א וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ ב הִקָּבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם׃ ג רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃ ד פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה׃ ה שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ ו בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ ז אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ח יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ׃ ט גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ׃ י לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שילה (שִׁיל֔וֹ) וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים׃ יא אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עירה (עִיר֔וֹ) וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֙יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סותה (סוּתֽוֹ׃) יב חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב׃ יג זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיּ֔וֹת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן׃ יד יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם׃ טו וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד׃ טז דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יז יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר׃ יח לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֽה׃ יט גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב׃ כ מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ׃ כא נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר׃ כב בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר׃ כג וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים׃ כד וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃ כה מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רְכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם׃ כו בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֙ין֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ כז בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃ כח כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם׃ כט וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי׃ ל בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ לא שָׁ֣מָּה קָֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה׃ לב מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת׃ לג וַיְכַ֤ל יַעֲקֹב֙ לְצַוֺּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
האספו רש"י ביקש לגלות הקץ ונסתלקה שכינה התחיל דברים אחרים, וצ"ב וכי משום שנסתלקה השכינה התחיל להוכיח לבניו. ובס' תולדות יעקב כ' ע"פ גמ' יומא ד"ט ע"ב ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם, ויעקב ביקש לגלות הקץ וראה שנסתלקה שכינה שלא לגלות, ואמר אין זה רק משום שלא גילו עונם לכך פתח ואמר ראובן כו'. וגילה עונם ועי"כ יוכל לגלות קצם. ובשם הגר"ש מאסטריפאלי ז"ל ראיתי לפרש המד' אמר יעקב בני שמא יש פסול בכם פתחו ואמרו שמע ישראל, דהק' המפו' למה הי' רק רד"ו שנה במצרים, ותי' דאחי יוסף פגמו בשם ה' כשמכרו ליוסף שהצטרפו השכינה, ושמו אהי"ה ומספרו כ"א וי' פעמים. כ"א ר"י, וא"ש הפ' (שמות ג') וירא ה' כי סר לראות, דמ"ר סבר דפגמו בשם הוי' שמספרו כ"ו וי' פעמים כ"ו טולה כמנין ס"ר, וא"כ לא הגיע עדיין זמן גאולה, וא"ל ה', אהיה אשר אהיה שמי וכבר הגיע זמן גאולה, אך יעקב ידע שלא פגמו רק בשם אהיה אך זאת לא ידע שהצטרפו השכינה עמהם, ולא הי' רק ט' ומהצורך שיגלו רק קפ"ט שנים כי ט' פעמים כ"א מנין קפ"ט, ובשנת ק"צ יהי' הגאולה, וז"פ המד' בקש לגלות הק"ץ ר"ל שבזמן ק"ץ יהי' הגאולה, ונתן המד' טעם שנסתלקה ממנו השכינה ר"ל שנעלם מיעקב כי בנ"י צרפו השכינה עמהם, וכשראה שלא יהי' אז הגאולה, חרד יעקב ואמר שמא יש פסול בכם ר"ל שמא עשיתם עוד עון אחר חוץ ממכירת יוסף, לזה ענו שמע כו' ר"ל ה' אלקים ה' אחד, מפני שהצטרפו אותו במכירת יוסף, וא"כ מספרו הוא עשרה, ע"כ לא נשלם זמן הגלות בשנת ק"צ כי אם רד"ו. וע"ע בס' צל"ח על פסחים דנ"ו, ובישועות יעקב או"ח סי' תק"ס סק"ב, ובקובץ דרושים חוברת ה' סי' כ"ג אריכות בזה:
פסוק א:
האספו ואגידה. אעלה מה ששמעתי וראיתי בהרבה ספרים בעניני אגודה ואחדות עם הרבה הוספות ורעיונות ממני המלקט והמחבר:
האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ראה שבאחרית הימים יהי' מצב ישראל רע ומר ואמר ואגידה לכם אעשה לכם אגודה ואחדות, ועי"כ ועל פי דרך התורה יהי' לכם קיום, דישראל נמשלו למרגליות כמ"ש בגמ' מרגליות טובה אחת יש בכם כו' ומרגליות יתאחדו רק ע"י חוט הפנימי, כן ישראל אינם מתקיימים רק ע"י פנימיותם הוא התורה, הוא הקשר, וקב"ה וישראל ואורייתא חד הוא. וע' בשפת אמת ויחי תרס"ה בזה דברים אמתים. וכ' במג"א (ג' ח') ישנו עם אחד מפוזר ומפורד המן אמר, כי "שינו" את העם אחד והמה מפוזרים זה מזה, ואמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים, שיהי' לאגודה אחת ולא ישלטו בהם כל אומה ולשון ועי' יע"ד ח"א דרוש ג' מ"ש בזה ודברי' מתוקים. ובפ' לך (י"ג ח') כ' אל תהיה מריבה ביני ובינך תהי לשון נקבה, כי פרה ורבה ע"י מחלוקת וביבמות ס"ה גדול השלום אפי' ישראל עובדי ע"ז אין שולט בהם מאומה וכמו חבילה של תבן שכל קש רפה מאד רק כשיקשר אותם ביחד חזקים, כן כשיתקשרו יחד עם ישראל, ועי' מדרש תנחומא שכ"כ בפ' נצבים סוף אות א':
וכ' אל תפרוש עצמך מן הצבור צבו"ר ר"ת צדיקים ב"ינונים ו"ר'שעים, כינוס וחיבור יוכל להיות אף אם רשעים בתוכם, דחלבנה ג"כ הי' מסמני קטרת, וכמ"ש חז"ל חבור עצבים אפרים הנח לו, אף דהיו עובדי ע"ז, מ"מ כשיש חיבור ביניהם הנח לו לא יוכל לשלוט בהם רע, אבל כל זה אם הצדיקים עומדים בראש, ואחריהם ילכו הבינונים ובעקבותיהם יצאו גם הרשעים, מצבור כזה אין אתה רשאי לפרוש אבל אם עיזי מסגי ברישא ואחריהם בחבלי שוא ימשכו הבינונים, ואחריהם מתי מספר צדיקים, אגודה כזה אינו חיבור, ורק נותנת יד לפושעים. וביבמות י"ד כ' בנים אתם לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות וכ"כ בעמוס ס' ואגודתו על ארץ יסדה, דמצינו ישראל נקראו בנים ועבדים, ובזמן שהם באגודה א' ואהבה ואחדות ביניהם נקראו בנים, אבל כשיש פירוד נקראו עבדים, שעבד זר מחבירו, וז"ש בנים אתם. רק אם לא תתגודדו, אם לא תעשו אגודות אגודות, וכן כ בפ' ברכה (ל"ג ה') ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, הגם שיהי' דור דעה אעפ"כ נקרא מלך רק כשיאספו יחד ישראל ולא כשהם בפירוד, וע"ש ברש"י:
ובשבת דל"א בנכרי שבא לפני שמאי שיגיירנו פ"מ שילמדו כל התורה כשעומד על רגל אחד, ודחפו באמת הבנין, והלל קבלו וא"ל מה דעלך סני לחברך לא תעבד זה כל התורה, ואידך פירושא זיל גמור וקשה זה ניחא חלק מצות שבין אדם לחבירו. אבל מצות שבינו למקום לא נכנסו בסוג מה דעלך הני כו' ועו"ק ח"ש ואידך פירושא זיל גמור הא אם צריך לגמור שוב צריך זמן רב ולא יהי' על רגל א', וי"ל דהשל"ה כ' דרמ"ח מ"פ כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה ל"ת נגד שס"ה גידים ולא נקרא אדם שלם עד שמקיים הכל, ואם חסר א' מהם נקרא מחוסר אבר. ויוצרך לבוא בגלגול עד שיתקן כל המ"ע ול"ת, ועמ"ש בפ' בראשית (א' כ') וקשה הלא יש הרבה מצות שא"א לכל אדם לקיים כלל אף אם ירצה, כמו מצות מילה ופה"ב לחי שאין לו בן, ויש מצות השייכים רק לכהנים, ויש מצות התלוים בארץ, ויש נוהגים רק בביהמ"ק והתירוץ דאם לומד דיניהם נחשב הלימוד כמעשה כמ"ש במנחות ק"י כל העוסק בתורת העולה כאלו הקריב עולה. ועוד תירצו שע"י שיקיים מצות ואהבת לרעך כמוך ויקשר עצמו לכלל ישראל, עי"ז נחשבו כל ישראל לאיש וגוף אחד, ואם נמצא איש אף בסוף העולם שמקיים אותה המצוה הוא כמו שקים כל אחד. ועי' באוה"ח פקודי (ל"ט ל"ב) בזה, וזה י"ל כוונת הגר שרצה ללמוד כל התורה שלא יוצרך לבוא בגלגול ורק על רגל א' בעולם אחד וע"ז השיב הלל ב' עצות, א', מה דעלך סני כו' שיתקשר עם הכלל, וכל המצות שיקיימו ישראל יחשבו כאלו קיים הוא, ב', ואידך פירושא כו' פי' עצה שני' שילמוד ויחשב כמעשה שקיים כל התורה:
והנה בכל א' מהעצות יש חסרון ורק בהצרפם יחד יתוקן הכל, דאם ילמוד ואם יטעה בלימודו לא יוכל להחשב למעשה וקיום המצוה, כי הלימוד לא עדיף מאם הי' עושה בפועל המצוה בטעות שלא יצא, אבל אי יקשר עצמו עם כלל ישראל, אף אם הוא יטעה לא אלמן ישראל וימצאו הרבה שיקיימו המצוה כהוגן. וגם אי לא ילמוד רק ירצה לסמוך עצמו על כלל ישראל ג"כ עדיין לא הועיל. דנמצאו הרבה מצות התלוים בבנין ביהמ"ק, ועכשיו אין גם אחד שיוכל לקיים, וע"כ ההכרח בזה ללמוד דיניהם והוה כאלו עשה בפועל. ולכן מי שירצה להיות אדם שלם צריך לקיים שניהם ללמוד כל תרי"ג מצות, ושיהי' לו אהבת ישראל, וכדי לבוא לב' דברים האלו העצה לעשות אגודה ולהתחבר יחד ת"ח ובעה"ב, וללמוד בחבורה אחת. ועי"ז יקיימו לימוד תוה"ק וע"י התחברם יתקשרו להיות נחשבים לאיש אחד, וכמ"ש בברכות ס"ג ב', שאין התורה נקנית רק בחבורה. וכמו בבית מסחר ע"י חברות חמוית מהרבה שותפים "אקציענגעזעלשאפט" כל אחד אף שיש לו רק מעט יוכל לומר בית מסחר שלי, כן חברה שלומדים יחד כאו"א בית המסחר של התורה הוא שלו. ובתענית ד"ז א' כ', הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינו דולק יחידי כן ד"ת וכו'. וז"ש הלל מה דעלך סני כו' לקשור עם כלל ישראל, ואף דיש בזה גם חסרון כנ"ל דיש מצות שגם כל ישראל אינם יכולים לקיים כמו בנין ביהמ"ק, ע"ז אמר ואידך פירושא זיל גמור, אלה המצות אינם רק מעט ותוכל ללמוד על רגל א' היינו בזמן מועט, וא"ש הכל:
ובזה יש לפרש ביומא כ"ב ב' כ' והי' מספר בנ"י וכ' אשר לא ימד ולא יספר. כאן בזמן שעושים רצונו של מקום וכאן באין עושים רש"מ, והק' ההרש"א הלא ברגע א' יכולים לעשות תשובה, והיאך יוכלו ברגע להתהפך מיש מספר לאין מספר. ב', לשון עושים "רצונו ש"מ" הול"ל שמקיים המצות, וגם אחז"ל בזמן שעושים רש"מ נקראים בנים, ובאין עושים רש"מ נקראו עבדים, ותמוה דגם עבד צריך לעשות רצון אדוניו, וי"ל כי רצון אמתו של ה' שילמדו ויהי' בחבורה וכמש"ל ובמכות ד"י ע"א חרב אל הבדים ונואלו כו' ואעפ"כ אם לומדים כל אחד ואחד לבדו ג"כ מקיים מצות המקום, אבל אין זה רצון ה' אמתי ועבד אף שמוכרח לקיים מצות אדונו, אבל רק מה שמוכרח לזה אבל מה שאינו מצווה אף שיודע שרצון בעלים הוא אינו משתדל לעשות רצון אדונו. אבל הבן ישתדל בכל כחו למלאות רצון אביו וא"ש בזמן כאין עושין רש"מ, היינו שאין עושין רצון האמתי, אז יש מספר היינו להזכיות. וכאו"א נוטל שכר שלו אבל כשעושין רש"מ האמתי אז אין מספר לזכיות וכאו"א ניטל שכר כולם ולזה אין מספר דהוא נוטל שכר אף על מצות שלא עשה הוא רק חברי', והוא להיפך מן אקציענגעזעלשאפט, שם כל מה שימרבו שותפים יפול על כאו"א פחות ריוח, אבל כאן כל מה שיתוספו שותפים להחברה יתרבה חלק כאו"א:
וג"כ נוהגין לעשות סעודה לסיום מסכת וכמ"ש אביי בשבת קי"ט א' דכי שלים מסכתא עביד יומא טבא לרבנן, וע' רמ"א יו"ד סי' רמ"ו סכ"ו, ויש"ש סו"פ מרובה ושו"ת חות יאיר סי' ע' ובש"ך שם סקכ"ז. והשייכות הסעודה לסיום י"ל עפ"מ שמספרים שהגאון ר' עזריאל הרב מלובלין הנקרא ראש הברזל, שאל להרה"ק החוזה מלובלין ז"ל למה אצל חסידים התחברות בשתיית י"ש ומשקה, ואצל מתנגדים בדברי תורה ופלפול, והשיב לו דיש ראי' מגמ' דע"י אכילה ושתי' יש יותר התקרבות מע"י תורה, דבחגיגה ט"ו ב', אי' ור"מ איך למד תורה מאחר, ומשני תוכו אכל וקליפתו זרק, ולא נתחבר לו פ"י ליחוד. וחז"ל אסרו פתם ושמנם משום יינם ויינם משום בנותיהם, הרי דע"י אכילה יש יותר התקרבות. ולכן עושים סעודה אז נעשה קשר אחד בין לשיטת המתנגדים ובין להחסידים, שלמדו יחד ואכלו ושתו יחד, ועי"ז נשלם כל התרי"ג מצית:
והנה הרבה פעמים אמרתי ודרשתי בפומבי אודות הרעיון להתחבר ב"אגודת ישראל" ורבים ישאלו:
אם הדבר נחוץ כ"כ מדוע לא עשו כן בדורות הראשונים, והרי יסוד מהמסורה שלא להחזיק עצמינו לחכמים מהם ואם הראשונים כמלאכים כו', וגם יטענו כי כל חדש אסור מה"ת, אנו לילך בדרכי אבותינו שלא ידעו כלל מאגודה, והי' יר"ש וחינכו בניהם בדרך התורה. אולם יש תירוץ מספיק על זה:
כי מקודם הי' העם שומעים להרבנים הגדולים גאוני וצדיקי הזמן, אבל עכשיו חיים אנו בזמן שחדל כח האישיות הפרטית וסר כח המשמעת ליחידי הדור. ואף לא מכל, אך זה רק יוצא מן הכלל. ורק מקומה ירשו ההסתדריות ואורגניזציות, ואין אני אומר שאין אצלינו אישים גדולים שיכולת להם להשפיע על כולם, יש ויש ב"ה הרבה כאלה, אבל הדבר תלוי באשמת העם, ובפרט מעת מלחמת העולם. התחילה ליטול חלק בראש, האורגנזציות השונות. לכן גם החרדים צריכים להתארגן אף שלא עשו כן קדמונינו, לפי שלא הי' צריכים לזה. ומצינו דבר זה בראשית ימי תולדותינו בחיי הדת, שמשה רבינו שאמרו עלי' במקום "שבעים וחד קאי'" כשהי' העם מתאוננים נאמר לו:
אספה לי שבעים איש מזקנ"י, ונשאו אתך במשא העם, ומשה מסר ליהושע, ויהושע לזקנים ולנביאים, והם לאנשי כנסת הגדולה' ומה שהי' מקודם בכח יחיד נמסר אח"כ לרבים, לכנה"ג קבוץ חכמים מאורגנים, כי ראו שהעת נצרך לזה:
ואסיים בדברי ישעי' (מ"ד, ה') זה יאמר לה' אני, וזה יכתב ידו לה' וזה נקרא בשם יעקב. כי ישנם המוסרים עצמם בלב ונפש לטובת האגודה, ועליהם נאמר "זה יאמר לה' אני", וישנם המסתפקים במה שיבואו בכתובים עם הועד של אגודת ישראל ויש לו מו"מ עמהם על אלה נאמר זה יכתב ידו לה' ", וישנם אשר רק מסתפקים בהשם חבר לבד שהוא שייך לחברת אגודת ישראל על אלה נאמר ובשם יעקב יקרא. וראיתי בשם גדול אחד מרוסיא ששאלו אותו עמ"ש ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה, מדוע לא נאמר ואלה בנ"י מה הלשון ואלה שמות הכי שמותם לבד באו? והשיב עפ"מ כי בכל ערי המחוז יש בית הסוהר בעד בעה"ב שחטאו ועברו באי נקיון בביתם, ולא יושיבו אותם ביחד עם גנבים ושודדים, והפקח כשנענש לישב בביה"ס נותן מתנה לשר בית הסהר, וכותב שמו בהפר הרשימות אנשים שיש שם, שבעה"ב כב"פ נכנס לביה"ס ביום זה וביום זה יצא וכל העת יושב בבית השר, ומתענג על רוב שלום וטובה, ונמצא שרק שמו נכתב שם ולא הוא. וגם בגלות הראשין שנכנסו ישראל גלתה לנו תוה"ק סוד גדול, שיוכל להיות שרק שמו יהי' נכתב בגלות והוא יוכל לישב בביתו ולעסוק בתורה כמ"ש חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין רק מי שעוסק בתורה וז"ש ואלה שמות בנ"י כי רק שמותם בא בגלותם וכן אני אומר בהיפך אפשר להיות חי ששמו יהי' נכתב באגודת ישראל והוא עומד בחוץ ורק בשם יעקב יקרא אך רצוני לקוות שכאו"א יהי' מן אלה שכ' זה יאמר לה' אני בלב ונפש יקשר ברעיון האגודה, ובחידושי אגדה שלי הרביתי חזון בזה בעזה"י אך אין כאן מקומו:
פסוק ג:
וראשית אוני. רש"י טפה ראשונה וכו' ועי' אוה"ח איך עבר על לא יוכל לבכר כו' ואי על שחלל יצועי כו' ק' למה נתנה ליוסף ולא לשאר אחיו הגדולים וכו'. ופלא שלא הביא גמ' ב"ב קכ"ג א' מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף, מה ראה ובחללי יצועי אבי' כ'. אלא מה ראה שנתנה ליוסף משל כו', ובאמת הוא פלוגתא במשנה דקל"ג וקיי"ל כחכמים דאפי' הבן אינו נוהג כשורה אסור להעביר נחלתו, ורק י"ל דבתורת מתנה נתן ליוסף דיוכל לבכר כמ"ש המהרי"ק בשורש ח' ועי' בב"ר חיי שרה סו"פ ס"א דאברהם העביר הבכורה מישמעאל ליצחק דנתן בתורת מתנה. ולפמ"ש הרמב"ן תצא (כ"א ט"ז) דלאחר מיתה ליכא לאו ע"ש א"כ כל הבכורה שהיתה רק עבור חלוקת הארץ ליכא לאו דלא יוכל לבכר, ועי' קצה"ח סי' רפ"א סק"ד מ"ש בזה, ובשו"ת שערי דיעה ח"א סי' קס"א, ובית האוצר אות א' כלל ז', וקהלת יעקב חלק לשון חכמים כלל קל"ח. ובס' שיח שרפי הקודש ח"ד דל"ט הובא בשם הגה"ק מסאכאטשוב ז"ל בעל אבני נזר דבכור אינו נוטל בראוי, ובראובן הבכורה הי' בראוי ואמר דהטעם דאינו נוטל בראוי כבמוחזק משום דבאמת כל בכור אינו בכור בראוי רק במוחזק, דא"א שיהי' טפה ראשונה, רק אנן לא ידעינן רק הוא במוחזק בכור, ואף אם באמת יודע שהוא טפה ראשונה עכ"ז דילמא בחלום ראה, ובאמת אינו בכור רק במוחזק לן, ומשו"ה אינו נוטל בראוי, משא"כ ביעקב שהתורה אמרה שלא ראה קרי מימיו והי' טפה ראשונה שפיר הוי בכור אף בראוי, א"כ נוטל אף בראוי עכ"ל, ועי' כלי חמדה תצא אות ד' ומ"ש בפ' תולדות (כ"ה כ"ו) בענין תאומים מטפה א', ולעיל (מ"ח כ"ב) בשם מאמר מרדכי וחת"ס:
ובשו"ת הרד"ד קמא או"ח סי' נ"ו מזקיני הגאון ובשו"ת מלאסק ז"ל, כ' בב"י או"ח סי' ל"ט, הא דנקט דוקא עד נ' שנה, דל"צ לבדוק התפילין דלא הי' יכול לומר יותר דמהא שאמר הלל אלו משל אבי אמי עכצ"ל שהי' זוכר שלא בדקו התפילין דאל"כ מה ראי' הביא, ובכתובות ד"כ ע"ב האי סהדותא עד שתין שנין מדכרי טפי לא, ומשו"ה בכוון אמר עד נ' והא דלא אמר פד נ"ט משום דרצה לתפוס העשיריות, ודוגמא לזה מצינו בתנחומא ויחי ביעקב שהי' בן פ' שנה ולא ראה קרי אף שהי' אז פ"ד שנה נקט פ' דרצה לתפוס העשיריות:
פסוק ג:
יתר שאת. רש"י במלכות עמ"ש בזה דבר נכון בהפלאה כתובות דק"ג ב' ד"ה מאי:
פסוק ד:
אז חללת. פרש"י שגרם סילוק השכינה, והק' המפו' איך תלי' בנתינת הבכורה ליוסף, ותו אמאי לא הוכיחו ששכב בפלגשו. וכ' בס' זכרון והודה עפמ"ש בב"ב קכ"ג מה ראה שנטל בכורה, ומק' הא כ' ובחללו כו' אלא מה ראה שנתנה ליוסף ע"ש. וצ"ב כיון דשאלתו הי' על נתינתו ליוסף למה נקט מה ראה שנטל מראובן, וי"ל עפמ"ש בפר"ד דרוש ד' דנשים בכתובה ופלגשים בל"כ וקידושין ולפי דקיי"ל נושא אדם אנוסת אביו כיון דהי' בלא קדושין, ה"ה פלגש אביו מותר כיון דהוא בלא קידושין, וז"ד לדידן דאית לן קידושין, אבל לב"נ דליכא קידושין ותלי' בבעילה, כיון שלקחה חשיבה אשתו וחטא ראובן ע"ש. והא דפריך מה ראה שנתנה ליוסף ק' כיון דעכ"פ צריך ליתן לא' מבני' מסתבר ליתן ליוסף שהוא בכור לכהן אף שאינו בכור לנחלה, וצ"ל דהקו' מפני מה לא נתן לדן או לגד דגם המה בכורים לכהן אך זה יש לדחות דיוסף שהוא בן הגבירה משא"כ אלו המה מפלגש. אך ע"פ הנ"ל דל"ש בב"נ פלגש ולא קראה הכ' כן כ"א לדורות הבאים אבל לב"נ נחשבת כא"א ודאי ק' מאי אולמא דיוסף מגד ודן. ועפי"ז י"ל דזה כוונת הבעל איבעי' דממ"נ שאל לו למה נטל בכורה מראובן דלא חטא כיון דהי' פלגש, וע"כ דדינם כב"נ ול"ש פלגש א"כ ק' למה נתנה ליוסף, ולא לדן וגד, וא"ת דהוי בני פלגש וע"כ דין ישראל להם א"כ לא חטא ראובן ולמה נטל בכורה ממנו, וזה אי חטאו הי' בשכיבת בלהה שייך ממ"נ, אבל לפמ"ש בשבת דנ"ה א' כל האומר ראובן חטא טועה, ולא חטא רק בבלבול יצועי אבי' וסילוק השכינה ע"ש ובמהרש"א ואזדא הממ"נ וחטא ראובן בסילוק שכינה ולהכי נטל מראובן ונתן ליוסף דהוא בכור בן הגבירה דדין ישראל להם והוי פלגשים. וזה המשך הפסוקים דמתחלה הי' ליעקב תירוץ דנטל בכורה מראובן דשכב בבלהה ולהם דין ב"נ ול"ש פלגש, אבל כיון שנתן ליוסף כמ"ש ואני נתתי שכם א' וכפרש"י, וע"כ משום דהיה בן הגבירה, ודן וגד מפלגשים דדין ישראל להם, ולהכי קרא לבני' באמרו ראובן בכורי אתה יתר שאת ר"ל דראוי לך דלא חטאת בבלהה, אבל פחז כמים וחללת יצועי ר"ל שאתה נענש בנטילת הבכורה משום סילוק שכינה.
פסוק ה:
שמעון. רש"י א"ת בני השפחות, עש. איתן המזרחי בקו"א, מק' העולם למה לא תי' רש"י מיד א"ת בני השפחות ל"ה מדברים בפני אחיהם, ועשפ"ח, ותי' דידוע דאין אבות לגוי, ואברהם אמר אמנם בת אבי אבל לא בת אמי, ובת אב מותר לגוי והרן מאם אחרת הי', ואי' פלוגתא אי בני יעקב הי' מותרים לדבר בפני אחיהם הגדולים, ומה תאמר הלא צריך לנהוג כבוד בפני אחיהם, הא לא הי' אחים כ"א מאב והי' מאם אחרת, אך יששכר וזבולון הי' מלאה מאם א' ואב א' ואז אינם רשאים לדבר בפני אחיהם הגדולים, וע"ע בלוית חן. וביערות דבש ת"ב דרוש ה' הביא דהדרש ואת אמך לרבות אחיך הגדול כ' התורה אצל ואת אמך להורות כי מחויב לנהוג כבוד באחיו מאם, כי אלו גרם היזק לאמו בבטן ויציאה הי' נמנע לידתו, וא"כ יש לנהוג כבוד כמו אביו ואמו שאף הוא סיבת לידתו, אמנם אחיו מאב א"צ לנהוג כבוד לכך נאמר הריבוי באם. וא"ש רש"י דק' הך הוכחה מיששכר וזבולן קאי ג"כ על בני השפחות, ולהנ"ל ניחא שהם היו מאשה אחרת ואין חיוב לנהוג כבוד אבל יששכר וזבולן שהם מבני לאה וחיוב עליהם לנהוג כבוד באחיהם הגדולים, ויצחק יצא להסכים על יעקב הבכורה ולכך אמר בני אמך, ומזה מורה כי אתה הבכור דאל"כ איך ישתחוו לך מה"ת הא אתה חייב בכבודם להיותם בן אם אחת עכ"ל. והוא כמ"ש באיתן המזרחי:
אבל ביו"ד סר"מ סעיף כ"ב אי' דחייב בכיבוד אחיו אפי' מאב והוא מתשובות הרא"ש כלל ט"ו. ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ע"ו כ' בשם הלק"ט(ח"א סי' קכ"ג) דרק אחיו הגדול הראשון ולא השני, ועי' ברכי יוסף סקי"ז אריכות בזה דהטעם דרק הראשון יורש גדולת אביו, ורק הביא משער המצות להאר"י ז"ל שבכל אחים הגדולים חייב בכיבוד, ולא כבל"י שהביא בשם האר"י להיפך, ובשיורי ברכה סקי"ג הביא ס' שביתת יו"ט דרק אחיו הראשון. ומצאתי להברכ"י בשירי שיריים על יו"ד שהביא בשם הלימודי ה' וז"ל ק' ברש"י שלא דברו כו' יספיק גם לבני שפחות, וי"ל כטעם האר"י דכל הבנים לוקחים מטפה קדמאי ולכן חייב לכבד לגדולים ממנו שאלו לקחו כולה לא נוצר הוא, ולפי"ז דוקא מאם א' אבל מב' נשים א"ח לכבד לגדול ולכן לבני השפחות דהי' מאם אחרת ל"ש כיבוד, וזה היפך מרא"ש וש"ע עכ"ל, ואני אומר שטעם האר"י שהגדול לקח חלק רב מההוא רוחא ורוחא דיהיב באיתתא קמא הוא יותר גדול מרוחא דיהיב בתנינא ולכן הנולדים בראשונה אף שהם מאם אחרת יש להם מעלה על אשר נולדו מהשני' דרוחא קמא חשוב ויתרון על השני עכ"ל. ומצאתי עוד בשבות יעקב ח"ג סי' ל"ד הביא ראי' מרש"י ורד"ק שמואל א' (כ' כ"ט) כי זבח משפחה לנו והוא צוה לי אחי שפירושו גדול הבית והוא אחי אליאב, הרי מפורש דרק אחיו הגדול הראשון מחויב לכבדו ולכן לא בא דוד אל הלחם עש"ה. ועי' ס' המצות בשורש ב' וברמב"ן שיש פלוגתא אי גם לאחר מיתת אביו ואמו מחויב בכיבוד אחיו, ועי' בד"מ סק"ז, ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' כ"ה, ובפתחי תשובה סקי"ח, ובחתם סופר בליקוטים סי' כ"ט מ"ש בזה. ועי' מה שכתבתי לקמן ויחי (נ' ט"ו):
וע"ע בפת"ת סקי"ט בשם שבו"י דלאחותו הגדולה אינו חייב בכיבוד ורק מדרך ארץ ע"ש, ומדין כיבוד חמי' עי' מדרש תלפיות דרנ"ט, ושואל ומשיב מ"ת ח"א סי' מ"ח ומ"ש בזה בפ' יתרו (י"ח ז') אריכות מש"ע סוס"י ר"מ ומהרבה פוסקים:
ומענין כיבוד עשירים עשו"ת מבי"ט סי' רצ"ב כמה החזיק במעוז בכבוד העשיר המחזיק ביד לומדי תורה. וע' ס' יד נאמן מהרב הספרדי ר' חיים מיראנדה ז"ל על שו"ת ובדף ס"ד הביא על הפ' ויברך את יוסף מכאן אנו למדין שכל אדם הצריך לחבירו ויש לו הנאה ממנו חייב לנהוג בו כבוד כמ"ש בקידושין דל"ג משום כבוד נשיאה ע"ש, לפי שבנו של ריב"ל הי' חתן הנשיא, וארז"ל ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן מכאן שחייב לשאול בשלום מי שיש לו הנאה ממנו ומה בשלום הבהמות בשלום אדם לכ"ש, ועי' בגיטין ל"א רבא ור"נ הוי יתבו כו' רבא צריך לי' וכו' אלמא דכל הצריך מחבירו צריך לנהוג בו כבוד ולדרוש בשלומו, ועי' עירובין פ"ה בוניוס כו' פרש"י עשיר הי' כו' פנו מקום לבן מאתים מנה, וכן ביששכר וזבולון דאקדמי' לזבולון שהי' מחזיק ביששכר ע"ש אריכות. ועי' לקמן (מ"ט י"ג):
פסוק ו:
בסודם. רש"י זה מעשה זמרי, והק' הרא"ם פ' קרח דהוא להיפך מגמ' סנהדרי') דק"ט דזה מעשה מרגלים דלא נזכר שם יעקב, ובס' שמע שלמה תי' דרש"י אזיל בכ"מ לפי פשוטו של קרא אף דהוא הפך גמ' כמ"ש הרא"ם בכ"ד והכא כ' על שמעון ולוי ולא על כל שבטים, ולכן פי' על מעשה זמרי, וכ"ה בתנחומא, ועי' מהרש"א מגילה ד"ט. ובס' דברי שלמה כ' כמ"ש בברכות כ"ז ב' בר"ג שהעבירוהו אמרי נוקמי לר"ע לית לי' זכות אבות. אלא לראב"ע מוכח מזה למחלוקת צריך זכות אבות שלא יהי' ביכולת להענישו, ויעקב התפלל שלא יקחו זכותו למחלוקת ויחוסו לדבר עבירה ע"ש. ועי' יערות דבש ח"ג דרוש ה' שכ' על רש"י מעשה זמרי שהביאו המדינית לפני משה כו' דזמרי וסייעתו בודאי לא הביאו מדינית סתם אלא מדינית שנתגיירה כי עלה על דעתם שמותרת שכבר נתגיירה וקבלה דת ישראל, ורק שמשה וב"ד שעמו אמרו שאין זו גיורת שנתגיירה לשם אישות ולא לש"ש, ושאלו בת יתרו כו' והם סתרו בעצמם את מעשיהם שעשו בפועל הפך זה, שהרגו העיר שכם אף שקבלו אמונת יעקב ומלו עצמם, רק שהי' שלא לשם שמים רק בשביל שנתנו עיניהם בבנות ישראל, וא"כ בזה שהרגו שכם גלו דעתם שגירות לשם אישות אינו גירות, וא"כ גם המדינית אסורה, וז"ש בסודם כו' מעשה זמרי שמשה אמת שגירות לשם אישות אינו גירות, וראי' כי באפם הרגו איש זה שכם, ובקהלם כו' זה קרח דהטעם דרצו להרוג את יוסף אי' שראו בנבואה שמיוסף יעמוד יהושע ויטול גדולת משה וזה הרע להם בחשבם שאם ירשו בני משה גדולתו אז יגן זכות משה ולא יחרב ביהמ"ק ולא ילכו לגולה ורצו להרוג יוסף דזה לכבוד משה וישראל, אולם אם כן הוא ברצונם עקרו שור זה יוסף ורק לטובת משה, וא"כ איך נקהלו בעדת קרח לחלוק על משה והוא תרתי דסתרי:
פסוק ז:
אחלקם ערש"י ראיתי בזה עפמ"ש במשלי י"א, תחנונים ידבר רש כי הנצרך לבריות נעשה סבלן ונכנע, דאם ינהוג בכעס שום אדם לא ישגיח עליו, וכשראה יעקב ששמעון ולוי כעסנים, אמר שיהי' נצרכים לבריות, ושבט לוי יהי' כהנים ולוים ויחזרו על הגרנות ויחיו רק מידי אדם, ואם יהי' כעסן לא יניחו על פתח ביתם, ולשמעון אמר שיהי' מלמדים ועניים מחזרים על הפתחים, ואם יהי' כעסן שום אדם לא יניחו על פתח ביתו, וכן לא הקפדן מלמד, ועל ידי זה יוכרחו להשליך הכעס ויהי' סבלנים:
ועי' בס' פתחי שערים בשו"ת סי' י"ז שנשאל מה שתקנו בכמה מקומות שמוסרין כתב מע"ש למי שקורין אותו לעלות לס"ת והשיב דלא שפיר עבדו, דא"כ הי' לראשונים לתקן זה כדי שאם יקרא ק"ש או שמ"ע לא יהי' שום מיחש לפגמא, וכמבואר באה"ע דבגט כותבין שם שעולה לס"ת דמנהג לקרות בשם והטעם בזה ע"פ רש"י וגמ' סנהדרין דק"ט שביקש יעקב שלא להזכיר שמו אבל על הדוכן הוזכר, מבואר שיש איזה זכרון טוב לאדם שמייחס שמו על דבר מצוה, וכן על התורה טוב שיהי' זכרון לאדם לקרות אותו בשמו ושם אביו, וכן בדגלים ואבני חשן ואפוד משמע שיש לחוש לאדם להזכיר שמו אע"ג דקמי' שמיא גליא:
פסוק ח:
רש"י התחיל יהודה נסוג לאחוריו, אחי הרה"ג ר' שלמה זאב מלאדז נ"י, כתב לי, אהא דפ' וישב (ל"ח א') שהורידוהו ליהודה מגדולתו אתה אמרת למכרו ע"ש, לכאו' אמאי תלאו כל החוב ביהודה, וי"ל דהי' אז עשרה אחים, ד' בני השפחות היו אוהבים של יוסף שחם על כבודם שלא לקרותם בני השפחות, גם לא איכפת להם מי ימלוך, דלהם בודאי לא תגיע המלוכה, ובודאי אמרו לזכות, גם ראובן אמר אל תשפכו דם, ונשארו רק ה' שאמרו חייב, ובד"נ מחצה על מחצה זכאי ולכן לא הרגו אותו, רק נשאר כהכרעת ראובן להשליכו לבור, ואח"כ כשהלך ראובן לשקו ולתעניתו או לשמש את אביו אף שנשאר עוד ה' לחוב אעפ"כ בד"נ ע"פ א' אין מכריעין לחוב וצריך ב', לכן בא יהודה שהוא היה השונא הגדול מכולם שקינא על המלוכה ואמר מה בצע כיון דאין אנו יכולים לדונו בד"נ, נעשה ממנו ד"מ ונמכרנו ולקחת בצע ממון, ובד"מ יחיד מכריע לחוב לכן הוא היה הגורם במכירה, ולכן כשהוכיח יעקב לשמעון ולוי נסוג והודה אחור, אבל יעקב מפייסו כי אתה יודוך אחיך כיון שכל אחיו היו רוצים שהוא ימלוך, א"כ הוא הבעל דבר. ומותר לאדם לעשות נגד שונאו כפי יכולתו, ועביד אינש דינא לנפשי':
פסוק ט:
עלית. ערש"י ורשב"ם, ותוס' סנהדרין ד"ו ע"ב ד"ה אלא, ובחזקוני, ומהרש"א ומהר"ם שיף בזה:
פסוק י:
לא יסור שבט מיהודה, עי' סנהדרין ד"ה א' ובמהרש"א, וע"ע ביומא כ"ו א' ובתד"ה יהודה, שהק' אמאי לא הביא מכאן לא יסור וכו' ובמהרש"א הק' מדוד בסנהדרין דצ"ג, ועירובין נ"ג, וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ, ותי' דמלך שאני, ועי' בהגהות מהרצ"ח, וצ"ע שהקרא וה' עמו נאמר קודם שנמשח למלך, ועי' יפ"ת ב"ר פצ"ח לא יסור שבט מיהודה אלו סנהדרין דדוקא בלומד ומורה ביחיד שנואלין ומטפשין בברכות ס"ג לא מסיק להלכתא רק מלוי ויששכר, אבל בקיבוץ חברים גם משאר שבטים חורה כהלכה, וי"ל דוד בקיבוץ חברים הורה. עי"ל ע"פ ב"ק די"ז דעוסק בתורה וגמ"ח זוכה לבינה כיששכר, ודוד נמי כמו בסנהדרין ד"ו ע"ב ויהי דוד עושה משפט וצדקה (ש"ב ח'). עי"ל דדייק צורבא מרבנן שהוא בחור וחריף כמ"ש רש"י תענית ד"ד. ועירובין מ"ג. לא זכו להלכתא רק מלוי ויששכר אבל לאחר ארבעים אף משאר שבטים. עי"ל לפמ"ש במכילתא בשלח לא ניתנה תורה רק לאוכלי מן או תרומה, שר"ל שמזונותם מצוי' בלי דאגה, כלוי שיש לו תרו"מ ויששכר שפרנסתו מזבולון כמ"ש בב"ר פע"ג, ואלו לב פנוי ורחב להם להורות להלכה, ולזה כוון רבא שכל מי שפרנסתו מזומנת לו יהי' כלוי ויששכר ונקרא על שמם:
ועי' בסנהדרין צ"ח מה שמו של משיח שילה שמו שנא' עד כי יבא שילה. ובע"י ווילנא בענף יוסף כ' וא"ת והא נפסק מלכות בית דוד זה כמה שנים. ואיך אחר לא יסור כו'. וי"ל שכבר פרש"י בגמ' לא יסור כו' אלו ראשי גליות שבבבל שרודים העם בשבט, ומחוקק מבין רגליו אלו נשיאי א"י, וה"ק ל"י שבט ממשלת יהודה מישראל, עד יבא שילה הוא משיח ומאז יתפשט מלכותו כמ"ש ולו יקהת עמים וכ"ש בישראל, אבל בעוה"ז אין שבט ממשלתו אלא בישראל. ובס' ישועות משיחו אי' שה"ק עד כי יבא שילה בזמן שיבא שילה (ויהי' עד כמו עידן ר"ל זמן) שזאת הבטחה לא תתחיל רק אחר ביאת הגואל, ומשם ואילך לא תפסוק המלכות מזרעו. ובס' פענח רזא תי' לא יסור כו' עד כלומר לעולם עד לא יסור שבט מלכות ומחוקק משבט יהודה כשיבא שילה הוא משיח וכאלו כ' כי יבא שילה ל"י שבט כו', כי יש עד שאינו פוסק לעולם כמו מן העולם עד העולם:
וע"ע בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קפ"ו שאחד רצה לימר שמשיח כבר בא, והוציא מל"י שבט עד כי יבא שילה, ועכשיו הסר השבט וממשלה ראיה דכבר בא שילה. והשיב דהפשט ל"י שבט כו' עד ר"ל שלא יסור השבט לעולם כי יבא שילה דמשיח יבא ע"ש אריכות גדול, ועי' בס' יפה ענף מהיפ"ת על איכה דף ל' שכ"כ דמאמר עד אינו ממעט משם ואילך דלרבותא קאמר עד כי יבא שילה ומכ"ש משם ואילך ע"ד כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי, דאין לומר דשוב יעזבנו ע"ש, וכ"ה בר' בחיי שפי' לא יסור עד עולם עד כי יבא שילה משיח אז לא יסור עד עולם, עוד כ' שילה גימ' משה כי יהודה גבר באחיו עד בא משרע"ה, ועי' בחת"ס שהק' מה שבט הי' ליהודה במצרים עד בא משה והוא כ' ע"ד הרמב"ן כי לעולם כשיהי' מלך או מחוקק יהי' מיהודה, אלא שיהודה הי' מנודה לשמים ועצמותיו מגולגלים בארון עד שבא משה כמ"ש בסוטה ד"נ ע"ב, וז"ש ל"י שבט כו' שהרי יבא שילה משו"ה ולו יקהת עמים יתפלל עליו ערש"י ברכה (ל"ג ז'), עוי"ל דמרמז על אחי' השילוני ויקרע המלוכה ויתן חלק א' לירבעם וחלק א' לרחבעם, (מלכים א' י"א) ויקהת עמים היינו שבירת עמים כמ"ש רמב"ן, ועי' בזרע אברהם על מד"ר איכה שבשכם נתחלקה המלוכה, ובפ' הנה חג ה' בשילה פרש"י בשילה התכנסו כל השרים בשדה שילה הוא שכם, וז"פ ל"י שבט מיהודה עד שיבואו למקום שילה ושם יתחלק המלוכה, וע"ע בנפלאות מתהשי"ת פ"כ אריכות:
ועי' ברמב"ן דלכך נענשו בני חשמונאי שספו תמו ע"י הורדוס כי עברו על צוואת יעקב ל"י שבט מיהודה, והם לקחו הממשלה. ועי' בארבאנאל דאף בגולה צריך תמיד להיות נשיא מושל מיהודה, וביערות דבש ח"ג דרוש י' הליץ בעדם ועוד איך העבירוהו לר"ג ואוקמי לראב"ע, דר"ג הי' מבני הלל, ועי' ברכות כ"ז ב', ואחז"ל בסנהדרין (ה' א') ל"י שבט מיהודה אלו בני הלל נשיאי א"י ומחוקק כו' אלו ר"ג, וכ' תוס' בשם ירושלמי דנשיאי א"י לא הי' רק מנוקבא דזרעא דדוד ע"ש, ולפי"ז דאם הוא רק מצד אם מיהודה קרי' בי' שבט יהודה, וכן הי' בני בניו של הלל, וידוע דכל הכהנים הי' שלשלת אהרן, ואשתו של אהרן הי' אחות נחשון משבט יהודה, ולכן חשמונאי מצד אמם מיהודה כמו בני הלל, וכן ראב"ע היותו כהן עשירי לעזרא הוא מצד אם מיהודה, וא"ש דאמרו נדב ואביהוא מתי ימותו זקנים כו' ואנו ננהיג הדור כי הם אינם משבט יהודה אבל אנו מצד אם מיהודה ולנו נאות הממשלה, וע"ע בדרוש ח' בזה, ובמהר"ם שיף גיטין ד"ז, ובספר נוטריקון מהפמ"ג קו ה' בזה:
ומרמב"ן נראה דאע"פ שישראל יקבלו מלך משאר השבטים לצורך שעה, אין מושחין אותם ולא הוי שם מלכות, רק כמו שופטים ושוטרים וטעם איסור המשיחה. דמשיחה מקדשת לדורות, ולכן מלך בן מלך ל"צ משיחה, ובזה אמרה תורה לא יהי' לכהנים ולוים חלק, אבל מלכות שאינה לדורות אינה בכלל אזהרה, ועשו"ת חת"ס יו"ד סי' ה', ובס' חמד"י בקונ' נר מצוה מל"ת שס"ב כ' דעפי"ז יפרש הפ' ל"י שבט כו' שלא יהי' הסרה לעד כי לקץ הימים יבא שילה ויחזיר עטרה לבית דוד ומזה יצמח ממילא איסור למשוח מלכים שלא מבית דוד בשמן המשחה, כי שה"מ הוא המקדש לדורות, וע' מד"ר על שמואל פכ"ג שכ' ולא שכיבה הוא מיתה, אלא דוד ע"י שנמשח כ' בו שכיבה ויואב שלא נמשח כ' בו מיתה, וי"ל עוד דשה"מ מועיל אף על לעת"ל שבמיתתו לא בטלה קדושת כהונה ממנו וה"ה במלכות (וערמב"ן פנחס כ"ה י"ז, וצוהו שיודיע לישראל שהוא כה"ג לעולם עכ"ל) לא בטלה ממנו, ולעת"ל כשיבא משיח כל מלכי בית דוד יהי' מלכים מכח שה"מ, ועי' בספר המצות לרמב"ן שורש ג' אות ז' מבואר להיפך, ובזה יתפרשו דבריו בפ' פנחס, כיון דפנחס זה אלי' דחי לעולם ולא בטלה כה"ג ממנו, ובדברי הרמב"ן עי' ביפה מראה על ירושלמי שקלים פ"ו אות ה' הרבה חדשות ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק יג:
זבולון פרש"י וכ' בס' החיים ח"א פ"ד דמזונות הת"ח מוטל על ישראל מצד הדין ואינו בכלל הצדקה רק הוא מתנת שכרם חלף עבודתם בתוה"ק על כל ישראל, ובמכות כ"ב ב' טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא מקמי גברא רבא, ואם לא ירחמו על ת"ח כאלו משליכים ס"ת לארץ ע"ש, ועי' זה"ק וישלח דשר של עשו לא הי' יכול ליעקב עד שמצא מקום לקטרג על שישראל אינם מחזיקים לת"ח וז"ש ויגע בכף ירכו, ועי' בתקוני זהר תיקון ו'. ובאלשיך פ' ראה (ט"ו ט') עה"פ ורעה עינך באחיך האביון, ועחש"ל (מ"ט ה') בשם יד נאמן, וראיתי בזה דבמעשר בהמה עשירי יכול להיות קודש רק אם יש תשעה, אבל יחידי לא נעשה קודש, כן הת"ח אם מחזיקים אותו ויכול ללמוד יכול להיות קידש, אבל אם ירפו ידיהם ויסגרו הבתי מדרשים אז לא יהי' ת"ח ויש עוד תנאי שהמחזיק ת"ח שיהי' נחשב כת"ח בעצמו, כי המתנות שנותנים לכהן זרוע לחיים וקבה, צ"ל משה כשרה ולא טרפה, כן המחזיק צ"ל איש כשר הזרוע כשרה שמניח תפילין, וכן לחיים שלא יהי' גילוח, וכן קבה שלא יאכל טרפות, ואז כשהמתנות כהונה כשרות אז הוא כת"ח בעצמו ויהי' נסקרין בסקירה אחת:
ואי' בנדרים פ"א וב"מ פ"ה על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחלה וק' הלא נתפרסם עונם ע"ז ג"ע ושפ"ד ושנ"ח עי' ביומא די"א ואמאי לא ידעו חכמים, עו"ק מה חומרת ברכת תורה יותר מעבירות החמורות, עו"ק מנין לרב של"ב בתורה תחלה, וי"ל דכ' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, למה לא כ' תורה אל תעזובו, דאי' בסוטה כ"א א' עה"פ שה"ש (ח' ז) בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזרי' וכו' אלא כהלל ושבנא דהלל עסק בתורה ושבנא בעסקא לסוף א"ל נפליג יצתה ב"ק אם יתן איש כל הונו באהבה בוז יבוזו לו, וכ' הראשונים והובא להלכה ביו"ד סי' רמ"ו סעיף א' החילוק דשמעון אחי עזרי' עשה שותפות קודם ליחוד אבל הלל לאחר הלימוד, וקודם לימוד נקרא תורת ה' ואח"כ תורתו, וז"ש כי לקח טוב נתתי לכם התורה שיוכל לעשות מקח וממכר בתורה, ומפרש באיזה זמן יוכל ליקח "תורתי" היינו כשהתורה עדיין שלי קודם הלימוד וז"ש אל תעזובו להת"ח כמ"ש כל מי שאין לו לחם נקרא עזוב, ואל תעזובו לת"ח ולא לאחר הלימוד:
ואמרתי בזה טעם, דבנדרים ד"ח אשכם ואשנה ה"ז נדר גדול ומקשה הא מושבע ועומד ומשני יכול לאפטורי בק"ש שחרית וערבית, ופי' מנחות צ"ט ב', וביו"ד ר"ס רמ"ו, והדין בבכורות כ"ט א' נוטל שכר להעיד עדותו בטלה, והדין בפוסקים דיוכל ליטול שכר לראות ולהעיד ברמ"א חו"מ סי' ל"ד סעיף י"ח והטעם דאם כבר ראה מחויב להעיד דאם לא יגיד ונשא עונו, אבל ליכא חיוב לראות הדבר ואח"כ להעיד, ולכן לאחר הלימוד אינו יכול למכור דאין בכחו על זה, וגם הוא אונאה יתר משתות דבטל מקח, וכ' בתורה יקרה היא מפנינים וכל חפצי' לא ישוו בה, אבל קודם הלימוד יכול למכור דאין עליו החיוב ללמוד דיכול לפטור עצמו בק"ש, וזה נכון בסברא, ובברכות י"א ב' תיכף בבוקר קודם שיתחיל ללמוד צריך לברך ברכת התורה לעסוק בד"ת, ולא אמר ללמוד תורה, כי עסק מו"מ במסחר כמו ניזל וניעבד עיסקא, ועסק בד"ת היינו שהחזיק ידי לומדי תורה ונוטל חצי שכר, וז"ש בריש ע"ז דלעת"ל יביא ה' ס"ת ומניחו בחיקו ואומר כל מי שפסק בתורה יבא ויטול שכרו, ויבאו אוה"ע ויאמרו הרבה שווקים כו'. וק' מה התי' שעשו שווקים בשביל ישראל שילמדו מ"מ הם בעצמם לא למדו. וגם ה' השיב שעשו רק לצורך עצמם. אבל אילו הי' באמת כדבריהם הי' נוטלים שכר. וע"כ מוכח כמ"ש. דל"א כל מי שלמד רק עסק והכוונה או למד בעצמו וכמ"ש הטו"ז או"ח ר"ס מ"ז דעסק בגוף בעיון, או שעשה מו"מ שהחזיק ת"ח. ולזה בבוקר קודם שיתחיל ללמוד שעדיין נקרא תורת ה' מברכין לעסוק בד"ת שיוכל לעשות מו"מ. ובאמת ק' נהי דעב' ע"ז וכו' אחאי לא אבדה הארץ בימי אחאב שעשה רע וע"ז הק' להם מפ"מ אבדה הארץ עתה ז ורק אי' בפ' חלק אחאב שקול הי' דהי' מהנה ת"ח מנכסיו מחלו לו מחצה, וז"ש שלא ברכו בתורה תחלה בבוקר קודם הלימוד לעסוק בד"ת. וממילא לא הי' יודעים מזה שיכולים לעשות עסק ומו"מ בתורה ולא הי' מחזיקים ת"ח כמו אחאב:
וראיתי בזה הא דשבת קי"ט ב' לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו ת"ח. ועוד דלא הוכיחו זא"ז וי"ל דהכל חד הואיל שביזו ת"ח וממילא א"א להוכיחם. ורק דקשה דת"ח שמחל כבודו מחול והי' להם למחול רק דאיתא בקידושין ל"ב ב' כ' כי אם בתורת ה' חפצו דמשמע דהוי תורת ה'. וכ' ובתורתו יהגה יומם ולילה עי' ברש"י וי"ל כדאיתא בברכות ל"ו כ' לה' הארץ ומלואה וכ' והארץ נתן לבנ"א ומשני כאן קודם ברכה כו' וכן כאן דקודם ברכה הוי תורת ה'. ואיתא בקידושין נ"ז א' וש"מ. ר"ש העמסוני כו' את לרבות ת"ח. וא"ש ע"מ אבדה הארץ על עזבם את תורתי שלא דרשו "את" לרבות ת"ח ורק ביזו. רק דק' דת"ח יכול למחול. ולכך אמר שלא ברכו בתורה תחלה ונקראת תורת ה' וא"י למחול:
וע"ע בשו"ת מהר"מ אלשקר סי' ק"א דחלק על דין הנ"ל דאינו יכול לעשות שותפות בתורה ע"ש. ובברכי יוסף הביא תשו' מעשה חייא סי' ט"ז ומהרי"ט. על אחד שמכר חלקו בלויתן. ועי' ס' אש דת להגר"ח אלפנדרי פ' וילך. ובס' אמרי בינה בתשובה סי' י"ג האריך בזה להשוות דבריהם. ושיש ב' מיני עונשי עבירה ביד"ש. וב' מיני שילום שכר בעד המצות. וביאר שם כמה מאחז"ל ע"ש. ובהגהות יד שאול כ' שהחכם צבי אמר שבני הרב ר' יו"ט יעוש ז"ל לקחו את המהרי"ט להיות לו חלק במסחרם והוא למד וכמ"ש בביצה כ"ח א' שב בניתא דהוי בי' רבי וכו' ע"ש. ועמ"ש בפ' תולדות (כ"ה כ"ב) אריכות:
פסוק טז:
דן ידין. ערש"י. ובכל"י י"א לא מחניף שבטו יותר משאר שבטים. וראיתי בכתבי דו"ז הרה"ג ר' צבי הכהן ז"ל אבד"ק זגיערוש. דקשה הא בפ' שופטים כ' לשבטיך פרש"י שמושיבין דיינים לכל שבט. וי"ל דהקשה הרמב"ן כשמושיבין ב"ד בכל עיר ועיר למה הוצרך לכל שבט. ותי' אם הי' ב' שבטים בעיר א' צ"ל ב' בתי דינים ע"ש. ולפי"ז אם הי' התובע משבט א' והי' הב"ד משבטו. והנתבע הי' משבט אחר והי' ג"כ ב"ד משבטו, צריך התובע לילך לב"ד של שבט הנתבע ואם הנתבע הי' משבט דן ל"ה מחניף שבטו יותר משאר שבטים:
פסוק יז:
נחש. ערש"י ובתענית ד"ח א' דכל החיות באים לנחש מה הנאה יש לך א"ל ומה יתרון לבעל הלשון. ועי' בספר אמת ליעקב שם דכל המזיקין רק מחטאים שבנ"א ולעתיד שיהי' דור דעה יהי' דר זאב עם כבש. ורוב חטאים מתאוה וז"ש בשלמא כל החיות מזיקין בשביל תאות החוטאים. אבל אתה חזיק בלא תאוה איזה חטא בעולם הנעשה בלי תאוה. והשיב לה"ר ע"ש. וז"ש ביומא כ"ג א' כל ת"ח שאינו נו"נ כנחש אינו ת"ח, ופריך הא כ' לא תקום ומשני ההוא בממון. ונראה הפשט. בעניני ממון ועוה"ז אסור לנקום. וצריך להעביר על מדותיו ולמחול אבל במילי דשמיא לנקום מזה שבטלו מעבודת ה' מחויב לנקום. וביע"ד כ' דלפעמים מותר לנקום כמ"ש במדרש פ' פנחס כל השופך דם רשעים כאלו הקריב קרבן, אך צריך הת"ח שלא יעשה נקמה בשביל עצמו רק לש"ש ודוחה לנחש שאינו נושך לטובת עצמו. ועי' בזה מעשה נורא בסדר הדורות אות יו"ד בשם יהודה על ר"י הענתותי שראה ר"מ ב' נחשים ששאל א' לחבירו לאן אתה הולך א"ל שלחני ה' להרוג את יהודה מפני שמימי' לא עשה צדקה ע"ש ובזוה"ק סוף ח"ג בתוספות דף ד"ש:
פסוק כ:
מאשר שמנה לחמו. ערש"י וכל"י. וקשה דהול"ל לאשר בל', ורק הפי' דחלק של אשר יותר שמן מכולם. ולא תאמר דטבע חלקו יותר שמן, ורק מאשר בזכותו לפי שהוא יתן מעדני מלך לעניים, ובעצמו קיים פת במלח תאכל ועי' באלשיך ובפ' וישלח (ל"ב כ"ה) ויותר פרש"י שכח פכים קטנים, ובחולין צ"א א' מכאן שצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, הכוונה בשביל שביגיעה רבה ובצדק הגיע כספם חביב עליהם, ואף שמסתפקים במיעוט, אבל בעניני מצות מפזרים ממונם כמו שנתן יעקב חומש, ואם אדם בטבעו קמצן ומסתפק במיעוט, ובעניני מצות מפזר שכרו רב יותר מאדם שבטבעו פזרן, כמ"ש בתהלים קי"ב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. וערש"י ומצ"ד דחונן דלים ומלוה ואינו אומר איני יכול, ואת דבריו הנצרכים לו במאכל יכלכל במשפט. וכן בצדיקים. וערש"י ויחי (נ' ה') נטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותם כרי ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה:
עוד פי' דע"פ רוב מדינות שגדילים פירות יקרים ובשמים. לא יגדלו שם תבואות, ובמדינות שגדלים תבואות אין גדלים מיני בשמים, ובחלק אשר הי' שמנה לחמו הוא תבואות וגם יתן מעדני מלך כל מיני בשמים טובים הפולים על שלחן מלכים:
פסוק כא:
נפתלי. ערש"י וכל"י, הדיבור היותר חשוב אשר חנן ה' לאדם וכמ"ש לשון חכמים מרפא. ונפתלי הצטיין ביופי הדיבור ומליצה, וע"י דיבור יכול אדם לעלות מעלה וכן לירד חטה, ועי' מד"ר ר"פ בהר, בעבד שרבו שלח אותו לקנות דבר היותר חשוב והביא לשון, וביום השני שלחו לקנות דבר היותר מזולול הביא ג"כ לשון, וזה"פ ארור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן, הכאה בלשין יכול להזיק אותו ביותר משאר אברים, שיכול להכות גם בסתר, ר"ל גם שלא בפניו של המוכה, והוא בארור יען שאם מוצא דבתו רעה שלא בפניו ואינו יכול לעמוד ולהכחישו הלא כל העם יענו אמן שאמת הוא, ועוד חמור שכל עבירות יכול לעבור ביחידות ולה"ר א"י לעבור רק בציבור, ועל שאר עבירות יש תירוץ שיצרו תקפו, אבל לשה"ר אין לגוף הנאה דמה יתרון לבעל הלשון, והמספר לה"ר ראוי להשליכו לכלבים. וגרע מע"ז ג"ע ושפ"ד, עי' ירושלמי פ"א דפאה, נגד ד' דברים נפרעים בעוה"ז והקרן לעוה"ב ע"ז ג"ע ושפ"ד, ולשה"ר כנגד כולם:
פסוק כב:
פורת יוסף. ערמב"ן בלשון פורת, ועשו"ת נודע ביהודא מהדו"ק חו"מ סי' ט' מ"ש בפי' שם פורנא ובהגהות הגרי"ש שם, וע"ע בהגהות רעק"א סוף ב"מ דקי"ט ב'. ובס' חסד למשיחו על רות (א' ב') הביא גמ' ברכות נ"ה ב' האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא לינקט זקפא דידא דימינא בידא דשמאלא, וידא דשמאלא בידא דימינא ולימא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא בי' עינא. ופלא שיאמר אל הרוח שהוא מיוסף, וגם מה יעשה מי שאינו משבט יוסף הלא דובר שקרים לא יכון, וכי עביד הקב"ה ניסא לשקרא, וגם החליפין של ידא כחידה סתומה, ונראה דאם איש יתרומם על בני גילו בעושר או חכמה ירבו מקנאיו, ועי' בב"ר פ"ט, ומכ"ש אם דל יתרומם, וכן כשעני בא לעיר אחרת לגור ויצליח כולם הם שונאיו, דלדעתם כל כספו שייך להם שהם תושבי העיר, וכמ"ש אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו, (כלו' משלנו) מאד, והעצה לזה דבתחלת בואו לעיר נכריה אל יהי' נבהל להון, וימעט בעסק, וירבה לעשות טוב, למען קנות לב העיר לו. ולאט לאט יחשב לתושבי העיר, וז"ש בן פורת יוסף כפרש"י מלשון אפריון ולשאר מפו' מל' פוריה שהוא בן שיעשה פירות ורבים ילמדו ממנו "על עין." למעלה עין שנמכר לעבד וזכה לגדולה גדולה אל תדמי כי בנקל עלתה בידו זאת "וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים בעלי עין הרע, אך בכל זאת ותשב באיתן קשתו" ונצח המלחמה מפני כי ויפזו זרועי ידיו" שידיו הי' נקיות וטהורות, והיינו שלא השתדל להרבות עושר בנכסים להעלות קנאה רק השתדל להטיב עם בני עמו וכלכלם בלחם וזאת עמדה לו נגד לשון בעלי חצים, ולחד זאת מיעקב בבואו ללבן לא רצה להתעשר תיכף רק לאט לאט, ואף שלבן החליף משכרתו עשרת חונים לא יצא לריב עמו, וכן נגד עשו הלך במנחה וכמ"ש במשלי (כ"ה כ"א) אם רעב שונאך האכילהו לחם, וכן בבא יעקב לשכם התחיל ליתן דורונות ומוכר בזול כמ"ש בב"ר פע"ט ואח"כ ויקן את חלקת השדה, ויד השמאלית חלושה מימנית, ופעולה עיקרת נקראת ימין, ושמאל טפל, וב' מטרות יש לאדם, א' לכלכל ביתו, ב' להטיב גם לזולתו וראשונה עיקרת, ושניה טפלית וכמ"ש חז"ל אפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם (ב"מ ל"ז א'. וע"ש בדס"ב א') וז"ש האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא מהתושבים, לינקט ידא דימינא כח ידו הימינית מטרה ראשונה דהיינו עסק של עצמו בידא דשמאלא יחשוב למטרה הטפלות, וידא דשמאלא מטרה הב' יקח ביד ימין שתהי' עיקרת ואז ישב בטח, ואף כי דבר קשה הוא בכל זאת אל יסור מזה ולימא הכי פי' שיאמר ללבו המסיתו אנא מזרעא דיוסף כי כל המלמד בן חבירו כאלו ילדו, (סנהדרין י"ט ב') שיוסף ג"כ עשה כן ועמדה לו שלא ישלוט בו עין עכת"ד בקיצור, וע"ע בס' שיח שרפי קודש ח"ד:
פסוק כו:
נזיר אחיו. ערש"י ומהרש"א שבת קל"ט א' לאו נזיר ממש דכ' ויגלח אלא נזיר יין, ולפי שקלקול המכירה בא מאכילה ושתי' ערש"י וישב (ל"ז י"ב), וקשה תינח יוסף שהכירם אבל הם לא הכירו אותו אמאי שתו, וי"ל משום אימת המלכות, ולפי"ז י"ל דיוסף נזיר ממש הי' רק משום כבוד מלכות גילח עצמו ע"ש, ובספר איי הים סי' ק"א במה נבדל מאחיו שנקרא נזיר דהם שהרגישו שמכרו בכסף צדיק נסתגפו ותארם בעלי תשובה לא נזירים ויוסף שלא חטא ואפ"ה לא טפם יין תארוהו נזיר כלו' פרוש מתענוגי הזמן כמ"ש תרגום פרישא דאחוהי, אולם רש"י שפי' פרישא דאחוהי שנבדל מאחיו דבריו סתומים דבחינת הבדלו מהם מה הוא, ואם במה שמכרוהו והרחיקוהו מהם עד שנשאר לבדו מה מעלתו בזה עד שיזכיר זה יעקב וצ"ע:
ובשפת אמת וישב תרל"א, הביא בשם החידושי הרי"מ ז"ל דבחי' יוסף היה להיות קרוש ונבדל בלתי לה' לבדו כמ"ש נזיר אחיו ובחי' יהודה הי' להביא הקדושה גם בעניני עוה"ז כמ"ש ואל עמו תביאנו כו' ובזה הי' מחולקין גם רבותינו נ"פ כי מהם רצו שיהי' מעט חסידים ויהי' קדושי עליון ומהם רצו להיות מתפשט החסידות בין רוב עם אף שיהי' פחותים במדרגה ע"ש, ועי' בפ' וישב (ל"ט י"א) שהבאתי הפשט בנראה לו דמות דיוקנו של אביו, דיוסף מתחילה סבר דיכול להיות צדיק אף אם יסלסל בשערו ואח"כ ראה שדרך זה לא טוב ע"ש, וי"ל דכאן הי' לאחר המעשה דפוטיפר ואחז במדה להיות בחי' קדוש ונבדל רק לה' וכמ"ש החי' הרי"מ ז"ל:
פסוק כז:
זאב. עי' רש"י ובס' נוטריקון מהפמ"ג קו ט"ז:
פסוק כח:
ויברך ערש"י והלא יש שקנטרן כו' עי' בס' אוצרות חיים עפמ"ש במו"ק ד"ט ב' יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, וע"ש במהרש"א דודאי הי' להם בזה כוונה אחרת. וא"כ מצינו דפעמים צריך להמשיך ברכה באופן קללה, וכן הי' בשבטים דאותם שקנטרן ג"כ ברך אותם רק הוצרך לברכם בלשון קללה, ועמ"ש בפ' בלק וע"ע בס' אהל שלמה מהגה"ק בעל תפארת שלמה ז"ל שמי שקילל אותו ידע בבירור שיהי' לו תשועה ע"ש:
פסוק ל:
ממרא עי' סוטה י"ג א' הוא חברון וע"ש במהרש"א:
פסוק לא:
שם קברו את אברהם. עי' בס' דברי יוסף שהק' דהלכה ביו"ד סר"מ ס"ב דלא יקרא אביו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא יאמר אבא מורי ואיך קרא אבותיו בשמם ע"ש, ובאחת כ' המפו' דאבות לא קיימו רק גופי תורה ולא חששו דרבנן. ועי' מה שכתבתי בזה לעיל בפ' בראשית (א' ט"ז) במכתבי לאדמו"ר מגור שליט"א. ובפ' וישב (ל"ז ב') ומקץ (מ"א נ') ותולדות (כ"ו ח') ושייך לכאן:
פסוק לג:
ויגוע, רש"י יעקב לא מת, והוא מתענית ד"ה ב' שא"ל לימא מר ממילי מעליותא א"ל אין משיחין בסעודה, ואח"כ אמר יעקב לא מת, וצ"ב למה דוקא לאח"כ א"ל זה, וביע"ד ח"ג דרוש ח' כ' כי אמרו התורה כתריס בפני פורעניות, ונחלקו במדרש ח"א בעוה"ז וח"א בעוה"ב כי אין לך יותר עוסק בתורה מיעקב ואעפ"כ כ' וירא יעקב, אבל כבר איתא ברש"י שירא שמא יהרוג לעשו ויצחק יהי' לו עג"נ מזה, אך זה לא יתכן דאם בטח שתורתו יגין עליו גם עשו ינצל כי רבקה התנבאה שימותו ביום אחד, ומזה דיעקב לא מת מוכח, דאיך התנבאה כן, דהא יעקב מת במצרים, וזמן רב אח"כ כשהגיע למערת המכפלה נהרג עשו ואיך הי' ביום אחד וצ"ל שבאמת לא מת רק מיתה יקרא הסתלקות כשנעלם ומכוסה מבריות וזה הוא בעת קבורה ואז נהרג עשו והי' ביום א'. וז"ש אין משיחין כו' וקשה הא התורה כתרים בפני פורעניות וצ"ל לא בעוה"ז וראי' מיעקב, וליכא למימר דהי' מתיירא מעשו דהא שניהם נשכלים ביום א', וק' הא לא נתקיימה נבואתה וצ"ל דיעקב לא מת ונחשב מיום קבורה והכל הי' ביום אחד, וערמב"ן הרי יעקב הזכיר בעצמו מיתה הנה אנכי מת, ובני הרה"ח מו"ה דוד נ"י אמר עפמ"ש במד"ר וירא פמ"ט עה"פ למען הביא ה' על אברהם כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאלו לא מת, ולפי"ז א"ש שלעולם מת ומ"ש לא מת משום שהניח אחריו שבטי יה כפרש"י (מ"ו ל"א) שהי' מטתו שלימה, ומצאתי כדבריו בתורת משה להח"ס, וכ' שם דיעקב לא חשב שימלאו בניו מקומו לכן כ' ויקרבו ימי ישראל למות, והם ג"כ לא ידעו מזה, אבל באמת לא מת יעקב כי יש לו ממלא מקומו ע"ש, וע"ע במהרש"א וביע"ד ח"ב ד"ז והביאותיו לקמן (נ' ג') ובמדרש איתא לא מת יעקב עד שראה ו' של גחון, ותמוה, וראיתי בזה דידוע שיש ס' רבוא אותיות ור"ת ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה, נמצא דעד ו' של גחון דהוא אמצע התורה יש ל' רבוא אותיות, ובמדרש וב ה"ט ר"פ ויחי כ' דיעקב לא מת עד שראה ל' רבוא מבניו, דבפ' שמות כ' וירבו ויעצמו במאד מאד, ודרז"ל שהי' ס' רבוא, וכאן כ' וירבו מאד ויחי יעקב, ולא כ' מאד מאד רק פעם א' לומר שהי' החצי ע"ש וא"ש המדרש לא מת יעקב עד שראה ו' של גחון דהיינו ל' רבוא שהוא מכוון לחצי אותיות התורה: