אל בניו. היינו בניו ממש. ולהם אמר האספו דמשמעו אסיפת אנשים מיוחדים לצורך ענין ולא קיבוץ כללי. וצוה לבניו ממש שיבואו סמוך למטתו וישמעו את אשר יגיד כי הברכה מועלת יותר כאשר המתברך עומד לפניו כמ״ש לעיל ט׳ י׳: ואגידה לכם. פרש״י בשם מ״ר ביקש לגלות את הקץ וכו׳ דקדק רבינו להעמיד זה הדרש על ואגידה לכם. וכ״ה בגמ׳ פסחים דמ״ד מ״ד האספו ואגידה לכם וגו׳ ביקש יעקב לגלות כו׳ ולא על גוף המאמר את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. דבאמת אין משמעות באחרית הימים בכ״מ על ימות המשיח תדע הרי בפ׳ וילך כתיב וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. וגם בדברי יעקב אבינו יש הרבה דברים שלא יהי׳ כן בימות המשיח כמו זבלון לחוף ימים ישכון. ובחלוקה דס׳ יחזקאל אינו כן. ובלעם אמר לבלק אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים וזה אינו בימות המשיח שכבר בטל ונעקר אומה מואב מן העולם. אלא משמעות אחרית הימים הוא סוף ימי התקופה שהמדבר עומד בו. מש״ה יעקב דיבר בתקופות הגלות ומה שיהי׳ ביציאת מצרים ומכניסתם לא״י בימי השופטים. שהי׳ נחשב כל המשך לביאה עד שנתיישבו בטח בסוף ימי דוד ושלמה ובלעם ג״כ דיבר בתקופה של כניסת א״י והאחזם בה ואחרית ימי תקופה זו הי׳ ימי דוד המלך ומשה רבינו דיבר בתקופה של חטאת ישראל כאשר החלו לסור מאחרי ה׳ אחרי שלמה המלך ומה שאמר וקראת וגו׳ הוא על סוף ימי הבית. והנביאים דברו על תקופת הגלות מש״ה כיוונו במה שאמרו באחרית הימים על סוף הגלות והוא ימות המשיח. ואחרי שכן אין מקום לדרש שרצה יעקב לגלות את הקץ של משיח אלא מדיוק הלשון ואגידה לכם. והגדה כאן הוא דבר סתר וסוד כמוס. ולמדו מזה כונה שניה דבאחרית הימים קאי על ימי העולם ג״כ והיינו ימות המשיח: הקבצו ושמעו בני יעקב. קיבוץ משמעו כלל המון אומה הישראלית שמכונים בני יעקב כמו שנקראים בני ישראל. וכל בני יעקב א״א שיתאספו סמוך למטתו לשמוע ממנו ע״כ הזהירם שיתקבצו לאיזה מקום כר נרחב וישמעו מהשבטים מה שהגדתי להם: ושמעו אל ישראל אביכם. האי ושמעו משמעו קבלת הדברים שהרי אני ישראל אביכם. שני טעמים שראוי לקבל. א׳ שאני ישראל מדבר ברוה״ק באשר סמוך למותו הי׳. הבהיק אור השגתו כנר הסמוך לשקיעתה. ב׳ אביכם א״כ ראוי לקבל גזרתי ועצתי ובכלל הדברים הי׳ שלא יתנו לראובן יתר שאת [באחרית הימים. אבל במצרים הנהיג שררה כמבואר ברבה במדבר פי״ג] ולא יתנהגו בטבעי שמעון ולוי כאשר יבואר ועוד כמה מדות ומוסרים יוצא מכלל דברי אבינו כמו שיבא: בכרי אתה. ובאשר הי׳ יעקב בכור במה שקנה מאחיו. וזה אינו מועיל אלא לכבוד הבכורה. אבל לא לסגולת הבכורה הפנימית הבא בתולדה. ע״כ אמר לראובן שלא כן אתה אלא כחי דסגולת הנפש של בכור לקבל חלק גדול מן האב יותר משארי בנים: וראשית אוני. בכח הגוף אע״ג שלא מצינו שהאב מזכה לבנו בגבורה להבכור יותר מהפשוטים מ״מ מעלתו גם בזה הוא מפני שהוא הראשון הנאצל מהאב. ע״כ הי׳ מגיע לך נגד כחי. יתר שאת. שהוא הכבוד הראוי לפי סגולת הנפש הפנימית. ונגד ראשית אוני הי׳ מגיע לך יתר עז המלוכה והמשרה בבני ישראל: פחז כמים אל תותר. דמים הנשפכין פוחזים לצאת יותר משארי משקאות כדאי׳ בסוכה דמ״ז ב׳ דנקב של יין הי׳ רחב משל מים כדי שיהיו שניהם כלין בב״א. עוד יש בין מים ליין או שארי משקאות. שאם מהפכין הכלי על פיה באיזה משך אזי יצאו המים עד תומו משא״כ שאר מיני משקין נשאר מעט בדופני הכלי. ואמר יעקב כי ראובן הי׳ מבוהל כמים וגם משהה איזה משך במעשה הבהלות עד שלא תותר. וביאר כי עלית משכבי אביך. וברור שלא בעל ראובן ח״ו את בלהה. אלא הא דכתיב וישכב את בלהה היינו שכב באהל שלה כדי שלא יבא יעקב אליה בשביל שהרגיש צער אמו. והנה אע״ג שלא הי׳ עצם החטא גדול כ״כ כמו שאם הי׳ בועל ח״ו. מ״מ בזה הי׳ גרוע. דהבועל בעבירה אינו משהה בעון אלא כמהר צפור אל פח משא״כ כששמרה מאביו הי׳ מוכרח לשכב כל הלילה ולא מצא עוד דעתו כמה מגונה פעולה זו. נמצא עשה בתחלת הענין פחז כמים וגם השהה עד שלא תותר: כי עלית משכבי אביך. כל העת שהי׳ אפשר לאביך לשכב מש״ה כתיב משכבי בל״ר. היינו כמה שעות שהי׳ בידו לשכב: אז חללת. בכל מעלה רוחנית שייך לשון חלול. כמו דשייך חלול בכהונה כך שייך חלול בבכורה. והיינו יצועי עלה. המעולה שביצועי והיא הבכורה. והקדים אבינו שני טעמים לדבר שהוא פחז כמים ואל תותר דמשום שהוא פחז כמים אבד יתר שאת שהוא הכבוד דמי שהוא נבהל ופחז אינו שומר כבודו ומי שאינו יכול לשמור כבודו טוב לו שלא יגיע למעלת הכבוד. שלא ישבע חלילה קלון במדת הכבוד שלו. ומשום שהוא אל תותר אבד יתר עז בהנהגת המלוכה דמלך עלול לשגות ולחטוא כמש״כ בס׳ ויקרא ד׳ כ״ב ובס׳ במדבר ט״ו כ״ח. אמנם המרגיש בהעותו ה״ז חוזר בו. אבל מי שעומד ע״ד משך רב הלא טוב לו שלא למלוך: שמעון ולוי אחים. הדבר מובן שלא כוון יעקב להגיד כי המה אחים מלידה ומבטן. אלא הודיע שטבעם שוה יותר מהשתוות כל בני יעקב ופי׳ כלי חמס מכרתיהם שלא נחשוב שנשתוו שמעון ולוי בכל דבר. לא כן אלא בזה נשתוו שכלי חמס מכרותיהם. היינו קניינם במה שמוציאים מחשבותיהם ורצונם לפועל. היא בכלי חמס. אמנם לא אמר שנשתוו במחשבותיהם ורצונם. דבזה ודאי לא נשתוו דבמעשה שכם עצמו לא נשתוו בדעות על מה הגיעו לאותו מעשה. וכמ״ש לעיל ל״ד כ״ה. מדיוק המקרא דאחד מהם בא לקנא קנאת ה׳ צבאות ונכנס בסכנה כמו פינחס במעשה זמרי. וזה בא לקנא כבוד בית אביו. ע״כ פירש יעקב גם הוא. בסדם. בשעה שעומדים בסוד ה׳ לקנא על כבודו. ואע״ג שבזה לא הי׳ יעקב אבינו אומר אל תחד כבודי. דודאי כבוד לאיש כמוהו להתאחד אתם אבל מ״מ אל תבא נפשי. באופן כזה וכדאיתא בתענית ד״ד א׳ האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דרתחא בי׳ כו׳ אפ״ה מיבעי למילף נפשי׳ בניחותא שנא׳ והסר כעס מלבך. שע״י כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו: ובקהלם. בשעה שנקהלים על דבר הרשות לקנא על כבוד וזהו איסור גמור להכנס בסכנה בשביל זה ונקרא קהל מרעים: אל תחד כבודי. זה אין כבוד לפני כלל להיות מתאחד עמהם: כי באפם הרגו איש. יש כעס הנקרא חרון אף ויש נקרא עברה. דחרון אף הוא בשעה שהוא ניצת בחרון ומרתיח אפו על אותו איש. ועברה הוא בשעה שנשקע כעסו. אך עברתו שמורה על אותו איש לעשות לו רעה בעת מצוא. וידוע דבשעת חרון אף נקל לעשות איזה דבר מופלג ביותר הרבה ממה שיעשה בעת רצון אלא שהגיע לידו לעשות רעה לאיש עברתו ואמר כי באפם בשעה שהיו בחרון אף. הרגו איש. אין שום דבר מעצור להם עד שהרגו איש. וברצונם. היינו בשעה שנח הרוגז והאף אלא העברה שמורה עוד בלבבם עקרו שור. אע״ג שהוא צער בע״ח ואכזריות ואסור כדאיתא בעבודת כוכבים די״ג: ארור אפם. בשעה שהמה בחרון אף. כי עז בלי מעצור כזרם מים כבירים שוטפים ועברתם השמורה בלב כי קשתה. קשין להתרצות: אחלקם ביעקב. נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה אבל רובם במק״א קשה ע״כ אחלקם ביעקב שיהיו מעט מעט במקום אחד: ואפיצם בישראל. כן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה כמו שהי׳ פינחס במעשה זמרי. אבל רק מעט מעט יפה ע״כ יהיו נפוצים בישראל: ידך בערף איביך ישתחוו וגו׳. יש גבור מנצח על אויביו אבל אינו יכול להנהיג מלוכה בקרב אחיו. ויש להיפך. אבל יהודה הוא גבור וידו בערף אויביו וגם ראוי למלוכה להנהיגם בשלום ובמישור עד אשר ישתחוו לך בני אביך ע״כ יודוך אחיך: גור אריה יהודה. יש הרבה טורפים בעולם כמו נמר ודוב ועוד. אבל לארי יש סגולה מיוחדת אם רואה אדם שנושא צלם אלהים נחת הוא מלפניו ושב לאחור. לזה המשיל את יהודה לגור אריה. שאע״ג שהוא גבור מ״מ מטרף בני עלית. וכבר ביארנו לעיל מ״ה ט״ז בהר״ד. דבני הוא כנוי על אדם המעלה. ואמר יעקב שבחו של יהודה דאפי׳ בעת שברצונו להרוג איזה איש מ״מ כשמגיע לאדם שהוא בני עולה ממנו ומשקיט רוחו וזהו גבורה לכבוש את יצרו ורצונו: כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו. יש ארי אצטדין שטורף לדעת מנהיגו מ״מ כשמעמידים אותו נגד מי שיש עליו צלם אלהים אזי כורע ורובץ. אע״ג שמנהיגו בא להקימו לטרוף אבל הוא אינו קם ואינו זע ממקומו. כך אם המושל ביהודה מסכים לחוס על בני אזי אפי׳ יועציו מפתים ומעוררים אותו להרגו מ״מ אין איש מעבירו ע״ד. ועצם נבואה זו נאמרה על דוד עם שאול ושמעי שחס דוד על מעלתם ולא הועילו אנשיו אבישי ושארי יועציו לעשות להם רעה. וקם דוד ע״ד כארי וכלביא: לא יסור שבט מיהורה ומחקק מבין רגליו. ידוע מה שדרשו חז״ל בסנהדרין ד״ה שבט זה ריש גולה שבבבל שרודה את העם במקל. והוא שבט כמשמעו. ומחוקק אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים הביאור ע״ז דמחוקק משמעו המחדש חדושים בתורה ומחקק בעיונו. וזה א״א כ״א באמצעות תלמידים כדאי׳ בתענית פ״א דאר״ח הרבה למדתי מרבותי כו׳ ומתלמידי יותר מכולם. והמשילו שם עוד כעץ קטן שמדליק את הגדול כך תלמיד מסייע להרב לעמוד על עיקרי ההלכה. ופי׳ מבין רגליו. היינו מבין רגליו של המחוקק (וכן פי׳ הספורנו לפי דרכו) ומשום שהי׳ המנהג לפנים שהרב הי׳ יושב על הספסל והתלמידים דנים לפניו על הקרקע כדאיתא בב״מ דפ״ד דכי הוו יתבי כו׳ יתבי קמייהו ראב״ש ורבי אארעא מקשו ומפרקו. ובסנהדרין די״ז ב׳ דן לפניהם בקרקע. וא״כ התלמידים ישבו בין רגליו של הרב וזהו הביאור שלא יסור מיהודה מחוקק מבין רגליו היינו ראשי ישיבות שלומדים תורה עם תלמידים היושבים בין רגליהם: 3עד כי יבא שילה.ולו יקהת עמים. אפי׳ אוה״ע יבואו וישאלו בעצתו מחמת עומק חריצותו כמו שהיה אח״כ בדניאל וכן הי׳ גם בימי שפוט השופטים: אסרי לגפן עירה. באשר יין הוא מועיל לחריצות השכל כדאי׳ ביומא דע״ו ב׳ חמרא וריחני פקחין ע״כ הי׳ הברכה שפע יין ביהודה עד אשר גפניו שהוא בכ״מ אילן דק וא״א לקשור אליו בהמה שלא ישבר אבל ביהודה היו הגפנים עבים עד שהי׳ אפשר לקשור בו עירה: ולשרקה. הוא הענף היה אפשר לאסור בו בני אתונו. עוד באה הברכה על חוזק היין עד אשר כבס ביין לבשו. ידוע דעיקר כבוס בגדים טוב רק במים רק כשיש כתמים טוב להוציא ע״י משקה חריף. כך הי׳ מנהג ביהודה לכבס ביין לבושו מפני חריפתו: ובדם ענבים סותה. בעוד לא נגמר בישולן אין המשקה היוצא מהם נקרא יין אלא דם ענבים וכמש״כ בס׳ דברים בשירת האזינו והוא חריף ועז ביותר. ומכבס בהם סותה. והוא קיצור מכסות. היינו בגד קטן שאינו מתלבש על כל הגוף אלא על מחצה העליון מקום שמזיע ביותר. ע״כ נדרש לכבוס בדם ענבים להוציא זעה שלו. ובמשנה כלים פט״ז מ״ח ואמום של עושה סותות היינו דפוס שעושין הסותות עליהן. באשר הוא נעשה באופן שיהא מתדבק לבשר ע״כ נעשה על הדפוס: חכלילי עינים מיין. דכמו שהוא משתמש ביין חי כך שותה יין חי ע״כ עיניו חכלילות. אבל א״כ היו שיניו אדומות וכדאי׳ בנדה פ״ג על עצמות שאחר מיתה דמי ששותה יין חי עצמותיו שרופות. ע״כ אמר. ולבן שנים מחלב. שמלבין שיניו ע״י שתיית חלב שיהיה הרבה חלב צאן בחלקו כידוע שהביאו לביהמ״ק כבשים מחברון אשר ביהודה: לחוף ימים ישכון. והי׳ אפשר להבין שהי׳ התכלית מזה כדי לצוד דגים או חול שבשפת הים והוא דבר מצער. ע״כ פירש. והוא. עסק ימים שישכון עליו יבא. לחוף אניות. מקום נמל שנכנסים משם לאניה ולסחורה: וירכתו. רגלו ומקום שמניח ירכו עליו לשאוף ממנו שפע פרנסה. הוא על צידון שהיה מקום סוחרי ארץ כדכתיב בישעיה כ״ג סוחר צידון עובר ים מלאוך. וזבולון היו רגילים באניה לצידון. ומזה הי׳ להם שפע פרנסה. והנה הקדים יעקב ברכת זבולון ליששכר משום שהי׳ זבולון מפרנס ומקים תורת יששכר שהיו יושבי אהלים במנוחה כאשר יבואר. משא״כ מנשה ואפרים שלא היה מנשה סיבה ומשען לתורת אפרים. ע״כ הקדים את אפרים לפני מנשה: יששכר חמר גרם. בימי שפוט השופטים בעוד לא הי׳ מלוכה בישראל הי׳ הנימוס אשר כל שבט מפריש איזה סך חיל והוצאותיהם לשמור המדינה ושבט יששכר לא הי׳ מפריש אנשי חיל כדמוכח מהא דבעת המליכו את דוד ובאו מכל שבטי ישראל לאלפים ורבבות ורק משבט יששכר לא באו כ״א מאתים איש יודעי בינה וכל אחיהם על פיהם. והיינו משום שלא היו אנשי מלחמה. ומוכח עוד מדכתיב בס׳ דה״י א׳ ז׳ ולבני יששכר וגו׳ גבורי חיל לתולדותם מספרם בימי דוד וגו׳ ולא כתיב כזה בכל השבטים. והיינו משום שבכל השבטים הי׳ כזה גם לפני מלוך דוד. אבל שבט יששכר לא נמנו להיות גבורי חיל עד שמלך דוד וגזר עליהם להמנות למלחמה. וזהו דבר יעקב יששכר חמור גרם. כעצמות חמור שאינו מסוגל להיות זריז כסוס שוטף במלחמה. אלא רובץ בין המשפתים. יושב במקומו עמל בבית תלמודו. וזהו בין המשפתים. מקום שאינו נקי ומהודר כ״כ שיהא מוכשר לעוסקי בהליכות עולם וכדאי׳ בעירובין דנ״ד א׳ אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת. וא״ד שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו. (והעיקר כפי׳ א׳ דרש״י. ע״ש. ומה שהקשה רש״י מהא דאי׳ עה״פ ולמשנאי אהבו מות. לק״מ דהתם מיירי בשעה שהת״ח מתהלך בין הבריות. אבל בית תלמודו אינו כן): וירא מנוחה כי טוב. טעם על שסירב מלהעמיד אנשי חיל משום שראה מנוחה כי טוב. והיא עסק התורה כמבואר ברבה : ואת הארץ כי נעמה. ומי שיוצא בחיל א״א לעסוק בתורה ומוכרח לצאת מארצו: ויט שכמו לסבול. ותחת זה הטה שכמו לסבול דעת כל ישראל מה שיטילו עליו בשביל צורך המדינה: ויהי למס עבד. ונתן מס הרבה לבעלי מלחמה משאר שבטים ולהוצאת מלחמה: דן ידין עמו כאחד. זה הי׳ כחו של דן לאהוב את המשפט בד״מ כדאי׳ בריש פסחים ד״ד. וע׳ מש״כ לעיל ל׳ ו׳. אמנם לא הי׳ שופט מכח התורה שהרי לא היו עוסקים כ״כ בתורה. אלא מכ״מ היו כערכאות שבסוריא שהי׳ ג״כ מעלה ודבר יקר כמבואר בשאלתא הנוספת לפ׳ משפטים מדכתיב לא תסור מן הדבר וגו׳ שאפי׳ אינו עפ״י התורה במקום שאין שם בני תורה. וע׳ מש״כ עוד בפ׳ יתרו בפסוק ואתה תחזה מכל העם. וזהו דבר הכתוב שהוא ידין בשכלו הטוב ובישרת לב. כאחד שבטי ישראל. שהמה בעלי תורה: יהי דן וכו׳. דכמו שכח התורה הוא מסוגל למלחמת ישראל כמש״כ כ״פ. כך כח הדין שהוא מכונה בשם משרת התורה כדאי׳ בש״ר פ׳ משפטים דמתן תורה כתוב בין דינין לפניה היינו פ׳ ואתה תחזה וגו׳. ודינין לאחריה הוא פ׳ ואלה המשפטים משל למטרונא שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע. ע״כ הי׳ ג״כ כח הדינין של שבט דן מועיל מעין כח התורה ללחום מלחמתן ש״י אבל בזה האופן שיהי כנחש עלי דרך שהורג הרבה ב״א כשהוא בפ״ע כמש״כ הספורנו. כך יהא שמשון מכה בלחי החמור אלף איש: שפיפן עלי ארח. הוא נחש דק מאד: הנושך עקבי סוס. בשעה שזוחל בארץ והסוס הולך עליו הוא נושך עקביו: ויפל רכבו אחור. כך בשעה שהשפילו הפלשתים את שמשון ורמסו אותו אז נשך את עקבי הבית ונפלו כולם לאחור. וכן משה ברך זה השבט בגבורה קלה כאשר יבואר ברצות האל הגומר עלי. ולא כגבורת יהודה שבא בכח התורה: לישועתך קויתי ה׳. באשר ישועה זו קלה ומעוטה. ולא הי׳ אלא לשעה קלה ע״כ אמר לישועתך וגו׳ שאתה תהיה ישועתנו ועזרתנו סלה: גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. דרך שבט גד הי׳ לישב בטח ולא לירא מחיל שונאיו שיסובבנו ולא יהי׳ יוכל לצאת אח״כ. אלא הוא מניח שהגדוד יגודנו. יסובבנו ואח״כ יגד עקב. בסוף מסובב אותם ומתגבר עליהם. וכ״ה בירו׳ וברבה והביאו ברמב״ן. גייסא אתי מגיסתא. והוא מגייס לי׳. וע׳ מ״ש בברכת משה לאותו שבט שהי׳ בוטח בא״א: מאשר שמנה לחמו. ידוע שהי׳ לזה השבט רוב שמן זיתים והי׳ משתמש הרבה להשמין לחמו. ואמר מאשר ולא אשר. לרמז שלא רק טבע חלק ארצו גרם לזה אלא שהוא בעצמו גרם לזה כדאי׳ במנחות דפ״ה ב׳. שהי׳ עשיר גדול בעצמו עוזק תחת זיתיו והוא עצמו מסקל בשדהו עד שתמה ע״ז האיש שבא לקנות שמן ממנו: והוא יתן מעדני מלך. אע״ג שהי׳ משתמש הרבה בשמן מכ״מ הי׳ מוציא תפנוקי מלכים מזיתים בעוד שלא הגיע לשליש והוא הנקרא בגמ׳ שבת פ׳ המוציא שמן סתכת. וכ״כ הרשב״ם ומעדנים בזה את בשר הנשים וכמבואר בספר דברים בברכת משה ברוך מבנים אשר ע״ש. ומסתמא הגיע זה השמן גם לתפנוקים אחרים. והיה זה הברכה דיהיה כ״כ זיתים אצלו עד שלא הי׳ קשה עליו לעשות שמן סתכת אע״ג שהוא מאבד הזיתים והשמן שהי׳ ראוי לצאת ממנו. מכ״מ לא הי׳ חושש לכך שהי׳ לו הרבה זיתים מספיק גם לעשות שמן הרבה: נפתלי אילה שלחה. כמש״כ הרמב״ן שהי׳ מנהג לגדל אילה כדי לשלוח מכתב ע״י. וא״כ קאי הנותן אמרי שפר על האילה השלוחה במהירותה לזה התכלית. אבל א״כ היה ראוי לכתוב הנותנת. אלא קאי גם על נפתלי שהי׳ כח פיו ליתן אמרי שפר ואי הפי׳ על נפתלי לחוד הי׳ ראוי לכתוב והוא יתן אמרי שפר. אלא הנותן קאי גם על אילה גם על נפתלי וע׳ בס׳ דברים ג׳ ט״ז שהראינו לדעת דשבט נפתלי הי׳ בימי דבורה וברק מושכין שמועתן ממחוקקי מכיר ע״י אמרי שפר לשבטן: בן פרת יוסף. שגדל מנעוריו בקומה ויופי יותר מכל אדם וכן פי׳ רשב״ם. אמנם זה הי׳ מעת הוולדו עד שנמכר. ואח״כ לא גדל עוד עד שיצא מבית הסורים למלוך. וגדל עוד הפעם פתאום בקומה גבוהה. וזהו אמרו עוד הפעם בן פרת עלי עין. שגידולו היה פתאום עד שנראה לעין שהוא גדל והולך ולא כגדולו בנעוריו שהי׳ גדל לאט לאט ואינו נראה לעין. אבל בגידולו שנית הי׳ עלי עין: בנות צעדה עלי שור. כ״כ היה גבוה בקומה ותאר פניו עד שבנות צעדה עלי שור לראות אדם יפה כמוהו. זהו פשוטו של מקרא. אבל א״כ צעדו מיבעי לי׳ אלא יש כאן כונה שני׳ עוד בן פרת יוסף שגדל בחכמה יותר משאר בניו. והי׳ כזה עד שנמכר. ואח״כ לא חכם עוד עד שיצא מבית הסורים. וגדל עוד הפעם פתאום בחכמת הטבע עלי עין עד שפירשו חז״ל הא דכתיב בשלמה ויחכם מכל האדם וגו׳ וכלכל זה יוסף שהי׳ מכלכל את העולם הרי שהי׳ מצוין בחכמה אלא שלא הי׳ שוה מקור חכמתו כחכמת שלמה. דשלמה בא מכח חכמת התורה [כמש״כ הרמב״ן בהקדמת פי׳ התורה וע״ע מ״ש בהע״ש סי׳ קע״א שלהי אות י׳] ומש״ה נקרא בני במאמר החכמה מה ברי ומה בר בטני כמש״כ לעיל מ״ה ט״ז בהר״ד. אבל יוסף שכח חכמת התורה כמבואר ברבה פ׳ ע״ט עה״פ כי נשני אלהים וגו׳. אלא שניתן לו חכמת הטבע בשפע רב. וכבר נתבאר שם שזה נקרא בנות. וזהו דבר יעקב בנות צעדה עלי שור. חכמת הטבע צעדה עלי שור במדרגה עליונה וגבוהה: וימררהו. בין גידול ראשון לגידול שני מררו חייו: ורבו. זרקו עליו חצים. מלשון רובה קשת. וברקים רב ויהמם: וישטמהו בעלי חצים. מלשון וישטם עשו. ומשמעו בת״א שם נטר דבבו. דמי שהוא מכה את חבירו אינו אלא מקרה. ולא כן אחי יוסף שהיו נוטרים שנאה בלבבם עליו ומחשבים איך להרע. וזה גרע הרבה מהמכה במקרה. וכ״ז מנע גידולו בנתים עד שהגיע: ותשב באיתן קשתו. כמו ונחתה קשת נחושה זרועותי. שכל מה שהקשת קשה ומוצקה יותר היא מורה יותר מרחוק. כך נעשה קשת יוסף איתן לירות גמול רע לאחיו. אבל ויפזו זרועי ידיו. הראה יופי ידיו להיטיב להם בשפע עושר ומדה טובה. ופי׳ ויפזו מלשון פז. ומפרש מאין בא ליוסף מדה טובה זו בהפלגה כ״כ מידי אביר יעקב. לפי הפשט הוא מכחו הגדול של יעקב שהי׳ אביר כחו במדת השלום כמו שנתבאר לעיל ל״א מ״ו ול״ב כ״ו. ומזה בא כן המדה ליוסף בנו שהי׳ אחוז במדת אביו ביותר כמש״כ לעיל ל״ג ז׳ אכן משמעות אביר יעקב הוא כנוי על הקב״ה כמו לשון אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב והכונה בזה עפ״י מה דכתיב כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. וביארנו שם דעם ישראל בכלל נמשלים לחבל המפותל מהרבה חוטים ולמעלה היא עבה ולמטה היא נפרדת כל חוט בפ״ע. כך הקב״ה נשמתא דנשמתין דכל ישראל ומש״ה תנן בסנהדרין פ״ד כשאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת קלני וגו׳ והוא כמו אם ניזוז חוט המתפרד למטה נרגש החבל העבה למעלה. וזהו כחו הגדול של יעקב. ומש״ה אסור לנקום זא״ז כמש״כ בס׳ ויקרא י״ט י״ח עפ״י הירו׳ וזהו טעמו של יוסף. ועוד טעם. משם רועה אבן ישראל. רועה מלשון אפרים רועה רוח (הושע י״ב) רעה אמונה (תהלים לז) ומשמעם הולך ומשקע דעתו ברעיון גדול כמה עתים. ומזה בא הלשון בקהלת כ״פ רעיון. וענינו כאן ממדה זו של חסד הנפלא להיטיב למי שמריע לו מתחשב להתחבר עפרורית של ישראל להיות לאבן אחת. דבעת שישראל בגלות נמשלים לעפר הארץ כמו שאמר הקב״ה ליעקב והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳. ואוה״ע נמשלו למים כמבואר בשיר הקדוש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. וישעיה הנביא אמר (שם י״ז) הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון. ומים כבירים שוטפים על עפר ה״ז ממסמסו עד שהולך תמס לגמרי אבל כשמתחברים העפרוריות ונעשים אבן מוצק אז אפי׳ ים שוטף יעבור עליו אינו אלא מגלגלו אבל אינו מאבדו. כך ישראל בגלות כשהם מפוזרים בדעות וברדיפה זא״ז אזי נאבדים אחד אחד ר״ל אבל אם מתקשרים ונעשים אבן ישראל אזי אין כל בריה יכולה להם ואמר יעקב שמדה זו של יוסף היא מוכרחת מאד. דמשם רועה. מתחשב איך שיהי׳ אבן ישראל: מאל אביך ויעזרך. הישועה שהגיעה ליוסף מאחיו שרבו עליו. לא הי׳ בכח המלחמה כמו שהגיע לאברהם מרודפיו. ולא בכח פרנסה כמו שהגיע ליצחק בעת ששטמוהו פלשתים. ואח״כ היו מוכרחים לסחור עמו כמש״כ לעיל כ״ו י״ב. אלא בכח השלום שהגיע ליעקב מצורריו כמו עשו ולבן. ובשעה שהשלימו עמו היה זכות מדת החסד והשלום שלו עומד לו להגדילו בכבוד ומעלה בעיניהם באותו שעה. וזהו דבר יעקב מאל אביך. בכח אלהית שהי׳ לאביך. ויעזרך. עזרו ליוסף בזו המדה מכל צרותיו שהגדילו בעיני פרעה. ובזה נעזר ג״כ מאחיו שרבו עליו ובאה זו המלה בוי״ו המהפך מעתיד לעבר: ואת שדי ויברכך. עבור מדת השלום וגמ״ח בשפע. ברכו בשפע פרי העוה״ז. והנה כבר נתבאר משמעות שם שדי שאמר לשיעור הבריאה די. שיתגלה בזה השיעור כבודו ית׳ שהוא תכלית הבריאה. וכמו שהי׳ גבול למרחבי ארץ ותבל. כך הי׳ גבול וקצב לגידולי ארץ שכל המינים נבראו אך לכבודו ית׳ וכמש״כ כל פעל ה׳ למענהו וכדאי׳ ביומא דל״ח ב׳. וע״ז אמר יעקב ואת שדי. כל הצמחים שנבראו לתכלית הכרת כבוד שדי בכולם. ויברכך. וכמבואר בפרטות בברכת משה לשבט יוסף. שהיו כל המינים שבעולם גדל בהר המלך. עד דאי׳ באיכה רבתי שהי׳ הקיסר שואל לר״י בן חנניא על מה דכתיב לא תחסר כל בה. והרי אין בה שלשה מינים הללו. וטרח ר״י ומצא גם אותם. וכל המינים נכללו במה שאמר ואת שדי. ברכת שמים מעל וגו׳. באשר כל מין נדרש להצלחת גידולו שיהא ע״צ היותר טוב. אור השמש. וטל השמים. ונדרש עוד לגשם המעורר התהום מתחת וכדאי׳ בתענית פ״ג על המקרא תהום אל תהום קורא וגו׳ ע״כ אמר שכל המינים יתברכו בברכת שמים מעל. זהו השמש והטל וברכת תהום רובצת תחת. הוא הגשם המעורר את התהום בשפע כדאיתא בפ׳ חלק במאמר אחאב לאליהו שהיו עוקרים פוגלי ומשכחי מיא: ברכת שדים ורחם. דאחר שגדל התבואה כ״צ וקצרו. נדרש עוד להתבואה ריח האדמה אשר היא עליה כדאי׳ בב״ב דס״ט דצריכה לארעא ופרשב״ם לשוטחו בשדה לאחר קצירה להנפח התבואה מריח האדמה ולייבש. וזהו דומה לתינוק דגם אחר שיצא ממעי אמו נצרך עוד לינק משדיה והיינו ברכת שדים. עוד בשעה שמשליך הזרע בבטן האדמה נדרש לברכה שלא ירקב טרם שתקלוט בארץ ותצמח. וזהו דומה לזרע שברחם האשה שנדרש לברכה שלא יסריח לפני הקליטה. והיינו ורחם. ומש״ה הקדים שדים לרחם שלא כסדר התולדה אלא משום שעיקר התועלת המגיע מריח הקרקע הוא לזריעה שאח״כ שלא ירקב לפני זמנו מש״ה הקדים שדים לרחם: ברכת אביך גברו על ברכת הורי. דברכת יצחק ליעקב הי׳ רק בדגן ותירוש עיקר חיות האדם. ויעקב ברך ליוסף בכל המינים וגברו הרבה. והוסיף שעוד גברו על ברכת יצחק עד תאות גבעות עולם. היינו דאפי׳ בדגן ותירוש שברך יצחק ג״כ מכ״מ במינים הללו ג״כ יש הרבה מינים. עד דבימי שמעון ב״ש היו חטים ככליות כדאי׳ בתענית פ״ג. וכן יש בכל המינים והנה אמרו בב״ר שהאדמה יש לה תשוקה לגדל צמחה שנא׳ פקדת הארץ ותשוקקה. וא״כ יש לה טבע האדם שתשוקתם להוליד ע״צ היותר טוב. וזהו עד תאות גבעות עולם שהמה משתוקקים להצמיח מגדיהם עד להפליא כך יהיו כל המינים ע״צ היותר טוב: תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. כל זה הטוב מגיע לראש יוסף. ולקדקד וגו׳. ופירש יעקב כאן כנוי זה על יוסף שהי׳ נזיר אחיו משום דבכלל ואת שדי נכלל מינים שאינם באים לתענוג אלא להכחיש את הגוף ומשה בברכתו אמר על המינים הללו ורצון שוכני סנה יע״ש והרי לא באו לתענוגי האדם שמגיע בשביל גמ״ח אלא להכחיש ולרזון ואין זה מגיע לשכר גמ״ח אלא בשביל שיוסף היה נזיר אחיו שהי׳ כמה שנים נזיר מתפנוקים ומגדים מש״ה זכה גם לגידולים הללו. ואמרו יעקב ומשה בלשון ולקדקד משום דנזירות ופרישות מן העולם בא ע״י דבקות בדעת אלהים וזה במקום המוח שהוא הקדקד כדאי׳ במנחות דל״ד בין עיניך זה הקדקוד כו׳ מקום שמוחו כו׳: בנימין זאב יטרף. נצחונותיו היו כזאב. ולא כארי שהוא אביר לב ולא יחת מפני כל. אלא כזאב שמפחד מרועה ומקלו. ומכ״מ טורף. כך כבש שאול את הפלשתים עם בנו יהונתן ודוד הרג את גלית בימי שאול. בעת שהוא הי׳ מפחד כל היום. ומכ״מ טרף וע׳ מש״כ בברכת משה: בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. פי׳ המדרש על מרדכי ואסתר אינו פשוטו של מקרא שהרי המה בבזה לא שלחו ידם. ובית המן לא נתחלק. וגם כבר ביארנו דכל ברכת יעקב באחרית הימים הוא רק עד כבישת הארץ לגמרי. אלא פשוטו ש״מ הוא הכל בשאול ופי׳ בבקר בתחלת מלכותו שכבש את נחש מלך בני עמון הי׳ בשמחה ובטוב לב ואכל עד. אבל לערב סוף מלכותו במלחמת גלית הפלשתי אז כבר סרה דעתו ולא נהנה מאומה אבל העם שסו וחלקו שלל. וזהו דכתיב יחלק ולא יחלוק אלא יחלק לאחרים ולא הגיע לו: כל אלה וגו׳. כלומר אע״ג שדבר קשות עם ראובן שמעון לוי מכ״מ כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. וכבר כתבנו לעיל מ״ו דמנין י״ב שבטים הוא הכרחי אלא שפעם נמנה עם לוי ואז נמנה יוסף לאחד ופעם בלי לוי ונמנה יוסף לשנים. וכ״כ הרמב״ן ז״ל: וזאת אשר דבר להם אביהם. דברים קשים: ויברך אותם. וגם ברך אותם. אע״ג שלא נכתבה הברכה בתורה איש אשר כברכתו. שהוא נתברך בעת אחוזת הארץ ברך אותם. אז יעקב שיהיה כן: ויצו אותם ויאמר אלהם. גם צוה והזהיר אותם. גם אמר להם והודיעם באלה הדברים שיבאו דברים שנוגע לעניני קבורה כאשר יבואר: אל אבותי אל המערה עם אבותי במערה מיבעי. והרמב״ן כתב שהוא לשון קצר וכמו ושאוני אל אבותי אל המערה. וקשה הא זה הלשון כתיב גם לעיל כ״ג י״ט ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת. והכי כתיב בפ׳ כ״ה גבי אברהם. אלא משמעות אל הוא לשון השלמה לתכליתה. דשדה קבורה זו לכך נוצרה מששת י״ב שיהיו האבות קבורים בה. נמצא כאשר קברו אחד מהם בה. השלימו בזה תכליתה. ומש״ה שייך לשון אל המערה להגיע לתכליתה. וכן לשון אל אבותי מתפרש הכי שבזה שנקבר יעקב עמם נגמר רצון אבותיו בשלימות שיהיו שלשתם במקום אחד: אשר בשדה המכפלה. שם מכפלה נמצא בתורה בשלשה אופנים. לעיל כ״ג י״ז. שדה עפרון אשר במכפלה. למדנו דכלל הבקעה נקראת מכפלה. ונקראת ג״כ שדה המכפלה. ונקראת ג״כ מערת המכפלה. משמעות מכפלה בכלל ששם קפלו קדושת הארץ שהיו כמו פשוטים בחיים וכשמתו קפלום ונגנזו שמה כמו ס״ת כ״ז שכשרה ומשתמשים בה היא מופשטת. וכשנפסלה קופלין אותה וגונזין. כך האבות כ״ז שהיו חיים היו כמו ס״ת שלמדים מהם מכל הילוך שלהם ומכל דבור איזה ענין מרוב קדושתם. והית׳ קדושתם מופשטת בעולם וכשמתו נגנזו במקום מיוחד. וכל מי שהוא מופשט ביותר בחייו יש לצמצם ולקפל יותר במותו. מש״ה אברהם שהי׳ ראש שבאבות האדם הגדול בענקים כתיב בי׳ אל מערת המכפלה ניצמצם קדושתו במערה עצמה. ובשרה ויעקב כתיב שדה המכפלה: והנה נתן יעקב אבינו סימנים ע״ז המקום. והוא פלא. וכי לא ידעו ברמז כ״ש מערת המכפלה ומכש״כ כשאמר אל אבותי. והרי ידעו בטוב מקום קבורת אברהם ויצחק. אלא למדם דעת בזה. מדוע הוא מקפיד דוקא על קבורה זו. כדי ללמדנו לדורות הבאים על מה ההקפד חל להיות לנחת רוח להנפש אחר מותה ואמר ג׳ טעמים. א׳ במערה אשר בשדה המכפלה וגו׳ וידוע לכל סגולת אותו מקום. אחר שהיא מיוחדת לכך. ומזה למדנו מעין זה שאיזה מקום שיש בו סגולה רוחנית טוב יותר לקבורה. ומזה למדנו שא״י טובה לקבורה. וכן מקום שזכה למשכן התורה כדאי׳ בכתובות דקי״א א׳ כשרין שבשאר ארצות בבל קולטתן לענין קבורה ופרש״י דזכות התורה מגין. ב׳ אשר קנה אברהם וגו׳ ולמדנו מזה אשר טוב להמת להיות נקבר במקום קנוי ולא במקום שבא במתנה. ומעין זה אי׳ בב״ב דקי״ב א׳ שאין נוח לצדיק להיות קבור בקבר שאינו שלו. ובמס׳ שמחות פי״ג תני׳ אין מפנין את המת ממקום למקום כו׳ ובתוך שלו אפי׳ ממקום מכובד למקום שאינו מכובד ה״ז מותר שכך הוא כבודו: שמה קברו וגו׳. הוא טעם שלישי דבשביל שכבר קבורים שם אבותיו. ונוח להמת להיות קבור עם אבותיו: ושמה קברתי את לאה. עוד טעם דגם זה נ״ר להמת להיות עם אותו ששמשו בחייו וכדאי׳ בפ׳ הנושא שאמר רבי מי ששמשוני בחיי ישמשוני במותי ע״ש: מקנה השדה וגו׳ מאת בני חת. הודיעם עוד ע״ד הטעם השני שהיא קנויה גם מאת בני חת. ולולי הסכימו גם המה לעשות בתוכם אחוזת קבר היו יכולים למחות כדאי׳ בב״ב ד״ק במוכר קבר. וא״כ יש כאן עולה אינו נוח להמת להיות קבור בעולה. ואין כל הטעמים אלו כדאי אם יש איזה שמץ עולה וגזל במקום קבורתו. ומש״ה פי׳ מקנה השדה אחר כל הטעמים שאמר. שכל אלו הטעמים לא הי׳ מועיל אלו לא הי׳ המקנה גם מאת בני חת. וכ״ז בא יעקב אבינו לאמר לבניו לדעת דרך קבורת מתים. וע״ז כתיב ויאמר אליהם: ויכל יעקב לצות וגו׳. עוד כמה אזהרות והנהגות ומוסרים שלא פירשן הכתוב: ויאסוף רגליו אל המטה. כבר כ׳ הראב״ע כי בתחלה ישב על המטה ורגליו תלויות כמנהג ארץ אדום ולא כן מנהג ישמעאלים. והכי ודאי משמע מדכתיב לעיל מ״ז י״ב ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. והרי הי׳ יושב על המטה. מובן שישב ורגליו תלויות. אכן ודאי הי׳ מנהג יעקב בכל ימי חייו כדרך המדינה לשבת על הארץ ורגליו תחתיו. והשלחן של אכילה נמוך וסמוך לארץ וכמש״כ לעיל ל״א מ״ו. אלא באשר הי׳ חולה ושכינה למעלה ממראשותיו ע״כ הי׳ יותר טוב ונאה שתהא המטה גבוהה עשרה ושלא יהא רגליו עמו בשבתו. [וע׳ מש״כ בשאלתות סי׳ צ״ג אות י׳ שמנהגם הי׳ להשכיב את החולה על הקרקע אע״ג שהשכינה למעלה מעשרה. מכ״מ שאני יעקב שדבר ברוה״ק והשכינה הי׳ שרוי עמו ממש. ע״כ הגביה מטתו עשרה]:
