בקש לגלות הקץ. ב"ר ולא ידעתי מי הכריח' לומר זה ולמה לא יהיה ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם על הדברים העתידים לבא לכל שבט ושבט והוא מה שכתוב וזאת אשר דבר להם אביהם ויהיה פירוש ויברך אותם גם ברך אותם ואולי קבלה היתה בידם:
מאכל הבא מחלקו של אשר יהיה שמן. הודיענו בזה שכל מאכל קרוי לחם ושפי' מאשר מחלקו של אשר דהיינו מארצו ושחסר ממנו תהיה כאילו אמר הלחם הבא מארץ אשר תהיה שמנה ואל תתמה על מלת לחם שבאה פה בלשון נקבה ובמקום אחר בלשון זכר הלחם אזל מכלינו כי לא על הלחם לבדו כי כמוהו בית ומקום גם יתכן שירצה פה על עוגה או חלה שהיא בלשון נקבה כמו שפי' הרד"ק בשורש לחם:
ראשית אוני הוא טיפהראשונה לו. ואע"פ שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה כדאיתא ביבמות פרק ד' אחין גבי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה דאמר ליה רבא לרב נחמן והא תמר מביאה ראשונה נתעברה דער ואונן שלא כדרכן שמשו כו':
ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה. אמר ראוי היית וכן תרגמו אנקלוס לך הוה חזי למיסב תלתא חולקין בכירותא כהונתא ומלכותא מפני שלא יתכן להיות כמשמעו שיש לו עתה יתר שאת ויתר עז שהרי כבר ניתנה בכורתו ליוסף שהיא אחת מהשלש מעלות כדכתיב ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף ועוד שכתוב אחריו פחז כמים אל תותר שפירושו מפני שפחזת כמים לא תזכה בכל היתרו' הללו ולכן עכ"ל שפי' יתר שאת ויתר עז ראוי היית לית' שאת וליתר עז והרב ז"ל לא הזכיר מהשלש' רק הכהונה והמלכות מפני שמלת שאת מלשון נשיאו' כפי' ומלת עז מלשון מלכות אבל הבכורה אינה בכלל שאת ועז והמתרגם שהזכיר גם הבכורה אינו מלשון הכתוב אלא מפי עצמו כמנהגו בכמה מקומות ומה שהוסיף אחר ראוי היית מלת על אחיך הוא מפני שמלת יתר לא יתכן שתהיה דבקה עם מלת שאת ועז הבאים אחריו מפני שהשאת מורה על הכהונה ולא יתכן לומר יתר כהונה רק הוא שם תואר לראובן ופירושו יתר בכהונה ומפני ששם היתר הוא מן השמות המצטרפות כי היתר יתר מכך הוכרח להוסיף על אחיך להורות שהמצטר' לו הם אחיו ופירושו היית ראוי להיות יתר מהם במעלת הכהונה והמלכות גם הוסיף אות בי"ת על השאת ואמר ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה מפני שכונתו להורות באי זה דבר יתר על אחיו ויחייב מזה בהכרח להוסיף ובתוספת בי"ת השמוש על הכהונה הורה שהוא יתר בה:
הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים. אמר הפחז והבהלה מפני שהפחז מורה על קלות הדעת כמו ריקים ופוחזים אמר והבהלה מפני שכמים אחריו מורה על המהירות כמים הנגרים אמר הפחז והבהלה כאילו אמר מהירותו וקלות דעתו גרם לו להפסיד המעלות הראויות לו ומפני שהפחז שם ואנו צריכים פועל לומר שמפני שפחזת כמים לכך אל תותר אמר אשר מהרת להורות על הפועל גם הוסיף להראות את כעסך להודיע שהמהירות היה בענין הכעס שמהר להראות את כעסו:
אל תותר. הוסיף מלת לכך קודם אל תותר שלא נחשוב שהוא אזהרה כמו אל תאכלו ממנו נא כאילו אמר מי גרם לך להפסיד כל אלה הפחז שפחזת כמים:
ומהו הפחז אשר פחזת כי עלית. הורה בזה שמאמר כי עלית דבק עם פחז כמים לא עם אל תותר הסמוך לו וכאילו אמר מפני שפחזת כמים כי מהרת לעלות על משכבי אביך לכך אל תותר:
אותו שעלה על יצועי. הוסיף מלת אותו מפני שבזולת זה נראה שהפעול של חללת הוא יצועי לא אותו שעלה על יצועי שהוא השכינה גם הוצרך להפך שעלה על יצועי במקום על יצועי עלה מפני שאינו נכון בלשון לומר אותו שעל יצועי עלה אלא אותו שעלה על יצועי מפני שמלת עלה הוא ההבדל של אותו ומלת על יצועי הוא המודיע המקום שבו עלה וראוי לפרש תחלה הפעול והבדלו ואחר כך המקום שבו עלה:
אחים בעצה אחת על שכם ועל יוסף. ובב"ר אמרו שמעון ולוי אחים וכלם אינם אחים אלא אחים בעצה במעשה שכם ובמכירת יוסף וזהו שכתוב אחר זה כי באפם הרגו איש אלו אנשי שכם וברצונם עקרו שור זה יוסף שנקרא שור כדמפרש לקמיה:
כשנתקבצו שבטו של שמעון. ב"ר בסודם אל תבא נפשי בשעה שהם באים ליטול עצה בשטים אבל בפ' חלק אמרו בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים וצ"ע ופי' בסודם כמו לא ישבתי בסוד משחקים בעצת' שהם מתחברים יחד לשחוק להבלי העולם והראיה מהכתוב אחריו שכפל הענין במלות שונות כי כבודי כמו נפשי ואל תחד כמו אל תבא:
אבל בדברי הימים. כלומר ולכן אין לומר שמה שלא נאמר בן יעקב הוא מפני שראשי כל המשפחות אינם עולים רק עד השבטים שמהם יחלקו היחסים אך קשה א"כ גבי זמרי בן סלוא שלא מצינו שנזכר שמו על זמרי נימא שמה שלא נאמר לשמעוני בן יעקב הוא מפני שראשי כל המשפחות אינן עולין רק עד השבטים ועוד עד שיקח ראיה מדברי הימים להקשות פה ישים זה שורש שהוא כמנהג המשפחות העולות עד השבט ויקשה בדברי הימים למה הוזכר שם שמו של יעקב שלא כמנהג:
באפם הרגו כל איש שכעסו עליו. פי' אי זה איש שכעסו עליו לא על איש מיוחד רק שכל איש שכעסו עליו הרגוהו דומיא דוילמד לטרוף טרף אדם אכל שפירושו אי זה אדם שמצא' אכלו:
וברצונם עקרו שור רצו לעקור את יוסף שנקרא שור. לא שעקרוהו שהרי יוסף מלך היה מושל בכל ארץ מצרים אלא מפני שמחשבתן באותו הפועל היתה לעקרו מן העולם נקראו עוקרין וכמוהו וילחם בישראל דבלק שחשב להלחם בו:
לא אתה כמותם. ב"ר דאל"כ מאי אתה דמשמע את' משונ' מאחיך שיודוך אחיך:
בני עלית סלקת את עצמך. מגזרת כעלות גדיש בעתו אל תעלני בחצי ימי ואמר סלקת שהוא פועל יוצא אע"פ שמלת עלית פועל עומד מפני שאין בשרש סלוק פועל עומד ואם היה אומר נסתלקה היה המובן ממנו ע"י אחרים לפיכך אמר סלקת את עצמך שהוא המסלק והמסתלק כמשפט הפועל עומד ובב"ר אמר לו יהודה מסולק אתה מאותו עון שאמרתי טרוף טורף יוסף וחבר מלת בני עם מלת עלית ולא עם מלת מטרף לשתי סבות האחד מפני שגם יהודה מדבר עם בנו הוא ואין לומר מטרף בני בעבור יוסף ועוד שמלת מטרף כוללת טרף יוסף וטרף תמר ואמר שסלק עצמו משניהם:
לפיכך כרע רבץ כאריה. בימי שלמה וגו' שכר עליתו מהטרף:
לא יסור שבט מיהודה מדוד ואילך. אפי' בזמן הגלות והיינו דמסיים בה אלו ראשי גליות שבבבל וכן הוא בב"ר:
שי לו כד"א יובילו שי למורא. שילה שתי מלות שי לו הה"א במקום וי"ו כה"א אהלה:
ואל"ף שבאחותי באזניכם. הרב חולק בזה עם הרד"ק שכת' בשרש הזה והשם באל"ף נוספת ואחותי באזניכם לא שהוא יסודי:
כבס ביין לבושו כל זה לשון רבוי יין. כי אין דרך לכבס הבגדים עם היין:
ואנקלוס תרגם במלך המשיח. דמלשון יסחר ישראל לקרתיה משמ' שהיה שם מתחלה:
על חוף ימים תהיה ארצו. הוא הספר שפירושו הכרך המבדיל בין א"י וארץ העמים וביבמות פרק החולץ פי' רש"י גבי ובעיר הסמוכה לספר מרק"א בלעז כרך המבדיל בין ארץ ישראל לארץ העמים לא זבולון עצמו שהרי כתוב אחריו והוא לחוף אניות שפירושו שהוא עצמו יהיה מצוי במתום הנמל שאניו' מביאות שם פרקמטיא לא לספר אלמא לחוף ימים ישכון לאו בזבולון עצמו קמיירי אלא בארצו שהיא תהיה בספר:
והוא לחוף אניות במקום הנמל. לא לספר שאין האניות שוכנות בספר אלא בנמל ונמל לחוד וספר לחוד אך מפני שהנמל דומה לספר שכמו שהספר הוא המקום המבדיל בין ארץ ישראל לארץ העמים כן הנמל הוא המקום המבדיל בין הים והיבשה נקראו שניהם בשם חוף:
שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה באהלים. ולפיכך קדם זבולון ליששכר אע"פ שיששכר גדול ממנו מפני שגדול המעשה יותר מן העושה תנחומא:
על צידון סוף גבולו יהיה סמוך לצידון. כי פי' על צידון כמו ועליו מטה מנשה:
חמור גרם חמור בעל עצמות. כי פי' גרם עצם וחסר בעל כאילו אמר חמור בעל גרם אבל להיות חמור סמוך לגרם דרך נדיב לב הוא מעט רחוק כי מעטים הם מזה המין:
סובל עול תורה כחמור. כדכתיב ויששכר באהליך בישיבת אהליך לישב לעבר שנים ולקבוע חדשים כמו שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים:
כחמור המהלך ביום ובלילה. דמרובץ שפירושו לן ומבין המשפתים שפירושו בין התחומין משמע שמהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית אלא בין תחומי העיירות כדרך המוליכין פרקמטיא ממקום למקום:
דן ידין עמו ינקום נקמת עמו מפלשתים. ויהיה פירוש ידין עמו ידין דין עמו כמו כי ידין ה' עמו שתרגומו אונקלוס ידין דינא דעמיה דהיינו ינקום נקמתו לא לשפוט את עמו כי לא מצינו זה בשום מקום ולכן יהיה כאחד שבטי ישראל הפוך כאילו אמר שבטי ישראל כאחד שפירושו כל שבטי ישראל יחד שהרי שמשון נוקם נקמות כל ישראל היה:
ואומר אני שקרוי כן ע"ש שהוא נושף ואתה תשופנו עקב. לא הבינותי דברי הרב בזה מפני ששורש שפיפון שפף ושורש נושף נשף ושורש תשופנו שוף ואיך יתכן שיקרא שפיפון בעבור שהוא נושף שהם שני שרשים גם איך יתכן שיהיה פי' נושף מגזרת תשופנו שגם אלה שני שרשים:
וסופו לומר זכרני וחזקני אך הפעם ויחסר ויאמר קודם לישועתך:
אילה שלוחה זו בקעת גנוסר. ב"ר שנפלה בחלקו של נפתלי שהרי בגורלו כתוב ערי מבצר וגו' רקת וכנרת ותרגום ים כנרת ים גנוסר ואמרו מאי גינוסר גני שרים אלו המלכים שיהיה להם גנות בתוכה ופי' נפתלי אילה שלוחה ארץ נפתלי:
הנותן אמרי שפר כתרגומו. שכל הרואה פירותיה מברך כאילו אמר הנותן רואם או אוכלם בפיהם לומר אמרי שפר:
בן פורת בן חן והוא לשון ארמי אפרין נמטייה לרבי שמעון. ופרש"י אפרין חן שלנו והרמב"ן ז"ל טען ואמר ורחוק הוא מאד לסמכו אל הלשון ההוא שלשונות כאלה בגמרא יוני או פרסי ושאר לשונות אין להם חברה בלשון הקד' ועוד כי לפי הנמצא ממנו אינו רק לשון ברכה ושבח והנו"ן בו שרש שכן בב"ר ויברכו את רבקה דווין ושפופין ולא היו מפרנין אלא בפה ודומה לו שהוא ממה שאמרו פורנ' ליתמי שפי' השבח שהשביחו הוא ליתומים עכ"ד: ונראה לי שאי' מכל אלה טענה על דברי הרב כי מה שאמר שלשונות כאלה בגמרא יוני או פרסי ושאר לשונות אין להם חברה בלשון הקד' לא ידעתי מה הפרש יש בין שילקחו הלשונות הנכריות מלשונות בעצמם או שילקחו משמוש הגמרא בהם אדרבה יותר מקובל הוא שילקחו משמוש הגמרא בהם ממה שילקחו מלשונם בעצמם ואח' שמצאנו שנלקחו הלשונות הנכריות מתורתנו הקדושה מתוך לשונם בעצמם בכמה מקומות כמו גבי אותו ואתהן ואת אחת מהן בלשון יוני ה"ן אחת וגבי טטפת אמרו טט בכתפי שתי' פת באפריקי שתים וכאלה רבות כ"ש כשהגמרא שמש בהן שהוא קרוב מאד ללשוננו וכבר הארכתי בזה בפרשת מקץ בפסוק בי אדני ע"ש. ומה שאמר שהנמצא ממנו אינו אלא לשון ברכה ושבח לא לשון חן והביא ראיה מב"ר שאמרו לא היו מפרנין ומפורנא דיתמי זהו אם הנו"ן של אפרין נו"ן השם כמו מפרנין ופורנא אבל אם הוא כנוי למדברים בעדם כמו שנראה מפרש"י שפיר' חן שלנו סרה הטענה אבל מה שיש לטעון על זה לפי דעתי הוא מהאל"ף של אפרין שנרא' שהוא יסודי ופורת אין בו אל"ף ואפרין לחוד ופורת לחוד:
במקום שתוכל לראותו משם. כי שור מורה על הראיה כמו אשורנו ולא קרוב ופי' על מקום שתוכל לראותו כי לא יתכן לפרשו שם מקום כי לא נקרא שור מקום בשום מקום ולא מענין חומה כי תרגום שור דחומה מאן דכר שמיה:
בן פורת תי"ו שבו הוא תקון הלשון. לא תי"ו הנקבה כי על הזכר הוא מדבר:
שור כמו לשור. מקור פי' לראות מגזרת אשורנו והמקור לעולם הוא בתוספת אחת מאותיות בכל"ם:
עלי שור בשביל לשור. כי פי' עלי בשביל ופי' שור לשור פי' המקרא תחלה ואח"כ שב לפרש דקדוק המלות:
זאת היתה לו מידי הב"ה שהוא אביר יעקב. לא מידי כח יעקב. ופירוש זאת היתה לו גם נתישבה בחוזק קשתו היא הטובה האמורה פה שנתיישבה קשתו בחוזק ושנתן לו הטבעת מיד פרעה לידו שהוא ויפוזו זרועי ידיו שלא היתה לו אלא מידיו של הב"ה לא שהטבעת הנרמז במאמר ויפוזו זרועי ידיו היה מידיו של הב"ה שנתינת הטבעת מידי פרעה היה ולא מידי אביר יעקב:
ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל. פי' ומאותו הכח הנתון לו מידיו של הב"ה זכה לעלות במעלה הזאת שיהיה רועה אבן ישר' לא שמכח השם היה רועה אבן ישראל כי הרעייה מכחו היתה ולא מכח השם והוסיף וי"ו על מלת משם להורות שזהו ענין שני מידיו של הב"ה האחד שמעלת הטבעת לא זכה בה אלא מידי אביר יעקב השני שמשם זכה ג"כ במעלת רעיית אבן ישר' גם יתכן לפרש ומשם מנתינת הטבעת של פרעה שהמליכו על כל ארץ מצרים זכה להיות רועה אבן ישרא':
מאל אביך היתה לך זאת. הוסיף היתה לך זאת כי לולא זה הוא דבור חסר אין מובן לו:
והוא יעזרך. פי' הוי"ו של ויעזרך במקום והוא מפני שהוי"ו הבא על הפועל תורה על פועל אחר קודם לו כאלו אמר יברכך ויעזרך ואין כאן פועל קודם לפיכך פי' הוי"ו במקום והוא ועם הב"ה:
היה לבך כו'. הוסיף היה לבך כי לולא זה אין מובן לו:
והוא יברכך. גם פה פירוש הוי"ו במקום והוא כדלעיל:
ברכות אביך גברו וגו' ברכות שברכני הב"ה גברו על הברכות שברך את הורי. ויהיה ברכות אביך מורה על הפעול לא על הפועל וכן ברכות הורי ואמר שברכני במקום שברך את אביך המובן מברכות אביך להורות שמלת אביך פה בא במקום אותי כמו יפתח ואת שמואל במקום ואותי:
עד תאות גבעות עולם לפי שהבכרות שלי גברו והלכו עד סוף גבעות עולם. פי' ואיך אני יודע שברכותי גברו על ברכות הורי לפי שברכותי מתפשטו' עד קצוות גבעות עולם ימה וקדמה ולא כן ברכות אבותי ומה שהכריחו לפרש שעד תאות גבעות עולם שהוא ראיה על תוספות ברכותיו על ברכות הוריו ולא שהוא ביאור דומיא דוהמי' גברו מאד מאד על הארץ וביאר אחר זה ויכסו כל ההרים הגבוהים הוא מפני שאין מלת גברו מורה על תגבורת הברכות דומיא דויגברו המים אלא על תוספת ברכותיו על ברכות הוריו ואין מאמר עד תאות גבעות עולם ביאור על תוספת ברכותיו על ברכות הוריו אלא לראיה שאלה היו בלא גבול וזולתם בגבול:
תהיין כלן לראש יוסף. פי' מלת תהיין שבה אל כל הברכות האמורות למעלה שהן ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת וברכות שדים ורחם וברכות אביו שגברו על ברכות הוריו לא על ברכות אביו לבדם הסמוכים לה:
זאב הוא אשר יטרף. פירוש אין מלת יטרף דבקה עם הזאב שכל זאב טורף הוא רק היא דבקה עם בנימין ופירושו בנימין זאב הוא מפני שמנהגו לטרוף כמוהו:
ברכה העתידה לבא על כל אחד וא'. דאל"כ מאי כברכתו:
אל אבותי עם אבותי. כי מלת אל אינה נופלת רק להולכים זה אל זה בא אל פרעה מי האנשים אש' באו אליך הלילה באנו אל אחיך ולפעמים יבא אל במקום עם ואשה אל אחותה לא תקח עם אחותה אבל מלת אל המערה שאחריה היא במקום בי"ת כמו ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך ומפני שמלת אל במקום בי"ת הם רבים לא חשש לפרש בו:
