדה מלדת הוצרכה לחזור ולמשוך ממקום שפסקה ובכח התפלה שאמרה גד גדוד כלומר יתחזק מזלי משכה כח הלידה וילדה ליששכר, והבן השני קראתו אשר כלומר יישר כחי שאתחזק ואלד ותהיה המשכתי דרך סלולה מלשון ואשר בדרך לבך, ואז נתן לה זבולן שהוא דרך קו האמצעי המכוון עם התשובה רצועה ישרה ונמצאת למד כי גד ואשר לא ע"פ המדות אלא על שם התפלה, בכח התפלה שהתפללה בגד נתן לה יששכר ובכח התפלה שהתפללה באשר נתן לה זבולון ע"כ. א"כ יבא עם זה מכוון אשרוני בנות וגם כן ברוך מבנים אשר שעלתה דרך סלולה לאם הבנים. ודע כי אשר הוא שמיני ויששכר תשיעי זבולון עשירי לזה לחוף ימים ישכו"ן בגימ' שכינ"ה יתר א' הוא אצילות השופע:
פסוק כ:עוד והוא יתן מעדני מלך א"ר שהיו בנותיו נאות והיו נשואות לכהנים רבי סימון אמר שהיו נשואות למלכים, זהו והוא יתן מעדני מלך, והאשה נקראת לחם שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל זהו שמנה לחמו. ור"ל שמנה לכהן שנמשחו בשמן או למלך שנמשח בשמן:
פסוק כא:נפתלי אילה שלוחה. נאמר על דבורה שהיא משבט נפתלי שהיא עתידה לומר שירה, וזהו הנותן אמרי שפר, שלא מצינו אשה שאמרה שירה עם האנשים כי אם דבורה שנאמר ותשר דבורה וברק בן אבינועם, דבורה עיקר וברק טפל לה, ולזה אמר הנותן בלשון זכר, לפי שאמרה שירה עם האנשים, כי מרים הנביאה אמרה שירה עם הנשים שנאמר ותצאנה כל הנשים אחריה וכו', אבל זו חדוש שלא מצינו כיוצא בה, לזה אמר אילה שלוחה לומר שירה זו נשתלחה מששת ימי בראשית, וכן נפתל"י איל"ה שלח"ה גימ' מבראשי"ת יתר ו', היינו ששת ימי בראשית, וכן אילה שלוחה הנותן ר"ת אש"ה, ר"ל מנפתלי תצא אשה נותנת אמרי שפר היינו שירה, ולזה אמרה רחל נפתולי שהוא לשון חבור כמו צמיד פתיל, אמרה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי שנתחברנו יחד לעשות פלול ושירה להקב"ה שיצאו נביאות לפלל לשורר, גם יכולתי כי ממנה יצאה מרים שאמרה שירה עם הנשים, וממני יצאה אשה שהיא היתה עיקר והאנשים היו טפילה אם כן גם יכולתי, וזהו רבוי ג"ם, לפי שלא די שאמרה שירה עם האנשים והיא היתה עיקר והם היו טפילה לה כמו שאמרנו אלא שהיא שפטה את ישראל מה שאין דרך העולם שאשה תהיה שופטת א"כ גם יכולתי גם בשירה, יכולתי במשפט, וזהו דבור"ה דבו"ר ה' כי הדבור הוא לזכר וכאן לנקבה, למה שהיא שלוחה לזה נשתלחה כמו שאמרנו:
פסוק כב:בן פורת יוסף בן פורת עלי עין וגו'. למה לא הזכיר שמו תחלה ואמר יוסף בן פורת כמו שאמר ראובן בכורי אתה וכן שאר השבטים הזכיר שמם קודם. אלא אמר בן כלומר לזה ראוי לקראות בן שהוא היה סבת שאר הבנים, הוא היה ראשית המחשבה, לזה אמר בן ולא אמר יוסף כי לא נולד ולא יצא לפועל אלא במחשבה אמר בן פורת יוסף, כאילו אמר בן פארות יוסף שהוא סבת כל הפארות והענפים. וכתב רבינו בחיי ז"ל מלת בן מלשון ועל בן אמצת לך ופי' נטע שבו פארות רבות, גם היה ראשית המחשבה שמיום שנולד עשו שיהיה זה שטנו, כי לזה המתין אצל לבן עד שבא יוסף שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', א"כ בן פורת יוסף בן פורת עלי עין הרעה שנתן עשו עין הרע בברכה שנאמר וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב וגו', ולזה אמר עלי עין, לא אמר על עינים אלא עלי עין שהיה עשו נותן עינא דשמאלא ביעקב לא הוה מסתכל בעינא דימינא אלא בעינא דשמאלא ליה ליעקב, ובזוהר בן פורת עלי עין על עינא דההוא רשע, א"כ בן פורת עלי עין כמו אפריין נמטיה לר"ש (ב"מ קי"ט) פירוש לשון חזוק ושבח. ועל דרך הסוד אמר ב"פ בן פורת לפי שעולה להביא שפע מלמעלה שהזרע הוא מהמוח וירד ומשפיע עלי עין שהיא כ"י שהיא נקראת בת עין שהכל פונים לה ועליה נאמר הנה עין ה' אל יראיו ונאמר טוב עין הוא יבורך. יסו"ד במ"ק טוב והבן. עוד אפשר שאמר בן פורת לב' משיחים, ולזה אמר בן פורת יוסף כי הוא קודם:
פסוק כב:ובמדרש בן פורת בן פרות שעל ידי פרות נתגדל, ונוכל לומר על דרך הפשט בן פור"ת בן פות"ר שע"י הפתרון נתגדל, ולזה אמר ב"פ בן פורת יוסף שפתר ב' פתרונות אחד לשר המשקים ואחד לפרעה, ולזה אמר עלי עין כי בסבת פתרון הב' שהוא חלום פרעה נתעלה, וזהו עלי עין וכו' שהוא פרעה שהוא עין כל הארץ:
פסוק כב:בנות צעדה. ולא בנות צעדו, לרמוז על אסנת, ובת כ"ב שנה היתה ולא נזדווגה לשום אדם ושום אדם לא היה רשאי ליקרב אליה לפי שיעקב כתב על ציץ של זהב שם הקודש ותלה על צוארה ועל ידי אותו שם לא קרב אליה שום אדם וירד מיכאל המלאך ונטלה והורידה למצרים לביתו של פוטיפר והכל צפוי לפניו, כן אמר המדרש, וכשיצא על ארץ מצרים וקראו לפניו אברך הלכו כל בנות המלכים להסתכל ביופיו אולי ישא אחת מהן ולא יכלו להביט אליו כי כולם בנות חמורים שאינם רואים אבל אסנת היא היא מן הרואים שנאמר וירא את המקום מרחוק ראתה אותו והכירתו, וזהו עלי שור כמו אשורנו, כי אין המציאה נגלית אלא לבעליה ומיד הכיר בה והכירה, כי בהיותה בבית פוטיפר היתה סתומה וסמויה מן העין שאפילו פוטיפר לא ראה אותה ע"י אותו שם, וצעדה כמו סעדה כי אותיות זסשר"ץ מתחלפות, כלומר אותו שם סעד לה:
פסוק כג:וימררוהו ורבו. וימררהו כתיב, זה שמעון שנאמר ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. ורבו שרבו עם ראובן שאמר לא נכנו נפש וישטמוהו, וישטמהו כתיב, נטר לו המשטמה שהשליכו לבור מלא נחשים ועקרבים ולא לבור אחר שכן ויקחהו וישליכהו כתיב. אבל אותה המשטמה היתה בעלי חצים כחצים של עלים שאין בהם ממש על דרך ורדף אותם קול עלה נדף. ורש"י ז"ל פירש בעלי חצים שלשונם כחץ ותרגם מלשון חלוקה אותם שהם ראויים לחלוק עמו נחלה לאפוקי לוי שאין לו נחלה, אע"פ שבשכם היו שניהם אחים שמעון ולוי בענין יוסף לא היה לוי עמו בהסכמתו של שמעון. חצי"ם גימ' מק"ח שעשו בו מק"ח וממכר, וחמ"ק עבר מהם, ונעשה מוכר קמ"ח, שנאמר ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ. עוד וימררהו אחיו ורבו מוכריו ישמעאלים מדינים סוחרים והמדנים מכרו אותו למצרים, אז"ל מלמד שנמכר פעמים הרבה, א"כ ורבו מוכריו וישטמוהו בעלי חצים אלו בני חם פוטיפר ואשתו, אשתו עשתה מה שעשתה ופוטיפר שם אותו בבית הסוהר וכל אחד הוא חצי גוף איש בלא אשה אשה בלא איש לזה אמר בעלי חצים שהם חצאים. עוד חצים ר"ת וס"ת ח"ם, נשאר צ"י באמצע בא"ת ב"ש ה"ם, כאלו אומר בני ח"ה ה"ם. עוד בעלי חצים שחם בחצי, שנאמר שם וח"ם ויפת, וחם בין שניהם:
פסוק כד:ותשב באיתן קשתו. שעם כל מה שאירע לו נתיישב ונתחזק ולא קץ בתוכחתו שקבלם בסבר פנים יפות והיה מברך ה' ואומר ברוך אתה ה' תמים נאמן, ר"ת באית"ן, קשתו אותיות שות"ק, קשת"ו שתק"ו, ויפוזו זרועי ידיו שתי זרועותיו שהם שני בניו שהם זרועות של יוסף הם כמו זהב מופז שהם צדיקים דומים לאביו שהוא יעקב שלא נמצא בו שום פסול בזרעו, וזהו מידי אביר יעקב כמו יעקב שהוא אביר ושלם שלא נמצא בו שום פסול כן הוא דומה לו:
פסוק כד:משם רועה אבן ישראל. עד"ה אבן ישראל שהיא כ"י משם יבא לה השפע על ידו ומשם באה הפרנסה לעולם, מש"ם אב"ן ישרא"ל בגי' ומש"ם הפרנס"ה בא"ה לעול"ם עה"מ והעולם היא כ"י. עוד ותשב באיתן קשתו הוא חוזר על פוטיפר שלקחו למשכב זכור ושניהם נתכוונו לרעה, וזהו בעלי, שנתכוונו לבעילה פוטיפר נתכוון להורות בו חציו שהוא הזרע היורה כחץ, והיא נתכוונה שיורה חציו בה, כששבה קשתו של פוטיפר לאיתנה פירוש לנרתקה ולא חזרה עוד כמו שאז"ל שנסתרס, בירך ואמר ברוך אתה ה' תובע נקמתו ר"ת באית"ן, ויפזו זרועי ידיו, שהיה מטפח בידיו כמו מפזז ומכרכר מרוב שמחתו, ידי"ו מיד"י אבי"ר גימ' סר"ס עם ג' אותיות, ומי סרסם יעקב, מידי אביר יעקב, לפי שמשם רועה אב"ן א"ב וב"ן שנאמר ויתן להם יוסף לחם לפי הטף ועתיד לרעות במשיח בן אפרים, איך יהיה רועה זונות:
פסוק כה:מאל אביך וכו', אמר לו אתה מבורך מאברהם שהוא אל חסד, ואתה מבורך ג"כ מיצחק שברכני ואמר לי ואל שדי יברך אותך ויפרך והרבך ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך, כשברכני נתברכת אתה ג"כ, כי דיוקני ובן גילי אתה וכל מה שאירע לי אירע לך אבל הברכה שלי עולה על כולם, למה שברכתם היא ברכת העוה"ז שאמר יצחק ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, וברכתם היתה באל שדי זהו שאמר מאל אביך ויעזרך, ברכתם היא שתהיה עזור בעוה"ז, ואת שדי שברכתם היא באל שדי, ברכות שמים ברכות תהום זהו מטל השמים ומשמני הארץ ברכות שדים ורחם שאמר והפרך והרבך הכל בעוה"ז, אבל הברכה שלי היא עולה על כולם, זהו ברכות אביך גברו למה שברכתי היא עד תאות גבעות עולם, שברכתם יש לה מצר, כמו שאז"ל על פסוק והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב, לא כאברהם שאמר לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ולא כיצחק שנאמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות, וביעקב נאמר ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, שהיא נחלה בלא מצרים והיא בשם הוי"ה, א"כ אל תקל ברכת אביך כי היא גברה על, הכל:
פסוק כו:ובזוהר ברכות אביך גברו, ברכות אביך גברו ודאי דהא יעקב אחסין שבחא דכולא יתיר מאבהן דהא הוא הוה שלים בכלא וכלא יהב ליה ליוסף מ"ט דהכי אתחזי דהא צדיק נטיל כולא ואחסין כלא כחדא וכל ברכאן ביה שריין והוא אריק ברכאן מרישא לעילא וכל שייפין דגופא כלהו אתתקנן לארקא ביה ברכאן וכדין אתעביד נהר דנפיק מעדן ע"כ:
פסוק כז:בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד. זה שאול שהיה משבט בנימין שהיה מלך ראשון והיה תחילת בקרן של ישראל וכו'. בנימין זאב יטרף, גימ' זה היה שאול המלך. ולערב יחלק שלל זהו כששקעה שמשן של ישראל ע"י נבוכדנאצר, יחלק שלל מרדכי ואסתר יחלקו שלל המן, וכן ולערב יחלק שלל, במ"ק גי' זה מרדכי יהודי:
פסוק כח:כל אלה. אמר כל אלה, כבר אמרנו למעלה כשאמר יעקב אל בניו ולא אמר לבניו אלא אל בניו הם בני הנשמה, ואמר להם שיאספו כולם ויבאו עמו בשעת מיתתו, ואח"כ אמר הקבצו וכו' שהם בני הגוף, לזה אמר כל אלה שבטי ישראל, הם בעלי אגרופן של ישראל כמו לא יסור שבט שהוא לשון שררה ומלכות, ולזה אמר שבטי ישראל ולא שבטי יעקב, שנים עשר, שצורתו חקוקה בכסא הכבוד שמרכבתו י"ב, וזאת אשר דבר להם, דבור לבד לקבצם בשעת מיתתו כמו שאמר הזוהר על פסוק ויקרבו ימי ישראל למות שכל הימים שעשה האדם בהם מצות הם מתקבצים בשעת המיתה להעיד עליו:
פסוק כח:ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם, אותם אתם ב"פ למה והראשון מלא והשני חסר. אלא למה שאמר הראשון מלא הוא לבני הנשמה והוא אביהם והם בניו ממש שהולכים עמו ואין נפרדים ממנו לא כמו בני הגוף שמלוים אותו עד הקבר, לזה ויברך אותם מלא וברכם דרך כלל, אבל בני הגוף איש אשר כברכתו ברך אתם כל אחד כפי מה שהוא צריך ולזה אתם חסר. או נאמר איש אשר כברכתו, לפי שיש מהם שקנטרן כמו שמעון ולוי שאמר ארור אפם, או כמו נפתלי שלא ברכו שאמר נפתלי אילה שלוחה, לזה כללם כולם, וחזר ואמר ברך אותם אחר שאמר ויברך אותם לכלול כולם. עוד נאמר ויברך אותם ברכה כמוסה סתומה מן העין שהיא ברכת עוה"ב ולזה לא נתפרשה:
פסוק כט:ויצו אותם ויאמר. צווי ואמירה, צווי קברו אותי אל אבותי, והאמירה שאמר אני נאסף אל עמי, כמו שאמר בזוהר מה שזכה משה בחייו זכה יעקב אחר מיתה, כד נפקו ישראל ממצרים מסטרא דיובלא וכל אינון ס' רבוון מעל עילאה הוו משה שמש בסיהרא בעוד דאיהו בגופא כד אתפטר מן עלמא סליק בסליקו עילאה דרוחא קדישא ואתהדר ברוחיה דיובלא עילאה ואדבק באינון ס' רבוון דהוו דיליה, מה דלא הוו כן ליעקב דאיהו אתהדר ברוחא לגבי שמטה מה דלא הוה כן בחייו בגין דביתא אחרא הוה ליה ליעקב שמש בנשוי דגופא בתר דמית אתדבק רוחיה ברוחא, משה אתפרש מאנתתיה ושמש בסיהרא כד איהי בגופא לבתר אדבק רוחא ברוחא עילאה טמירא דלעילא ע"כ. לזה אמר אני נאסף אל עמי לאדבקא רוחא ברוחא זו היא האמירה, וכדי שלא יתבזו האבות שעלה למעלה מהם לזה ויאמר אלהם חסר אמירה בחשאי והצווי הוא קברו אותי אל אבותי וכו', אל המערה אשר בשד"ה עפרו"ן החת"י, ס"ת בגימ' ה"ס, הוא זווג של השכינה כמו שאמר הזוהר בעלא קדמאה דמטרוניתא הוה, מית יעקב ואזדווגא ביה במשה ובעוד דהואי משה בהאי עלמא זמני לה כדקא יאות ואיהו הוה, בעלא תניינא דמטרוניתא בתר דמית משה אהדרת לבעלא קדמאה דאיהו יעקב מכאן נוקבא דאתנסיבת לתרין בההוא עלמא אהדרא לקדמאה. לזה צוום שבקבורה יכוונו שיהא גופו מחובר בשכינה במעשה שהוא א"י, וכן ג"כ עשה שאמר ויאסף רגליו שהוא הגוף אל המטה שהיא השכינה ויגוע ויאסף אל עמיו והוא דבוק רוחא ברוחא:
פסוק כט:אני נאסף אל עמי. פירש"י ז"ל ע"ש שמכניסים הנפשות אל מקום גניזתן שיש אסיפה בלשון עברי שהוא לשון הכנסה, כמו ואין איש מאסף אותי הביתה, ואספתו אל תוך ביתך, וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה ע"כ:
פסוק לא:שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו וגו' ושמה קברתי את לאה, שהיא חצי הגוף קבור שם א"כ שם ראוי ליקבר חצי האחר:
פסוק לב:מקנה השדה והמערה אשר בו וגו', מה לנו יהיה מחת או מאחר, וכבר ידוע הוא כי כן אמר פ' חיי שרה ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת. ועוד למה אמר מקנה השדה והמערה הוא לא צוה אלא קברו אותי במערה והשדה למה. אלא נוכל לומר שאמר לו אולי יבאו נשיאי הארץ לערער כשיראו כל כך רבוי עם שיבאו עמו לגמול חסד עמי ויפסידו השדות כי הדרך לא יכילם, ועוד כי דרך המלך ודרך הקבר אין לה שיעור וכאן יש כאן יוסף שהיה מלך ועלו עמו כל זקני ארץ מצרים, לזה אמר מקנה השדה בכוונה מכוונת קנה אברהם השדה כדי להלך בה ותהיה נדשת, ולא מעפרון אלא מבני חת שהם נשיאי הארץ וסברו וקבלו כי אברהם נקרא מלך שנאמר נשיא אלהים וגו' וקנה אברהם בכסף בשטר ובחזקה ועלו עמו כל אנשי המדינה לקבור את שרה, ולפי שהחזקה היא כנגד הכל לזה אמר שמה קברו את אברהם ואת יצחק וגו' ושמה קברתיו את לאה הרי ג', ובתלתא הויא חזקה. עוד אמר לו מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת, רמז לו שאין לו שם קבורה כי אין שם כי אם ח' קברות ד' זכרים וד' נקבות ולזה לא נקברה שם רחל, ולזה רמז לו חת, ח' קברים בסכום ת', כי לזה היה ארבע מאות שקל כסף כנגד ד' קברים זכר ונקבה, וכן אמרו במסכת סוטה א"ר יצחק קרית ד' זוגות היתה, פירש"י ז"ל שאינה מחזקת אלא ד' זוגות, וכן הוא הדין המוכר מקום לעשות קברות עושה מערה ופותח לתוכה ח' קברים:
פסוק לג:ויאסף רגליו אל המטה. גופא בגופא, ויאסף אל עמיו רוחא ברוחא, הוא אמרם ז"ל יעקב לא מת, סוד העניו שאין מדתו של יעקב כשאר המדות שגורמים הפכים, כי חסד הפכו דין וכשיש דין לא יש חסד וכשיש חסד לא יש דין אבל יעקב כלול מהכל, ועליו נאמר אני ה' לא שניתי, ומה שאמר ויאסוף רגליו הוא לומר שמה שיש לו חלק למות הוא הרגלים שנאמר רגליה יורדות מות לזה אסף אותם למעלה למטה כדי שיהיה כולו אחיד באילנא דחיי:
פסוק לג:ובזוהר פ' בשלח. דף מ"ח ז"ל, ת"ח יעקב אחיד באילנא דחיי דלית ביה מותא לעלמין דכל חיין בההוא אילנא אשתכללו ויהב חיים לכל אינון דאחידן ביה ובגין כך יעקב לא מית ואימתי מית בשעתא דכתיב ויאסף רגליו אל המטה כד"א הנה מטתו שלשלמה בגין דבהאי מטה כתיב רגליה יורדות מות ובג"כ ויאסף רגליו אל המטה כתיב ע"כ:
פסוק לג:מצאתי כתוב נפש רוח נשמה ר"ת גי' ברחמים. להתבלע הכל ולחזור לשורשו להיות הכל אחד, וכן ס"ת גי' ברחמים אחד, בגוף נפש רוח נשמה ר"ת רבנן, וזהו חלוקא דרבנן חלוקי הגוף בנפש רוח נשמה, וסוד רבנן ש"ב, כלומר שהכל שב לשרשו. חלוקה דרבנן, גימ' תאנה ע"ה, נוצר תאנה יאכל פריה, בסוד אוכל פירותיהם בעוה"ז, א"כ רגליו אל המטה הוא סוד קשור רוח בנפש, ויאסף אל עמיו הוא חבור רוח בנשמה שהיא דולה מלמעלה מהנשמה ומשקה נפש:
פסוק לג:ובזוהר ויאסף רגליו אל המטה בגין דהא איהו באתר דחיין יתיב כד בעא לאסתלקא מעלמא נחית רגלוי לגבי מטה ואסתלק מעלמא. ת"ח כד נשמתא סלקא אתער כולא לגבי נוקבא דהא איהי אתאחדת בתיאובתא שלימתא ואתקשרת ביה ויעקב לא מית בגין דלא אתאמר ביה מותא אלא ויגוע ויאסף אל עמיו חמי מה כתיב ויאסוף רגליו אל המטה דאתכניש שמשא לגבי סיהרא שמשא לא מית אלא אתכניש מעלמא ואזיל לגבי סיהרא ע"כ: